Search
  • Noam Rapaport

און דה רקורד: ג'ון לנון - מצעקות אישיות ועד חזרה לימי הרוק'נ'רול

Updated: Dec 27, 2021





ב-11 בדצמבר בשנת 1970 יצא אלבום הסולו הראשון של ג'ון לנון, שנקרא PLASTIC ONO BAND.



ג'ון אמר בזמנו בעוקצנות לרולינג סטון: "יכול להיות שהתקליט שעשיתי תחת תזמורת אונו הפלסטית יפחיד את פול ויגרום לו להקליט משהו סביר. קשה לי לראותו עושה שוב את מה שעשה בתקליט הראשון שלו".


המעטפת של התקליט 'רזה' מאד. כמעט ואין שכבת שומן בעיבודים והקונספט של גיטרה-בס-תופים (ופה ושם קלידים) נוגע ישר בעצבים וחושפת כאב. יחד איתו באלבום נמצאים רינגו סטאר בתופים, קלאוס פורמן בבס וגם פסנתרן אורח ושמו בילי פרסטון.


פורמן: "ברגע שהגענו לאולפני EMI, ראינו כי משהו עבר על ג'ון והוא רוצה למהר ולהקליט איתנו לפני שזה ישתנה. אופן הנגינה פחות הפריע לו. הוא רצה לתפוס תחושה. יש המון טעויות בנגינה ובמהירויות הביצועים אבל ג'ון אהב את זה. הוא היה נכנס לאולפן בתחילת סשן ורץ מיד אל הפסנתר. הוא אפילו לא אמר לנו שלום. הוא התיישב מול הפסנתר, עם יוקו לצדו, ושר את השיר הבא שעלינו להקליט. הוא חילק לנו דפים עם מילות השיר, כדי שנדע על מה הוא שר בזמן שאנחנו מנגנים. בדף הוא הוסיף מולנו, בעפרון, את האקורדים".


לנון השלים, לקראת הקלטתו, ארבעה חודשים בהם עבר טיפול בשיטה שנקראת 'פריימל סקרים'. הטיפול הזה נועד להוציא ממטופליו דברים שהודחקו בעבר, תוך עידודו לשפוך אותם החוצה בצרחות. החוויה הזו הובילה את ג'ון לשפוך לתקליט זה דברים שהדחיק. כולל הכאב הגדול שקינן בו על מותה של אמו ויחסיו הרעים והמנוכרים עם אביו. המוזיקה הוגשה למאזין באופן עירום ונטול מסכות לרוב.


ההקלטות לתקליט זה נערכו ב'אבי רואד' בספטמבר ואוקטובר 1970, כשג'ון ויוקו הפיקו אותו ביחד עם פיל ספקטור. יוקו אף קיבלה קרדיט בתקליט עם המילה 'רוח', כשג'ון הסביר לרולינג סטון כי 'יוקו מנגנת ברוח. היא יוצרת את האווירה'.



במחנה הלהקה היה ידוע מזה זמן רב כי ג'ון כבר לא מעוניין בלהקה, אך לקהל המעריצים הרחב, שכמה חודשים לפני כן איבד את הלהקה היקרה לו מכל, היה זה דבר קשה מנשוא. ג'ון מוטט את החלום ובא להסביר, בשיר GOD, כי הוא מאמין אך ורק בו וביוקו.


פיל מקדונלד, טכנאי ההקלטה: "בשיר הזה הוא רצה שאוריד לגמרי את האפקט המהדהד שהוצמד לקולו, ברגע בו הוא שר I JUST BELIEVE IN ME. הוא רצה להיות הוא עצמו שם, ללא אפקטים".


עטיפת התקליט הקדמית צולמה על ידי הצלם דן ריכטר, בשטח האחוזה של ג'ון ויוקו, כששם האמן או שם התקליט לא מופיעים עמו. רואים בה את השניים מתחת לעץ גדול, לפי רעיון שצייר לנון לפני כן וקרא לו A FAMILY TREE. גם שמות השירים לא מופיעים בעטיפה האחורית, כשתמונה מוגדלת של ג'ון בילדותו מתנוססת בה, עם שם התקליט שנכתב באותיות קטנות בצד התחתון. הנייר שעטף את הוויניל עצמו מכיל את מילות השירים, רשימת הנגנים וקרדיט ההפקה. כמו גם מסר אישי, בכתב ידו של ג'ון: 'ליוקו באהבה מג'ון 9.10.1970'.


ג'ון: "אני חושב שזה הדבר הטוב ביותר שעשיתי. אני אוהב שירים שנכתבים בגוף ראשון ולא יכולתי לעשות כך כל הזמן בעבר. כעת נכתבו כל השירים רק עליי. לכן אני אוהב את התקליט הזה כי זה אני ולא מישהו אחר".


ארת'ור ג'יינוב, שג'ון ויוקו עברו אצלו סדנת טיפול (שלא הסתיימה כפי שצריך) בשם פריימל סקרים: "ג'ון שלח אליי עותק מהתקליט והיה לי סשן קבוצתי באותו יום בו קיבלתי את זה. אז השמעתי את זה לחמישים המטופלים שפרצו מיד בבכי, כי הדבר ממש נגע בהם".



בעיתון STEREO REVIEW האמריקני נכתב אז בביקורת על התקליט: "ג'ון זוכה בקלות בסיבוב הראשון בתחרות אלבומי סולו מאת חברים לשעבר של הביטלס, כפי שאני רואה זאת, ובכל זאת התקליט הזה מאכזב במובנים מסוימים כמעט כמו ההבלחות הראשונות שלאחר הביטלס של פול מקרטני וג'ורג' האריסון. הדבר שהכי מפריע לי הוא הנושא הכללי שעובר ברוב המילים - על איך זה שג'ון ויוקו נגד העולם הקר וחסר הרגישות. אם הוא צוטט נכון, ג'ון הגדיר את עצמו לאחרונה בתור הסמל שיפוצץ את אגדת הביטלס לרסיסים. זה בסדר, אבל קחו בחשבון שבמקביל הוא עושה עבודה ששבעה אנשי יחסי ציבור לא יכלו לעשות ביצירת האגדה של ג'ון ויוקו.



בנוסף, קצת נמאס לשמוע את ג'ון שר על עצמו ועל אשתו, אני מוצא שחלק מהשירים האלה הם דרשניים מדי, וחלקם מסתכם כמעט בשום דבר מבחינה מוזיקלית. אף על פי כן, זה הוא אלבום חזק.


כסולן, ג'ון אינו פול מקרטני, וכגיטריסט ג'ון אינו ג'ורג' האריסון, אבל כאמן הוא מצויד היטב וכמעט עושה הרגל בלהתעלות מעל מגבלות טכניות. ובכל מקרה, האינסטינקט שלו חד כתמיד. גם כשלנון כמעט נסחף בגאות של פראנויה, חוש ההומור שלו טוב ומחזיק את העסק. באמצע כמה מילים שוביניסטיות ב- HOLD ON JOHN, יש חיקוי מגניב של מפלצת העוגיות של רחוב סומסום שאומרת 'עוגייה!' האלבום, למרות שהוא טוב, היה צריך להיות טוב יותר, אבל איך אפשר להתעצבן עם בחור כזה?".



ב-17 ביולי בשנת 1971, התארחו ג'ון לנון ויוקו אונו בתוכנית הלילה הטלוויזיונית עם המנחה מייקל פרקינסון. בתוכנית זו, שצולמה באולפני הבי.בי.סי הבריטי, תקף לנון את התקשורת הבריטית.



הסיכום של הלנונים עם פרקינסון היה שאם הוא יפלוט מפיו את המילה "ביטלס", הוא ייאלץ להמשיך את הראיון כשהוא כולו בתוך שק גדול ושחור.


פרקינסון: "עשיתם סרט על זבוב שזוחל על גוף של אישה, עשיתם סרט מפורסם על ישבנים חשופים ויש סרט שבו נראה איבר המין שלך. נכון, ג'ון?".


לנון: "זו הייתה בדיחה. עשיתי סרט שנקרא SELF PORTRAIT ובכל הזמן הזה הייתי סוג של PRICK" (צחוק רם נשמע בקהל לשמע בדיחת כפל המשמעות).


אז יוקו ניגשה להקריא קטעים מספרה GRAPEFRUIT לפני שפרקינסון שאל אותה ואת בעלה לפשר ריחוקם מאנגליה.


לנון: "התקשורת הבריטית קראה ליוקו מכוערת. לא ראיתי התייחסות שכזו כלפי אף איש או אישה אחרים, גם אם הם מכוערים. לא אומרים דבר שכזה, באופן נורמלי, בעיתונים. היא לא מכוערת והעיתונים מדהימים אותי לקרוא שהם קוראים לאנשים מכוערים באמת כמושכים".


פרקינסון (ליוקו): "נראה שיש סיבה נוספת לכך שאנשים לא אוהבים אותך, כי הם מוצאים אותך כסיבה לפירוק הביטלס".


לנון (מתפרץ): "זה לא נכון! אנשים ברחוב לא שונאים אותנו. זו המדיה ששונאת אותנו. אנשים ברחוב מברכים אותנו לשלום וזו אמת המידה שלי. התקליטים שלי עדיין נמכרים היטב וגם שלה נמכרים לא רע".


פרקינסון: "האם נוכחותה של יוקו הביאה למתח בלהקה ההיא?"


לנון: "המתח כבר היה שם עוד לפני שהיא הגיעה. זה החל כשבריאן אפשטיין מת".


(ברגע הזה מכריח לנון את פרקינסון לקיים את הבטחתו ולהיכנס לשק גדול) לנון: "תיכנס לשק ונמשיך לדבר על הביטלס". פרקינסון מסכים והראיון ממשיך כשהוא לא נראה יותר למצלמה.


לנון: "תדמיין בנאדם שרוצה להתקבל לבי.בי.סי, אבל הוא שחור ומיד יש עליו דעות קדומות. כך הוא יגיע לראיון בתוך שק ולא יקבל את הבעיטה הברורה מראש".


פרקינסון: "למה הביטלס התפרקו? מה היה שם?".


אונו: "הביטלס הם ארבעה אנשים מוכשרים והם ארבעה אנשים חזקים מאד. אני בטח לא הייתי יכולה לשבור אותם".


לנון: "אנחנו שברנו את עצמנו. כשהגענו לגיל 28 או 29, שאלנו את עצמנו מה היא המטרה שלנו. הרי עשינו את זה. הרי ג'ורג' היה ממש מוכשר בכתיבת שירים ובסוף הוא זכה רק לשיר או שניים באלבום שלנו. האופי שלנו השתנה. האמת שעכשיו התקליטים שלנו ביחד מוכרים הרבה יותר עותקים מאשר התקליטים שלנו כביטלס. כך שזה עסק לא רע בכלל".


(בשלב הזה מקבל פרקינסון את הרשות לצאת מהשק)


לנון: "מעולם לא רציתי שהביטלס יחליקו במדרון. נדרתי לעצמי נדר שבגיל 30 לא אשיר את SHE LOVES YOU והנה חגגתי 30 השנה וקיימתי את הבטחתי".


ב-9 בספטמבר בשנת 1971 יצא בארה"ב האלבום IMAGINE של ג'ון לנון. לא סתם הוא יצא ב-9.9, כי 9 הוא מספר המזל של לנון.



אווירת המוות שאפפה את האלבום הקודם פינתה את מקומה לטקסטים על אהבה ואופטימיות (בחלק מהשירים כמובן..). השינויים האלה גרמו להאזנה קלה יותר לאלבום הזה וגם ההשמעות ברדיו פרחו בזכות זה.


הקטע שפותח את האלבום הוא אחד משיריו המוכרים (ויש כאלה שאומרים גם הצבועים) ביותר של לנון. השיר נכתב בהשראת ספר שכתבה יוקו אונו ב-1963 בשם GRAPEFRUIT, שכלל כמה יצירות בתוכו שנפתחו במילה IMAGINE. אחת מיצירות הספר אף הודפסה הודפסה במילותיה בצד האחורי של עטיפת האלבום;

IMAGINE THE CLOUDS DRIPPING,

DIG A HOLE IN YOUR GARDEN TO PUT THEM IN.


לנון לקח את קרדיט כתיבת השיר לעצמו בלבד, אך מאוחר יותר אמר כי יוקו הייתה צריכה להיות שותפה גם כן. ב- 6 בדצמבר 1980, יומיים לפני שנרצח, ערך לנון ראיון רדיו עם אנדי פייבלס ל- BBC ושם הסביר: "צריך לראות את זה כשיר מאת לנון / אונו, כי הרבה מהליריקה והקונספט הגיעו מיוקו. אבל באותו יום הייתי קצת יותר אנוכי, קצת יותר מאצ'ואיסטי, לצערי".



השיר JEALOUS GUY הוא אחד השירים שלנון מביע בהם את אחת מחולשותיו הגדולות ביותר.


המלודיה לשיר הזה נלקחה מלחן שכתב לנון במהלך שהותו עם הביטלס ב-1968 ברישיקש שבהודו. הוא קרא אז לשיר החדש שלו בשם CHILD OF NATURE. הביטלס לא הקליטו אז את השיר הזה. ג'ון חש קנאה רבה מאד כלפי יוקו, עד כדי תלות. הוא השתגע מזה שהיא יודעת עוד שפה (יפנית) שאין לו מושג בה ולכן הם לא משדרים לחלוטין באותו גל. הוא דרש ממנה להיות צמודה לו בכל רגע נתון (למרות שרבים חשבו כי היא זו שדרשה להיצמד אליו).


יוקו אונו סיפרה: "הוא קינא בכך שהייתה לי שפה אחרת בראש. שפה יפנית שהוא לא יכל לחלוק איתי. זו לא הייתה קנאה פיזית כי אם רוחנית".



במהלך ראיונות תקשורתיים שעשה לנון לאלבומו, הסביר על השיר: "כשאתה מאוהב במישהי, אתה נוטה לקנא, ורוצה להחזיק אותה במאה אחוז. זה מה שאני עושה. מבחינה אינטלקטואלית, חשבתי שלהיות הבעלים על אדם זה זבל, אבל אני אוהב את יוקו ואני רוצה להחזיק אותה לגמרי. אני לא רוצה לחנוק אותה. כשיש לך כל כך מעט אהבה כילד, ברגע שאתה מוצא אותה, אתה רוצה להיתלות בה. אתה תופס אותה כה חזק, שאתה נוטה להרוג אותה".


לאחר מותו של לנון, גילתה יוקו אונו לרולינג סטון, שהוא גרם לה לרשום רשימה של כל הגברים איתם שכבה לפני שנפגשו. "הוא כתב שיר, "בחור קנאי", שהיה צריך לומר לאנשים כמה הוא מקנא. אחרי שהתחלנו לגור ביחד, זה היה ג'ון שרצה אותי שם כל הזמן. הוא גרם לי להיכנס איתו לשירותי הגברים. הוא פחד שאם אשאר באולפן עם הרבה גברים אחרים, אני עלולה ללכת עם אחד מהם".



יוקו אונו תרמה למילות השיר. עם זאת, בגלל היחס השלילי של הציבור כלפיה באותה תקופה, היא לא קיבלה קרדיט בכתיבה. היא אמרה ל- NME: "ובכן, אם זה היה סתם ג'ון, הוא היה נותן לי את הקרדיט הנכון, אבל זו הייתה תקופה קשה. אף כותב שירים מפורסם לא היה חושב לחלוק את הקרדיט עם אשתו". ובכן, פול מקרטני דווקא כן עשה זאת באותה שנה.


השיר HOW DO YOU SLEEP הוא התקפה חסרת רחמים על פול מקרטני. לנון כתב את השיר בתגובה לתמונות שראה על עטיפת האלבום RAM שעיצבנו אותו. הוא ראה בתמונות מסרים נגדו. הוא החליט להתקיף בחזרה וללא רמזים נסתרים. לנון הלך על התקפה חזיתית.




הוא התחיל את השיר בכך שמקרטני ראה באלבום סרג'נט פפר את פסגת יצירתו. לנון הציע לו לרדת מהענן הגבוה. הוא המשיך וירה על מקרטני תוך שהוא נשען על סיפור השמועות בנוגע למותו.


אלן קליין, שהיה אז מנהלו של לנון ואויבו הגדול של מקרטני, עזר ללנון לכתוב את המילים. הפתיחה של השיר הזה, עם חברי התזמורת שנשמעים מכוונים את כליהם, נועדה להיות פרודיה משל עצמה על פתיחת האלבום SGT PEPPER עם שמיעת כיוון הכלים. כשהאלבום הזה של לנון יצא, הייתה בתוכו גם גלויה מודפסת עם תמונה בה נראה לנון מחזיק באוזניו של חזיר, כפרודיה מלגלגת על תמונת העטיפה של האלבום RAM. לנון זעם שעל עטיפת האלבום של מקרטני יש תמונה של שתי חיפושיות שאחד מבצעת את זממה על השנייה באופן מיני וטבעי.




עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי פרסם בביקורתו על התקליט באוקטובר 1971: "זה האלבום הטוב של השנה. ובשבילי זה האלבום הטוב ביותר שנוצר אי פעם. לנון הוא האיש הכי כנה שיש כרגע".


עיתון BEAT INSTRUMENTAL פרסם בדצמבר 1971: "שיר הנושא הוא משהו שאפילו פול מקרטני היה משתוקק לכתוב. באופן כללי, התקליט הזה הוא שיפור משמעותי של שיקוף מצב רוח אותו ניסה לנון להעביר לנו בתקליטו הקודם. יש כאן עדיין המון כאב".



ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "כשהוא לא מסתפק להיות רק ביטל לשעבר, ג'ון לנון גיבש לעצמו קריירה חדשה ככוח פוליטי, חבר צף באוונגרד הבינלאומי וכאמן הנואש ביותר של הרוק. ג'ון תמיד הציג יכולת צמיחה מדהימה, ואם אדם נמצא חסר סבלנות מול המהירות שבה הוא תופס ואז זורק סיבות שונות, פילוסופיות ואנשים, הצד השני של המטבע בא בצורת שאננות יומית של אמני רוק אחרים.


עם זאת, למרות חיפושיו במוזיקה ומחוצה לה, התקליט החדש מעלה את השאלה עד כמה ג'ון יכול להתקדם עם אוצר המילים פה.


חשיבותו של תקליטו הקודם, פלסטיק אונו באנד, לא טמונה בעובדה שזהו תקליט של מתחים מסוימים שניתן לראות ביצירתו של ג'ון מאז תחילת הדרך (הישירות הלירית והעוצמה הקולית, למשל), אלא שזה גם הפתרון שלהם. כנער בגיל צעיר, בחר ג'ון ברוק כאמצעי האמנותי והטיפולי שלו. הדרך של רוק'נ'רול לפתור בעיות היא פשוט לקבוע ולשחזר אותן. דרך התשישות הרגשית והפיזית המתקבלת, הלחץ מופחת באופן זמני. עם זאת, ההתערבות של חוויית הפריימל סקרים אילצה את ג'ון להגדיר מחדש את גישתו באופן עדין אך מכריע. במקום שבו שר את "טוויסט וצעקה" בדחיפות של מישהו שנאלץ להוריד משהו מחזהו, הוא שר את השירים בתקליט 'פלסטיק אונו באנד' כשיחזור אחרון של הטראומות המקוריות שלו, וכמסמך לריפוים. לכן זה הוא אלבום 'אולטימטיבי' באופן עמוק, מכיוון שהוא מפרק את עיקר קריירת הרוק'נ'רול של איש אחד לפחות. שאלת השלב הבא אחרי זה הייתה אפוא בלתי נמנעת, מכיוון שהיה קשה לדמיין שהאלבום שיבוא אחריו יהיה פשוט יותר מאותו הדבר.



הבעיה לעקוב אחר אלבום מושלם כמו פלסטיק אונו באנד היא כמובן יותר מאשר סגנונית. ברשלנות הטכנית ובקליטה העצמית שלו, אימאג'ין הוא הדיוקן העצמי של ג'ון. רובו מתרכז סביב נושאים שכבר טופלו בתקליט הקודם, רק שכאן הם מטופלים פחות בלהט ובאופן מוזר, גם פחות באדישות. בתקליט הקודם הוא הצליח להישמע ספונטני וזהיר כאחד, בעוד שבאימג'ין הוא פחות מזה. למרות שהוא מכיל מוזיקה טובה, התקליט הזה רק מחזק את השאלה מה באמת היחס של ג'ון לרוק.


השיר הנושא, למשל, הוא פשוט איחוד המודעות הראשונית לתנועה עולמית. הוא מבקש שנדמיין עולם ללא דתות או אומות, ושעולם כזה יהיה פירושו אחווה ושלום. השירה שיטתית אך לא ממש מיומנת, הלחן לא מובחן, למעט הגשר המוזיקלי, שנשמע לי נחמד.



שלושת השירים הראויים והאפקטיביים מבחינה מוזיקלית הם JEALOUS GUY, GIMME SOME TRUTH ו- HOW DO YOU SLEEP. ובעוד שברמה הספונטנית אני מוצא אותם מושכים ביותר מבחינה מוזיקלית, אני חושב שיש גם סיבות טובות לאיכותם. כל אחד מהם מייצג תחום ברגישותו של ג'ון שהוא לא הציג בעבר, ובעוד שאני מוצא את 'איך אתה ישן', כהתנקשות מחרידה ובלתי ניתנת להגנה של ג'ון בפול מקרטני, יש בה מיידיות שהופכת אותה למשכנעת יותר מרובו של שאר האלבום. המניעים לשיר הזה מביכים. חלקית, זהו הבוז הבוהמייני המסורתי לבורגנים; חלקית הוא החמצת מערכת היחסים התחרותית וארוכת השנים של ג'ון עם פול. כאשר שניהם היו הביטלס, היריבות שלהם הופנתה לשיפור הביטלס כמכלול. חוץ מזה, זה רק הרסני.


באופן החתרני ביותר, אני חושש שג'ון רואה את עצמו בתפקיד דובר האמת, וככזה יכול להצדיק כל סוג של אכזריות בשם האמת. אני מתעניין בג'ון האיש, בניסיונות ובדרמות האישיות שלו, כי הוא גילה לנו אותם כג'ון האמן יוצא הדופן. אם הוא לא ימשיך ככזה, צעדיו ייראו בקרוב לא רק משעממים אלא גם לא רלוונטיים. נראה לי שג'ון עומד בפני האתגר יוצא הדופן ביותר בקריירה שלו, הן מבחינה אישית והן מבחינה אמנותית. אבל אמנים גדולים, שג'ון אחד מהם, ניזונים מרגעים כאלו".




ג'ון לנון ויוקו אונו מודל אפריל 1972 - בראיון לרקורד מירור.


ג'ון ויוקו, מה קורה איתכם?

ג'ון: לאחרונה עשיתי הרבה מפגשי ג'אם סשנים, ללא חזרות. היה טוב. הופענו פתאום על הבמה באמצע קונצרט רק כדי לנגן עם מוזיקאים אחרים - למשל בפילמור איסט ובטורונטו, ואז אנחנו נעלמים. אבל עכשיו אני לא רוצה לעשות את זה יותר. אנו מקימים להקה חדשה עם פיל ספקטור באורגן ויוקו ואני. הלהקה תהיה ניתנת להרחבה בהתאם למספר הנגנים שירצו לנגן איתנו. אני לא רוצה גרעין גדול מדי, לכל היותר עשרה נגנים. להקות מקומיות יוכלו לנגן איתנו אם הן ירצו, אם במסגרת להקת פלסטיק אונו או בכוחות עצמן. להקת פלסטיק אונו תהיה האלמנט הקבוע היחיד בסיבוב ההופעות. בכל עיירה נבקש ממוזיקאים וקבוצות תיאטרון מקומיים להופיע איתנו על הבמה.

יוקו: אם אתה זורק אבן למים, הדבר החשוב הוא לא האבן, אלא הגלים שהיא יוצרת.


יוקו, מה את חושבת על השירים של ג'ון?

יוקו: מה שאני מעריצה בשירים של ג'ון הוא שהם כל כך פשוטים שאנשים יכולים לשיר אותם ולהפיק מהם שירים משלהם. הם פשוטים כמו פעימת לב. זה לא בא מהראש, אלא מהלב.


נראה היה שהתקליט IMAGINE הוא כשאלות ותשובות עם יוקו?

ג'ון : כן, מעולם לא באמת חשבתי על זה אבל זה נכון במובן מסוים. יש רק דבר אחד שאני יכול לראות בו כתגובה, והוא אהבה. זה מה שאמרתי כשכתבתי 'כל מה שאתם צריכים זה אהבה'. לפני שלוש שנים חיפשתי גורו או חיפשתי את התשובה אצל קארל מרקס, אבל לא עוד. חיפשתי דמות אב אבל אני לא רוצה את זה יותר, תודה לד"ר יאנוב. זה לא אותו דבר. הוא נתן לי סוג של מבנה ואני לא צריך אותו יותר. הוא עזר לי לקבל את עצמי. הוא ממש כמו פרויד והוא אמר שאם אנשים היו מבינים את פרויד, הם היו מנסים לחיות מחדש את המשבר הראשוני שלהם, במקום אינטלקטואליזציה, כדי לפתור את הבעיות שלהם.



האין המסר המהותי של IMAGINE הוא 'אל תשתעבדו למיתוסים?'

ג'ון : כן.


אבל הפוליטיקה מורכבת ממיתוסים. היית רוצה לפגוש את מאו. האין הוא מיתוס?

ג'ון : הייתי רוצה לפגוש אותו רק מתוך עניין אישי. לא כך? טוב אני אלך לסין. אנצל את ההזדמנות לנסות ולראות את מאו. אם הוא חולה או מת או שהוא מסרב לראות אותי, זו כבר תהיה בעיה שלו. אבל אם אני הולך לשם, אני רוצה לפגוש אנשים שעושים משהו חשוב. זה יכול באותה מידה להיות מנהיג נוער. אני רק אומר מאו כי יכול להיות שזה יעזור לי להגיע לסין.

יוקו : חשוב מאוד להגיע לסין עכשיו, לא רק מתוך סקרנות, אלא מכיוון שהעולם צריך להמשיך ולהיות קטן יותר, ויחסי הגומלין צריכים להיות פתוחים יותר ויותר ולהתבצע יותר ויותר מהר. אסור לבודד את סין.


הדבר החשוב הוא לתקשר?

ג'ון ויוקו: כן.


האם אינך מצפה למצוא את התשובה בסין?

ג'ון: לא, אלוהים לא. . . אני רוצה לקחת להקת רוק לסין. זה באמת מה שאני רוצה לעשות. לנגן רוק בסין.

יוקו : ונלך לשם לא רק עם מוזיקאים אלא עם אנשים כמו ג'רי רובין. כפי שאמרתי, המסר הוא המוזיקה עצמה ולג'רי יש מוזיקה משלו והוא רוצה לנגן.


מהי עמדתך הפוליטית כרגע? נראה שאתה מעורב יותר מאשר...

ג'ון: מאשר בתקופת הביטלס?


כן.

ג'ון: הביטלס - זה היה משהו כל כך עצום שפשוט היית צריך להיות ביטל ותו לא. להיות ביטל לקח את כל חייך וזו הייתה הבעיה. מה שאני מתכוון הוא שדבר הביטלס הפך להיות כל כך גדול שהוא היה חייב להיות מפלצת. זה לא היה מפלצת בהתחלה. הלהקה תיקשרה עם אנשים. אלה היו התקופות הטובות; הופענו במועדונים ובאולמות אירועים ודיברנו עם אנשים. זה היה ממש מעולה. אבל אז הביטלס הפכה לסוג של מכונה; זה כמו בחור שמרוויח מיליונים, כמו רוקפלר או גטי, והם הופכים להיות אובססיביים לגמרי מכסף. איך לדאוג למיליונים שלהם ואיך להרוויח יותר. כך הפכו הביטלס וזה מה שלא יכולתי לקבל. פשוט לא היה זמן לחשוב על משהו אחר. אז הביטלס היו רק תקופה בחיי. יש לי עוד דרך ארוכה. חייתי 14 שנים מחיי לפני שהביטלס קרו, ובמהלך 10 מאותן 14 שנים לא ידעתי דבר על פוליטיקה עולמית. אף על פי כן, כשלא היה לי מצפון פוליטי, הייתי מודע לעמדה שלי במעמד הפועלים בליברפול ושאני עומד להיכנס לאוניברסיטה ולכל הטיפשות הנלווית לזה. אז הביטלס לא היו כל כך חשובים. ועכשיו הביטלס מתים.


אם היינו עושים חקירה מה היינו מגלים שסיבת מותם?

ג'ון : קפיטליזם.

יוקו: זה מסוכן כאשר משהו הופך למיתוס; מכיוון שכולם אותו הדבר, כולם שווים. לכולנו יש אחריות בחברה הזאת כי אנחנו אלו שיוצרים את החברה וכל מה שקורה ממחיש משהו בעצמנו, אז אנחנו מנסים לעשות כל מה שאנחנו יכולים בעצמנו.


רציתי לדבר על הביטלס כי זה באמת היה משהו בשבילנו, לדור שלי, משהו יוצא דופן...

ג'ון: אה, גם בשבילנו.

יוקו: הביטלס הייתה עובדה חברתית וגם פוליטית במובן מסוים.

ג'ון: לביטלס הייתה השפעה חברתית. אחר כך זה הפך להיות סטרילי, כמו ממשלה, שנשארת זמן רב מדי בשלטון. כאשר המצב הזה מתעורר, אתה חייב להתנער מזה. אז ויתרנו ועכשיו יש את להקת סנטנה, מארק בולאן, טי רקס וכל הנגנים החדשים. זה בשבילם להמשיך הלאה את הבשורה.