כשג'ון לנון בפרשת דרכים בעולם של רוק קלאסי

באמצע שנות ה-70, ג'ון לנון, לשעבר מלהקת הביטלס, היה אייקון מוזיקה ומשפיע תרבות. למרות שהשיג תהילה עולמית כחבר בלהקה ההיא, לנון פילס את דרכו שלו כאמן סולו ופעיל, תוך שהוא משתמש במצע שלו כדי לקדם מטרות כמו שלום ואקטיביזם פוליטי. במהלך תקופה זו, לנון הוציא כמה אלבומים שזכו לשבחים, ושיתף פעולה עם מוזיקאים אחרים כמו אלטון ג'ון ודיוויד בואי. עם זאת, חייו האישיים של לנון עמדו במבחן, שכן נישואיו ליוקו אונו ספגו ביקורות תכופות מהתקשורת והמאבקים שלו בהתמכרות לאלכוהול דווחו בהרחבה. למרות האתגרים הללו, השפעתו של לנון על המוזיקה והתרבות המשיכה להיות מורגשת לאורך שנות ה-70 ואילך.

במאמר זה תגלו צדדים נוספים על ג'ון לנון. כמובן שמדובר בקומץ מידע שבחרתי לשים פה ואם ברצונכם לגלות עוד זוויות מעניינות, תמצאו אותן בהרצאות מוסיקה שלי. צדדים נוספים על הצלחות, כישלונות ותיסכולים תקבלו בסיפורים שאני מספר בפודקאסטים מומלצים שלי.

יוצאים בעקבות ג'ון לנון וצלילי רוק קלאסי

ינואר 1974. ג'ון לנון שקוע באלכוהול ויוצא למסע בילויים חסר רסן (כולל תקריות אלימות), ביחד עם חברים כמו הזמר הארי נילסן. את התקופה הזו הוא יכנה "סוף השבוע האבוד". כמו כן, הוא ממשיך להתמודד מול בעיות לקבלת גרין קארד. בכאבו זה הוא ניגש לכתוב מכתב למלכת אנגליה ודאג שיפורסם בעיתון NME. הנה לשון המכתב:

"מלכה יקרה, אני לא יודע אם אי פעם יצא לך לקרוא את העיתון הזה, אני מקווה שמישהו מהמלוכה יעביר לך את מילתי הכתובה. עכשיו, כשחיתנת את אן הצעירה וצ'ארלס ממשיך להתרועע עם ליידי ג'יין, אולי תמצאי זמן להרהר קצת בדילמות של ג'ון לנון אחד קטן. ילד גאון שבא מפרבר עני בליברפול ונהג לנגן בביטלס ובשיא הקריירה שלו ביצע חרקירי מקצועי והחזיר את מדליית החברות במלוכה, שנתת לו ב-1965. זו הייתה מדליה מדליקה, הוד מעלתך. היא התיישבה היטב על החזה.

אבל המדליה הזו לא הייתה את בעצמך. המדליה הזו שיקפה לי את הרצון של העשירים לבנות אנגליה טובה יותר ובאותה עת לדפוק את האיש שעובד קשה במפעל. בכל מקרה, אחרי החזרת המדליה, קיבל ג'ון ביקורים תכופים משוטרים, בשעות מוזרות, ולפני שיכולת לומר 'קולד טרקי', הובל ג'ון לבית המשפט באשמת אחזקת מריחואנה, למרות שג'ון לא התעסק כלל עם הסם הזה אז. ג'ון חי עכשיו בניו יורק אבל בגלל התיקים שלו, הממשל שם לא מוכן לתת לו גרין קארד. זה אומר שאם הוא יעזוב את המדינה, הוא לא יוכל לחזור אליה.

אז עכשיו, מלכתנו, זה הכל תלוי בך. כל מה שאת צריכה לומר זה 'אוקי, יורמים שכמותכם. מספיק עם זה! אני מוחלת לג'ון לנון ושתהיה לכם שנה טובה'. רק כך יחזרו הדברים לקו הנורמליות. אז מה דעתך? הרבה באנגליה היו רוצים לראות את ג'ון בא לבקר. ואת יודעת מה? זו הסיבה העיקרית בגללה ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו לא חוזרים לעבוד ביחד. כי גם פול נתפס עם סמים ואסור לו להיכנס לארה"ב. אירוני, נכון? באהבה וכל מה שמעבר לזה, ג'ון".

---

ב-23 באוגוסט בשנת 1974, ראה ג'ון לנון עב"מ!

זה התאריך שג'ון לנון יציין על עטיפת אלבומו WALLS AND BRIDGES כיום בו הוא ראה עב"מ. יחד עמו הייתה בת זוגו אז, מאי פאנג, שראתה גם כן. "שכבתי עירום במיטה", הוא סיפר אז. "כשלפתע היה בי הדחף לקום. אז הלכתי לחלון כשלפתע ראיתי את הדבר הזה עם אורות מהבהבים בתחתיתו. חשבתי שזה הליקופטר אבל אז הבנתי שזה אינו מרעיש. אז חשבתי שזה בלון אבל אז נזכרתי שבלונים לא נראים כך עם אורות והדבר הזה עף נמוך יותר מקו הגגות. לא הורדתי את עיניי מזה עד שרצתי להביא מצלמה. צילמתי את הדבר הזה אבל כשקיבלתי את הפילם מפיתוח, התמונות היו בלי העצם הזה. היו עוד כמה שדיווחו למשטרה שראו משהו מוזר".

עוד תקליט של לנון יוצא לחנויות תקליטים

ב-26 בספטמבר בשנת 1974, יצא בארה"ב אלבום הסולו של ג'ון לנון, WALLS AND BRIDGES.

Going Down On Love / Whatever Gets You Thru The Night / Old Dirt Road / What You Got / Bless You / Scared / #9 Dream / Surprise, Surprise (Sweet Bird Of Paradox) / Steel And Glass / Beef Jerky / Nobody Loves You (When You're Down And Out) / Ya Ya

לנון: "זה מדהים אבל הריגוש הגדול ביותר שלי הוא לעשות מוזיקה. אני עדיין מפתיע את עצמי לפעמים. הייתה תקופה שחשבתי שאולי אני משתעמם מזה, מעניין המוזיקה. שאלתי את עצמי, האם זה מה שאני אמור לעשות לשארית חיי. עברתי את כל הדיאלוג הזה עם עצמי. אבל בששת החודשים האחרונים הדבר שהכי מלהיב אותי הוא לכתוב שירים. לפעמים אני אומר לעצמי שהנה הגעתי לגיל 34 ואני כבר לא אמור לעשות את זה. אבל אז מגיע קול אחר ואומר לי שלא אהיה טיפש, כי יש אמני בלוז קשישים ממך, כמו בי.בי קינג, שעדיין עושים את זה ובהצלחה. אנשים כמו ריי צ'ארלס עדיין מופיעים ומלהיבים. אני חושב שהאלבום האחרון שלי מסחרי וקליט יותר מקודמיו. אני נהנה ממנו יותר מאשר מהאלבום MIND GAMES. את שם האלבום העתקתי מאיזו הכרזה של גוף שעסק בעזרה לציבור. שמעתי מישהו מדבר על חומות וגשרים וזה היכה בי כדבר שקשור לתקשורת בין אנשים. אהבתי את זה".

אחד השירים הבולטים בתקליט הזה של לנון הוא "חלום מס׳ 9״.

במסגרת הביקורת שפרסם העיתון NME לאלבום השלם, הוא הביע את דעתו על השיר כך: "שיר מדכא המוצף בשיטפון סנטימנטלי עם פזמון שנשמע חסר כנות עד מזייף".

את קול המסתורין שקורא בשמו של לנון ("ג'ון") במהלך השיר הראשון, ביצעה אהובתו אז, מאי פאנג. בהמשך השיר נשמע קולה הקורא את שמו כשהוא הפוך בהקלטה. בספרה גילתה פאנג שג'ון אמר לה שאינו יודע על מה השיר מדבר, אבל זה לא קשור אליה. היא שרה את שמו בשיר כי הזמרת, שנקבעה להקלטה, לא הופיעה.

ג'ון הודה שהוא העתיק את עיבוד כלי הקשת מתוך הפקה שעשה לחברו, הזמר הארי נילסן, בביצוע המחודש לשיר MANY RIVERS TO CROSS.

השורה, "אה בוקאקאווה, פוזה, פוזה" מכילה מילים חסרות משמעות שהוא המציא בחלום שחלם. מאז צצו כל מיני אנשים שטענו כי אין להתייחס לדבריו של ג'ון (שאין משמעות) והביאו פירושים משלהם.

במשך חייו היה ג'ון מרותק למספר תשע, שלטענתו השפיע על חייו.

הוא נולד ב- 9 באוקטובר.

ביתו הראשון היה בדרך ניוקאסל 9, שבליברפול.

ההופעה הראשונה של הביטלס במועדון הקאברן התקיימה ב- 9 בפברואר 1961.

בריאן אפשטיין, מנהל הביטלס, ראה אותם מופיעים לראשונה ב -9 בנובמבר באותה השנה.

חוזה הביטלס עם EMI אושר ב-9 במאי 1962.

תקליטון הבכורה של הביטלס, LOVE ME DO, יצא בחברת PARLOPHONE במספר הקטלוגי R4949.

בנו השני (וכנראה המועדף) של ג'ון, שון, חלק את יום הולדתו של אביו.

ו...השיר הזה, חלום מס' 9, הגיע למקום התשיעי במצעד הבילבורד האמריקני.

ב-28 בנובמבר, בשנת 1974, עלה ג'ון לנון לבמה של המדיסון סקוור גארדן, כאורח של אלטון ג'ון (לו הפסיד בהתערבות בנוגע לשיר שהקליטו השניים ונאלץ להתייצב) וביצע את הופעתו הלפני אחרונה.

מדוע אחת לפני? כי המופע האחרון עמו נערך בשנת 1975 בתוכנית טלוויזיה לכבוד טייקון הטלוויזיה סיר לו גרייד, בה ביצע עם להקה מספר שירים. אבל משהו במופע הזה בניו יורק עם אלטון היה מחשמל מאד.

הכל החל כשלנון הקליט את השיר WHATEVER GETS YOU THRU THE NIGHT. השתתפותו של אלטון בשיר הזה לא הייתה מתוכננת מראש. הוא במקרה היה בניו יורק והובא לאולפן ההקלטות על ידי עובד חברת אפל, טוני קינג. לנון כבר היה לקראת סוף הקלטת השיר כשאלטון נכנס ושאל אותו אם אפשר לנגן קצת פסנתר בשיר. לנון נתן את הסכמתו בהתלהבות ואלטון הקליט את תפקידו על פלייבק שכבר הוקלט. כשלנון הקליט את השירה שלו, הצטרף אליו הפסנתרן הממושקף בקולות הרמוניים. לנון אמר מאוחר יותר בראיון שהסשן הזה עם אלטון הזכיר לו את העבודה שעשה בעבר עם פול מקרטני או ג'ורג' האריסון על מוזיקה.

בסוף הסשן הזה סיפר אלטון ללנון שיש לו בקרוב מופע גדול במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק. הוא ביקש מלנון להצטרף אליו לבמה במופע במידה והשיר שהקליטו יגיע למקום הראשון. יש לציין כי עד לרגע ההוא היה לנון היחיד מחברי להקת רוק בשם הביטלס שלא הביא שיר שלו לצמרת המצעד האמריקני. הביטל לשעבר לא ציפה כלל להצלחה מסחררת עם השיר בצמרת המצעד. הוא חש שאינו 'מוצר חם' בשוק, לאחר כישלון אלבומו הקודם MIND GAMES, ולכן הסכים מיד להתערבות.

אבל הנס קרה והשיר שלו העיף הצידה את YOU AIN'T SEEN NOTHING YET, של באקמאן טרנר אוברדרייב, והתיישב במקום הראשון. אלטון מיהר להזכיר את ההסכם שנקבע ביניהם ולנון המופתע הבין כי עליו לקיים את מילתו ונעתר למשימה.

שמו של לנון לא פורסם לפני כן במודעות של המופע והקהל לא האמין למראה עיניו. לנון עלה לבמה עם שיער ארוך, חליפה שחורה וגיטרת פנדר טלקאסטר שחורה. הוא ביצע שלושה שירים. בתחילה הוא היה פקעת עצבים, בגלל שהוא לא הופיע על במה כשנתיים. אבל הוא נרגע מהר מאד ואף נהנה מההופעה. על הבמה ביצעו השניים את השיר שהביא להתערבות, גרסה מחודשת של אלטון לשיר 'לוסי ברקיע היהלומים' ואת השיר שפותח את תקליט הבכורה של הביטלס - I SAW HER STANDING THERE (אותו לנון הציג לקהל כשיר של 'הארוסה הפרודה שלי ששמה פול'). לנון סיפר לאחר מכן: "ההופעה הייתה נהדרת. אלטון היה מתוח לא פחות ממני. הוא היה שנים לפני כן במשרדים של דיק ג'יימס, שם עבד כאמן לא ידוע ונהג להקשיב שם לכל הדמואים שאנחנו, כלהקת הביטלס, שלחנו אז למשרד. לכן יש לו קשר מיוחד עם הלהקה ההיא. על הבמה נשמעו הצעקות כמו בימי הביטלמאניה. לא האמנתי שזה בשבילי. לא שמעתי צעקות כאלה מאז הימים המוקדמים של הביטלס".

בניו יורק טיימס פורסם, מיד לאחר ההופעה: "אלטון ג'ון, אולי הדמות האישית המצליחה ביותר של הרוק'נ'רול של שנות השבעים, הקסים קהל רב ביום חמישי בערב במדיסון סקוור גארדן - עם מופע שמבוצע ומופק במקצועיות - הראשון מבין ארבעה שם. אבל הופעתו של ג'ון לנון על הבמה, לשיר שלושה שירים, העמידה את שאר המופע בפרספקטיבה אחרת.

אלטון ג'ון הוא בחור אנגלי חסון וקצר שיער, שעל פניו עשוי להיראות כעוד רוקר נוצץ. הוא עוטה על עצמו תלבושות ומשקפיים אקסטרווגנטיים, והוא משתולל על הפסנתר בצורה משתלחת.

אבל המוזיקה של אלטון, שברני טאופין מספק לה את המילים, היא עניין אחר. אלו הם שירים מעוצבים בקפידה במובן הטוב ביותר, הרחבות רוק אמיתיות של מסורת פופ שלמה שמגיעה הרבה לפני הרוק. הנושאים רציניים מספיק כדי לענות על צרכי הגיל, אך עדיין נגישים ומגוונים מספיק בנושא שלהם כדי להימנע מכל האשמה של סטריאוטיפים.

באופן דומה, המוזיקה של אלטון מאמצת בחוזקה מגוון ניבים של פופ-רוק ונשמעת אישית באותו זמן. הקול שלו חזק, נגינת הפסנתר שלו מיומנת בצורה אופנתית והלהקה שלו צמודה וחכמה, והתוצאה היא הרוק הכי בריא, הכי לא שנוי במחלוקת, של אמצע הדרך.

אבל כשמר לנון נכנס, האולם השתנה. לא שהקהל לא נתן כל אינדיקציה לאהבת אלטון והמוזיקה שלו. אבל עם לנון, היה חשמל שנדלק בקהל ונשאר בו הרבה אחרי שההפתעה עזבה את הבמה.

שני הגברים שרו יחד שלושה שירים. זו הייתה רבע שעה מרגשת, והיא גרמה לנו לזכור מחדש שלמרות כל הפופולריות של אלטון ג'ון, סיבוב ההופעות שלו לא במעמד של הרולינג סטונס או בוב דילן (שלא לדבר על הביטלס) כאירוע פופ תרבותי.

בחלק שלו במופע, שנמשך הרבה יותר משעתיים, אלטון הציע חלק נדיב מלהיטיו וכמה טיולים מעניינים לרפרטואר הפחות מוכר שלו. קיקי די, זמרת אנגלייה שהיא בת טיפוחיו, פתחה את ההופעה והתקבלה בחום".

מאחורי הקלעים הגיחה יוקו אונו, שבאה לבקר את בן זוגה הפרוד ממנה. זמן קצר לאחר מכן חזרו השניים לחיי זוגיות משותפת ומחודשת. בינתיים, בסיום ערב זה פנה כל אחד מהם לביתו.

ג'ון לנון חזר ליוקו אונו בתחילת 1975 - "הגירושין לא הצליחו..."

"היינו פרודים למשך 18 חודשים. הביטלס לא התאחדו בזמן הזה, נכון? כך שזו לא יוקו שפירקה את הביטלס והפרידה בינינו. ראיתי את פול הרבה בלוס אנג'לס ואת רינגו. מי שלא ראיתי אותו היה ג'ורג'".

לנון כבר לא אופטימי מבחינת רוק קלאסי באנגליה

ג'ון לנון מודל מרץ 1975: "לא נראה לי שתתחולל היסטריה כשאחזור לאנגליה".

לפני שלוש שנים גילה ג'ון אונו לנון, תושב ארה"ב ופעיל פוליטי, שממשלת ארצות הברית שמה עליו עין, כי פעולותיו הפוליטיות קיבלו סיקור תקשורתי נרחב ביותר ונראו כנעיצת קוץ בישבנו של נשיא ארה"ב, ריצ'רד ניקסון. מאז קרו כמה תהפוכות אמריקניות משמעותיות, שאחת מהן באה עם התפטרותו של אותו נשיא, לאחר שנתגלה כי הוא מעורב בפרשת ווטרגייט.

במרץ 1975 ביקש שוב לנון להוכיח שהוא ראוי להיחשב כאזרח מן השורה, לקבל גרין קארד ולהפסיק להיות מאוים בגירוש. כך סיפר על מצבו אז לעיתון NME הבריטי: "ובכן, זה באמת מצב מחורבן ואני לא יודע מאיפה להתחיל. הם נקטו בעמדה שאני צריך לעזוב את המדינה. הם תמיד אומרים שנותרו לי 30 יום להישאר שם, וכך זה קורה כל שנה. אני לא מוותר. זה כל כך מורכב.

זה התחיל כי הייתה לי הרשעה בריטית על החזקת מריחואנה שהוטמנה על ידי סמל משטרה, שכולם בבריטניה מכירים עכשיו בגלל שהבחור בכלא, אך לא במקרה שלי, במקרה של מישהו אחר. יוקו ואני לא היינו נשואים אז וכל הסאגה של המעצר הייתה כסרט. הם פרצו לבית שלנו בבוקר ולא נתנו לנו להתלבש. זה לקח להם שעות. בהמשך הועלתה שאלה בפרלמנט מדוע נדרשים כל כך הרבה אנשים כדי לעצור שני אנשים.

הייתי מוכה פאניקה. הייתי שבור. עד אז עדיין האמנתי למחצה על השוטר הישן והטוב שעוזר לך ברחוב. חששתי מאד ליחס של המשטרה כלפי יוקו, כי התגוררנו ביחד, והכל היה בפומבי. חשבתי שהם יגרשו אותה, אז לקחתי את כל האשמה על עצמי וחשבתי שזו סתם עבירה. חשבתי 'מה לעזאזל, זה רק מאה לירות'. אבל זה נמשך מאז 1971 ולא עוזב אותי. ההרשעה הראשונה הגיעה בשנת 1973 כשאמרו שאני חייב לעזוב את ארה"ב כי אני לא יכול להיות תושב בארצות הברית עם הרשעה בריטית.

עכשיו פתאום כל האנשים המעורבים בעניין נעלמו; יועץ התביעה וראש ההגירה. כי זה עתה קיבלנו אישור לחקור אותם. עורכי הדין שלנו תמיד אמרו שההוראות בעניין התיק שלי מגיעות היישר מוושינגטון, בעוד שאנשי ניו יורק המשיכו להתעקש שמדובר במקרה מקומי. אבל ידענו שזה לא רק מקרה מקומי ויש מכתב שיכול להוכיח זאת, ברגע שנצליח לשים עליו את היד שלנו. בדיוק כמו שידענו שמאזינים לנו האזנות סתר. אבל איך לעזאזל מוכיחים את זה?

ידענו שמאזינים לנו האזנות סתר. היו הרבה מאוד חבר'ה שנכנסו לבית שלנו כדי לתקן את הטלפונים והיו שני בחורים בחוץ שלא הפסיקו לעקוב אחריי במכונית. הלכתי לתוכנית הטלוויזיה של דיק קאבט ואמרתי את זה, עוד הרבה לפני ווטרגייט, ואנשים פשוט חשבו, 'אה, לנון המטורף, מי יטרח לעקוב אחריו? איזה אגומניאק שהוא'. אבל זה באמת היה כמו מיני ווטרגייט.

היה סרט תיעודי של רשת CBS, שראיתי בשבוע שעבר, על נאצים באמריקה. נאצים ידועים שנמצאים כאן, נאצים מפורסמים שהרגו מעל 15,000 איש. האמריקנים כל כך עסוקים בהגנה עליהם פה באמריקה, אבל הם תוקפים אותי.

בתקופה מסוימת זה ממש הפריע לי, כי הייתי צריך לפנות לבית המשפט, שהפך להיות דרך חיים. זה הטריד אותי אז הופעתי עם להקת ELEPHANT'S MEMORY ורציתי לצאת איתה לסיבוב הופעות, אבל לא יכולתי לעשות את זה כי תמיד הייתי צריך להיות בניו יורק בשביל עוד טיפול משפטי. זה ממש הטריד אותי.

אז בעוד שעל פני השטח ניסיתי לגרום לזה להיראות כאילו זה לא רציני ושאני משתדל לא לקחת את זה ברצינות, היו לי תקופות של פרנויה אמיתית. אני רואה עכשיו שג'יין פונדה תובעת את הממשלה על מיליונים. אין לי ספק שהנשיא מעורב בכל מה שקורה איתי. היה לי חבר שביקר שם, נכון? (ג'ורג' האריסון - נ.ר). כלומר, אתה לא יכול לקבל נרקומן אחד בבית הלבן ולבעוט נרקומן אחר החוצה, נכון? זה כמובן מכעיס כי ג'ורג' ואני לא נרקומנים.

הם יכלו לשנות פה את החוק וכמובן שהם יכולים, כי הם הרי עוקפים את החוקים בשביל נאצים ועבור סוחרי סמים גדולים. לעורך הדין שלי יש רשימת אנשים, מאות אנשים כאן, שעברו על החוק בגין רצח, אונס, הרואין וכל פשע אחר שאתם יכולים לדמיין. אני רוצה לסיים את זה, אבל אני אמשיך כל עוד הם ממשיכים. זה כנראה יימשך עד שזה יגיע לבית המשפט העליון.

כשאני לא מדבר על זה, אני חושב על זה מדי פעם. זה הרי ברשימת התביעות שלי. דיברתי על זה אתמול עם יוקו. נראה שיש הרבה מאוד תביעות הקשורות לרוק'נ'רול. גם אלן קליין תובע אותי ואת יוקו ואת כל הביטלס לשעבר וכל מי שאי פעם הכיר אותם. אבל תביעת ההגירה היא החשובה. האחרים שתובעים זה רק עניין של כסף.

אני אנגלי אבל אני רוצה לגור כאן, באמריקה והדבר המצחיק באמריקה הוא שאין כמעט דבר כזה שנקרא אמריקאי. אתה הולך ברחובות וכולם איטלקים או אירים או ישראלים או אנגלים או ג'מייקנים או ניגרים או סינים או יפנים. זה כמו הבדיחה הישנה על כור ההיתוך.

תמיד אהבתי את ליברפול ואת לונדון, מקומות שהיו בהם הרבה גזעים שונים. אתה יכול ללכת לסוהו ולראות כל מיני גזעים עלי אדמות ואני אוהב את זה. אני מתגעגע לאנגליה, סקוטלנד, וויילס, לכל הדברים המרגשים האלה, אבל אני גם מתגעגע לצרפת, הולנד, גרמניה. לא הייתי במקומות האלו מזה שנים. הייתי רוצה לנסוע לדרום אמריקה, מעולם לא הייתי שם. הייתי רוצה להתבסס כאן בניו יורק ופשוט לנסוע לטייל.

אם אני לא יכול לקבל גרין קארד, בשום אופן אני לא יכול להיות אזרח, לא עם עבירה. החוק באנגליה השתנה מאז התקופה שבה כל כוכבי הרוק הושבתו, אבל לא כאן. האנגלים באמת לא יכולים לעשות כלום, אלא רק מי שאכפת לו ויוכל לכתוב לשגרירות אמריקה. העניין עם פוליטיקאים ושגרירים הוא שאם הם מקבלים מכתב אחד, הם מחשיבים אותו כעשרים. מכתב אחד מביא אותם למודעות בעניין ולהבנה על כך. אבל זה ממש משעמם בשבילי ואני בטוח שמשעמם לאנשים שמאזינים לזה.

ובכן, יהיה סוף טוב. אבל אין לי מושג מה אעשה כשאהיה בן 70 או 80 כמו צ'רלי צ'פלין. אם אהיה אביר כשאני בן 70. אתמודד עם זה כשזה יבוא. אני רוצה את זה עכשיו - לא את האבירות, אלא רק גרין קארד, דרכון נקי והמזומנים שאני מרוויח מהביטלס ובשמי עצמי. אני אתן למוזיקה שלי, או לאמנות שלי, לדבר בשבילי.

ראיתי הרבה את פול ואת רינגו בשנתיים-שלוש האחרונות. פול תמיד מגיע לניו יורק, או שאני רואה את רינגו בלוס אנג'לס, אבל לא ראיתי את ג'ורג'. אז ניסינו לדבר אחד עם השני אחרי שלא התראינו שלוש שנים. באותה תקופה היינו מתקשרים רק במעורפל באמצעות עורכי דין.

אני לא ממש נהנה לשבת בהופעות של אחרים, ולא משנה מי הם, כי אתה צריך ללכת לאחורי הבמה עם כל הטרחה, או לשבת בקהל ולגרום לכל האנשים להסתכל עליך. אני יודע שמיק (ג'אגר) וכולם תמיד עושים את זה, אבל זה שוחק אותי. בכל מקרה, אין הרבה מאוד אנשים שהייתי רוצה לראות בהופעה. הייתי הולך רק בגלל שהם חברים. אני מעדיף תקליטים ותמיד היה כך. זה כמו לראות צייר מצייר במקום פשוט לקבל את הציור הגמור.

כרגע לא בא לי להופיע. היה לי כיף להופיע עם אלטון, אבל זה היה רק ​​בגלל שזה היה אלטון. הוא באמת היה עצבני ממני, כי הוא חשש לי. אני חושב שהוא הרגיש שאני עלול להתמוטט שם על הבמה. זו הייתה תחושה מוזרה להיות שם לבד, אבל הכרתי את אלטון, והכרתי את הלהקה, וזה היה פשוט דבר חד פעמי. אל תצפו לראות אותי עכשיו בכל מקום.

ראיתי הופעה של ג'ורג' בלי ראווי שנקאר שהיה לו התקף לב. באותו לילה הלהקה שלו באמת הייתה טובה. דעתי האישית הייתה שלמרות שאני יודע מה ג'ורג 'ניסה לעשות, אני לא חושב שזה עבד עם ראווי. דעתי האישית שהוא היה טוב יותר בלי ראווי. אני רוצה לראות את ג'ורג' עושה את ג'ורג'. אני באותה דעה של רוב הקהל.

לא נראה לי שתתחולל היסטריה כשאחזור לאנגליה. לא הייתה היסטריה כשגרתי שם, אז למה שתהיה עכשיו? כל האנשים שמתקשרים אליי רוצים לדעת מתי הביטלס יחזרו להיות יחדיו. הם רוצה לדעת מתי ואיך זה יהיה.

מדוע אנשים תובעים אותי כל הזמן? תשאלו כל רוקסטאר על תביעות משפטיות. ככל שיש יותר כסף ויותר תביעות, כך האמן גדול יותר וכך יש יותר תביעות. אנשים תובעים אותי על כל דבר. רגע אחד אתה מדבר עם מישהו, ברגע הבא הוא תובע אותך.

אני שמח לחזור עכשיו ליוקו. זה לא זלזול באף אחד אחר שקיימתי יחסים איתו - אבל אני מרגיש כאילו התרוצצתי איתי בראש, ועכשיו החזרתי את עצמי. יוקו ואני תמיד היינו בקשר, בטלפון או בדרך זו או אחרת. פשוט חזרתי הביתה, זה מה שקרה. זה כאילו יצאתי לקחת קפה או עיתון וזה לקח שנה לחזור, כמו סינבד. עליתי על סירה ועברתי ברחבי העולם ועשיתי טיול מטורף שלשמחתי נגמר. יוקו ואני מכירים תשע שנים, וזו חברות ארוכה בכל רמה שהיא. זו הייתה שנה ארוכה, אבל זו הייתה מערכת יחסים של תשע שנים, נישואים של שבע שנים - אולי זה היה הקץ של שבע השנים הטובות. ומלבד הכאב שגרמנו זה לזה, זה כנראה עזר לנו. ידענו שאנחנו חוזרים להיות ביחד וזה רק היה עניין של מתי".

גם על בריאן אפשטיין היה לו מה לספר אז.

"אפשטיין עבד בחנות תקליטים ולא היה לו מה לעשות, כשראה סוג כזה של רוקרים, שמנגנים מוזיקה רועשת והרבה ילדים ששמים לב לזה. הוא חשב שזה עסק טוב להיות בו. זה מצא חן בעיניו. הוא רצה לנהל אותנו, והוא אמר לנו שהוא חושב שהוא יכול לנהל אותנו ואין לנו מישהו טוב יותר, אז אמרנו בסדר, אתה יכול לעשות את זה. הוא נכנס לעניינים והגיע למצב שהוא אמר, 'תראו, אם תספרו את השיער שלכם תקבלו את זה ואת זה', כי באותה תקופה זה היה ארוך יותר מאשר בכל התצלומים מאז. בדרך כלל השיער נחתך לצילומים; אפילו בתצלומי בית ספר נחתך השיער יום קודם לכן, או כשיצאת לחופשה משפחתית. איכשהו ההורים שלך תמיד הצליחו לספר אותך.

אבל היו כמה תמונות פרטיות שהראו שזה היה שיער די ארוך לימים ההם. כשירדנו דרומה עם תלבושות העור שלנו, אמרגני אולמות הריקודים לא ממש אהבו אותנו. הם חשבו שאנחנו נראים כמו חבורת בריונים. אז זה צריך להיות כמו שאפשטיין אמר, 'תראו, אם ​​אתם לובשים חליפה...', וכולנו אהבנו את העור ואת הג'ינס אבל רצינו חליפה טובה, אפילו ללבוש מחוץ לבמה. אז הסכמנו לדרישתו בידיעה שחליפה טובה תביא כסף טוב. 'בסדר, אלבש חליפה. אני אלבש גם בלון מזורגג אם מישהו ישלם לי'.

אפשטיין התמודד מול הביטלס, והוא מילא חלק גדול מכל מה שעשה. הוא היה תיאטרלי - זה היה בטוח. והוא האמין בנו. אבל הוא בהחלט לא ארז אותנו כמו שאומרים שהוא עשה. הוא היה טוב בעבודתו, אך במידה מסוימת הוא לא היה איש העסקים הגדול ביותר. הוא היה תיאטרלי והוא האמין בנו. אבל אתם צריכים להסתכל על זה ככה: אם הוא היה כל כך גדול באריזת חבילה, כל כך חכם באריזת מוצרים, אז איפה הם ג'רי והפייסמייקרז וכל שאר החבילות? איפה הם? איפה החבילות האלה? רק חבילה אחת שרדה, החבילה המקורית. זו הייתה עסקה הדדית. אתה רוצה לנהל אותנו? אוקיי, נאפשר לך. אנו מאפשרים לך'...".

באוקטובר 1975 יצא תקליט אוסף ראשון לג'ון לנון ושמו SHAVED FISH.

מקור השם של התקליט הגיע מקריצה על מאכל יפני בשם ׳קאצובושי׳ - שמשמעותו היא דג מיובש. האוסף כולל את השירים שהוציא לנון עד אז על גבי תקליטונים, חוץ מהשיר STAND BY ME.

מאז מותו יצאו ללנון אין ספור אוספים, בכל מיני צורות וגדלים, אך בחייו זכה לראות רק אוסף אחד - את האוסף הזה. זה גם תקליט אוסף ראשון שיצא למישהו מארבעת חברי הביטלס. באלבום הזה אפשר למצוא בפעם הראשונה את כל השירים הראשיים בתקליטונים של לנון במקום אחד. בתקופה הזו שבע לנון מהריצה המתישה אחר הפקת אלבומים לפי חוזים. תקליט קאמבק בשם ׳חומות וגשרים׳ החזיר אותו לעניינים ב-1974, סינגל מצליח מאד עם אלטון ג׳ון כאורח ותקליט עם שירי רוק'נ'רול שיצא אחרי לידה קלה אך סיפק את התוצרת הטובה השאירו אותו על הגובה.

ללנון נמאס לחיות לפי לחץ תובעני של עסקי המוזיקה. תקליט ששקל להקליט עם להקה שחורה לגמרי התרסק לקרקע עוד לפני הקלטתו.

לנון, שידע כי נשאר לו תקליט אחד לפי החוזה מול חברת ׳קפיטול׳ - החליט ללכת על צעד קל ולצאת מהסצנה בכבוד, עם מוצר ראוי לקראת חג המולד, ובתוכו גם שיר שג׳ון ויוקו הקליטו במיוחד לחג זה. תיזמון מושלם.

הוא חש כי ברצונו להתמסר לחיי בית פשוטים עם התמקדות בגידול בנו הטרי, שון, שנולד בדיוק ביום הולדתו שלו. נמאס לו להרגיש נרדף על ידי עורכי דין, חוזים ושאר עלוקות. יוקו אונו נכנסה לתפקיד מנהלת החשבונות וג׳ון הפך לתפקד כעקר בית במשרה מלאה. שון לנון הרוויח בענק את מה שאחיו הבכור הפסיד. זאת אחרי שנים בהן התנכר ג׳ון לבנו הבכור, ג׳וליאן, שנולד לאחר הריון לא מתוכנן שהוביל לנישואים שהיקשו עליו לאורך הקריירה של הביטלס עד גירושיו מסינתיה בשנת 1968 והתמסרותו ליוקו אונו. שון, שנולד בלידה קיסרית, תוכנן להגיח לעולם ביום ההולדת של אביו.

בעיתון רולינג סטון פורסם בביקורת על אוסף זה בזמנו: "זה אוסף של סינגלים, חלקם להיטים, שיצאו במהלך הקריירה, שלאחר הביטלס, של ג'ון לנון משנת 1969 ועד היום. בדרך כלל, לא כדאי לכתוב על רעיונות כאלו למתנות חג המולד, אבל כמו כמעט כל דבר אחר שלנון עשה, גם האלבום הזה שונה. אין כאן שום דבר מופרך במוזיקה, אם כי סוף סוף יש לו אלבום לשים בו את אינסנט קארמה, רצועת הסולו הטובה ביותר שלו ואירוע משמעותי עבורי.

אולם יותר מזה, תחושת התקליט הזה כנראה מציגה סקירה מדויקת של הקריירה המבולבלת של לנון מאז שעזב את הביטלס. זוהי אם כן ראיה משכנעת, לא רק לגאונותו של ג'ון לנון, אלא גם לקושי המתמשך בקריירה שלו. יש לקוות שהגרין קארד שהוא יקבל יפתור את המשבר הזה בשמחה".

ב-17 בנובמבר בשנת 1975, יצא תקליטו האחרון של ג'ון לנון לפני כניסתו להקפאה מוזיקלית שארכה כחמש שנים. שם התקליט - ROCK'N'ROLL.

Be-Bop-A-Lula / Stand By Me / Medley: Rip It Up - Ready Teddy / You Can't Catch Me / Ain't That A Shame / Do You Want To Dance / Sweet Little Sixteen / Slippin' And Slidin' / Peggy Sue / Medley: Bring It On Home To Me - Send Me Some Lovin' / Bony Moronie / Ya Ya / Just Because

בניגוד לאלבומיו הקודמים של לנון, הוחלט שהפעם ספקטור יהיה המפיק הבלעדי. באלבומים הקודמים היה זה לנון שהחליט על הרכב הנגנים. אך הפעם ההקלטות נעשו בלוס אנג'לס, המגרש הביתי של ספקטור. המפיק המשוגע רצה לחזור ולהביא את שיטת 'חומת הסאונד' שלו.

עם כל יום שעבר גילה לנון שיש בעיה חריפה עם המפיק, כשערב אחד ירה ספקטור באקדחו באולפן. האירוע היה מרעיש ומטריד כאחד ולנון הבין כי יש פה מישהו משוגע יותר ממנו. ואותו משוגע גם סיים את תהליך ההקלטה מוקדם מהצפוי.

יום אחד התקשר ספקטור ללנון וסיפר לו שהאולפן עלה בלהבות. לנון המבוהל התקשר לאולפן ושם גילו לו שהאולפן עומד יציב וכי המפיק פשוט לא רצה לעבוד ביום הזה. בפברואר 1974 יצאה הודעה ממשרדו של ספקטור ובה נמסר כי הוא מעורב בתאונת דרכים רצינית. לפי הדיווח הוא סבל מפגיעות ראש וגוף, כולל כוויות. המילה ניתוח עלתה בדיווח ולא נמסרו פרטים מעבר לכך.

לנון ראה כי אין טעם להמשיך לעבוד כך אבל כשניסה לקחת את המאסטרים, גילה לחרדתו שספקטור הקדים אותו ולקח את כל הסלילים עמו. לנון ההמום שכר את שירותיו של עורך הדין הארולד סיידר על מנת למצוא את הסלילים שאכן הוחזרו רק לאחר כמה חודשים. הוא שמע את ההקלטות שהוחזרו, שנא את הצליל המנופח ששמע והחליט להקליט מחדש את השירים.

כשהתקליט יצא, הביקורות והמכירות היו מאכזבות למדי. יש שראו בהפקה הזו של לנון ניגוד גמור למהות השירים האלו, שהוקלטו במקור ללא הפקה מנופחת ועם הרבה חשמל בסיסי. עיתון מלודי מייקר פרסם בביקורתו כי 'זה היה הכרחי שלנון יקליט תקליט שכזה וברור שהוא נעשה בכיף גדול, אך הוא בקושי מתקשר עם הקהל ומציג יותר את לנון בטריפ של עצמו'.

עיתון רולינג סטון ציין בביקורתו: "בתור להקת רוק בהופעות, הביטלס התחילו בהשמעת שירי רוק ישנים, לריקודים, בפני קהלים קשוחים בליברפול והמבורג. כשהם התחילו לכתוב ברצינות, הם גילו שהם לא יכולים להלחין במסורת הרוק האמריקנית המוקדמת. אז כשהם היו צריכים משהו גס, קשוח ורועש כדי לסיים אלבום, הם לקחו שירים שנעשו במקור על ידי צ'אק ברי, ליטל ריצ'רד, קארל פרקינס, לארי וויליאמס או מישהו ממוטאון. (פול מקרטני סיים את המנהג על ידי כתיבת שיר מושלם בסגנון ריצ'רד הקטן בעצמו, שיר שלא רק עבד בזכות עצמו, אלא הוסיף לסגנון של הביטלס - וזה I'M DOWN המופלא).

כשהביטלס הקליטו רוקנ'רול ישן, הם הקליטו מוזיקה שעדיין הייתה ברפרטואר המבצעים המקוריים, וחוץ מזה, הם מעולם לא חשבו שהמוזיקה ההיא ישנה. זה הופך את זה לעוד יותר מוזר כשהתקליט החדש של ג'ון לנון יוצא כאילו הוא תקליט ישן - וזה יוצר בעיה.

בהוקרה על הרקע המוזיקלי-ילדות שלו, לנון נשמע כאילו הוא שכח שהוא נהג לבצע חומרים כאלו שבעה לילות בשבוע ושהוא נהג להקליט אותם כמה פעמים בשנה. הוא שכח שרוב קהל הרוק של היום הגיע אל ריצ'רד הקטן וצ'אק ברי דרך גרסאות הביטלס.

הביטלס מעולם לא נשמעו מאוימים מהאלילים שלהם. הם מעולם לא פירשו רוק ישן; הם פשוט ניגנו את זה באותה מידה ושמחה כפי שהם ידעו איך. לביטלס לא היה אכפת אם הם הבינו את המוזיקה כמו שצריך כל עוד הם קיבלו את ההרגשה. גרסת הביטלס של המוזיקה הזו הייתה מלאה ברגעים מרנינים; אבל לנון החדש נשמע שהוא היה מרוצה לו יכל ללכוד רק אחד שכזה. מתחת לדחיפה והמאמץ, האלבום שלו נשמע כמו מוזיקה בחיפוש אחר שיא שלא מגיע לעולם. ביצועיו הם חזיונות חלולים.

הכישלון החושפני ביותר מגיע ב"שיר DO YOU WANT TO DANCE, של בובי פרימן. אתה לא אמור לעשות שום דבר עם שיר כזה חוץ מלבצע אותו - זה מדבר בעד עצמו. אבל הנה מגיע ג'ון, עם טוויסט רגאיי וקו מלודיה חדש, והקסם של המנגינה נעלם.

על העטיפה מופיע שמו של לנון באורות - בדיוק כמו שצ'אק ברי הבטיח שיעשה בבית האחרון של 'ג'וני בי גוד'. בתחתית, יש את הציטוט המפורסם כעת (והדבר הכי טוב באלבום, באמת) מאת ד"ר ווינסטון או'בוגי (הלא הוא לנון): 'הייתם צריכים להיות שם'. ג'ון לנון היה שם, אבל נשמע כאילו הוא שכח איך זה היה. ביצירת אלבום על עברו, הוא נשמע כמו אדם ללא עבר. אם לא ידעתי יותר טוב, הייתי מנחש שזוהי עבודה של עוד רוקר מוכשר שנקלע לגוף מסתורי של מוזיקה אמריקנית נהדרת שהוא באמת אוהב אבל לא ממש מבין. הייתה תקופה שהוא ידע איך לעשות זאת".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב בזמנו בביקורת: "זה די מדהים כשחושבים על זה, אבל אני לא מכיר מישהו שיודה בכך שהוא אוהב את כל האלבומים של ג'ון לנון מאז IMAGINE (אני בהחלט לא) ובכל זאת כולם עדיין אוהבים אותו, למרות הסאגה המתמשכת והמשעממת של ג'ון ויוקו וההפתעות הציבוריות השונות שלהם. חלק מזה נובע כנראה מהמיסטיקה העוצמתית של הביטל לשעבר (כעד להצלחתו המוחלטת בקונצרט האחרון של אלטון ג'ון בניו יורק), אבל אני חושד שזה בעיקר בגלל שלמרות כתיבת השירים הבלתי יציבה שלו, עדיין יש לו את הקול האהוב. קחו בחשבון, אם תרצו, את הסקר שערך אחד מעיתוני הפופ הבריטיים לפני זמן לא רב, בו התבקשו שישים אמני רוק מפורסמים, מריצ'רד הקטן ועד אליס קופר, למנות את זמריהם האהובים עליהם, ג'ון סיים במקום הראשון ללא מאמץ. בכל מקרה, ג'ון מביא כעת את אותו אלבום אולדיס שהבטיח זה זמן רב, ואני שמח לדווח שהוא היצירה הראשונה שלו שניתן להאזין לה בהנאה. ג'ון מריץ שורה של שירים קלאסיים משנות החמישים ותחילת שנות השישים, כל סוג הדברים שהוא בוודאי קרע את גרונו במהלך שהותם של הביטלס במרתפי המבורג. כמובן שהוא לא איבד את מגעו; השירה כל כך חיה, כל כך מלאת כיף. אין הפתעות בבחירת השירים. למרות שהזמנים השתנו, ערכים חיוניים מסוימים ברוק לא השתנו וג'ון מבין זאת. זה כל כך טוב, ולכן אלו החדשות הלבביות ביותר עבור כל אוהד הביטלס".

אם קראתם עד כה את המאמר, נתקלתם 29 פעמים במילה "הביטלס". זה אומר הרבה ולכן כתבתי עליהם ספר וגם בניתי הרצאת מוסיקה מיוחדת.

בעיתון CIRCUS נכתב בביקורת על התקליט בזמנו: "כל הפרסומות לתקליט צורחות 'הייתם צריכים להיות שם'. הו, ג'ון, הלוואי והייתי יכול להיות שם. זו נוסטלגיה בדיוק כמו שצריך, עם מחשבה זהירה וביצועים ללא דופי. צד ראשון מתחיל עם 'בי בופ א לולה' ואני עוצם עיניים ונשען בכיסא וחושב איך זה היה בוודאי בשנת 1961 ובשנת 1962, בפעם הראשונה שג'ון לנון ולהקתו (אתם זוכרים אותם?) עלו על במת הג'קאראנדה או הקאברן או הסטאר קלאב שבהמבורג וניגנו את השירים האלה. אני כמעט מרגיש את הקרבה של הבנות שחיכו בתורים כל היום כשהן נדחפות לעבר הבמה כדי לראות טוב יותר, כשהקירות מזיעים מחום הגוף העז של הקהל. אני יכול לראות את הלהקות האחרות עומדות מתחת לקשתות של מועדון הקאברן ומתפעלות מהמיומנות המדהימה של הלהקה הזו, קבוצה של בחורים מרחובות העיר שלהם שיוצרת מוזיקה כמו שדמיינו שרק להקות אמריקאיות שחורות יוכלו לעשות את זה. ג'ון לנון לקח אוסף משירי הרוקנרול האהובים עליו ופירש אותם יפה. זו התשובה של לנון לאלבום PIN UPS של דייויד בואי. אלה השירים שלנון גדל והאזין להם. זו המוזיקה שלמד ממנה, המוזיקה שהיה עליו לנגן, השירים שדחפו אותו להקים להקת רוקנרול. אפשר להגיד שלנון נהנה מאוד מהאלבום הזה. הוא ג'נטלמן אחד שנראה שהשלים עם עברו והוא עשה את זה ממש יפה".

בעיתון בילבורד נכתב בזמנו בביקורת: "לנון חוזר למוזיקה שתמיד היה איתה הכי בבית - רוק טוב וסולידי משנות החמישים. שלא כמו ברוב התקליטים מהסוג הזה, לנון לא רק מעתיק את השירים הישנים. הם בהחלט ניתנים לזיהוי, אבל הם שלו. והם נשמעים עכשוויים ורלוונטיים. יש פה אולי את השירה הטובה והרגשית ביותר ששר לנון מזה שנים".

הייתה זו פרידה די עגומה של ג'ון לנון מעסקי המוזיקה, שאמר אז: "אני לא רואה את עצמי כאמן. תמיד יש לי את החזיון הזה של גיל שישים בו ודאי אכתוב ספרים לילדים. לא יודע למה".

(מתוך ראיון לעיתון ניוזוויק, 1980):

שאלה: מדוע פרשת מהעולם המוזיקלי בשנת 1975?

לנון: 'כי הייתי חתום על חוזים מאז גיל 22. ובמסגרת החוזים תמיד נאלצתי לעשות משהו. נאלצתי לכתוב מאה שירים עד יום שישי. להוציא תקליטון עד יום שבת. הפכתי למשהו שלא רציתי. המטרה המקורית שלי כאמן הייתה להימצא במצב חופשי. אני לא מהטיפוסים שיכלו לשהות בכיתה או במשרד. אבל לפתע חשתי כי אינני חופשי'.

שאלה: מדוע פרשת למשך חמש שנים?

לנון: 'אם ידועה לך ההיסטוריה שלי, לקח לי זמן רב להביא לאוויר העולם תינוק חי. רציתי לתת לשון חמש שנים מלאות כאבא. את ג'וליאן לא ראיתי כלל כשגדל. ועכשיו הוא פתאום כבר בן 17 ומדבר איתי על אופנועים'.

ב-27 ביולי בשנת 1976 זכה ג'ון לנון לדבר שנלחם עליו במשך חמש שנים - גרין קארד, שמספרו 17-597-321.

לאחר שימוע, שנערך 96 דקות במחלקת ההגירה שבניו יורק, זכה באישור הנכסף, שהוריד ממנו את הפחד מעזיבת ארה"ב, ללא אפשרות לחזור לשם. כשהושמע באולם פסק הדין נשמעו צהלות שמחה בקרב הנוכחים, שמחאו כפיים. למרבה האירוניה, השופט איירה פילדסטיל, שפסק בעד לנון היה זה שפסק נגדו והורה לסלקו מארה"ב, ב-23 במרץ 1973. בין הנוכחים באולם, בשעת שימחה זו, היו אלו שהעידו לטובתו. ביניהם איש הטלוויזיה הראלדו ריביירה, השחקנית גלוריה סוואנסון, הפסל איסאמו נוגוצ'י והסופר נורמן מיילר. גם המלחין ג'ון קייג' נכח באולם.

יום זה התחיל עם הקראת היסטוריית הפרשה הזו, מפיו של השופט. לאחר מכן נקרא ג'ון לתת עדות, תוך מתן תשובות לשאלות ששאל אותו עורך דינו, ליאון וויילדס:

'האם הורשעת פעם בפשע בארה"ב?'

לנון: 'לא'

'האם היית פעם חבר בתנועה הקומוניסטית או כל גוף אחר שנלחם להפיל את הממשל האמריקאי בכוח?'

לנון: 'לא'

'האם אתה רוצה להפוך את ארה"ב לביתך?'

לנון: 'כן'

'האם תמשיך את עבודתך פה?'

לנון: 'כן. אני רוצה להמשיך לחיות פה עם משפחתי וליצור מוזיקה'.

וויילדס שאל את לנון אם יש לו דבר כלשהו להוסיף.

לנון: 'אני רוצה להודות, באופן פומבי, לאשתי יוקו, שדאגה לטפל בי במשך ארבע שנים וגם ללדת את הבן שלנו. היו הרבה פעמים שרציתי לעזוב הכל והיא עזרה לי לחזור למסלול. אני רוצה להודות גם לאלפי ידוענים ואנשים לא ידועים, שעזרו לי מאד. ואני רוצה להודות לך, עורך הדין שלי, על עבודתך הנהדרת, שאני מקווה שהתוצאה המיוחלת שלה תגיע היום'.

וויילדס קרא לאחר מכן לעדים שיעידו לטובתו של ג'ון. הראשון הוא נשיא איגוד המוזיקה ATV, סאם טראסט, שהינו בעל הזכויות לשיריו של לנון. טראסט: 'ישנה סיבה טובה שבגללה לנון ראוי להישאר בארה"ב. המוזיקה נמצאת כיום בקצת שפל ואנשים מגלים עניין רב מאד בביטלס. דבר שמראה מה הוא כוחה של אותה להקה, בה היה חבר ג'ון ויצר בה. הוא יכול להביא עוד יצירות רבות ומשמעותיות כשימשיך לגור פה'. אחריו עלה נורמן מיילר: 'ג'ון הוא אחד האמנים הטובים ביותר בתרבות המערבית. זה יהיה נהדר וחשוב לקבל אותו אלינו פה'. הראלדו ריביירה הזכיר לנוכחים את העזרה הרבה שלנון העניק לו, כשחיפש בשנת 1972 מקורות מימון לעזור לילדים מפגרים. לנון הסכים להופיע, בניו יורק, והראלדו סיפר: 'הסכום שלנון גייס הציל לפחות שישים ילדים מפגרים ממלתעות הגיהנום. בזכותו הם נמצאים היום במוסדות מיוחדים, בהם מטפלים בהם באהבה. ג'ון, שהביא את המודעות למטרה כה חשובה ועזר למענה, ראוי להישאר בארה"ב'.

לאחר מכן הקריא ליאון וויילדס מכתב מאת הבישופ של ניו יורק, פול מור, ששיבח את לנון כאיש של יושרה. האחרונה לעלות הייתה גלוריה סוואנסון, שלמרות גילה המתקדם, גילתה יציבות פיזית. כך אמרה: 'במשך שנים פעלתי למען בריאות הנוער בארה"ב. בעלי פגש את ג'ון בחנות בריאות ובמהרה נקשרנו באהבתנו לתחום הזה של הבריאות. אנחנו נגד ג'אנק פוד. יש לג'ון ויוקו המון מה ללמד את האוכלוסיה שלנו בעניין'.

לאחר הפסקה קלה חזרו כולם לאולם. אז שאל השופט האם ג'ון הולך לנצל את העניין ולמשוך כספים מהביטוח הלאומי. נחירות חרישיות של בוז נשמעו בחלל האולם.

וויילדס ניתר מכסאו כדי לענות על השאלה: 'ג'ון לא צריך את זה! הוא היה חבר בביטלס. יש לו שירים רבים שמניבים לו כסף רב. גם יש לו נכסים שרשומים על שמו'. שניה לאחר שוויילדס התיישב בכסאו, הכריז השופט כי ג'ון לנון הינו בעל גרין קארד מעתה. וויילדס המאושר, התרומם ואמר, 'כבוד השופט. זו החלטה שלא אערער עליה'.

לאחר מכן הובל ג'ון לחדר נפרד, בו הוענקה לו תעודת הגרין קארד. שם הצטלם עם יוקו כשהוא מקבל אותה, מאיש מחלקת ההגירה. התעודה כבר הוכנה לפני כן, כך שגורלו החיובי של לנון נחתם בעניין עוד לפני השימוע הסופי. לאחר מכן עזבו ג'ון ויוקו את הבניין ויצאו, לקול מצהלות הקהל שחיכה בחוץ וקיווה לבשורות טובות. ג'ון אמר עם צאתו: 'כמה זה טוב להיות חוקי שוב. זו הייתה דרך ארוכה ואיטית, אך אינני מריר בעניין. עכשיו אוכל סוף סוף לטוס ליפן ולפגוש את קרובי משפחתי. אני מודה מאד ליוקו ואין ספק שיש אישה נהדרת מאחורי כל אידיוט. עד כה היה לי קשה לטוס גם בתוך ארה"ב. בכל פעם שטסתי מניו יורק ללוס אנג'לס, פחדתי שהמטוס ישנה את מסלולו וינחת בקנדה. אני רוצה מאד לחיות את חיי בניו יורק, שהיא מבחינתי מה שרומא הייתה לפני אלפיים שנה. עכשיו אחזור הביתה ואתחיל להסתכל בקטלוגים של נסיעות לחו"ל'.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? הביטלס?תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.