Search
  • Noam Rapaport

און דה רקורד: פינק פלויד בימי הפסיכדליה העזים והנועזים 1968-1966

Updated: Dec 27, 2021



חברי הלהקה:

סיד בארט - גיטרה, שירה

רוג'ר ווטרס - בס, קולות

ריק רייט - קלידים, שירה וקולות

ניק מייסון - תופים



ב-14 באוקטובר 1966 הופיעה פינק פלויד באולם ALL SAINTS שבלונדון.


הלהקה, שעשתה עד כה קאברים של רית'ם אנד בלוז, הפכה בהופעה הזו להרכב שהוא כולו קטעים מקוריים פסיכדליים עם תאורה מתאימה. במלודי מייקר פורסמה ביקורת על ההופעה: "ביום שישי האחרון פתחה להקה חדשה ושמה פינק פלויד בהפנינג משלה ששילב ריקודי פופ עם אפקטים פסיכדליים ששילבו שקופיות נהדרות, צבעוניות, מפחידות, גרוטסקיות ויפהפיות. גם הצלילים של הלהקה לעבר החלל החיצון היו מבטיחים. אבל לצערנו נפל כל זה לאדמת המציאות הקרה. הפלויד חייבים לכתוב עוד חומר משלהם כי גרסאות פסיכדליות ל'לואי לואי' לא יזניקו אותם. אם חברי הלהקה יתרחקו מהרית'ם אנד בלוז, הם יצליחו להביא משהו מיוחד בעתיד הקרוב".

למחרת, ב-15 באוקטובר בשנת 1966, הופיעה להקת פינק פלויד באירוע מיוחד לחניכת העיתון INTERNATIONAL TIMES (שהפך במהרה להיקרא IT).


הופיעו שם באותו יום, באולם ראונדהאוס בלונדון, גם דני ליין, להקת THE MOVE,סופט מאשין, יוקו אונו ו- WEST INDIAN STREET BAND. להקת פינק פלויד קיבלה 15 ליש"ט עבור הופעתה. פול מקרטני הגיע כשהוא לבוש בגלביה וכרזות הפרסום של האירוע ציינו: 'תביאו את הרעל שלכם. תביאו פרחים ובלונים מלאי אוויר'. כרטיס כניסה עמד על 10 שילינג. זמן פתיחת האירוע - שעה 23:00 ועד שעות הבוקר. חברי פינק פלויד ביצעו על הבמה גרסאות ארוכים לשני קטעים: INTERSTELLAR OVERDRIVE ו- ASTRONOMY DOMINE.


העיתון מיהר לפרסם בגיליונו השני את רשמיו מהאירוע: 'חשיכה עם אורות מרצדים בשלל צבעים. אנשים במסכות. בחורות ערומות למחצה. אנשים אחרים עומדים בצד ותוהים על מה כל המהומה. עשן של גראס. פה ושם נשמע קולו של בקבוק נשבר. פינק פלויד עשתה דברים מוזרים לאווירת הערב עם קולות הפידבק המחרישים שיצרה. ועם כל מיני דברים שהוקרנו על הבמה ועל גופם של חברי הלהקה. חברי סופט מאשין, עוד להקה מוזרה, נכנסו לאולם כשהם רכובים על גבי אופנועים....'.

ב-31 באוקטובר בשנת 1966, הקליטה להקת פינק פלויד המחתרתית כמה הקלטות דוגמה (דמואים), באולפן קטן בהמפסטד ושמו THOMPSON PRIVATE RECORDING STUDIOS.


מנהל הלהקה החדש, פיטר ג'נר, סיפר שנים לאחר מכן: "אין לי מושג מדוע הגענו לשם. כנראה שמענו על האולפן ממישהו והוא היה זול. דווקא זה היה אולפן נחמד ששכן באזור כפרי".


גם מנהל הלהקה השני, אנדרו קינג, סיפר שנים לאחר מכן: "אני זוכר את האולפן הזה, שלמעשה היה ממוקם בחדר שינה בבית פרטי. זה היה אולפן חובבני ביותר אך בזמנו די התלהבנו מזה".


ג'נר: "זה היה אולפן פרימיטיבי. היו בו רק שני ערוצים. בזמנו לא הבנו מזה כלום. הספיק לנו לראות הרבה כבלים על הרצפה כדי לחשוב שהגענו למקום מקצועי".


פינק פלויד הקליטה שם את הקטעים INTERSTELLAR OVERDRIVE (גרסה מוקדמת וארוכה מאד - כרבע שעה!) ו- I GET STONED. בשנת 1967, כשפינק פלויד החלה להצליח, צץ לפתע הבעלים של אותו אולפן ואיים לתבוע אם לא יכירו בהקלטה זו כשייכת לו.


פיטר ג'נר: "כן, זה בהחלט יכול לקרות כי זכור לי שלא שילמנו לו עבור המאסטר. שילמנו רק עבור התענוג להקליט את זה. זה קרה בתקופה בה חברת התקליטים EMI ביקשה להחתים את הלהקה וחששנו שסליל ההקלטה הקדום הזה יגיח פתאום משום מקום".


אנדרו קינג: "זכור לי שהצלחנו לטאטא את העניין במהרה ובקלות יחסית".


ב-11 בינואר 1967 הקליטה פינק פלויד שני קטעים באולפני SOUND TECHNIQUES בלונדון. אלו הם INTERSTELLAR OVERDRIVE ו- NICK'S BOOGIE. ההלטות המשיכו גם למחרת.


ב-14 בינואר בשנת 1967, הופיעה להקת פינק פלויד באוניברסיטת רדינג, אך ההופעה לא התנהלה כראוי ובמהלכה נשמעו לא מעט קריאות בוז מהקהל.


למחרת כתב סטודנט אחד בעיתון הסטודנטים המקומי SHELL: "אנחנו רוצים להביע את תחושת הגועל שלנו מהופעתה הגרועה של להקת הפינק פלויד בערב 'הריקודים' שהיה אצלנו. איך אנשים יכולים לרקוד לחרא הזה? הלהקה הייתה כה קקפונית שהיא ניצחה כל מכונה שמוציאה צלילים מוזרים. הנחמה היחידה עם הופעה זו היא שלא יביאו אלינו, לערבי הריקודים, הופעות כמו זו. אנו עדיין מנסים להבין מה חשבו ראשי האירגון כשהפילו עלינו מופע שכזה. כל שנותר לנו הוא להעריך את אלו שנותרו עד הסוף ויצאו משם בקריאות בוז".

ב-29 בינואר בשנת 1967, הקליטה להקת פינק פלויד את תקליטונה הראשון, באולפני SOUND TECHNIQUES בלונדון. פינק פלויד עדיין לא הייתה חתומה אז לחברת תקליטים והמטרה הייתה להקליט תקליטון מוכן, כדי לעניין בו חברות תקליטים.


מנהל הלהקה אז, אנדרו קינג: "האולפן הזה היה אז הטוב ביותר. הוא היה מתקדם יותר טכנולוגית מאבי רואד. הקלטנו שם על שמונה ערוצים, בעוד שבאבי רואד היו ארבעה בלבד. באולפן של סאונד טקניקס היו ממש שמונה רמקולים, כשכל רמקול היה בו ערוץ אחד. כשהגענו לשם, ראינו את הלהקה האוואנגארדית AMM מקליטה שם. מה גם שהכרנו את המפיק ג'ו בויד, שהפיק את ההקלטה, מהמועדון UFO שהוא ניהל".


טכנאי ההקלטה, ג'ון ווד: "זה לא נכון שהיו באולפן הזה שמונה ערוצים, כי הקלטנו רק בארבעה".


מנהל הלהקה השני, פיטר ג'נר: "הגענו לאולפן הזה להקליט כי זה האולפן שג'ו בויד, שנועד להפיק, השתמש בו. זה היה אולפן עם אווירה שמחה. החלטנו לממן הקלטת תקליטון רגיל ולא הקלטת דוגמה, כי רצינו שיהיה לנו ביד משהו רציני לדוג איתו חברת תקליטים".


אנדרו קינג: "זה ג'ו בויד שדחף אותנו להקליט אצלו. הוא רצה לקדם את עצמו כמפיק של פינק פלויד והוא שאף שנחתום עם חברת התקליטים 'פוליגראם'..".


ג'ו בויד: "האמת היא שרציתי שפינק פלויד יחתמו לחברת 'פולידור'.. אני זוכר שלקח לנו יום אחד להקליט את השירים ARNOLD LAYNE ו- CANDY AND A CURRENT BUN, כשלמחרת ערכנו להם מיקס".

ב-21 בפברואר בשנת 1967, נערך הסשן הרשמי הראשון של להקת פינק פלויד לחברת התקליטים EMI, באולפנים שלה שנמצאים באבי רואד.


מפיק הסשן היה נורמן סמית', לשעבר טכנאי ההקלטות של הביטלס, אך כשנדרש גם טכנאי הקלטה שיעזור בהקלטת הלהקה החדשה הזו, לא נרשמה התלהבות בקרב הטכנאים הפעילים באולפן. בסוף הונחה המשימה הלא רצויה הזו על כתפיו של פרנסיס דילנאט.


הסשן נערך בין 11 בלילה לשש בבוקר, באולפן מס' 3 הקטן יותר מהשלושה שבמתחם. זמן ההקלטה הכה מאוחר היה דבר מנוגד למה שהאולפנים נהגו לעשות עד אז, לאמנים שאינם הביטלס. בגלל שהשכנים בשכונה השקטה הזו לא אהבו את הרעש שבקע משם בלילות ודאגו לפעול נגד זה. עם זאת, נראה היה שלמישהו בכיר בחברה היה אז עניין רב בהחתמה החדשה הזו ורצה להקליטה כמה שיותר מהר.


חברי הלהקה בחרו להקליט שיר בשם MATILDA MOTHER (עם מילים שונות מאלו שיצאו בגרסה הסופית באלבום הבכורה). שישה טייקים הוקלטו כשהשישי נקבע כטוב מביניהם.



ב-10 במרץ בשנת 1967, יצא תקליטון הבכורה של להקת המחתרת הבריטית, (ה)פינק פלויד.


היה זה יום שישי כשיצא תקליטון זה, עם השירים ARNOLD LAYNE ו- CANDY AND A CURRENT BUN, שנכתבו על ידי גיטריסט וזמר הלהקה, סיד בארט. בעיתון המלודי מייקר נכתב למחרת בביקורת ש"זה תקליטון טוב מאד עם סיפור מצחיק ומוזר". ואכן כך, כי שיר הנושא מדבר על בחור בשם ארנולד ליין שנהג לגנוב לבני נשים מחוטי כביסה.



חודש לאחר כניסתו למצעד המכירות הבריטי, הגיע התקליטון למקום ה-20.




בואו לראות את פינק פלויד במועדון UFO ('יו פו'). שם יוקרן גם הקליפ החדש שלהם לשיר 'ארנולד ליין'. מרץ 1967.



ב-24 באפריל בשנת 1967 הופיעה להקת פינק פלויד במועדון לונדוני בשם THE BLUE OPERA CLUB.


רוג'ר ווטרס תיאר את שקרה שם בעיתון המוזיקה זיג זאג: "הדבר הגרוע ביותר שקרה לי היה במועדון הזה. מטבע שנזרק מהקהל פגע בראשי ונפצעתי במצח. דיממתי המון ועמדתי בקדמת הבמה כדי למצוא מי זרק את זה עליי. הייתי נתון בזעם רב והייתי מוכן להשתלח פיזית באשם. למזלנו, היה אחד בקהל שאהב אותנו אז כולם פנו להכות אותו נמרצות ולהניח לנו להמשיך לנגן ללא הפרעה נוספת כלפינו".



במאי 1967 פורסם במלודי מייקר מכתב מאת הקורא פיטר וורן משפילד: "נדהמתי לגלות כמה עילגים הם חברי להקת פינק פלויד בראיון שראיתי עמם בבי.בי.סי. המראיין הצליח לגחך עליהם בקול רם והם לא הצליחו להגן על עצמם כראוי. עד אותו רגע החשבתי אותם כחוד החנית של המחתרת אבל מעתה לא".


זה היה כשפינק פלויד התארחה זמן מה לפני כן בתוכנית טלוויזיה ושמה LOOK OF THE WEEK. חברי הלהקה נפלו טרף קל לידיו של מנחה התוכנית, האנס קלר.


קלר היה מוזיקאי בריטי יליד אוסטריה אשר תרם תרומה משמעותית במוסיקולוגיה וביקורת מוסיקה, כמו גם היותו פרשן בתחומים שונים כגון פסיכואנליזה או כדורגל . בסוף שנות ה-50, הוא המציא את שיטת ניתוח פונקציונלי ללא מילים, שבה מנתחים יצירה מוזיקלית בצליל מוזיקלי בלבד, מבלי שמילים נשמעות או נקראות. הוא עבד במשרה מלאה עבור הבי.בי.סי החל משנת 1959.


קלר: "פינק פלויד - אתם הולכים לשמוע אותם בעוד דקה ואני לא רוצה לשפוט אותם לפני שתראו ותשמעו אותם. אחר כך נדבר עליהם, אבל ארבע נקודות מהירות אני רוצה להעלות לפני שתשמעו אותם.

הראשונה היא שמה ששמעתם בהתחלה, אותו קצת קצר, שניות ספורות אלו, הם באמת כל מה שאני יכול לשמוע בהם, כלומר לדעתי, יש חזרה מתמדת ונשמע לי שהם קצת משעממים". (קלר התייחס לקטע ששמו POW R TOC H)...



...הנקודה השנייה שלי היא שהם נורא קולניים. לא יכולתם לחוש בכך ממקלטי הטלוויזיה שלכם שלך כמו שזה היה באולם המלכה אליזבת' כשהם הופיעו שם ביום שישי. אני אשאל אותם על כך בבואנו לדבר.


הנקודה השלישית שלי היא שאולי אני קצת יותר מדי מוזיקאי מכדי להעריך אותם. נקודה מספר ארבע, יש להם קהל. ואנשים שיש להם קהל צריכים להישמע. אולי זו אשמתי שאני לא מעריך אותם".


(הלהקה מבצעת באולפן את ASTRONOMY DOMINE ואז ניגשים רוג'ר ווטרס וסיד בארט לדבר עם קלר).


קלר: "ברצוני לפנות קודם לרוג'ר. אני רוצה לשאול שאלה מהותית אחת. למה הכל צריך להיות כל כך חזק? בכנות, זה רועש מדי עבורי. במקרה גדלתי על מוזיקה של רביעיית כלי מיתר שהיא קצת יותר רכה. אז למה זה צריך להיות כל כך חזק אצלכם?".


ווטרס: "ובכן, אני לא חושב שזה צריך להיות. אבל אני מתכוון, ככה אנחנו אוהבים את זה. לא גדלנו על מוזיקת רביעיית המיתרים אז אני מניח שזו יכולה להיות אחת הסיבות לכך. זה לא נשמע לנו נורא חזק".


קלר: "לא כל מי שלא גדל על רביעיית מיתרים הופך לקבוצת פופ רועשת, נכון? לכן הסיבות שלך לא משכנעות לחלוטין. אבל אני מקבל שאתה אוהב את זה. מה שאתה אומר זה שאם מישהו מתחסן מפני סוג כזה של צליל יתכן שיתקשה להעריך סוגי צלילים רכים יותר. מה אתה אומר על זה, סיד? כן? לא?".


בארט: "אני לא חושב שזה נכון".


קלר: "לא"


בארט: "אנחנו לא צריכים לנגן את המוזיקה באופן רועש כדי שיקשיבו לנו. למעשה, לעיתים זה ממש שקט אצלנו. באופן אישי, אני אוהב מוזיקה שקטה כמו מוזיקה רועשת. אנו מופיעים באולמות גדוים אז יש צורך גם לנגן בעוצמה חזקה. וכשאנשים רוקדים, הווליום סוחף זאת".


קלר: "ובכן, זה מעניין. אמרת 'כשאנשים רוקדים'. הרי התחלתם כלהקה שמלווה ריקודים, נכון?".


בארט: ,כן, אתה יכול להגיד כך".


קלר: "ואיך הפכתם ללהקת קונצרטים?"


ווטרס: "ובכן, עשינו בינתיים רק שני קונצרטים. את רוב המופעים שלנו אנו עושים באולמות ריקודים. זו הסצנה כרגע. אותם אולמות לא טובים להקשבה מרוכזת למוזיקה. עבור רבים מהווה שם המוזיקה פסקול להתנועע לו".


קלר: "האם שני המופעים שעשיתם כקונצרטים הצליחו?"


בארט: "כן, אני חושב שכן".


קלר: "האם חשתם בעוינות כלפי היצירה שלכם?"


ווטרס: "כן. זה מגיע בעיקר מהתקשורת הלאומית. מעיתונאים שקוטלים באופן מקצועי, כמו מארב פיטמן".

קלר: "האם אתם נוהגים באגרסיביות כלפי הקהל שלכם?"


ווטרס: "ממש לא"


קלר: "למרות כל הרעש שלכם?"


ווטרס: "לחלוטין לא"


בארט: "אין דבר שאנו עושים שאמור לגרום לקהל לא לאהוב אותנו"


קלר: "אתם לא נוהגים בקהל שלכם כבטיפול בהלם?"


בארט: "בהחלט לא. יש החושבים שאנו בכוונה מנסים לעשות זאת אבל אין זה כך".


קלר (פונה לקהל): "ובכן, הנה לכם. אתם יכולים להגיש עכשיו את דעתכם. לדעתי מדובר בקצת רגרסיה לילדות. אבל אחרי הכל - מדוע שלא יהיה כך?"

ב-12 במאי בשנת 1967, הופיעה להקת פינק פלויד בהפקה חשובה שיצרה לעצמה. שם המופע היה GAMES FOR MAY והוא נערך באולם QUEEN FESTIVAL HALL שבלונדון.


האולם הזה היה בבניין שמור מאד שהוקדש בעיקר להצגת רסיטלים קלאסיים. ההופעה של הפלויד הייתה דבר חדשני בזמנו. היא עלתה לבמה ללא להקת חימום. כמו כן, הופעתה הייתה ארוכה ממה שהיה רגיל אז בקרב להקות, שנהגו לא להופיע יותר מחצי שעה. הלהקה הוציאה הודעה לעיתונות ובה ציינה שהמופע הזה יהיה לא רק מוזיקלי אלא גם ויזואלי. שירים חדשים נכתבו במיוחד להופעה הזו ומערכת סאונד מתוחכמת תחלק את הצלילים לארבע פינות האולם.


גם התאורנים של הלהקה הכינו מצגת אורות מיוחדת לכבוד האירוע הזה.

ההופעה הוכתרה כהצלחה אך הלהקה הפסידה על זה כסף. זאת כי נאלצה להימנע במשך שבוע מקיום הופעות לפני כן על מנת לערות חזרות לקראת הערב הזה. הערב עצמו נחלק לשני חלקים. החלק הראשון הורכב מהשמעת סלילי טייפ עם צלילים שהוקלטו מראש ביחד עם תאורה מיוחדת. בחלק השני הופיעה הלהקה.


סיד בארט, מנהיג הלהקה, כתב שיר בשם GAMES FOR MAY שהושמע בהופעה זו בהשמעת בכורה. איש צוות של הלהקה לבש בגדי אדמירל וזרק מהבמה פרחים לקהל. מכונת בועות סבון גדולה פיזרה בועות שהשתקפו באופן מהפנט עם התאורה שכוונה אליהן.


כל הקהל התמוגג מנחת אך מאחורי הקלעים נרשם זעם גדול מאד מצד מנהלי האולם. הם ראו לחרדתם כיצד בועות הסבון מתפוצצות על הכיסאות המרופדים ומשאירות כתמים עגולים. הם מיהרו להחרים את הלהקה מלהופיע שם שוב.

ב-16 ביוני 1967 יצא תקליטון שני לפינק פלויד, עם השיר SEE EMILY PLAY. צדו השני בא עם השיר THE SCARECROW.


השיר קיבל לרוב ביקורות טובות. גארי ברוקר, המנהיג של להקת פרוקול הארום, התארח בפינה של עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי בשם BLIND DATE. בפינה הזו הושמעו למוזיקאים ידועים שירים חדשים מבלי לומר להם של מי הם. ברוקר זיהה מיד את הצליל של פינק פלויד ואמר שהוא זיהה את הלהקה בזכות צליל האורגן האיום ונורא. אך הוסיף ואמר שהשיר הזה נשמע לו כמשהו שיהפוך ללהיט בטוח.


לקראת צאת התקליטון פורסמה ידיעה בעיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו': "ללהקת פינק פלויד יש תכנית שאפתנית להפוך את מערכת התאורה וההגברה שלה למופע קרקסי באוהל גדול. בסוף חודש זה תתחיל הלהקה לנסות את העניין. אם זה יצליח - הקרקס הזה יהפוך לקרקס נודד של הלהקה, שיטייל החל מחודש ספטמבר. מנהל הלהקה, פיטר ג'נר, אומר: 'זה יכול להיות הדבר הגדול ביותר בעולם הפופ'.

ביולי 1967 סיפרו חברי פינק פלויד לרקורד מירור על תקליטונם השני, SEE EMILY PLAY, שיצא חודש לפני כן.


"כשאתה בא להקליט תקליטון חדש, אתה לא רוצה להראות לקהל כמה באמת התקדמת מאז התקליטון הקודם", הסביר בסיסט הלהקה, רוג'ר ווטרס. "אתה חייב לספק את חברת התקליטים אחרת היא לא תוציא את זה לאור".


המתופף ניק מייסון הוסיף ש'במועדונים אנו מנגנים חזק יותר. אנחנו משתמשים שם בקופסה שקוראים לה AZIMUTH CO-ORDINATOR, שנוצרה עבורנו ומאפשרת לנו לזרוק צלילי סטריאו לכל כיוון שנחפוץ בו'.

ווטרס: "אפילו מעריצינו לא מבינים כל הזמן את מה שברצוננו לעשות. כששלחנו תמונות לכמה מעריצים, הם לא הבינו את האפקט המיוחד ששמנו בהן ליצירת אווירה פסיכדלית והגיבו שהם מבקשים תמונות חדשות כי אלו פגומות".


בהרצאתי "הצד האפל של החומה" תגלו גם דוקומנט נדיר ביותר מהעיתונות הישראלית של אז על תקליטון זה.

ריק רייט, האורגניסט של פינק פלויד, אמר אז לעיתון המוזיקה "ביט אינסטרומנטל":


"את השיר הזה, SEE EMILY PLAY, הקלטנו באולפני SOUND TECHNIQUE STUDIOS שבצ'לסי. בחרנו באולפן הזה כי המפיק שלנו, נורמן סמית', התעקש להשתמש בו ולא באולפן שבאבי רואד. השיר נשמע גימיקי. זה נכון, אבל בקושי שמנו בו אפקטים מיוחדים. יש בו קטע שהאצנו את ההקלטה וכשאנו מבצעים את זה בהופעות, לקהל לא אכפת שאנו מוותרים על האפקט הזה. הם לא בקטע של שיחזור מלא את הצליל האולפני. אני לא חושב שהצלחת התקליטון עם השיר הזה השפיעה עלינו אישית. ברור שאנו מרוויחים יותר כסף מהופעות אבל התקליטון הבא שנקליט יכול בקלות להפוך לכישלון.


כשהקשבתי להקלטה של 'אמילי' באולפן, הייתי בטוח שזה יגיע גבוה יותר במצעד ממה שזה הגיע אליו, אך אני ממש לא מתלונן. כרגע אנו מופיעים בלונדון פעם אחת בחודש, במועדון UFO. את שאר הזמן אנו משקיעים בהופעות באולמות ריקודים ברחבי המדינה. הבמות באולמות מהסוג הזה ממש רעות. יש לנו רעיון שיחסל את כל האולמות האלו מבחינתנו; אנחנו נקים קרקס משלנו ויש לנו אוהל ענקי שיכול להכיל כ-6,000 איש. אנחנו יכולים להסתובב איתו ברחבי המדינה, למצוא שדה פתוח ולהקים שם. כמו קרקס אמיתי".


בזמנים ההם היה טור קבוע בעיתון מלודי מייקר שנקרא "בליינד דייט", בו היו משמיעים מדי שבוע שירים חדשים לאמנים, מבלי שיידעו מי מבצע אותם. ביולי 1967 התייצב סיד בארט לפינה הזו והנה תגובותיו על מה שהושמע לו...



1. להקת ART עם השיר FOR WHAT IT'S WORTH: &quo