במאמר זה אסקור עבורכם כמה מתקליטיו הראשונים של הקלידן-מלחין, ואנגליס. שתהיה לכם קריאה מהנה (-:
SEX POWER (1970)
כן, אלבום הסולו הראשון של קלידן להקת "בנה של אפרודיטה", שיצא בצרפת וביוון, היה לפסקול לסרט פורנו. אפשר לנחש את זה לפי השם, נכון? אולי הוא קיבל את ההצעה לעשות את זה כי נגמר לו הכסף וזו הייתה דרך להרוויח כמה מצלצלים מהירים. האמת שאף פעם לא ראיתי את הסרט אבל לפי העטיפה זה כנראה דומה לסרטים אירוטיים-פסיכדליים תקופתיים. נו טוב, אולי זה לא סרט פורנו אלא פורנו רך.
אבל בכל מקרה, ואנגליס לא ייתן למקרה שכזה לא לאפשר לו ליצור דברים מעניינים. עשרת הקטעים באלבום (שפשוט באים בשמות של מספרים מ-1 עד 10) הם לרוב קצרים כשהחריג היחיד הוא קטע מספר שבע שבמשך רוב הזמן שלו, הצלילים היחידים ששמעתי הם סוגים שונים של כלי הקשה. כלי הקשה כאן, כלי הקשה שם, תוף בס גדול מכה כאן, גונג גדול מכה שם, קצת גלוקנשפיל עובר כאן. האמת? משעמם. צר לי.
שאר הקטעים די שונים זה מזה. ואנגליס השתמש בסרט בתור אמתלה להשפריץ סגנונות מכיוונים אפשריים. אם כן, ההחלטה להשתתף בפרויקט כל כך לא ידוע, חסר שאפתנות ומעורפל הופכת מובנת כשאני חושב על תקליט זה כמגרש אימונים לקראת הבאות. עדיין, תקליט חשוב לאוהבי ואנגליס (פפטנאסיו, למען איזכור השם המלא) המוקדם, כמוני.
HYPOTHESIS (1971)
יש כאלו שטענו באוזניי שואנגליס הוא אלוהים - אך לא כל ניסוי שלו הסתיים ביצירת מופת לעידנים. תקליט זה הוא סוויטה ארוכה (אך מפורקת מבפנים) המורכבת משתי רצועות בלבד - חלק 1 וחלק 2 - שואנגליס ביצע עם כמה חברים, באולפן הקלטה באנגליה, במאי 1971. הם עוברים מגרוב לגרוב במהירות הבזק, אף פעם לא ממש טורחים להבטיח זרימה חלקה של הגרובים האמורים. אותם גרובים לפעמים נגישים, לפעמים לא ניתנים למעקב לחלוטין, אבל לא נראה שהם מובילים למקום כלשהו. תחושה שכזו.
אולי הקונספט של ואנגליס פה היה ליצור גרובים שונים ולהדביק אותם באופן רנדומלי. הוא לא דיבר על תקליטיו מהתקופה הזו ולכן זה נותר כהשערה בלבד. עם זאת, אני אוהב מוסיקה מהסוג הזה. היא מאתגרת אותי. היא לא מונוטונית (אם כי ודאי יהיו אחרים שיגידו שהיא כן). יש פה יופי של קלידים וגם תפקידי בס ותופים שמענגים אותי. סוג של ג'אז מעוות. תענוג.
יש פה גם צלילים חורקים, בכוונה, כמו דפיקות ידיים בפסנתר (באופן בו אהבו אז אמני ג'אז לעשות - ועוד לקרוא לזה FREE JAZZ) כשהבסיסט דופק צלילים תלושים משלו והמתופף חייב להגיב לזה במעברי תופים נזילים. בסך הכל, נגינת האורגן של ואנגליס פשוט נהדרת ורק בגללה שווה להכיר את התקליט. חשוב לציין, ואנגליס לא התיימר להיות קלידן וירטואוז. לא בסגנון קית' אמרסון או ג'ון לורד או ריק ווייקמן. המטרה שלו הייתה ליצור נוף מוסיקלי שיהיה בו החותם שלו. ועדיין, בסופו של דבר, להקת יס ניסתה לצרף אותו לכוחותיה, בשנת 1974 ולאחר שריק ווייקמן עזב אותה.
אז מארבעת התקליטים שנסקרו עד כה של ואנגליס, זה התקליט המומלץ ביותר מהם להקשבה, למי שרוצה להכיר את התקופה המוקדמת של ואנגליס כאמן סולו. עם זאת, ואנגליס לא רצה שהתקליט הזה ייצא לאור. בסוף זה יצא בשנת 1978 וואנגליס מיהר להוציא צו מניעה נגד חברת התקליטים בעניין והמוצר נגנז.
אחרי אותו סשן בשנת 1971 יצא לואנגליס אלבום כפול בשם 666. נכון, זה אלבום של להקת בנה של אפרודיטה אך הוא אלבום של להקה ממש כמו ש-THE WALL הוא אלבום של להקה בשם פינק פלויד ולא של סולן שתלטן בשם רוג'ר ווטרס.
THE DRAGON (1971)
קודם כל, יש פה מוסיקה! כבר טוב... קטע הנושא, שנושא את שם התקליט שהוקלט ביוני 1971 אך יצא רק בשנת 1978 (עד שואנגליס תבע את חברת התקליטים וזכה עם דרישה לגנוז את העניין), תופס צד שלם כשואנגליס בא פה עם חברים כמו הקלידן בריאן אוגר והמתופף מיק וולר בתופים. הקטע בנוי כג'אם ארוך שחוזר על עצמו, אבל מרתק כי הוא מזכיר אלמנטים של מוסיקה סינית. התופים נשמעים די אותנטיים, ומשמרים חלק מהאווירה.
הצ'לו בקטע זה מרתק וממשיך לצוץ כל הזמן כשהוא אנרגטי ויעיל. הגיטריסט (סילבר קולוריס) והכנר (מישל ריפוק) נותנים פה סולואים טעימים וזה נשמע מלהיב. אך בהמשך הקטע כבר נשמע מונוטוני עם אותו ריף צ'לו שטוף פידבק וגיטרה שהולמת שוב ושוב. נו טוב, מוסיקה סינית טקסית אמורה לחזור על עצמה ונראה שואנגליס הבין את זה. המוסיקה הסינית מבוססת על קצב מחזורי, בעוד שאני, איש המערב, נמשך קודם לדברים עם התפתחות וצמיחה. אז אם אשים את עצמי במקום של איש סיני מסורתי חובב רוק, אני מניח שהכל היה בסדר.
הצד השני כבר פחות גרובי. ואנגליס מנגן במקלדת ואותי, אישית, זה מלהיב כי זה ממש הסגנון הנגינתי שאני כה אוהב שלו. יש לו מגע מיוחד בקלידים, לגאון הזה. הקטע הזה (שנקרא "חציל ממולא) תופס תנופה בהמשך כשכלים נוספים נכנסים לעסק ומביאים מצב רוח נעים, אם כי בהחלט לא יוצא דופן. הקטע השני בצד הזה ("עגבנייה ממולאת") ג'אזי באופיו אך לא מאתגר כמו תקליטים של הרכבי פיוז'ן אחרים מאז. אז האם תקליט זה הוא חובה לאוהבי ואנגליס? לדעתי, לא.
FAIS QUE TON REVE SOIT PLUS LONG QUE LA NUIT (1972)
הממממ... זה לא אלבום מוזיקלי. עם זאת, יש לזה מטרה ברורה: בגבולות שני הצדדים של התקליט הזה, שתרגום שמו הוא "תעשו את החלום שלכם ארוך יותר מהלילה", ואנגליס יצר את מה שהוא כינה "שיר סימפוני" המוקדש למהומות הסטודנטים של פריס בשנת 1968. ואנגליס, שחי בצרפת, היה עד למהומה אז וכנראה לקח לו זמן להוציא את היצירה הזו, בדיוק כשפירק את להקת בנה של אפרודיטה.
קצת היסטוריה; ב-1968 נשלטה צרפת בחוזקה על ידי הגנרל שארל דה גול במשך יותר מ-10 שנים. בסביבות ה-22 במרץ החל מנהיג הסטודנטים, דניאל כהן-בנדיט, לערוך הפגנות נגד ההתערבות האמריקאית במלחמת וייטנאם. לאחר ההפגנה נעצרו כמה סטודנטים על ידי המשטרה. זו הייתה ההתחלה של הרבה הפגנות והתפרעויות חדשות וכבדות מאוד. ב-3 במאי פונתה אוניברסיטת סורבון על ידי המשטרה. מאותו רגע היו הפגנות ומהומות כמעט כל ערב בפריס ובערים אחרות בכל רחבי צרפת.
ביום שישי ה-10 במאי, לאחר יום של הפגנות, החלו כ-10,000 תלמידים באופן ספונטני להקים בריקדות ברובע הלטיני. למחרת כל העולם ראה בטלוויזיה את ההרס שנותר מאחור. מכוניות שרופות, שברי זכוכיות ומיכלי גז מדמיע פזורים על פני השטח. האיגודים המקצועיים קראו ליום של שביתה כללית ולמעלה ממיליון אנשים צעדו דרך פריס באותו יום, ואחרי זה נערכו שביתות בכל רחבי צרפת. אנשים דרשו את התפטרות הממשלה בכלל, והנשיא שארל דה גול בפרט. הפגנות גדולות היו כעת יומיות והמון גרפיטי, שירים ופוסטרים נגד הממשל התנוססו בכל רחבי עיר האורות שהוחשכה.
לאחר איומיו של הנשיא דה גול לקרוא למצב חירום ולערב את הצבא, בסופו של דבר איגוד הסטודנטים הלאומי ביטל את כל פעילות הרחוב כדי למנוע עימותים נוספים. למרות שדה גול נבחר שוב לנשיא צרפת באפריל 1969, הוא פרש זמן קצר לאחר מכן. המהומות בפריס, במאי 1968, סימנו את תחילתה של תקופה חדשה של רפורמות חברתיות בצרפת.
ובכן, לאלבומים מהסוג הזה של ואנגליס אין שום קשר למוזיקה - זו רק יצירת אמנות ש'משמרת' קצת מהתרבות המהפכנית של 1968, מוסיפה מעט מהתפיסה של ואנגליס את כל התקופה וגורמת למאזין לשבת לחשוב קצת על הסיבות, המהות וההשלכות של אירועי פריס. הנגינה של ואנגליס פה בקלידים אינה מהמרשימות אם כי הוא משתמש בסינטיסייזר בצורה קצת יותר בולטת פה מאשר באלבום הקודם, SEX POWER.
אז מה כן יש באלבום הזה? רעש - והרבה ממנו. מהומות רחוב, צעקות המונים, רובים וטנקים, מהומה כללית. יש דיאלוגים - והרבה מהם, בעיקר של סטודנטים וסטודנטיות שעסוקים בפטפוטים בדיונים על (כנראה) בעיות ממשיות. אני לא דובר צרפתית אז אין לי מושג מה הם אומרים. עדיין, זה משקף את האווירה. יש גם שירי עם צרפתיים שלא ברור לי כיצד להתייחס אליהם פה.
המטרה הסופית של האלבום לא ממש ברורה; אולם, בהתחשב בכך שהמהומות של 1968 מעולם לא הסתיימו בשינויים חברתיים רציניים, בדומה לתנועת ההיפית, האווירה הכללית של האלבום נראית די קודרת. בעיקרו של דבר, זה אחד מאותם אלבומי 'סוף העידן' של ייאוש והתפכחות. גם ואנגליס לא יהיה אותו דבר כאמן לאחר מכן.
זה פחות או יותר האלבום האחרון של ואנגליס בו הוא עסק בנושאים פוליטיים וחברתיים בכל צורה שהיא. מכאן הוא יכלא את עצמו במגדל השן שלו, יקיף את עצמו בסינטיסייזרים ויטפל רק בעניינים הקשורים בנצח, רוחניות וכאלו. מעניין אם ואנגליס העריך את התקליט הזה שלו, שנים רבות לאחר מכן. או שמא ביטל אותו כניסיון מקושקש. חייב להודות, הקשבתי לזה פעם אחת בלבד ואולי הייתי מקשיב לזה עוד פעם אם הייתי סטודנט בפריס בשנת 1968.
L'APOCALYPSE DES ANIMAUX (1973)
למעשה, מדובר בתקליט שהוקלט בפריס בשנת 1970 כפסקול לסרט דוקומנטרי בשם זה. אחד מאלבומי הסולו הבודדים של ואנגליס הכוללים כותרות של קטעים בצרפתית. הוא לא נועד במקור לשוק בינלאומי ענק - בהיותו רק פסקול לאיזה סרט תיעודי צרפתי עלום על בעלי חיים. אבל זה לא מונע ממנו להיות גם אחד הפרויקטים השאפתניים והיומרניים ביותר שאי פעם ביצע המלחין.
זה אלבום אמביינט ולצערי הוא פרימיטיבי מדי והמינימליזם הזה נראה לי קצת לא מספק ולכן נותר אצלי כמוסיקת רקע. מין מוסיקת טפט. זה מושלם לפסקול של ערב רומנטי. זה מתאים מאד לואנגליס מודל 1970 וטוב שזה יצא כעוד פיסת יצירה שלו, אך לפעמים אני מחפש מוסיקה שתאתגר ותניע אותי - ואני לא מוצא את זה כאן.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? הביטלס?תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.