top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

סיפורה של להקה: להקת פרפר הברזל

עודכן: 22 בינו׳



חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


להקת IRON BUTTERFLY היא להקת רוק אמריקאית שצברה פופולריות בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. היא ידועה בעיקר בזכות השיר האייקוני שלהה IN A GADDA DA VIDA, שהפך ללהיט משמעותי ולהמנון של עידן הרוק הפסיכדלי. המוזיקה של הלהקה מזוהה לרוב עם תת הז'אנר של אסיד-רוק ורוק כבד.


הלהקה הוקמה בסן דייגו, קליפורניה, בשנת 1966 ובמהלך השנים פעלו גרסאות שונות של הלהקה שהמשיכו להקליט ולהופיע. אבל, מבחינתי, תקופת הזהב של הלהקה הייתה בסיקסטיז ועד שנת 1970. לכן בחרתי להתמקד בתקליטי הלהקה שיצאו באותן שנים. אם אתם לא מכירים את הלהקה אז וברצונכם לגלות מוסיקת רוק מדליקה - נראה לי שתאהבו את מה שיש לי להציע לכם פה.


ב-22 בינואר בשנת 1968 יצא אלבום הבכורה של הלהקה ששמו HEAVY.



שם הלהקה הומצא על ידי הקלידן, דאג אינגל, שרצה להכניס באותו זמן שני מוטיבים שמייצגים גם את הכבד (ברזל) וגם את הקל (פרפר). שני אלמנטים שהוא הרגיש שקיימים במוזיקה של להקתו. כשמזכירים את שמה של להקת "פרפר הברזל", מה שעולה בדרך כלל לראש זה הקטע הארוך IN A GADDA DA VIDA - וזה פחות או יותר הדבר היחיד שנשאר בזיכרון הפופולרי על פרפר הברזל וחבל. מכיוון שבמובנים רבים "פרפר הברזל" היא להקה ייחודית שהצליחה מאד בזמן אמת אך משום מה לא הצליחה לשמר את שמה כאגדת רוק, כמו למשל ג'פרסון איירפליין או הגרייטפול דד.


נהוג לומר שהלהקה הזו היא אחת החלוצות של הרוק הכבד. זה לא מדויק כי היא מעולם לא הייתה השפעה עצומה על להקות מטאל מאוחרות יותר, והסאונד שלה, שאמנם היה כבד, מעולם לא היה דומה לסאונד של, נגיד, לד זפלין. האם אפשר באמת לתייג את המוזיקה של הלהקה הזו? ובכן, למה להתאמץ? בואו נהנה מהמוזיקה שיש בה איזון מקסים בין הקל לכבד.


אתחיל מזה ששם האלבום מטעה. הכותרת מטעה והקטע הכבד היחיד בו הוא IRON BUTTERFLY THEME, עם הגיטרות החורקות להפליא של דני ווייס והאורגן החד והפסיכדלי, המנוגן להפליא בידיו של דאג אינגל, שיש שיגידו כי קולו מעצבן. אבל היי... אני אוהב את זה מאד! בהרכב הראשון הזה היה ללהקה זמר נוסף, דריל דלוק, שלא הצליח להמשיך הלאה עם מעוף הפרפר. והתיפוף של רון בושי? אדיר! המתופף הזה, שחבל כי נשכח מאז, ידע לתופף היטב גם את השקט שבין המכות. תיפוף שהוא מלאכת מחשבת.


אלבום הבכורה הזה לא ממש הגיע למעמד 'קלאסי'. בייחוד שאחריו יצא אלבום שהפך למפלצת רבת מכר. אבל משהו בהקשבה לאלבום הזה הופכת אותו לחוויה מרעננת עבורי. אולי כי כתיבת השירים לא נופלת לאזור הבנאלי, שלא מעט להקות החליקו אליו.


את האלבום הפיקו צ'רלי גרין ובריאן סטון, שגם הפיקו את אלבום הבכורה של בופאלו ספרינגפילד וגרמו לניל יאנג, סטיבן סטילס וחבריהם לכעוס על התוצאה. אבל אצל פרפר הברזל זה אחרת. הפרישה של ווייס הגיטריסט באוגוסט 1967 ופרישתם, מיד לאחר מכן, של דלוק והבסיסט ג'רי פנרוד, גרמו לעיכוב ביציאת האלבום. ובתקופה ההיא, כל חודש של עיכוב היה קריטי, בשל מבול היצירתיות שהמטיר אלבומים משובחים רבים מדי יום.


בעיתון בילבורד נכתב בביקורת על אלבום זה, בפברואר 1968: "זו להקה שמודעת היטב למה שקורה היום במוזיקה. יש לה את היכולת לבנות נושאים מעניינים בשיריה. זה אלבום מומלץ". ואני מצטרף בחום להמלצה זו. באופן מפתיע, שם התקליט מטעה: הדבר היחיד שהוא באמת יכול להתייחס אליו הוא הקטע IRON BUTTERFLY THEME המופלא, שהוא אכן מאד כבד לתקופה ההיא של תחילת 1968. זו להקה רעבה שמנגנת צלילים אפקטיביים שאמורים לייצג את 'מחזור החיים' של פרפר הברזל, מלידה ועד מוות.


מבחינה סגנונית זה לא הרוק הכבד שתביא בלאק סאבאת' או לד זפלין. זה הרבה יותר קרוב לפינק פלויד של סיד בארט. ג'רי וייס ידע להשתמש בצלילי פידבק בגיטרה שלו בצורה יצירתית. אני זוכר את הפעם הראשונה בה שמעתי את הקטע הזה, IRON BUTTERFLY THEME. זה היה בשנות השמונים, כשהייתי נער שתר אחר תקליטים יד שניה, כדי לגלות צלילים חדשים שיעיפו לי את השכל. אז נתקלתי בתקליט אוסף של הלהקה, שנקרא EVOLUTION.



הקטע הספציפי הזה ריתק אותי, עם הגיטרה החורקנית, האורגן היצוק, הקולות המפחידים ששר הקלידן דאג אינגל וכל זה מוחזק בתיפוף יצוק של רון בושי. התאהבתי בזה מיד. אני רק יכול לדמיין כיצד זה השפיע על הצעירים באמריקה בזמן אמת.


עם זאת, שאר האלבום אינו מפחיד. ברוב המנגינות האחרות, הגיטרה של ג'רי קצת יותר מאופקת ובדרך כלל מפנה את מקומה לאורגן של אינגל, שמשתמש בכלי זה בצורה כה יצירתית ומיוחדת. הוא, מבחינתי, היה הריי מנזרק של פרפר הברזל.


כמעט לכל שיר כאן בתקליט יש מה להציע, אם כי יש פה רגעים בהם נשמע שהלהקה עדיין מחפשת את דרכה. זה קורה בשירים הקלילים יותר (לדוגמה, SO-LO). מצד שני, השילוב של אורגן וגיטרה בשיר UNCONCIOUS POWER הוא משתולל ומהיר שעובד בצורה יעילה. עדיין, תקליט זה נחשב לניצוץ לפני בוא האש.



האלבום הראשון, שנקרא HEAVY, בילה 49 שבועות במצעד האלבומים האמריקני. זהו נתון די מרשים. כנראה בזכות העובדה שהם הופיעו על במות ביחד עם הדלתות וג'פרסון איירפליין. דבר שעזר לחשיפתם מול קהל חדש שהיה צמא למוזיקה מהסוג שלהם.


ב-14 ביוני בשנת 1968 יצא לחנויות האלבום השני, IN A GADDA DA VIDA.



להקת פרפר הברזל הורכבה בתקליט שני זה מנגן האורגן, הזמר והמלחין הראשי דאג אינגל, הגיטריסט אריק בראן, הבסיסט לי דורמן והמתופף רון בושי. יש בתקליט הזה את סימני ההיכר של הלהקה; קולות מכשפים, גיטרה מתכתית, אורגן גותי ותופים רועמים.


צד ב' של האלבום הוא גולת הכותרת בו, עם יצירה שלמה בת 17 דקות שהושמעה נון-סטופ בתחנות רדיו רבות בארה"ב. ואותה יצירה הכילה גם סולו תופים ארוך. תגידו, איפה דבר כזה היה קורה היום?


קטע זה בהחלט היה המגנום אופוס של התקליט, ולהיט ראוי, אבל יש עוד בתקליט. הקטע הפותח, MOST ANYTHING THAT YOU WANT נשמע שמח ופרחוני - לא ממש בשורה של להקת רוק כבדה, אבל צליל הגיטרה החורקני של אריק בראן הוא פשוט דליקטס. זאת כשלצידו מלהטט אינגל צלילים, כמו ביצירה קלאסית, באורגן שלו. ככה אני אוהב את זה!


השיר שבא אחריו הוא FLOWERS AND BEADS שגם לא נשמע שיר כבד, אלא משהו שמתאים להפקה של להקת פופ סיקסטיזית. עדיין, הפרפרים הברזליים יודעים איך לבצעו כראוי. אינגל, שכתב את המילים של הלהקה, כנראה רצה להיות בלהקת רוק כבדה אך כנראה האהבה שלטה עליו ויצא לו שיר אהבה גם פה. המנגינה ממש קליטה וכיף להקשיב לה. השיר השלישי הוא MY MIRAGE עם פתיחה דרמטית מהאורגן של אינגל שמביאה את השיר הפסיכדלי האמיתי הראשון בתקליט זה. אחרי זה יש את השיר היחיד שלא נכתב בתקליט על ידי אינגל והוא שיתוף הפעולה של בראון-דורמן, TERMINATION, עם ריף אפקטיבי.


הצד הראשון נחתם עם השיר המהיר-פראי ARE YOU HAPPY שמעלה לי את האדרנלין. כל זה כהכנה מכובדת ליצירת הנושא של הצד השני.


בזמן הכנת תקליט זה לא נחה חברת התקליטים, אטלנטיק, והתחילה לנשוף בעורף הלהקה להוציא כבר את אלבומה השני. ללהקה עצמה היה אז רק צד אחד גמור של האלבום. מדובר בשירים שיצאו לבסוף בצד א' של התקליט. חברת התקליטים קבעה סשן הקלטה באולפני ULTRASONIC בלונג איילנד, ניו יורק. זה קרה ב-27 במאי 1968.


טכנאי ההקלטה, דון קאסל, ביקש מהלהקה להתחמם באולפן עם שיר בכדי לאפשר לו לאזן את ערוצי ההקלטה עד שמפיק האלבום, ג'ים הילטון, יגיע. ואז החלו הנגנים לבצע את יצירתם החדשה, שכבר נוגנה על ידם במהלך סיבוב ההופעות שהיה לפני הסשן הזה. הם לא ידעו שהם מוקלטים בזה הרגע על סליל ההקלטה. פנס האור האדום, שמסמן כי יש הקלטה באולפן, לא נראה על ידי חברי הלהקה והם פשוט ניגנו באולפן. למזלם (ולמזלנו) הם לא עצרו באמצע הטייק.


הם גם לא ייחסו חשיבות לכך שקאסל קרא להם להקשיב למה שהם כרגע ניגנו. מבחינתם זה היה ג'אם רגיל.


אך כשקאסל סובב את סרט ההקלטה להתחלה בכדי להקשיב לתוצאה מבחינת סאונד, הוא גילה שיש כאן משהו שהוא הרבה מעבר לכך. עד כדי כך שהוחלט כי ההקלטה הזו היא שתיכנס לאלבום. ערוצי השירה והגיטרה הוקלטו מחדש על הטייק הקיים בכדי לבצע שיפורים ותיקונים, אך בסיס השיר הוא למעשה טייק ראשון. הקלטה בת 17 דקות שתיכנס בשנים הבאות לפנתיאון של עולם הרוק.


הרבה לא יודעים זאת, אך הקטע IN A GADDA DA VIDA הולחן במקור כבלדת קאנטרי באורך של דקה ועשרים שניות. כשדאג אינגל הביא את השיר בצורתו הראשונה ללהקה, החברים החלו לעשות עליו חזרות והפכו אותו לגרסה הידועה כיום.


שם השיר במקור היה IN THE GARDEN OF EDEN, אך בשלב מסוים בזמן החזרות על השיר הזה, בביתו של אינגל, הוא הדגים ללהקה את שיר הקאנטרי החדש שהוא כתב. אך הוא היה כה שיכור עד שהוא מילמל בטעות את המילים, וכך נוצר השם הסופי של היצירה. בושי כתב על נייר את המילים ששמע שיוצאות מפיו של אינגל. מה שנכתב על הנייר הזה הוא מה שהגיע בסוף לשם היצירה ואף לשם האלבום.


סולו התופים של בושי נשמע אמנם פשטני, אך הוא מאד מדויק ומעולה בגישה שלו. הסולו הזה נתן אפשרות להמון אנשים לתופף לצידו מבלי להרגיש שהם מאבדים את הקצב. יש בסולו הזה, בגלל שמירת הזמן הריתמי שבו, רצון למחוא כפיים או אף לרקוד לצליליו. השמע כמו סולו שיבטי. אין ספק שמדובר כאן בסולו של מתופף שהוא מוזיקאי מצוין בנשמה שלו. אחד שלא ממהר להציג את הווירטואוזיות שלו אלא יותר את הנשמה שלו.

גרסה מקוצרת של היצירה (באורך של כשלוש דקות) שוחררה כסינגל וזינקה למקום ה-30 במצעד האמריקני. בעקבות הצלחת התקליטון - האלבום המלא נמכר בארבעה מיליון עותקים רק בארה"ב. האלבום הפך להיות הפריט הנמכר ביותר בקטלוג של חברת אטלנטיק, עד שהשיא הזה נשבר בשנת 1971 עם אלבומה הרביעי של להקת לד זפלין.


אבל, כמעט באופן ידוע מראש, עיתון הרולינג סטון היה רחוק מלהתרשם, כפי שפורסם בביקורת על התקליט ב-23 בנובמבר 1968: "התקליט הראשון של הלהקה הזו נקרא HEAVY והוא היה שבלוני בהתאם. קיוויתי מאד שהתקליט השני יהיה שונה. השמועות בנוגע לצליל הלהקה טענו שהצליל הכבד הוחלף ב'צליל מיסתורי'. זאת בשל תחלופת חלק מחבריה. לצערי, אין הדבר כך. הצליל הוא אותו צליל. הלהקה יודעת שיש לה פה צליל ששווה כסף והיא לא תוותר עליו בקלות. דאג אינגל, האורגניסט, מספר כי מקור ההשראה למוסיקה שלהם הוא הם עצמם - וזה בהחלט נראה בשטח. אפשר וכדאי להאשים את האיש הזה, שכן הוא המנהל המוסיקלי של הלהקה. סגנון השירה שלו הוא הסטרילי והכי פחות גמיש ששמעתי אי פעם מזמר בלהקת רוק. הגיטריסט שלהם, שחברת התקליטים מתפארת בעובדה שהוא צעיר מאד, ראוי לקבל מדליה על כמות הצלילים הסתמיים שהצליח להפיק מהגיטרה שלו. המתופף, רון בושי, הוא המוכשר היחיד בחבורה. זאת למרות שהסולו שלו וכל היצירה שבה זה נמצא משעממת אותי למוות. היצירה הזו מגוחכת להפליא באורכה וסתמיותה. לסיכום - הלהקה הזו היא מסוג ג' בעוד היא מנסה להראות לעולם שהיא מהליגה הגבוהה. זה רק עניין של זמן עד שהלהקה הזו תעוף כפרפר לאוויר ותישכח".


נו טוב, זה עניין של טעם. אני מת על האלבום הזה. שימו ווליום!



עם ההצלחה הכבירה באו גם ציפיות אדירות לתקליט השלישי. זה יצא בשנת 1969 ונקרא BALL. כמובן שאפשר לפרש את השם ככדור או נשף. מה שבא לכם.



פרפר הברזל באה פה עם תוצרת בעלת סאונד מחשמל ומתכתי, אך ללא חזרה נוסחתית עם צד שלם של יצירה מקפיצה. במקום זה אנו מקבלים שני צדדים ובהם שירים מהודקים. אחרי הכל, הברק לא פוגע פעמיים באותו מקום. בסופו של דבר, תקליט זה לא הפך להצלחה מסחררת כקודמו.


מיד עם צאת האלבום הזה "זכתה" הלהקה בלוח זמנים מתיש של הופעות שהוציא את הרוח מהכנפיים. אורגניסט הלהקה, דאג אינגל: "מה שהחל כברכה הפך למטרד. כתבתי שירים שאני מאמין בהם אבל לא מצאנו את הזמן לפתח אותם כמו שצריך בשביל האלבום השלישי. ממש לא נהניתי בתקופה הזו".


ועדיין, יש באלבום הזה כמה שירים מופלאים. אם זה קטע הפתיחה המחשמל ומצמרר, IN THE TIME OF OUR LIVES. ארבעת חברי הפרפר הזה ידעו להביא צליל חורק להפליא. לצד האורגן של אינגל היו אלו הגיטריסט אריק בראן, שהגיטרה שלו ידעה לצרוח היטב. ובחטיבת הקצב הופקדו הבסיסט לי דורמן והמתופף רון בושי, שידעו לעבוד היטב יחדיו. היה זה הרכב מנצח.


אחריו מגיע SOUL EXPERIENCE שבנוי לתלפיות, עם שכבות של גיטרה מהדהדות ומסר שאני מודה שלא קלטתי במלוא הווייתו. מדובר בטקסטים עם הרהורים נפשיים. אבל המוזיקה מספיק טובה לטעמי כדי לחפות על חוסר ההבנה המוחלט שלי בנוגע לשיר ספציפי זה.


באלבום הזה יש כמה קטעים שהם לדעתי "ממלאי חורים" (בעגה אנגלית קוראים לזה FILLERS) אבל הם נשמעים מספיק טובים כדי לגרום לי הנאה, כמו, למשל, הבלדה LONELY BOY, שנשמעת כקריצה למוזיקת נשמה שחורה. נו טוב - לא כל שיר חייב להיות פגז כמו ARE YOU HAPPY או IRON BUTTERFLY THEME. יש לי פה את FILLED WITH FEAR הדרמטי ואת BELDA BEAST המסתורי כדי לספק אותי לחלוטין.




אחרי שלושה תקליטים אולפניים הגיעה הזמן לחוות גם את צליל הלהקה בהופעה חיה. לכן הגיע הזמן של IRON BUTTERFLY LIVE לצאת לחנויות. זה היה ב-22 באפריל 1970.



על עטיפתו, בהדפסה מתוצרת הארץ, נכתב בעברית כך: "תקליט הזהב רב המכר של להקת המחתרת פרפר הברזל. עם היצירה בגדה דה וידה".


עיתון רולינג סטון פרסם ביקורת לא לבבית על התקליט ב-9 ביולי 1970: "מוכנים לשמועה החמה שמסתובבת? זה לא פרפר הברזל! זה יכול להיות גם דייויד קלייטון ת'ומאס עם נגני ליווי לא מוכשרים. קודם כל, המופע המוקלט הזה אמור להיות בסאן דייגו. ויש פה בעיה עם קולו של אורגניסט הלהקה, דאג אינגל. זה נשמע יותר כמו דייויד קלייטון ת'ומאס שמחקה את דאג אינגל בהופעה. במיוחד בשיר SOUL EXPERIENCE. אבל האזהרה האמיתית לבאות מגיעה כשצד א' מסתיים עם ARE YOU HAPPY ואז מתחיל צד ב' שמוקדש לשיר אחד בלבד שנשמע דומה מדי לגרסה שיצאה לפני זמן מה בתקליט השני שלהם. פה הגימיק הזה כבר נשמע שחוק לגמרי. ויש פה סולו תופים בתוך הקטע הארוך הזה שנשמע כפרודיה של סולו התופים מהגרסה הקודמת. ופה עוד חסר האפקט האולפני בסולו שהפך אותו במקור למשהו טריפי יותר. יש פה קטע בו הקהל מוחא כפיים בקצב לפי המתופף ולא ברור לי מי יצירתי יותר שם באותו רגע - הקהל? או המתופף? אולי אתם לא משוכנעים כמוני שמדובר פה בדייויד קלייטון ת'ומאס עם להקת ליווי? אז לכו תפיצו את השמועה שלכם".


עד כאן הביקורת ההיא ואכן יכול להיות שיש כאן סוג של יוהרה מסוימת לחזור על אותו שיר (IN A GADDA DA VIDAׂ) ובאותו פורמט. מה שכן, הגרסה החיה פה היא אנרגטית יותר לטעמי מגרסת האולפן ההיא. בכלל, למרות שבאלבום הזה לא הציעה הלהקה שום דבר חדש מבחינת שירים - היא פיצתה על כך בהגשה מחוספסת ומחשמלת להפליא. מספיק לשמוע את צרחת ה- ARE YOU HAPPY, בסוף הצד הראשון, כדי לעזוב הכל ולהתחיל לנוע לפי הקצב עם דאג אינגל (אורגן ושירה), אריק בראן (גיטרה חשמלית), לי דורמן (בס) ורון בושי (תופים).


נכון, היה אפשר לקצץ מהגרסה הארוכה של GADDA DA VIDA ולהעניק עוד שירים בהופעה כגון IRON BUTTERFLY THEME , אבל זו תלונה שאני יכול גם בלעדיה כי תקליט ההופעה הזו יודע לגרום לי להיות מאושר - מהצליל הראשון ועד האחרון, כאילו אני בהופעה אמיתית של הלהקה בסן דייגו או היכן שהוא אחר.


השירים פה מנוגנים באופן דומה לגרסאות האולפן, עם וריאציות מינוריות בלבד. מה שמראה שהלהקה הייתה אז לא בקטע של ג'אמים מרחיקי לכת אלא להביא מוסיקה כאנסמבל שכותב מוסיקה ומבצע אותה כהלכה. לא יודע מה אתכם, אבל אני מעריך אותם על זה. זה אלבום חי סולידי, אל תצפו למשהו מרהיב. כנראה הוא מהווה חלק מהנעורים שלי שגורם לי להתלהב ממנו כל כך.


המעוף האמיתי האחרון של הפרפר הזה הגיע עם תקליט בשם METAMORPHOSIS, שיצא ב-13 באוגוסט 1970.




קודם כל, אכן מדובר פה במטמורפוזה אמיתית, כפי ששם האלבום מציין. בשנת 1970 ספג הפרפר הזה שינויים אישיים עצומים - הגיטריסט אריק בראון עזב את הלהקה ושנים לאחר מכן סיפר בלוס אנג'לס טיימס: "סיבובי ההופעות עם איירון באטרפליי היו מתישים. בחופשה הראשונה שלי קניתי מכונית יגואר, והחניתי אותה מחוץ לבית החולים, שם ביליתי שבועיים בגלל אולקוס".


בראון הוחלף על ידי צמד גיטריסטים מושחז בשם מייק פינרה (לשעבר חבר בלהקת BLUES IMAGE) ולארי ריינהארדט. במקביל, עמדתו של האורגניסט והסולן, דאג אינגל, שהיה כה דומיננטי עד אז - עומעמה קמעא. הרצון הכללי של הלהקה היה להתפתח סגנונית למה שקורה בשטח. הפסיכדליה כבר נשטפה החוצה והרוק הכבד והנוקשה יותר הפך ללהיט החם. חברי הלהקה הבינו שכדי להצליח בתחום הרוק הזה, בו הם נתפסו בעבר כחלוצים וכעת הייתה סכנה להעפתם מהמגרש הזה, הם צריכים לעשות את מה שלהקה אחרת, שהייתה חתומה באותה חברת תקליטים ("אטלנטיק") עשתה.


אינגל, מצד שני, רצה לעשות צליל רק יותר ולא פעם האחרים בלהקה היכו אותו על ראשו ואמרו לו לחדול מכך ולדבוק במטרה. התוצאה הגיעה עם אלבום מעולה לטעמי, אך אינגל כבר לא יכל לשאת זאת יותר ופרש זמן קצר לאחר מכן.


הקטע האווירתי הקצר, FREE FLIGHT, מוביל אותנו בטיסה בטוחה אל שיר הרוק הנהדר NEW DAY בו חברי הלהקה נשמעים ממש גאים בתוצרתם. חטיבת הגיטרות של שני החדשים בלהקה, כמו גם שירתו האנרגטית של פינרה, מזרימים דם חדש. חטיבת הקצב של הבסיסט לי דורמן והמתופף רון בושי עברה שיוף ברור ומתפקדת פה כמכונה משומנת להפליא. השירים פה מצוינים אחד אחד והאמת שאני לא מוצא פה אחד שאינני אוהב. כן, עד כדי כך האלבום מעולה.


הדבר היחיד שהייתי מוותר עליו בשמחה הוא סולו הגיטרה המיותר לחלוטין באמצע היצירה החותמת והמעולה, BUTTERFLY BLEU, שאורכה כ-14 דקות. זה יומרני / מטופש מדי ואינגל תיאר את אפקט הגיטרה הזה, שנים לאחר מכן, כ"קישקוש שנשמע כמו איש שמקיא". אבל חוץ מזה - יצירת מופת, עם תפקידי גיטרה שנבנו להפליא ובוצעו על ידי פינרה וריינהארדט במיומנות והתלהבות רבות.


שני הסינגלים שיצאו מהתקליט הזה, STONE BELIEVER ו- EASY RIDER הם שירי רוק מהשורה הראשונה, שלהקות רוק אחרות היו מוכרות את הסבתא של הסולן שלהן בשביל לכתוב ולבצע כאלו דברים.


ברולינג סטון נכתב בביקורת בזמנו: "שומעים פה שהלהקה מחפשת קהל חדש. זה ניכר בנגינה שלה, שפעם הייתה למען עצמה וכיום נועדה לאתר מעריצים חדשים. המוזיקה באלבום מרמזת על התפוררות במקום צמיחה. מצד שני, אפשר להגיד שהלהקה פה גמישה יותר מבעבר. אתם יודעים מה? אני אוהב את מה שאני שומע פה. צליל האורגן בשיר SHADY LADY נהדר. הלהקה לא נשמעת כאחת שנחה על זרי הדפנה שלה. ולמרות שהאלבום הזה לא מהטובים, הוא גם ממש לא מהגרועים". שנים לאחר מכן אמר בושי המתופף שזה האלבום האהוב עליו ביותר מכל מה שהוא עשה.


ניסיון להחיות את הפרפר, לאחר עזיבתו של אינגל, עם התקליטון SILLY SALLY (שיצא בשנת 1971) לא הצליח. הפרפר נשבר אך הותיר אחריו צלילים נפלאים.



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? הביטלס?תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.










©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page