Search
  • Noam Rapaport

התגלית של תזמורת אור החשמל

Updated: Feb 19



ב-31 במאי בשנת 1979, יצא תקליט זה של להקת אי.אל.או ושמו DISCOVERY. ריצ'ארד טאנדי, קלידן הלהקה ומי שהופקד בסבנטיז על המצאת שמות תקליטי הלהקה, הציע את השם DISCOVERY כמשחק עם המילים VERY DISCO. יש שממש אוהבים אוהבים את התקליט ואחרים מתעבים אותו. אני נמנה עם החוג הראשון.


אבל נלך טיפה לאחור...

בחודש מרץ של שנת 1979 עמדה אי.אל.או מול תביעה משפטית; בבית משפט בדטרויט גובש נגדה כתב תביעה על ידי מפיק הופעות ממישיגן, שטען כי היא הונתה את הקהל שלה, כשהופיעה שם (ב'פונטיאק סילברדום') ב-12 וב-13 באוגוסט 1978.



בלהיטון קבעו בטעות כי מדובר באמרגן מקנדה...


המפיק טען כי על הבמה נעשה שימוש בהקלטות מוכנות מראש והנגנים עשו את עצמם כאילו הם מנגנים על הבמה. התביעה נחתה כתגובה לתביעה שהלהקה הגישה מול חברת ההפקה, בטענה שלא שילמה לה 165,000 דולר מתוך 290,000 הדולרים שהובטחו לה עבור שני המופעים.



המפיק, בוב פוקס, הוסיף כי אורך שתי ההופעות היה בתזמון זהה של 82 דקות, כשאפילו המעברים בין השירים היו זהים לגמרי. לטענתו, סולן הלהקה, ג'ף לין, השתמש עם רגלו בפדאל מיוחד שהדליק וכיבה את המיקרופון שלו, בכל פעם שהפלייבק הושמע ברקע והוא עשה את עצמו שר.



פוקס: "הצוות הטכני של הלהקה שמר על סודיות מוחלטת בעניין הזה ודאג להציב שמירה כבדה סביב ציוד הלהקה, כדי למנוע את הדלפת העניין". פוקס אף טען כי השיג את אחת ההקלטות של פלייבק המופע. מנהל סיבוב ההופעות של הלהקה, ג'ון דאונינג, מיהר להכחיש את העניין: "זה הדבר המגוחך ביותר ששמעתי. האיש נאחז במקלות קש דקים כי הוא לא רוצה לשלם את הכסף שמגיע לנו".



דאונינג הוסיף כי הלהקה אכן משתמשת בהקלטות מוכנות, אך רק בפתיחות של שלושה שירים מכל המופע - כסוג של גימיק. אז כבר היה ברור לרבים שאי.אל.או היא יותר הפקה מאשר להקה חיה. כמו כן, סיבוב ההופעות הגרנדיוזי גרם להפסדי כסף רבים עבור הלהקה, שהשתמשה בבמה מאסיבית שנראתה כצלחת מעופפת צבעונית.


ג'ף לין חש כי נמאס לו להמשיך וליצור מוזיקה עם תזמורות סימפוניות ומקהלות. השפעות הביטלס הושמו בצד לטובת השפעה חדשה עליו, שמבולטיה היו אז מלכי הדיסקו, הבי ג'יס.



ג'ף לין התאהב בקצב הדיסקו עוד בשנת 1978 והוציא אז תקליטון סולו שנועד לרחבות הריקודים. התקליטון לא הצליח להימכר היטב.




ג'ף לין סיפר בבדיחות על התקליטון למלודי מייקר: "זה היה פשוט כיף. ניגנתי בכל הכלים ונהניתי לעשות את זה. הרי אני מתופף הדיסקו הטוב ביותר ששמעתם אי פעם. מה שקרה זה שהייתי בהוואי עם דיוויד ארדן, המנהל שלנו, והיינו בדיסקוטק הזה, רקדנו וחשבתי, 'אני הולך ליצור את אחד התקליטונים האלו כי זה ממקצבי התופים הטובים ביותר ששמעתי'. אז הלכתי הביתה וכתבתי את המנגינה הקטנה והמטופשת הזו".


במרץ 1979 נכנסו ארבעת חברי הלהקה (ג'ף לין, המתופף בב בוואן, הקלידן ריצ'רד טאנדי והבסיסט קלי גרוקאט) לאולפן ההקלטות MUSICLAND שבמינכן. אולפן זה, ששכן במרתף בית מלון, היה בסיס הקבע שלהם להקלטות, החל משנת 1975. יחד איתם היה טכנאי ההקלטות, מאק.











בב בוואן המתופף כתב על סאונד התופים שלו בספר שהוציא בשנת 1980: "מה שמיוחד לסאונד של אי אל או הוא שאני מקליט פעמיים את תפקידי התופים שלי. זה אומר שאני מנגן את התפקיד בפעם הראשונה ואז מקליט בפעם השנייה כשהתפקיד הראשון שניגנתי מושמע באוזניות שלי תוך כדי. הריכוז שלי חייב להיות אז בשיאו. אם אני מפספס בחלקיק שניה את התפקיד השני אז מוטל עליי לחזור שוב מההתחלה על הכל. אך טכנאי ההקלטה שלנו, מאק, יודע להשיג את הצליל שאני אוהב לתופים שלי - גדול, כבד ועוצמתי".


(בתמונות: בב בוואן עם תופי הרוטו-טומס, שאפשר לשמוע אותם היטב בשירים CONFUSION ו- THE DIARY OF HORACE WIMP)




אבל בעיתון 'רולינג סטון' הוא השמיע, באוקטובר 1979, צלילים אחרים: "ההפקות של ג'ף לין משעממות אותי באולפן. זה מאד מגביל אותי מוזיקלית לעבוד כך בלהקה. אבל זה כנראה מה שאני צריך לעשות. ניסיתי פה ושם להוסיף מעברי תופים לשירים כדי להחיות אותם קצת, אבל כשהגיע הרגע לשים על ערוצי הנגינה הבסיסיים את תפקידי התזמורת והמקהלה - המעברים שלי נשמעו כבלגאן אחד גדול. לכן אני צריך לשמור על פשטות ברורה בנגינה שלי באולפן. זה הגיע למצב בו אני כבר לא נהנה בכלל להקליט באולפן. זה הפך לתהליך מכאני".



בסוף שנות השבעים תפקדה להקת אי.אל.או כגוף עסקי יותר מאשר כלהקה. ג'ף לין ובב בוואן היו בעלי השם של הלהקה באופן שווה. שלושה נגנים מההרכב הוזזו הצידה והפכו את הלהקה בתקליט לרביעייה בלבד. בוואן הגיב לרולינג סטון על מצב הלהקה עם הזזת שלושה מחבריה: "אין תחושה של להקה אמיתית. זה קורה רק כשאנחנו על הבמה ביחד. דווקא החבר'ה עם הכינור והצ'לו מקרינים אישיות חיה יותר על הבמה מאשר אני או ג'ף. אותם השלושה הביעו בפנינו את אכזבתם המרה כששמם הושמט מעטיפת התקליט. אני בהחלט לא מאשים אותם בעניין. זה מאד מביך".


(בתמונה: מעטיפת התקליט הפנימית, ללא הקרדיט של הצ'לנים יו מקדואל ומלווין גייל והכנר מיק קמינסקי. בב בוואן סיפר לי אישית שגם כך הם לא ניגנו כלל בהקלטות האולפניות והיו רק שכירים בהופעות החיות).



התקליט יצא וב-16 ביוני נכנס התקליט לראשונה היישר למקום הראשון במצעד הבריטי, שם נשאר בפיסגה למשך חמישה שבועות. בסה"כ בילה התקליט במצעד הזה במשך 46 שבועות.



ב-30 באוגוסט 1979 התפרסמה בעיתון מעריב הביקורת הבאה: "יום אחד חטף השודד האכזר אבו ג'ילדה את חברי 'תזמורת אור החשמל' והביאם לארמונו. הוא ציווה עליהם לנגן כדי להציל את חייהם. 'אבל' - הזהיר אותם השודד - 'בלי אפקטים! רק מוזיקה!..'. ג'ף לין וחבריו הוצאו להורג עם שחר. ל'תזמורת אור החשמל' אין עסקים עם שודדים אכזריים ולכן הם חיים ומקליטים באושר עד עצם היום הזה. פעם הייתה זו להקה חדשנית. היום, עם ההצלחה העצומה שהיא זוכה לה בכל העולם, אין לה צורך להתאמץ. חברי הלהקה יודעים מה הקהל שלהם".


הפעם החליט לין ללכת על כל הקופה. ובנוסף לעשות את הלא יאמן - להתנגד לכל סיבוב הופעות אפשרי לקדם את התקליט הזה ובמקומו לצלם תשעה קליפים שירוצו בתחנות הטלוויזיה ברחבי העולם. מסתבר כי הטריק עבד. סיבה נוספת לכך הייתה כי ג'ף לין אהב יותר את אולפני ההקלטה מאשר את הבמה. והוא מצא לנכון להפוך את התקופה הזו לתקופה משפחתית עם אשתו השנייה, סנדי, לה נישא זמן קצר לפני כן.


הנה ג'ף וסנדי ביום חתונתם...


ברשותכם אעשה סקירה על שירי התקליט לפי הסדר וכך תגלו פרטים מעניינים שלא ידעתם עד כה.

נתחיל עם צד א'...


1. השיר SHINE A LITTLE LOVE היה אחד מלהיטיו הגדולים של התקליט. הקצב המקפיץ שלו הפך אותו ל'שלאגר' ברחבות הריקודים.


פתיחת השיר המוזרה הזו (שהושמטה מגרסת התקליטון של השיר) היא בעצם הקלטה עמומה של מקהלת גברים ששרה שיר עממי גרמני בשם 'הפרחים הקטנים ישנים'. באולפן לקחו את ההקלטה הזו, הפכו אותה והוסיפו אפקט של קלידים ומצילות.


זה היה התקליטון הראשון שיצא מהתקליט הזה והוא הגיע למקום ה-6 במצעד הבריטי. צד ב' שלו היה עם השיר JUNGLE, שהיה באלבומה הקודם של הלהקה, OUT OF THE BLUE. וכן,, חברי הלהקה שרים את שם הלהקה ('אי אל או') לקראת סוף השיר.



2. השיר CONFUSION לא היה נבוך כלל במצעד. הוא התקליטון הרביעי שיצא והגיע למקום השמיני באנגליה. אולי כי צד ב' שלו היה השיר 'רכבת אחרונה ללונדון'. ג'ף לין על הכלי המוביל שבשיר: "היה לנו אורגן ימאהה מדגם CS-80 ששקל המון. זה היה חלום בשבילנו אך סיוט לאנשי הצוות שלנו שנאלצו לסחוב אותו על גבם".


בתמונה: ריצ'רד טאנדי עם הסינטיסייזר החדש מצד ימין.



את היום בו נכתב השיר תיאר בזמנו טרבור פרנסיס, שחקן ידוע לשעבר בנבחרת בירמינגהם - הקבוצה שג'ף לין העריץ: "ג'ף לין ואני היינו באמצע משחק סנוקר בביתו כשלפתע, לקראת סוף המשחק, הוא נעלם לתוך האולפן שלו. באותה שניה היה לו רעיון לשיר חדש ושם הוא כתב את השיר הזה".



3. השיר NEED HER LOVE נחשב בעיני אנשים לקיטשי, אך דווקא אני מוצא בו את הגדולה של ג'ף לין ככותב שירים ומבצע. הוא משכנע אותי פה בהגשה שלו ונראה כי הוא באמת מרגיש געגועים לאשתו הטריה.



4. השיר THE DIARY OF HORACE WIMP הוא דוגמה אחת מיני רבות להשפעה הענקית שהביטלס נתנו לג'ף לין. הקצב של השיר לקוח מהקטע האמצעי של A DAY IN THE LIFE (שיצא בסרג'נט פפר) והוא מין שיר המשך ללהיט MR. BLUE SKY, שיצא שנתיים לפני כן.

השיר הזה יצא כתקליטון השני מהתקליט והגיע למקום ה-8 במצעד הבריטי. בשיר מדובר על יומן חייו של בחור בשם הוראס ווימפ שהוא מין לא-יוצלח שכזה שבסוף משיג את אהבת חייו. השיר מתאר את חייו של הוראס בכל יום ויום - חוץ מיום שבת. מדוע? כי ג'ף לין העריץ את קבוצת בירמינגהם בכדורגל ומבחינתו יום שבת הוא יום של צפייה במשחקים שלה.



עכשיו נהפוך את התקליט לצד השני...


1. צד ב' של התקליט נפתח עם שיר הדיסקו האולטימטיבי של הלהקה, שנקרא LAST TRAIN TO LONDON. הנה מה שהיה בזמנו לבסיסט הלהקה, קלי גרוקאט, לומר על השיר הזה: "השיר הזה הפך ללהיט גדול בארגנטינה אך בשאר העולם הוא פשוט היה עוד שיר מתקליט". יש משהו בדבריו, כי השיר לא יצא על גבי תקליטון בעצמו אלא כצד ב' של השיר CONFUSION. ג'ף לין סיפר: "כתבתי את השיר מזכרונות שהיו לי בנסיעות הרבות מאד ברכבת מבירמינגהם ללונדון על מנת להקליט תקליטים".



2. השיר MIDNIGHT BLUE הוא בלדה של ג'ף לין. אך הפעם לא משכנעת כמו NEED HER LOVE. ג'ף לין אמר על השיר בשנת 2001: "כבר איבדתי את הספירה על כמות הפעמים בה השתמשתי במילה BLUE בשמות של שירים. אני פשוט אוהב את המילה הזו".



3. השיר ON THE RUN נפתח בצליל של זכוכית שנשברת. ואכן היה זה טכנאי ההקלטה, מאק, ששבר מאפרה על הרצפה של האולפן. חוץ מזה הוקלטו לשיר אפקטים של משחק מחשב שהיה באולפן. השיר הזה הפך גם לבסיס של שיר אחר וידוע מאד של הלהקה. על זה בהמשך.




4. השיר WISHING הוא בלדה, קצבית במקצת, שג'ף לין השחיל בין שני שירים מהירים. לין היה ידוע גם אחד שאוהב לשתול מסרים נסתרים בתוך שיריו. המסר בשיר הזה מגיע לקראת סופו עם הקלטה לאחור בה לין אומר I WISH MY WIFE WAS NOT AWAY. את השיר כתב לין בעת חופשה בברבאדוס. הוא רצה מאד שהחופשה הזו לא תיגמר לעולם.



5. שיר הסיום של התקליט הוא DON'T BRING ME DOWN, שיצא כתקליטון והגיע למקום ה-3 במצעד הבריטי. קודם כל, אין כלל מתופף בשיר הזה. מאק, טכנאי ההקלטה, הגיע עם רעיון לקחת דגימה מהתיפוף של בב בוואן לשיר ON THE RUN, להאט אותה ולעשות ממנה LOOP, שמזכיר את התיפוף של רינגו בשיר SGT PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND REPRISE. לאחר שערך זאת, ניגש ג'ף לין למלאכה וכתב שיר שלם בהתבסס על ה'לופ' הזה. כמו כן, ג'ף לין עצמו ניגן בכל כלי הנגינה פה (חוץ מהפסנתר שנוגן על ידי ריצ'ארד טאנדי) כשהוא מקליט את כולם בסשן אחד של שעתיים.


בנוגע למילה המוזרה שנמצאת בפזמון, ג'ף לין סיפק את התשובה בשנות התשעים: "אנחנו לא שרנו שם BRUCE אלא GROOS, שהפירוש של זה, בכתיבה GRUIS, הוא 'ברכות' בגרמנית. בהמשך כולם נהגו בהופעות לשיר 'ברוס' אז גם אני נכנעתי לזה ושרתי גם ככה".


בסוף השיר יש רעש של טריקת דלת. זה הוקלט עם אחת הדלתות באולפן ההקלטה במינכן. ג'ף לין רצה להמחיש את ההרגשה כי הלהקה סיימה להקליט את התקליט ושהיא בדרכה מהאולפן החוצה.



ג'ף לין חתם את הקונספט של הסבנטיז עם הפקת חמישה שירים עם אי.אל.או לפסקול סרט נוראי בשם 'קסאנאדו'. בב בוואן סיפר ברולינג סטון כי לין קיבל הצעה גם להלחין את הפסקול לסרט 'אקספרס של חצות' אך זה כמובן לא יצא לפועל.


ביום שלישי, 11 במרץ 1980, זכינו לצפות בארצנו בכל הקליפים שצילמו חברי הלהקה לשירי התקליט הזה, ושודרו בשעה 10:25 בלילה, מיד אחרי עוד פרק בסדרה "המירוץ אחר הגלימה". מי שהייתה לו אז טלוויזיה צבעונית נהנה כפל כפליים.


הנה תמונות מסשן הצילומים:




פרט טריוויה נוסף: הבחור שנראה שולף בעטיפת התקליט את חרבו הוא השחקן בראד גארט, שמוכר לרבים במשחקו בסדרת הטלוויזיה המצחיקה, 'כולם אוהבים את ריימונד'.



39 views0 comments
©
...