Search
  • Noam Rapaport

ג'ון לנון - מצעקות אישיות ועד חזרה לימי הרוק'נ'רול

Updated: Mar 14





ב-6 בפברואר 1970 יצאה יצירתו הראשונה של ג'ון לנון לעשור החדש. זה תקליטון עם השיר INSTANT KARMA. בעוד הקלטותיו הקודמות יצאו תחת השם PLASTIC ONO BAND, התקליטון הזה יצא תחת השם ג'ון אונו לנון. בצד ב' של אותו תקליטון יצא השיר WHO HAS SEEN THE WIND של אשתו, יוקו אונו לנון.

הייתה זו אשתו של טוני קוקס, בעלה לשעבר של יוקו, שאמרה ללנון שיש בו קארמה מיידית. הוא כמובן אהב זאת ולקח את זה הלאה.


לנון לרולינג סטון: "כתבתי אותו בבוקר בפסנתר. הלכתי למשרד ושרתי אותו הרבה פעמים. אז אמרתי 'לעזאזל, בוא נעשה את זה', והזמנו את האולפן, ופיל (ספקטור) נכנס ואמר, 'איך אתה רוצה שנעשה את זה?'. אמרתי, 'אתה יודע, בסגנון שנות ה-50'. הוא אמר בסדר ובום - הנה זה היה. ההערה היחידה הייתה שאמרתי שאני רוצה קצת יותר בס, זה הכל, ויצאנו לדרך".


לאחר שכתב את השיר הוא מיהר למשרדי 'אפל' כדי להמשיכו משם. במשרד הוא ניגש גם למשימת הרכבת להקה מיידית להקלטתו. הוא גייס את ג'ורג' האריסון, הבסיסט קלאוס פורמן, הקלידן בילי פרסטון והמתופף אלן ווייט. ההקלטה החלה קצת אחרי השעה שבע בערב, של ה-27 בינואר, באולפני EMI. עשרה טייקים נערכו באולפן עד שהוחלט על הטייק המושלם. לאחר מכן ניגש ספקטור לעטוף את ההקלטה עם 'חומת הסאונד' הידועה שלו. לקראת חצות הוחלט שיש צורך במקהלת זמרים לשיר את הפזמון. אך בגלל השעה המאוחרת לא הייתה אפשרות לקרוא לזמרים המקצועיים שעבדו אז בהקלטות. לכן בילי פרסטון התנדב לקפוץ למועדון האצ'טס, ששכן בכיכר פיקדילי, ולשלוף משם אנשים שיבואו לשיר. זמן קצר לאחר מכן הוא חזר ברכבת התחתית עם האנשים הנלהבים לשיר לאולפן. המשימה הושלמה.


ב-11 בדצמבר בשנת 1970 יצא אלבום הסולו הראשון של ג'ון לנון, שנקרא PLASTIC ONO BAND.

Mother / Hold On / I Found Out / Working Class Hero / Isolation / Remember / Love / Well Well Well / Look At Me / God / My Mummy's Dead


ג'ון אמר בזמנו בעוקצנות לרולינג סטון: "יכול להיות שהתקליט שעשיתי תחת תזמורת אונו הפלסטית יפחיד את פול ויגרום לו להקליט משהו סביר. קשה לי לראותו עושה שוב את מה שעשה בתקליט הראשון שלו".


המעטפת של התקליט 'רזה' מאד. כמעט ואין שכבת שומן בעיבודים והקונספט של גיטרה-בס-תופים (ופה ושם קלידים) נוגע ישר בעצבים וחושפת כאב. יחד איתו באלבום נמצאים רינגו סטאר בתופים, קלאוס פורמן בבס וגם פסנתרן אורח ושמו בילי פרסטון.


פורמן: "ברגע שהגענו לאולפני EMI, ראינו כי משהו עבר על ג'ון והוא רוצה למהר ולהקליט איתנו לפני שזה ישתנה. אופן הנגינה פחות הפריע לו. הוא רצה לתפוס תחושה. יש המון טעויות בנגינה ובמהירויות הביצועים אבל ג'ון אהב את זה. הוא היה נכנס לאולפן בתחילת סשן ורץ מיד אל הפסנתר. הוא אפילו לא אמר לנו שלום. הוא התיישב מול הפסנתר, עם יוקו לצדו, ושר את השיר הבא שעלינו להקליט. הוא חילק לנו דפים עם מילות השיר, כדי שנדע על מה הוא שר בזמן שאנחנו מנגנים. בדף הוא הוסיף מולנו, בעפרון, את האקורדים".


לנון השלים, לקראת הקלטתו, ארבעה חודשים בהם עבר טיפול בשיטה שנקראת 'פריימל סקרים'. הטיפול הזה נועד להוציא ממטופליו דברים שהודחקו בעבר, תוך עידודו לשפוך אותם החוצה בצרחות. החוויה הזו הובילה את ג'ון לשפוך לתקליט זה דברים שהדחיק. כולל הכאב הגדול שקינן בו על מותה של אמו ויחסיו הרעים והמנוכרים עם אביו. המוזיקה הוגשה למאזין באופן עירום ונטול מסכות לרוב.


ההקלטות לתקליט זה נערכו ב'אבי רואד' בספטמבר ואוקטובר 1970, כשג'ון ויוקו הפיקו אותו ביחד עם פיל ספקטור. יוקו אף קיבלה קרדיט בתקליט עם המילה 'רוח', כשג'ון הסביר לרולינג סטון כי 'יוקו מנגנת ברוח. היא יוצרת את האווירה'.



במחנה הלהקה היה ידוע מזה זמן רב כי ג'ון כבר לא מעוניין בלהקה, אך לקהל המעריצים הרחב, שכמה חודשים לפני כן איבד את הלהקה היקרה לו מכל, היה זה דבר קשה מנשוא. ג'ון מוטט את החלום ובא להסביר, בשיר GOD, כי הוא מאמין אך ורק בו וביוקו.


פיל מקדונלד, טכנאי ההקלטה: "בשיר הזה הוא רצה שאוריד לגמרי את האפקט המהדהד שהוצמד לקולו, ברגע בו הוא שר I JUST BELIEVE IN ME. הוא רצה להיות הוא עצמו שם, ללא אפקטים".


עטיפת התקליט הקדמית צולמה על ידי הצלם דן ריכטר, בשטח האחוזה של ג'ון ויוקו, כששם האמן או שם התקליט לא מופיעים עמו. רואים בה את השניים מתחת לעץ גדול, לפי רעיון שצייר לנון לפני כן וקרא לו A FAMILY TREE. גם שמות השירים לא מופיעים בעטיפה האחורית, כשתמונה מוגדלת של ג'ון בילדותו מתנוססת בה, עם שם התקליט שנכתב באותיות קטנות בצד התחתון. הנייר שעטף את הוויניל עצמו מכיל את מילות השירים, רשימת הנגנים וקרדיט ההפקה. כמו גם מסר אישי, בכתב ידו של ג'ון: 'ליוקו באהבה מג'ון 9.10.1970'.


ג'ון: "אני חושב שזה הדבר הטוב ביותר שעשיתי. אני אוהב שירים שנכתבים בגוף ראשון ולא יכולתי לעשות כך כל הזמן בעבר. כעת נכתבו כל השירים רק עליי. לכן אני אוהב את התקליט הזה כי זה אני ולא מישהו אחר".


ארת'ור ג'יינוב, שג'ון ויוקו עברו אצלו סדנת טיפול (שלא הסתיימה כפי שצריך) בשם פריימל סקרים: "ג'ון שלח אליי עותק מהתקליט והיה לי סשן קבוצתי באותו יום בו קיבלתי את זה. אז השמעתי את זה לחמישים המטופלים שפרצו מיד בבכי, כי הדבר ממש נגע בהם".



בעיתון STEREO REVIEW האמריקני נכתב אז בביקורת על התקליט: "ג'ון זוכה בקלות בסיבוב הראשון בתחרות אלבומי סולו מאת חברים לשעבר של הביטלס, כפי שאני רואה זאת, ובכל זאת התקליט הזה מאכזב במובנים מסוימים כמעט כמו ההבלחות הראשונות שלאחר הביטלס של פול מקרטני וג'ורג' האריסון. הדבר שהכי מפריע לי הוא הנושא הכללי שעובר ברוב המילים - על איך זה שג'ון ויוקו נגד העולם הקר וחסר הרגישות. אם הוא צוטט נכון, ג'ון הגדיר את עצמו לאחרונה בתור הסמל שיפוצץ את אגדת הביטלס לרסיסים. זה בסדר, אבל קחו בחשבון שבמקביל הוא עושה עבודה ששבעה אנשי יחסי ציבור לא יכלו לעשות ביצירת האגדה של ג'ון ויוקו.



בנוסף, קצת נמאס לשמוע את ג'ון שר על עצמו ועל אשתו, אני מוצא שחלק מהשירים האלה הם דרשניים מדי, וחלקם מסתכם כמעט בשום דבר מבחינה מוזיקלית. אף על פי כן, זה הוא אלבום חזק.


כסולן, ג'ון אינו פול מקרטני, וכגיטריסט ג'ון אינו ג'ורג' האריסון, אבל כאמן הוא מצויד היטב וכמעט עושה הרגל בלהתעלות מעל מגבלות טכניות. ובכל מקרה, האינסטינקט שלו חד כתמיד. גם כשלנון כמעט נסחף בגאות של פראנויה, חוש ההומור שלו טוב ומחזיק את העסק. באמצע כמה מילים שוביניסטיות ב- HOLD ON JOHN, יש חיקוי מגניב של מפלצת העוגיות של רחוב סומסום שאומרת 'עוגייה!' האלבום, למרות שהוא טוב, היה צריך להיות טוב יותר, אבל איך אפשר להתעצבן עם בחור כזה?".



ב-12 במרץ 1971 יצא תקליטון חדש ללנון - POWER TO THE PEOPLE.

בעיתון NME נכתב בביקורת עליו: "לאחר תקליטון מאכזב שהגיע מיריבו, פול מקרטני - התקליטון החדש של ג'ון לנון הוא מבורך. האווירה המחוספסת שפיארה את תקליטוניו הקודמים נמצאת גם פה, עם הפקה של פיל ספקטור. פזמון השיר מושר שוב ושוב כשברקע סקסופון שנשמע כאילו נלקח מתקליטוני הרוק'נ'רול של שנות ה-50. זה שיר רחוב של לנון ונקווה שיקבל תשומת לב רבה".


שנים לאחר מכן יודה לנון שהשיר הזה היה חפוז מדי ולא התרומם.


ב-6 ביוני 1971, הצטרפו ג'ון לנון ויוקו אונו על הבמה לפרנק זאפה ולהקתו. זה קרה בפילמור איסט שבניו יורק.


הניצוץ למפגש זה קרה בעת ראיון שנערך עם ג'ון ויוקו, בתחנת הרדיו WPLJ, עם הווארד סמית'. המנחה היה אמור לראיין בהמשך את פרנק זאפה ושאל את לנון אם ברצונו לבוא עמו למקום בו זאפה שוהה. לנון הסכים. בשנת 1984 סיפר זאפה: "עיתונאי אחד דפק בדלת החדר שלי עם מכשיר הקלטה בידו. אז הוא גם אמר לי שברצונו להכיר לי את ג'ון לנון. הוא חשב שאפול לרצפה מהתרגשות. אמרתי בסדר והכנסתי אותם פנימה".


לנון, ששמע רבות על הופעותיו המוזרות של זאפה, ציפה למצוא מולו איש מטורף עם המון בחורות עירומות מסביבו. במקום זה הוא מצא מלחין רציני שיודע היטב מה הוא רוצה מוזיקלית ובעל שליטה מלאה בעצמו וסביבתו. "אינך מכוער כמו שציפיתי שתהיה", אמר לנון. זאפה: "הבנתי שיש לו חוש הומור טוב והזמנתי אותו להגיע איתי להופעה שלי בפילמור איסט".



משם יצאה כל החבורה לכיוון אולם הפילמור. שם, מאחורי הקלעים, חיברו זאפה ולנון את הגיטרות שהיו עליהם למגברים שהוצבו שם ופצחו בג'אם של שירי רוק'נ'רול ישנים מבית היוצר של צ'אק ברי ובו דידלי. אחרי כן הם עברו לג'אם מאולתר עם יוקו אונו, שנשענה על שולחן האיפור ופצחה בקולות מוזרים משלה. כשהתחילה ההופעה של זאפה, נעמד לנון ליד קונסולת המיקסר של המקום. הוא צפה בזאפה ולהקת THE MOTHERS שלו, עם מופע ההומור הרוקי שלהם.


במהלך ההופעה ניגן זאפה כמה תיבות מאולתרות של שירי ביטלס, על מנת לרמוז על הדבר שעומד להגיע. בכל פעם שזאפה פצח ברמיזה על הביטלס, הקהל הגיב בהתלהבות. הדבר עודד מאד את לנון שעמד מהצד מבלי שהבחינו בו. המופע עמד לקראת סיום והקהל צעק להדרן. אז עלו ג'ון ויוקו לבמה ללא התרעה מוקדמת. עברו כמה שניות בהן לא נרשם זיהוי בקהל ואז בבת אחת פרץ כל הקהל בתשואות אדירות של הכרה. כל אלו שהתחילו לפסוע לכיוון היציאה בחשבם שההופעה נגמרה מיהרו לחזור על עקבותיהם למשמע השאגות. לנון ניגש למיקרופון ואמר, "הנה לכם שיר שלא שרתי מאז שהופעתי איתו במועדון CAVERN הלונדוני". ואז החל לשיר שיר בשם YOU KNOW I LOVE YOU BABY בסגנון בלוז.



יוקו צרחה בין השורות שלנון שר. זאפה מצידו החל לנצח בצורתו הייחודית על הלהקה. מאותו רגע החלה להיווצר סוג של מוזיקה במשך 40 דקות ללא הפסקה. לנון לעס בפיו את המסטיק הנצחי שלו ונראה שהוא עושה חיים על הבמה. אז זאפה ניגש אליו ולימד אותו במהירות את תנועות הניצוח שלו. לנון התלהב ולקח את הניצוח לידיו. כל תנועה שאילתר בידיו קיבלה תגובה מוזיקלית מדויקת מהלהקה של זאפה. יוקו העלתה לבמה שק גדול, נכנסה לתוכו עם מיקרופון והמשיכה להשתנק בתוכו. זאפה אמר 'לילה טוב' והשאיר את ג'ון ויוקו לבדם על הבמה. לנון לקח את העניינים לידיו והמשיך להפיק מהגיטרה שלו צלילי פידבק מחרישי אוזניים עם הצבתה מול המגבר שלו, אך הכיף של לנון וזאפה נגמר מהר מאד לאחר מכן, כשלנון ויוקו אונו, שקיבלו מזאפה את ההקלטה של הג'אם המשותף לשימוש אישי, כללו חלקים ממנה באלבומם הכפול SOME TIME IN NEW YORK CITY. זאפה כעס מאד על הצעד הזה כי לנון לא טרח לתת לו קרדיט של הלחנה במוזיקה שהוקלטה באותו ערב.


ביולי 1971 יצא עוד תקליטון לג'ון לנון - ואחד המוזרים יותר שלו. לשירים בו קוראים GOD SAVE US ו- DO THE OZ וגם הפעם לנון ביקש להביע בהם את האקטיביזם הפוליטי שלו.

הדבר נכתב והוקלט כתמיכה בקרן ההגנה במהלך המשפט שנערך נגד המגזין המחתרתי OZ, שהציג תערובת של סאטירה, הומור, אקטואליה וסוגיות פוליטיות. חוליית המוסר פשטה על משרדי העיתון, וב-18 באוגוסט 1970 נמסר למגזין זימון למשפט בגין תכנים מגונים.


אנשי המגזין הקימו את FRIENDS OF OZ כדי לגייס כסף להוצאות המשפטיות. אחד החברים, סטן דמידג'וק, הכיר את לנון, ושאל אם הוא עשוי לעזור לנאשמים. לנון הסכים לכתוב ולהקליט שיר, שכל התמלוגים ייתרמו למטרה.


לנון: "סטן וכמה אנשים מהעיתון התקשרו ואמרו, 'תעשה לנו תקליט?' וחשבתי, 'טוב, אני לא יכול', כי אני כולי קשור בחוזים ולא ידעתי איך לעשות את זה. אז הגענו לשאלה האם אכתוב להם שיר? אני חושב שכתבנו את זה באותו לילה, לא? כתבנו את זה ביחד. קודם כל כתבנו את זה בתור GOD SAVE OZ, אבל אז החלטנו שהם לא באמת יודעים על מה אנחנו מדברים באמריקה אז שינינו את זה בחזרה ל- GOD SAVE US". כדי שאנשים לא יחשבו שזה סינגל של לנון, הוא ביקש מביל אליוט (שהצטלם גם לעטיפת התקליטון) לשיר במקומו.



ב-17 ביולי בשנת 1971, התארחו ג'ון לנון ויוקו אונו בתוכנית הלילה הטלוויזיונית עם המנחה מייקל פרקינסון. בתוכנית זו, שצולמה באולפני הבי.בי.סי הבריטי, תקף לנון את התקשורת הבריטית.



הסיכום של הלנונים עם פרקינסון היה שאם הוא יפלוט מפיו את המילה "ביטלס", הוא ייאלץ להמשיך את הראיון כשהוא כולו בתוך שק גדול ושחור.


פרקינסון: "עשיתם סרט על זבוב שזוחל על גוף של אישה, עשיתם סרט מפורסם על ישבנים חשופים ויש סרט שבו נראה איבר המין שלך. נכון, ג'ון?".


לנון: "זו הייתה בדיחה. עשיתי סרט שנקרא SELF PORTRAIT ובכל הזמן הזה הייתי סוג של PRICK" (צחוק רם נשמע בקהל לשמע בדיחת כפל המשמעות).


אז יוקו ניגשה להקריא קטעים מספרה GRAPEFRUIT לפני שפרקינסון שאל אותה ואת בעלה לפשר ריחוקם מאנגליה.


לנון: "התקשורת הבריטית קראה ליוקו מכוערת. לא ראיתי התייחסות שכזו כלפי אף איש או אישה אחרים, גם אם הם מכוערים. לא אומרים דבר שכזה, באופן נורמלי, בעיתונים. היא לא מכוערת והעיתונים מדהימים אותי לקרוא שהם קוראים לאנשים מכוערים באמת כמושכים".


פרקינסון (ליוקו): "נראה שיש סיבה נוספת לכך שאנשים לא אוהבים אותך, כי הם מוצאים אותך כסיבה לפירוק הביטלס".


לנון (מתפרץ): "זה לא נכון! אנשים ברחוב לא שונאים אותנו. זו המדיה ששונאת אותנו. אנשים ברחוב מברכים אותנו לשלום וזו אמת המידה שלי. התקליטים שלי עדיין נמכרים היטב וגם שלה נמכרים לא רע".


פרקינסון: "האם נוכחותה של יוקו הביאה למתח בלהקה ההיא?"


לנון: "המתח כבר היה שם עוד לפני שהיא הגיעה. זה החל כשבריאן אפשטיין מת".


(ברגע הזה מכריח לנון את פרקינסון לקיים את הבטחתו ולהיכנס לשק גדול) לנון: "תיכנס לשק ונמשיך לדבר על הביטלס". פרקינסון מסכים והראיון ממשיך כשהוא לא נראה יותר למצלמה.


לנון: "תדמיין בנאדם שרוצה להתקבל לבי.בי.סי, אבל הוא שחור ומיד יש עליו דעות קדומות. כך הוא יגיע לראיון בתוך שק ולא יקבל את הבעיטה הברורה מראש".


פרקינסון: "למה הביטלס התפרקו? מה היה שם?".


אונו: "הביטלס הם ארבעה אנשים מוכשרים והם ארבעה אנשים חזקים מאד. אני בטח לא הייתי יכולה לשבור אותם".


לנון: "אנחנו שברנו את עצמנו. כשהגענו לגיל 28 או 29, שאלנו את עצמנו מה היא המטרה שלנו. הרי עשינו את זה. הרי ג'ורג' היה ממש מוכשר בכתיבת שירים ובסוף הוא זכה רק לשיר או שניים באלבום שלנו. האופי שלנו השתנה. האמת שעכשיו התקליטים שלנו ביחד מוכרים הרבה יותר עותקים מאשר התקליטים שלנו כביטלס. כך שזה עסק לא רע בכלל".


(בשלב הזה מקבל פרקינסון את הרשות לצאת מהשק)


לנון: "מעולם לא רציתי שהביטלס יחליקו במדרון. נדרתי לעצמי נדר שבגיל 30 לא אשיר את SHE LOVES YOU והנה חגגתי 30 השנה וקיימתי את הבטחתי".



ב-9 בספטמבר בשנת 1971 יצא בארה"ב האלבום IMAGINE של ג'ון לנון. לא סתם הוא יצא ב-9.9, כי 9 הוא מספר המזל של לנון.

Imagine / Crippled Inside / Jealous Guy / It's So Hard / I Don't Want To Be A Soldier / Give Me Some Truth / Oh My Love / How Do You Sleep? / How? / Oh Yoko!


אווירת המוות שאפפה את האלבום הקודם פינתה את מקומה לטקסטים על אהבה ואופטימיות (בחלק מהשירים כמובן..). השינויים האלה גרמו להאזנה קלה יותר לאלבום הזה וגם ההשמעות ברדיו פרחו בזכות זה.


הקטע שפותח את האלבום הוא אחד משיריו המוכרים (ויש כאלה שאומרים גם הצבועים) ביותר של לנון. השיר נכתב בהשראת ספר שכתבה יוקו אונו ב-1963 בשם GRAPEFRUIT, שכלל כמה יצירות בתוכו שנפתחו במילה IMAGINE. אחת מיצירות הספר אף הודפסה הודפסה במילותיה בצד האחורי של עטיפת האלבום;

IMAGINE THE CLOUDS DRIPPING,

DIG A HOLE IN YOUR GARDEN TO PUT THEM IN.


לנון לקח את קרדיט כתיבת השיר לעצמו בלבד, אך מאוחר יותר אמר כי יוקו הייתה צריכה להיות שותפה גם כן. ב- 6 בדצמבר 1980, יומיים לפני שנרצח, ערך לנון ראיון רדיו עם אנדי פייבלס ל- BBC ושם הסביר: "צריך לראות את זה כשיר מאת לנון / אונו, כי הרבה מהליריקה והקונספט הגיעו מיוקו. אבל באותו יום הייתי קצת יותר אנוכי, קצת יותר מאצ'ואיסטי, לצערי".



השיר JEALOUS GUY הוא אחד השירים שלנון מביע בהם את אחת מחולשותיו הגדולות ביותר.


המלודיה לשיר הזה נלקחה מלחן שכתב לנון במהלך שהותו עם הביטלס ב-1968 ברישיקש שבהודו. הוא קרא אז לשיר החדש שלו בשם CHILD OF NATURE. הביטלס לא הקליטו אז את השיר הזה. ג'ון חש קנאה רבה מאד כלפי יוקו, עד כדי תלות. הוא השתגע מזה שהיא יודעת עוד שפה (יפנית) שאין לו מושג בה ולכן הם לא משדרים לחלוטין באותו גל. הוא דרש ממנה להיות צמודה לו בכל רגע נתון (למרות שרבים חשבו כי היא זו שדרשה להיצמד אליו).


יוקו אונו סיפרה: "הוא קינא בכך שהייתה לי שפה אחרת בראש. שפה יפנית שהוא לא יכל לחלוק איתי. זו לא הייתה קנאה פיזית כי אם רוחנית".



במהלך ראיונות תקשורתיים שעשה לנון לאלבומו, הסביר על השיר: "כשאתה מאוהב במישהי, אתה נוטה לקנא, ורוצה להחזיק אותה במאה אחוז. זה מה שאני עושה. מבחינה אינטלקטואלית, חשבתי שלהיות הבעלים על אדם זה זבל, אבל אני אוהב את יוקו ואני רוצה להחזיק אותה לגמרי. אני לא רוצה לחנוק אותה. כשיש לך כל כך מעט אהבה כילד, ברגע שאתה מוצא אותה, אתה רוצה להיתלות בה. אתה תופס אותה כה חזק, שאתה נוטה להרוג אותה".


לאחר מותו של לנון, גילתה יוקו אונו לרולינג סטון, שהוא גרם לה לרשום רשימה של כל הגברים איתם שכבה לפני שנפגשו. "הוא כתב שיר, "בחור קנאי", שהיה צריך לומר לאנשים כמה הוא מקנא. אחרי שהתחלנו לגור ביחד, זה היה ג'ון שרצה אותי שם כל הזמן. הוא גרם לי להיכנס איתו לשירותי הגברים. הוא פחד שאם אשאר באולפן עם הרבה גברים אחרים, אני עלולה ללכת עם אחד מהם".



יוקו אונו תרמה למילות השיר. עם זאת, בגלל היחס השלילי של הציבור כלפיה באותה תקופה, היא לא קיבלה קרדיט בכתיבה. היא אמרה ל- NME: "ובכן, אם זה היה סתם ג'ון, הוא היה נותן לי את הקרדיט הנכון, אבל זו הייתה תקופה קשה. אף כותב שירים מפורסם לא היה חושב לחלוק את הקרדיט עם אשתו". ובכן, פול מקרטני דווקא כן עשה זאת באותה שנה.


השיר HOW DO YOU SLEEP הוא התקפה חסרת רחמים על פול מקרטני. לנון כתב את השיר בתגובה לתמונות שראה על עטיפת האלבום RAM שעיצבנו אותו. הוא ראה בתמונות מסרים נגדו. הוא החליט להתקיף בחזרה וללא רמזים נסתרים. לנון הלך על התקפה חזיתית.




הוא התחיל את השיר בכך שמקרטני ראה באלבום סרג'נט פפר את פסגת יצירתו. לנון הציע לו לרדת מהענן הגבוה. הוא המשיך וירה על מקרטני תוך שהוא נשען על סיפור השמועות בנוגע למותו.


אלן קליין, שהיה אז מנהלו של לנון ואויבו הגדול של מקרטני, עזר ללנון לכתוב את המילים. הפתיחה של השיר הזה, עם חברי התזמורת שנשמעים מכוונים את כליהם, נועדה להיות פרודיה משל עצמה על פתיחת האלבום SGT PEPPER עם שמיעת כיוון הכלים. כשהאלבום הזה של לנון יצא, הייתה בתוכו גם גלויה מודפסת עם תמונה בה נראה לנון מחזיק באוזניו של חזיר, כפרודיה מלגלגת על תמונת העטיפה של האלבום RAM. לנון זעם שעל עטיפת האלבום של מקרטני יש תמונה של שתי חיפושיות שאחד מבצעת את זממה על השנייה באופן מיני וטבעי.




עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי פרסם בביקורתו על התקליט באוקטובר 1971: "זה האלבום הטוב של השנה. ובשבילי זה האלבום הטוב ביותר שנוצר אי פעם. לנון הוא האיש הכי כנה שיש כרגע".


עיתון BEAT INSTRUMENTAL פרסם בדצמבר 1971: "שיר הנושא הוא משהו שאפילו פול מקרטני היה משתוקק לכתוב. באופן כללי, התקליט הזה הוא שיפור משמעותי של שיקוף מצב רוח אותו ניסה לנון להעביר לנו בתקליטו הקודם. יש כאן עדיין המון כאב".



ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "כשהוא לא מסתפק להיות רק ביטל לשעבר, ג'ון לנון גיבש לעצמו קריירה חדשה ככוח פוליטי, חבר צף באוונגרד הבינלאומי וכאמן הנואש ביותר של הרוק. ג'ון תמיד הציג יכולת צמיחה מדהימה, ואם אדם נמצא חסר סבלנות מול המהירות שבה הוא תופס ואז זורק סיבות שונות, פילוסופיות ואנשים, הצד השני של המטבע בא בצורת שאננות יומית של אמני רוק אחרים.


עם זאת, למרות חיפושיו במוזיקה ומחוצה לה, התקליט החדש מעלה את השאלה עד כמה ג'ון יכול להתקדם עם אוצר המילים פה.


חשיבותו של תקליטו הקודם, פלסטיק אונו באנד, לא טמונה בעובדה שזהו תקליט של מתחים מסוימים שניתן לראות ביצירתו של ג'ון מאז תחילת הדרך (הישירות הלירית והעוצמה הקולית, למשל), אלא שזה גם הפתרון שלהם. כנער בגיל צעיר, בחר ג'ון ברוק כאמצעי האמנותי והטיפולי שלו. הדרך של רוק'נ'רול לפתור בעיות היא פשוט לקבוע ולשחזר אותן. דרך התשישות הרגשית והפיזית המתקבלת, הלחץ מופחת באופן זמני. עם זאת, ההתערבות של חוויית הפריימל סקרים אילצה את ג'ון להגדיר מחדש את גישתו באופן עדין אך מכריע. במקום שבו שר את "טוויסט וצעקה" בדחיפות של מישהו שנאלץ להוריד משהו מחזהו, הוא שר את השירים בתקליט 'פלסטיק אונו באנד' כשיחזור אחרון של הטראומות המקוריות שלו, וכמסמך לריפוים. לכן זה הוא אלבום 'אולטימטיבי' באופן עמוק, מכיוון שהוא מפרק את עיקר קריירת הרוק'נ'רול של איש אחד לפחות. שאלת השלב הבא אחרי זה הייתה אפוא בלתי נמנעת, מכיוון שהיה קשה לדמיין שהאלבום שיבוא אחריו יהיה פשוט יותר מאותו הדבר.



הבעיה לעקוב אחר אלבום מושלם כמו פלסטיק אונו באנד היא כמובן יותר מאשר סגנונית. ברשלנות הטכנית ובקליטה העצמית שלו, אימאג'ין הוא הדיוקן העצמי של ג'ון. רובו מתרכז סביב נושאים שכבר טופלו בתקליט הקודם, רק שכאן הם מטופלים פחות בלהט ובאופן מוזר, גם פחות באדישות. בתקליט הקודם הוא הצליח להישמע ספונטני וזהיר כאחד, בעוד שבאימג'ין הוא פחות מזה. למרות שהוא מכיל מוזיקה טובה, התקליט הזה רק מחזק את השאלה מה באמת היחס של ג'ון לרוק.


השיר הנושא, למשל, הוא פשוט איחוד המודעות הראשונית לתנועה עולמית. הוא מבקש שנדמיין עולם ללא דתות או אומות, ושעולם כזה יהיה פירושו אחווה ושלום. השירה שיטתית אך לא ממש מיומנת, הלחן לא מובחן, למעט הגשר המוזיקלי, שנשמע לי נחמד.



שלושת השירים הראויים והאפקטיביים מבחינה מוזיקלית הם JEALOUS GUY, GIMME SOME TRUTH ו- HOW DO YOU SLEEP. ובעוד שברמה הספונטנית אני מוצא אותם מושכים ביותר מבחינה מוזיקלית, אני חושב שיש גם סיבות טובות לאיכותם. כל אחד מהם מייצג תחום ברגישותו של ג'ון שהוא לא הציג בעבר, ובעוד שאני מוצא את 'איך אתה ישן', כהתנקשות מחרידה ובלתי ניתנת להגנה של ג'ון בפול מקרטני, יש בה מיידיות שהופכת אותה למשכנעת יותר מרובו של שאר האלבום. המניעים לשיר הזה מביכים. חלקית, זהו הבוז הבוהמייני המסורתי לבורגנים; חלקית הוא החמצת מערכת היחסים התחרותית וארוכת השנים של ג'ון עם פול. כאשר שניהם היו הביטלס, היריבות שלהם הופנתה לשיפור הביטלס כמכלול. חוץ מזה, זה רק הרסני.


באופן החתרני ביותר, אני חושש שג'ון רואה את עצמו בתפקיד דובר האמת, וככזה יכול להצדיק כל סוג של אכזריות בשם האמת. אני מתעניין בג'ון האיש, בניסיונות ובדרמות האישיות שלו, כי הוא גילה לנו אותם כג'ון האמן יוצא הדופן. אם הוא לא ימשיך ככזה, צעדיו ייראו בקרוב לא רק משעממים אלא גם לא רלוונטיים. נראה לי שג'ון עומד בפני האתגר יוצא הדופן ביותר בקריירה שלו, הן מבחינה אישית והן מבחינה אמנותית. אבל אמנים גדולים, שג'ון אחד מהם, ניזונים מרגעים כאלו".



ב-1 בדצמבר 1971 יצא תקליטון חג מולד מבית היוצר של ג'ון לנון ויוקו אונו. למרות שהתקליטון יצא יחסית באיחור ופיספס בכך מומנטום גדול של השמעתו ברדיו במהלך חופשת החג, הוא הצליח איכשהו להגיע למצעדים. באנגליה המצב היה קשה יותר; עקב מחלוקת עם חברת המו"ל של לנון והביטלס, NORTHERN SONGS, בנוגע לקרדיט המשותף של יוקו בשיר הזה, התקליטון יצא שם רק ב-24 בנובמבר 1972.


ג'ון לנון ויוקו אונו מודל אפריל 1972 - בראיון לרקורד מירור.


ג'ון ויוקו, מה קורה איתכם?

ג'ון: לאחרונה עשיתי הרבה מפגשי ג'אם סשנים, ללא חזרות. היה טוב. הופענו פתאום על הבמה באמצע קונצרט רק כדי לנגן עם מוזיקאים אחרים - למשל בפילמור איסט ובטורונטו, ואז אנחנו נעלמים. אבל עכשיו אני לא רוצה לעשות את זה יותר. אנו מקימים להקה חדשה עם פיל ספקטור באורגן ויוקו ואני. הלהקה תהיה ניתנת להרחבה בהתאם למספר הנגנים שירצו לנגן איתנו. אני לא רוצה גרעין גדול מדי, לכל היותר עשרה נגנים. להקות מקומיות יוכלו לנגן איתנו אם הן ירצו, אם במסגרת להקת פלסטיק אונו או בכוחות עצמן. להקת פלסטיק אונו תהיה האלמנט הקבוע היחיד בסיבוב ההופעות. בכל עיירה נבקש ממוזיקאים וקבוצות תיאטרון מקומיים להופיע איתנו על הבמה.

יוקו: אם אתה זורק אבן למים, הדבר החשוב הוא לא האבן, אלא הגלים שהיא יוצרת.


יוקו, מה את חושבת על השירים של ג'ון?

יוקו: מה שאני מעריצה בשירים של ג'ון הוא שהם כל כך פשוטים שאנשים יכולים לשיר אותם ולהפיק מהם שירים משלהם. הם פשוטים כמו פעימת לב. זה לא בא מהראש, אלא מהלב.


נראה היה שהתקליט IMAGINE הוא כשאלות ותשובות עם יוקו?

ג'ון : כן, מעולם לא באמת חשבתי על זה אבל זה נכון במובן מסוים. יש רק דבר אחד שאני יכול לראות בו כתגובה, והוא אהבה. זה מה שאמרתי כשכתבתי 'כל מה שאתם צריכים זה אהבה'. לפני שלוש שנים חיפשתי גורו או חיפשתי את התשובה אצל קארל מרקס, אבל לא עוד. חיפשתי דמות אב אבל אני לא רוצה את זה יותר, תודה לד"ר יאנוב. זה לא אותו דבר. הוא נתן לי סוג של מבנה ואני לא צריך אותו יותר. הוא עזר לי לקבל את עצמי. הוא ממש כמו פרויד והוא אמר שאם אנשים היו מבינים את פרויד, הם היו מנסים לחיות מחדש את המשבר הראשוני שלהם, במקום אינטלקטואליזציה, כדי לפתור את הבעיות שלהם.



האין המסר המהותי של IMAGINE הוא 'אל תשתעבדו למיתוסים?'

ג'ון : כן.


אבל הפוליטיקה מורכבת ממיתוסים. היית רוצה לפגוש את מאו. האין הוא מיתוס?

ג'ון : הייתי רוצה לפגוש אותו רק מתוך עניין אישי. לא כך? טוב אני אלך לסין. אנצל את ההזדמנות לנסות ולראות את מאו. אם הוא חולה או מת או שהוא מסרב לראות אותי, זו כבר תהיה בעיה שלו. אבל אם אני הולך לשם, אני רוצה לפגוש אנשים שעושים משהו חשוב. זה יכול באותה מידה להיות מנהיג נוער. אני רק אומר מאו כי יכול להיות שזה יעזור לי להגיע לסין.

יוקו : חשוב מאוד להגיע לסין עכשיו, לא רק מתוך סקרנות, אלא מכיוון שהעולם צריך להמשיך ולהיות קטן יותר, ויחסי הגומלין צריכים להיות פתוחים יותר ויותר ולהתבצע יותר ויותר מהר. אסור לבודד את סין.


הדבר החשוב הוא לתקשר?

ג'ון ויוקו: כן.


האם אינך מצפה למצוא את התשובה בסין?

ג'ון: לא, אלוהים לא. . . אני רוצה לקחת להקת רוק לסין. זה באמת מה שאני רוצה לעשות. לנגן רוק בסין.

יוקו : ונלך לשם לא רק עם מוזיקאים אלא עם אנשים כמו ג'רי רובין. כפי שאמרתי, המסר הוא המוזיקה עצמה ולג'רי יש מוזיקה משלו והוא רוצה לנגן.


מהי עמדתך הפוליטית כרגע? נראה שאתה מעורב יותר מאשר...

ג'ון: מאשר בתקופת הביטלס?


כן.

ג'ון: הביטלס - זה היה משהו כל כך עצום שפשוט היית צריך להיות ביטל ותו לא. להיות ביטל לקח את כל חייך וזו הייתה הבעיה. מה שאני מתכוון הוא שדבר הביטלס הפך להיות כל כך גדול שהוא היה חייב להיות מפלצת. זה לא היה מפלצת בהתחלה. הלהקה תיקשרה עם אנשים. אלה היו התקופות הטובות; הופענו במועדונים ובאולמות אירועים ודיברנו עם אנשים. זה היה ממש מעולה. אבל אז הביטלס הפכה לסוג של מכונה; זה כמו בחור שמרוויח מיליונים, כמו רוקפלר או גטי, והם הופכים להיות אובססיביים לגמרי מכסף. איך לדאוג למיליונים שלהם ואיך להרוויח יותר. כך הפכו הביטלס וזה מה שלא יכולתי לקבל. פשוט לא היה זמן לחשוב על משהו אחר. אז הביטלס היו רק תקופה בחיי. יש לי עוד דרך ארוכה. חייתי 14 שנים מחיי לפני שהביטלס קרו, ובמהלך 10 מאותן 14 שנים לא ידעתי דבר על פוליטיקה עולמית. אף על פי כן, כשלא היה לי מצפון פוליטי, הייתי מודע לעמדה שלי במעמד הפועלים בליברפול ושאני עומד להיכנס לאוניברסיטה ולכל הטיפשות הנלווית לזה. אז הביטלס לא היו כל כך חשובים. ועכשיו הביטלס מתים.


אם היינו עושים חקירה מה היינו מגלים שסיבת מותם?

ג'ון : קפיטליזם.

יוקו: זה מסוכן כאשר משהו הופך למיתוס; מכיוון שכולם אותו הדבר, כולם שווים. לכולנו יש אחריות בחברה הזאת כי אנחנו אלו שיוצרים את החברה וכל מה שקורה ממחיש משהו בעצמנו, אז אנחנו מנסים לעשות כל מה שאנחנו יכולים בעצמנו.


רציתי לדבר על הביטלס כי זה באמת היה משהו בשבילנו, לדור שלי, משהו יוצא דופן...

ג'ון: אה, גם בשבילנו.

יוקו: הביטלס הייתה עובדה חברתית וגם פוליטית במובן מסוים.

ג'ון: לביטלס הייתה השפעה חברתית. אחר כך זה הפך להיות סטרילי, כמו ממשלה, שנשארת זמן רב מדי בשלטון. כאשר המצב הזה מתעורר, אתה חייב להתנער מזה. אז ויתרנו ועכשיו יש את להקת סנטנה, מארק בולאן, טי רקס וכל הנגנים החדשים. זה בשבילם להמשיך הלאה את הבשורה.



האם אתה משתמש במוזיקה שלך כאמצעי לקידום הפוליטיקה שלך?

ג'ון: אני קודם כל מוזיקאי עם הרבה תחומי עניין אחרים בצד. אני מאמין שהמצפון הפוליטי שלי מעמיד אותי איפשהו בין 'כל מה שאתם צריכים זה אהבה' עם הביטלס לבין 'כוח לאנשים' של הפלסטיק אונו באנד.


מה אתה חושב על השיר האחרון של דילן, 'ג'ורג' ג'קסון'?

ג'ון: אני חושב שזה פנטסטי.


האם אתה חושב שלפתע דילן נקט בעמדה פוליטית חדשה?

ג'ון: הוא תמיד היה מודע. אנשים אומרים שדילן נטש את התנועה אבל דילן היה שם לפני התנועה.

יוקו: זה נכון.

ג'ון: דילן קיים עם או בלי התנועה. אנו חייבים לו הרבה מאוד דברים. אתה לא יכול להרוס את הביטלס או את דילן כי יש להם השפעה גדולה. זה לא משנה שדילן לא עשה דבר במשך שישה חודשים או שהוא בוחר לנוח במשך שנה, או שהוא עובר משבר פסיכולוגי, או שהוא עבר תאונה, או שהוא רוצה לחיות עם ארבעה ילדים והמשפחה שלו. דילן עשה את מה שהוא עשה והוא ממשיך. עלינו לתת לו קצת זמן לנשום. הוא כתב את "ג'ורג' ג'קסון" למרות ההתקפות של כולם ולא בגלל ההתקפות של כולם.


החלטת לגור בניו יורק. יש לך הרבה כסף ואתה יכול לבחור מקום הרבה יותר מסביר פנים. למה ניו יורק?

ג'ון: יוקו גרה כאן 15 שנה. אחר כך חזרה ליפן, ואז נסעה ללונדון, ומלונדון החזירה אותי לניו יורק. ניו יורק נשארת מרכז היקום בשבילי, מרכז העולם. כן, ייתכן שאמריקה הולכת בכיוון הלא נכון. כמו רומא, היא תהרוס את עצמה ותיפול בהריסות, ובכל זאת, אני מעדיף להיות במרכז מאשר במקומות פרובינציאליים, בבריטניה.






ב- 12 ביוני בשנת 1972, יצא בארה"ב לג'ון לנון ויוקו אונו אלבום כפול, SOME TIME IN NEW YORK CITY, שהרים גבות רבות, אחרי אלבומו המצליח IMAGINE.


Woman Is The Nigger Of The World / Sisters O Sisters / Attica State / Born In A Prison / New York City / Sunday Bloody Sunday / The Luck Of The Irish / John Sinclair / Angela / We're All Water / Cold Turkey / Don't Worry Kyoko / Well (Baby, Please Don't Go) / Jamrag / Scumbag / Aü


באנגליה יצא האלבום רק שלושה חודשים לאחר מכן, בגלל דחייה עקב זכויות יוצרים על כמה משירי האלבום, כשחברת אפל, שהוציאה את זה שם, טענה כי זה לא בסדר שהקרדיט בשירים מציב לצד לנון את שמה של יוקו אונו. עבורם היה זה דבר שלא נמצא בהסכם.


האלבום, שמכיל ברובו הרבה תוכן פוליטי מצד לנון הפעיל והכועס, הוקלט ברובו באולפני RECORD PLANT (בניו יורק, כמובן) כשבעמדת המפיק ניצב פיל ספקטור. לנון דרש להקליט את השירים במהרה, מבלי להתעסק בענייני הפקה. גם פרנק זאפה ולהקתו מתארחים פה, כשהכנסתם לאלבום הכעיסה את המלחין הידוע, בגלל ענייני קרדיט הלחנה.


האלבום קיבל ביקורות רעות מהרגע בו יצא. בעיתון מלודי מייקר נכתב: "לג'ון לנון יש את האומץ לפגוע כשלמעשה הוא רק רוצה שיאהבו אותו". בעיתון NME נכתב: "אני אוהב את התקליט הראשון באלבום הזה. התקליט השני בסדר, רק אם אתה מטורף".


אנשים ציפו באלבום זה ל- IMAGINE PART 2 וקיבלו פטיש כבד מאד על הראש.


לנון נפגע מהביקורות ומהמכירות החלשות יחסית והחליט להוריד פרופיל. גם יחסיו האישיים עם יוקו החריפו.




ב-30 באוגוסט בשנת 1972, עמד ג'ון לנון על הבמה בניו יורק והעניק הופעה מיוחדת. שנים לאחר מכן זה יצא על גבי תקליט.



ג'ון לנון היה מוזיקאי שמיצה את עניין ההופעות בשנת 1966. בעוד כל המוזיקאים שפעלו מסביבו הצליחו לעבור משלב הבמות הלא נוחות לאיצטדיוני ענק עם תנאים מפנקים - הוא לא זכה לזה. ההופעות היחידות שניסה, בשנות השבעים ומול קהל גדול, הראו לנון מתוח, עצבני ולא בטוח בעצמו. אפשר להבין מדוע; לנון לא הופיע הרבה, אחרי פרישת הביטלס מהופעות, באוגוסט 1966. למעשה, אפשר לספור את מספר הופעותיו על אצבעות שתי ידיים. לא יותר מזה.


המופע של לנון, שנערך במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק, היה למעשה שתי הופעות שנערכו באותו יום. אחת בשעות אחר הצהריים והשנייה בשעות הערב. זו הייתה הפעם האחרונה בה ג'ון ויוקו הופיעו יחדיו על במה. המופע הזה שלו, בשנת 1972, היה האחרון שלו כאמן ששמו הוביל את האירוע.


'האם אנחנו חזקים מדי?', שאל לנון מיד לאחר השיר הראשון. לאחר מכן הוסיף: 'ברוכים הבאים לחזרה המוזיקלית שלנו'. כל דיבור של לנון בין השירים שיקף את החשש שלו.



האנושיות שמאחורי המופע הזה היא שהפכה את לנון לגיבור. הכל התחיל בינואר 1972, כשלנון ואונו צפו בטלוויזיה וראו דיווחים על מוסד למוגבלים, שהצוות המטפל בו נהג להשפיל קשות את הילדים שאושפזו בו. הכתב, הראלדו ריביירה, חשף תנאים קשים מאד במוסד הזה. כשלנון גילה כי ריביירה מארגן מופע מיוחד להצלת הנפגעים, הוא התקשר לקו הפתוח והציע את שירותיו. עם כניסתו של לנון לעניין, הוחלט לקבוע את המדיסון סקוור גארדן כמקום הנכון להופעה. אמנים נוספים שנקבעו להופיע היו סטיבי וונדר , רוברטה פלאק ולהקת 'שה נה נה'. לפי הפרסומים של אז, הסתובבו שמועות לפיהן הכסף מהמופעים היה אמור להגיע לאמנים ולא לילדים הנזקקים והדבר גרם לאחת הלהקות שנקבעה להופיע גם היא, לסגת מהעניין.


לנון הגדיל ורכש כרטיסים בשווי 60,000 דולר כדי לחלקם לפעילים מתנדבים עבור מטרת הצדקה.


לנון היה אז בתקופה אישית קשה בחייו. הוא נאבק כל יום, ביחד עם אשתו, נגד רצון השלטון האמריקאי להעיפו מארה"ב. אנשים ציטטו לטלפון שלו ועקבו אחריו כל הזמן. עורך דינו יעץ לו להרגיע עם הפעילות הפוליטית שלו, כדי להוכיח כי אינו תושב מסוכן. העצה הזו כללה גם הימנעות במופעים ספונטניים למען שחרור אסירים (כפי שעשה עבור ג'ון סינקלייר) או פעילים פוליטיים, ורצון להראות לקהל הרחב כי ברצונו לתרום לקהילה באופן הרמוני יותר, כדוגמת מה שג'ורג' האריסון עשה לנפגעי בנגלה דש. לכן, האירוע הזה במדיסון סקוור גארדן נראה כאפשרות המתאימה ביותר להוכיח לשלטונות כי הוא לא מהווה איום.



לנון פחד מאד להוביל את המופע הזה. הוא אפילו התקשר לפול מקרטני כדי לבקש ממנו להתלוות אליו. כשמקרטני סירב בנימוס, חטף לנון רגליים קרות וניסה לצאת מהסיפור. ריביירה הגיע לביתו ושכנע אותו להמשיך במשימה. לנון המבוהל מיהר לגייס להופעה להקה בשם ELEPHANT'S MEMORY, עמה הקליט זמן מה לפני כן כמה שירים לאלבומו הכפול, SOME TIME IN NEW YORK CITY. ג'ון, יוקו והלהקה החלו לערוך חזרות לקראת המופע, כמה שבועות לפני המועד. לנון, שפחד לאבד את קולו בהופעה עצמה, לחש את השירים בעת אותן חזרות. לעיתים הוא גם שר באוקטבה נמוכה מזו שהיה אמור לשיר בה. העיקר לא לאבד את הקול.


באירוע היה קולו של לנון יציב וברור. המופע יצא לדרך. בהתחשב בעובדה שעד אז הייתה מאחורי לנון תמיד להקת ליווי שהורכבה באופן ספונטני (תחת השפ 'תזמורת אונו הפלסטית'), הייתה זו הפעם הראשונה בה ליוותה אותו, מאז הביטלס, להקה קבועה. אבל הלהקה הזו, שאהבה לנגן את הבלוז, הזריקה פה ושם אלמנטים בלוזיים שלא התאימו למה שלנון רצה לשקף בשיר זה או אחר. אבל בשיר של הביטלס, COME TOGETHER, נזהרו חברי הלהקה המלווה מלהרוס אותו, ולנון העניק לקהל גרסה חיה ונדירה של שיר אדיר ונדיר. בסוף המופע הזה בוצע השיר 'תנו צ'אנס לשלום', עם הקהל ששר והריע מכל הלב.


הייתה זו יוקו שנתנה, בשנת 1986, את האישור לערוך ולהוציא באופן רשמי את ההקלטה הזו. חברי הלהקה המלווה נשמעו ממורמרים מהחלטתה לשחרר דווקא את ההקלטה של מופע אחר הצהריים במקום את הקלטת המופע השני. יוקו, מצד שני, הפתיעה כשאישרה לעורכי ההקלטה להסיר את קול הליווי שלה וגם כמה שירים בהם היא שרה בעצמה. שניים מהשירים שהיא שרה, SISTERS O SISTERS ו- BORN IN A PRISON, יצאו בקלטת הוידאו של המופע, ששוחררה באותה תקופה.



כשתקליט ההופעה הזה יצא לראשונה, ב-10 בפברואר 1986, הוא לא קיבל ביקורות טובות. בעיתון NME כתבו ש'אני עדיין אוהב את ג'ון לנון כיוצר מוזיקה, אך יש דברים שאני מעדיף לשכוח ממנו והתקליט הזה הוא אחד מאלו'.


ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט: "...'ברוכים הבאים לחזרה", אומר ג'ון לנון , צוחק על הקהל בשני שירים לתוך ההופעה. למען האמת, לנון, יוקו אונו ולהקת הליווי שלהם יכלו להשתמש בעוד כמה שעות של תרגול לפני שהם עלו לבמה, שם הם הובילו מופע צדקה לילדים עם מוגבלות שכלית. בתקליט אתה יכול לשמוע את הלהקה מחליקה בחוסר אונים על האקורדים האחרונים ב'קולד טרקי', ולנון אפילו מתנצל על הגימור השטוח שלהם ב'אינסטנט קארמה'. "אנחנו נעשה את זה נכון בפעם הבאה", הוא מבטיח.

לא הייתה הפעם הבאה. המופע הזה היה ההופעה הגדולה האחרונה של לנון וההופעה האחרונה שלו עם יוקו אונו, שהפיקה את המהדורה הזו. אבל היבוא ההיסטורי של האירוע הוא רק סיבה אחת לקנות את התקליט.

'תארו לעצמכם בלי רכוש / אני תוהה אם אנחנו יכולים', הוא מהרהר ומטיל ספק בכנות הפוליטיקה האוטופית שלו דאז. בצווחות המיוסרות שלו ובצריחה הזועמת של הגיטרה שלו ב'קולד טרקי', אתה כמעט יכול לשמוע את הנביחות של כלבי ההגירה של ניקסון שמתחקים על עקבותיו.

הוא גם מצחיק. 'השיר הזה הוא עוד שיר מאחד מהאלבומים האלו שהכנתי מאז שעזבתי את הרולינג סטונס', הוא מצהיר ביובש לפני השיר MOTHER. למרות שזה אולי קצת לא משוייף, התקליט הזה הוא בכל זאת לנון קלאסי, כי הכל נמצא כאן - ההומור, הכאב, הכעס והאמונה הבלתי מעורערת שלו בכוחו של הרוק'נ'רול לשנות את העולם".

אבל באותה שנת 1986 נאלצה יוקו להגיע לבית המשפט, בגלל תביעה שהוגשה מטעם קלידן אותה להקה הליווי, אדם איפוליטו. התביעה עמדה על סך 104 מיליון דולר.