Search
  • Noam Rapaport

יהלומים נוצצים: פינק פלויד בימי הפסיכדליה העזים והנועזים 1968-1966

Updated: Mar 25



חברי הלהקה:

סיד בארט - גיטרה, שירה

רוג'ר ווטרס - בס, קולות

ריק רייט - קלידים, שירה וקולות

ניק מייסון - תופים



ב-14 באוקטובר 1966 הופיעה פינק פלויד באולם ALL SAINTS שבלונדון.


הלהקה, שעשתה עד כה קאברים של רית'ם אנד בלוז, הפכה בהופעה הזו להרכב שהוא כולו קטעים מקוריים פסיכדליים עם תאורה מתאימה. במלודי מייקר פורסמה ביקורת על ההופעה: "ביום שישי האחרון פתחה להקה חדשה ושמה פינק פלויד בהפנינג משלה ששילב ריקודי פופ עם אפקטים פסיכדליים ששילבו שקופיות נהדרות, צבעוניות, מפחידות, גרוטסקיות ויפהפיות. גם הצלילים של הלהקה לעבר החלל החיצון היו מבטיחים. אבל לצערנו נפל כל זה לאדמת המציאות הקרה. הפלויד חייבים לכתוב עוד חומר משלהם כי גרסאות פסיכדליות ל'לואי לואי' לא יזניקו אותם. אם חברי הלהקה יתרחקו מהרית'ם אנד בלוז, הם יצליחו להביא משהו מיוחד בעתיד הקרוב".


למחרת, ב-15 באוקטובר בשנת 1966, הופיעה להקת פינק פלויד באירוע מיוחד לחניכת העיתון INTERNATIONAL TIMES (שהפך במהרה להיקרא IT).


הופיעו שם באותו יום, באולם ראונדהאוס בלונדון, גם דני ליין, להקת THE MOVE,סופט מאשין, יוקו אונו ו- WEST INDIAN STREET BAND. להקת פינק פלויד קיבלה 15 ליש"ט עבור הופעתה. פול מקרטני הגיע כשהוא לבוש בגלביה וכרזות הפרסום של האירוע ציינו: 'תביאו את הרעל שלכם. תביאו פרחים ובלונים מלאי אוויר'. כרטיס כניסה עמד על 10 שילינג. זמן פתיחת האירוע - שעה 23:00 ועד שעות הבוקר. חברי פינק פלויד ביצעו על הבמה גרסאות ארוכים לשני קטעים: INTERSTELLAR OVERDRIVE ו- ASTRONOMY DOMINE.


העיתון מיהר לפרסם בגיליונו השני את רשמיו מהאירוע: 'חשיכה עם אורות מרצדים בשלל צבעים. אנשים במסכות. בחורות ערומות למחצה. אנשים אחרים עומדים בצד ותוהים על מה כל המהומה. עשן של גראס. פה ושם נשמע קולו של בקבוק נשבר. פינק פלויד עשתה דברים מוזרים לאווירת הערב עם קולות הפידבק המחרישים שיצרה. ועם כל מיני דברים שהוקרנו על הבמה ועל גופם של חברי הלהקה. חברי סופט מאשין, עוד להקה מוזרה, נכנסו לאולם כשהם רכובים על גבי אופנועים....'.


ב-31 באוקטובר בשנת 1966, הקליטה להקת פינק פלויד המחתרתית כמה הקלטות דוגמה (דמואים), באולפן קטן בהמפסטד ושמו THOMPSON PRIVATE RECORDING STUDIOS.


מנהל הלהקה החדש, פיטר ג'נר, סיפר שנים לאחר מכן: "אין לי מושג מדוע הגענו לשם. כנראה שמענו על האולפן ממישהו והוא היה זול. דווקא זה היה אולפן נחמד ששכן באזור כפרי".


גם מנהל הלהקה השני, אנדרו קינג, סיפר שנים לאחר מכן: "אני זוכר את האולפן הזה, שלמעשה היה ממוקם בחדר שינה בבית פרטי. זה היה אולפן חובבני ביותר אך בזמנו די התלהבנו מזה".


ג'נר: "זה היה אולפן פרימיטיבי. היו בו רק שני ערוצים. בזמנו לא הבנו מזה כלום. הספיק לנו לראות הרבה כבלים על הרצפה כדי לחשוב שהגענו למקום מקצועי".


פינק פלויד הקליטה שם את הקטעים INTERSTELLAR OVERDRIVE (גרסה מוקדמת וארוכה מאד - כרבע שעה!) ו- I GET STONED. בשנת 1967, כשפינק פלויד החלה להצליח, צץ לפתע הבעלים של אותו אולפן ואיים לתבוע אם לא יכירו בהקלטה זו כשייכת לו.


פיטר ג'נר: "כן, זה בהחלט יכול לקרות כי זכור לי שלא שילמנו לו עבור המאסטר. שילמנו רק עבור התענוג להקליט את זה. זה קרה בתקופה בה חברת התקליטים EMI ביקשה להחתים את הלהקה וחששנו שסליל ההקלטה הקדום הזה יגיח פתאום משום מקום".


אנדרו קינג: "זכור לי שהצלחנו לטאטא את העניין במהרה ובקלות יחסית".


ב-11 בינואר 1967 הקליטה פינק פלויד שני קטעים באולפני SOUND TECHNIQUES בלונדון. אלו הם INTERSTELLAR OVERDRIVE ו- NICK'S BOOGIE. ההלטות המשיכו גם למחרת.


ב-14 בינואר בשנת 1967, הופיעה להקת פינק פלויד באוניברסיטת רדינג, אך ההופעה לא התנהלה כראוי ובמהלכה נשמעו לא מעט קריאות בוז מהקהל.


למחרת כתב סטודנט אחד בעיתון הסטודנטים המקומי SHELL: "אנחנו רוצים להביע את תחושת הגועל שלנו מהופעתה הגרועה של להקת הפינק פלויד בערב 'הריקודים' שהיה אצלנו. איך אנשים יכולים לרקוד לחרא הזה? הלהקה הייתה כה קקפונית שהיא ניצחה כל מכונה שמוציאה צלילים מוזרים. הנחמה היחידה עם הופעה זו היא שלא יביאו אלינו, לערבי הריקודים, הופעות כמו זו. אנו עדיין מנסים להבין מה חשבו ראשי האירגון כשהפילו עלינו מופע שכזה. כל שנותר לנו הוא להעריך את אלו שנותרו עד הסוף ויצאו משם בקריאות בוז".


ב-29 בינואר בשנת 1967, הקליטה להקת פינק פלויד את תקליטונה הראשון, באולפני SOUND TECHNIQUES בלונדון. פינק פלויד עדיין לא הייתה חתומה אז לחברת תקליטים והמטרה הייתה להקליט תקליטון מוכן, כדי לעניין בו חברות תקליטים.


מנהל הלהקה אז, אנדרו קינג: "האולפן הזה היה אז הטוב ביותר. הוא היה מתקדם יותר טכנולוגית מאבי רואד. הקלטנו שם על שמונה ערוצים, בעוד שבאבי רואד היו ארבעה בלבד. באולפן של סאונד טקניקס היו ממש שמונה רמקולים, כשכל רמקול היה בו ערוץ אחד. כשהגענו לשם, ראינו את הלהקה האוואנגארדית AMM מקליטה שם. מה גם שהכרנו את המפיק ג'ו בויד, שהפיק את ההקלטה, מהמועדון UFO שהוא ניהל".


טכנאי ההקלטה, ג'ון ווד: "זה לא נכון שהיו באולפן הזה שמונה ערוצים, כי הקלטנו רק בארבעה".


מנהל הלהקה השני, פיטר ג'נר: "הגענו לאולפן הזה להקליט כי זה האולפן שג'ו בויד, שנועד להפיק, השתמש בו. זה היה אולפן עם אווירה שמחה. החלטנו לממן הקלטת תקליטון רגיל ולא הקלטת דוגמה, כי רצינו שיהיה לנו ביד משהו רציני לדוג איתו חברת תקליטים".


אנדרו קינג: "זה ג'ו בויד שדחף אותנו להקליט אצלו. הוא רצה לקדם את עצמו כמפיק של פינק פלויד והוא שאף שנחתום עם חברת התקליטים 'פוליגראם'..".


ג'ו בויד: "האמת היא שרציתי שפינק פלויד יחתמו לחברת 'פולידור'.. אני זוכר שלקח לנו יום אחד להקליט את השירים ARNOLD LAYNE ו- CANDY AND A CURRENT BUN, כשלמחרת ערכנו להם מיקס".


ב-21 בפברואר בשנת 1967, נערך הסשן הרשמי הראשון של להקת פינק פלויד לחברת התקליטים EMI, באולפנים שלה שנמצאים באבי רואד.


מפיק הסשן היה נורמן סמית', לשעבר טכנאי ההקלטות של הביטלס, אך כשנדרש גם טכנאי הקלטה שיעזור בהקלטת הלהקה החדשה הזו, לא נרשמה התלהבות בקרב הטכנאים הפעילים באולפן. בסוף הונחה המשימה הלא רצויה הזו על כתפיו של פרנסיס דילנאט.


הסשן נערך בין 11 בלילה לשש בבוקר, באולפן מס' 3 הקטן יותר מהשלושה שבמתחם. זמן ההקלטה הכה מאוחר היה דבר מנוגד למה שהאולפנים נהגו לעשות עד אז, לאמנים שאינם הביטלס. בגלל שהשכנים בשכונה השקטה הזו לא אהבו את הרעש שבקע משם בלילות ודאגו לפעול נגד זה. עם זאת, נראה היה שלמישהו בכיר בחברה היה אז עניין רב בהחתמה החדשה הזו ורצה להקליטה כמה שיותר מהר.


חברי הלהקה בחרו להקליט שיר בשם MATILDA MOTHER (עם מילים שונות מאלו שיצאו בגרסה הסופית באלבום הבכורה). שישה טייקים הוקלטו כשהשישי נקבע כטוב מביניהם.


ב-10 במרץ בשנת 1967, יצא תקליטון הבכורה של להקת המחתרת הבריטית, (ה)פינק פלויד.


היה זה יום שישי כשיצא תקליטון זה, עם השירים ARNOLD LAYNE ו- CANDY AND A CURRENT BUN, שנכתבו על ידי גיטריסט וזמר הלהקה, סיד בארט. בעיתון המלודי מייקר נכתב למחרת בביקורת ש"זה תקליטון טוב מאד עם סיפור מצחיק ומוזר". ואכן כך, כי שיר הנושא מדבר על בחור בשם ארנולד ליין שנהג לגנוב לבני נשים מחוטי כביסה.



חודש לאחר כניסתו למצעד המכירות הבריטי, הגיע התקליטון למקום ה-20.




בואו לראות את פינק פלויד במועדון UFO ('יו פו'). שם יוקרן גם הקליפ החדש שלהם לשיר 'ארנולד ליין'. מרץ 1967.



ב-24 באפריל בשנת 1967 הופיעה להקת פינק פלויד במועדון לונדוני בשם THE BLUE OPERA CLUB.


רוג'ר ווטרס תיאר את שקרה שם בעיתון המוזיקה זיג זאג: "הדבר הגרוע ביותר שקרה לי היה במועדון הזה. מטבע שנזרק מהקהל פגע בראשי ונפצעתי במצח. דיממתי המון ועמדתי בקדמת הבמה כדי למצוא מי זרק את זה עליי. הייתי נתון בזעם רב והייתי מוכן להשתלח פיזית באשם. למזלנו, היה אחד בקהל שאהב אותנו אז כולם פנו להכות אותו נמרצות ולהניח לנו להמשיך לנגן ללא הפרעה נוספת כלפינו".




במאי 1967 פורסם במלודי מייקר מכתב מאת הקורא פיטר וורן משפילד: "נדהמתי לגלות כמה עילגים הם חברי להקת פינק פלויד בראיון שראיתי עמם בבי.בי.סי. המראיין הצליח לגחך עליהם בקול רם והם לא הצליחו להגן על עצמם כראוי. עד אותו רגע החשבתי אותם כחוד החנית של המחתרת אבל מעתה לא".


זה היה כשפינק פלויד התארחה זמן מה לפני כן בתוכנית טלוויזיה ושמה LOOK OF THE WEEK. חברי הלהקה נפלו טרף קל לידיו של מנחה התוכנית, האנס קלר.


קלר היה מוזיקאי בריטי יליד אוסטריה אשר תרם תרומה משמעותית במוסיקולוגיה וביקורת מוסיקה, כמו גם היותו פרשן בתחומים שונים כגון פסיכואנליזה או כדורגל . בסוף שנות ה-50, הוא המציא את שיטת ניתוח פונקציונלי ללא מילים, שבה מנתחים יצירה מוזיקלית בצליל מוזיקלי בלבד, מבלי שמילים נשמעות או נקראות. הוא עבד במשרה מלאה עבור הבי.בי.סי החל משנת 1959.


קלר: "פינק פלויד - אתם הולכים לשמוע אותם בעוד דקה ואני לא רוצה לשפוט אותם לפני שתראו ותשמעו אותם. אחר כך נדבר עליהם, אבל ארבע נקודות מהירות אני רוצה להעלות לפני שתשמעו אותם.

הראשונה היא שמה ששמעתם בהתחלה, אותו קצת קצר, שניות ספורות אלו, הם באמת כל מה שאני יכול לשמוע בהם, כלומר לדעתי, יש חזרה מתמדת ונשמע לי שהם קצת משעממים". (קלר התייחס לקטע ששמו POW R TOC H)...



...הנקודה השנייה שלי היא שהם נורא קולניים. לא יכולתם לחוש בכך ממקלטי הטלוויזיה שלכם שלך כמו שזה היה באולם המלכה אליזבת' כשהם הופיעו שם ביום שישי. אני אשאל אותם על כך בבואנו לדבר.


הנקודה השלישית שלי היא שאולי אני קצת יותר מדי מוזיקאי מכדי להעריך אותם. נקודה מספר ארבע, יש להם קהל. ואנשים שיש להם קהל צריכים להישמע. אולי זו אשמתי שאני לא מעריך אותם".


(הלהקה מבצעת באולפן את ASTRONOMY DOMINE ואז ניגשים רוג'ר ווטרס וסיד בארט לדבר עם קלר).


קלר: "ברצוני לפנות קודם לרוג'ר. אני רוצה לשאול שאלה מהותית אחת. למה הכל צריך להיות כל כך חזק? בכנות, זה רועש מדי עבורי. במקרה גדלתי על מוזיקה של רביעיית כלי מיתר שהיא קצת יותר רכה. אז למה זה צריך להיות כל כך חזק אצלכם?".


ווטרס: "ובכן, אני לא חושב שזה צריך להיות. אבל אני מתכוון, ככה אנחנו אוהבים את זה. לא גדלנו על מוזיקת רביעיית המיתרים אז אני מניח שזו יכולה להיות אחת הסיבות לכך. זה לא נשמע לנו נורא חזק".


קלר: "לא כל מי שלא גדל על רביעיית מיתרים הופך לקבוצת פופ רועשת, נכון? לכן הסיבות שלך לא משכנעות לחלוטין. אבל אני מקבל שאתה אוהב את זה. מה שאתה אומר זה שאם מישהו מתחסן מפני סוג כזה של צליל יתכן שיתקשה להעריך סוגי צלילים רכים יותר. מה אתה אומר על זה, סיד? כן? לא?".


בארט: "אני לא חושב שזה נכון".


קלר: "לא"


בארט: "אנחנו לא צריכים לנגן את המוזיקה באופן רועש כדי שיקשיבו לנו. למעשה, לעיתים זה ממש שקט אצלנו. באופן אישי, אני אוהב מוזיקה שקטה כמו מוזיקה רועשת. אנו מופיעים באולמות גדוים אז יש צורך גם לנגן בעוצמה חזקה. וכשאנשים רוקדים, הווליום סוחף זאת".


קלר: "ובכן, זה מעניין. אמרת 'כשאנשים רוקדים'. הרי התחלתם כלהקה שמלווה ריקודים, נכון?".


בארט: ,כן, אתה יכול להגיד כך".


קלר: "ואיך הפכתם ללהקת קונצרטים?"


ווטרס: "ובכן, עשינו בינתיים רק שני קונצרטים. את רוב המופעים שלנו אנו עושים באולמות ריקודים. זו הסצנה כרגע. אותם אולמות לא טובים להקשבה מרוכזת למוזיקה. עבור רבים מהווה שם המוזיקה פסקול להתנועע לו".


קלר: "האם שני המופעים שעשיתם כקונצרטים הצליחו?"


בארט: "כן, אני חושב שכן".


קלר: "האם חשתם בעוינות כלפי היצירה שלכם?"


ווטרס: "כן. זה מגיע בעיקר מהתקשורת הלאומית. מעיתונאים שקוטלים באופן מקצועי, כמו מארב פיטמן".

קלר: "האם אתם נוהגים באגרסיביות כלפי הקהל שלכם?"


ווטרס: "ממש לא"


קלר: "למרות כל הרעש שלכם?"


ווטרס: "לחלוטין לא"


בארט: "אין דבר שאנו עושים שאמור לגרום לקהל לא לאהוב אותנו"


קלר: "אתם לא נוהגים בקהל שלכם כבטיפול בהלם?"


בארט: "בהחלט לא. יש החושבים שאנו בכוונה מנסים לעשות זאת אבל אין זה כך".


קלר (פונה לקהל): "ובכן, הנה לכם. אתם יכולים להגיש עכשיו את דעתכם. לדעתי מדובר בקצת רגרסיה לילדות. אבל אחרי הכל - מדוע שלא יהיה כך?"


ב-12 במאי בשנת 1967, הופיעה להקת פינק פלויד בהפקה חשובה שיצרה לעצמה. שם המופע היה GAMES FOR MAY והוא נערך באולם QUEEN FESTIVAL HALL שבלונדון.


האולם הזה היה בבניין שמור מאד שהוקדש בעיקר להצגת רסיטלים קלאסיים. ההופעה של הפלויד הייתה דבר חדשני בזמנו. היא עלתה לבמה ללא להקת חימום. כמו כן, הופעתה הייתה ארוכה ממה שהיה רגיל אז בקרב להקות, שנהגו לא להופיע יותר מחצי שעה. הלהקה הוציאה הודעה לעיתונות ובה ציינה שהמופע הזה יהיה לא רק מוזיקלי אלא גם ויזואלי. שירים חדשים נכתבו במיוחד להופעה הזו ומערכת סאונד מתוחכמת תחלק את הצלילים לארבע פינות האולם.


גם התאורנים של הלהקה הכינו מצגת אורות מיוחדת לכבוד האירוע הזה.

ההופעה הוכתרה כהצלחה אך הלהקה הפסידה על זה כסף. זאת כי נאלצה להימנע במשך שבוע מקיום הופעות לפני כן על מנת לערות חזרות לקראת הערב הזה. הערב עצמו נחלק לשני חלקים. החלק הראשון הורכב מהשמעת סלילי טייפ עם צלילים שהוקלטו מראש ביחד עם תאורה מיוחדת. בחלק השני הופיעה הלהקה.


סיד בארט, מנהיג הלהקה, כתב שיר בשם GAMES FOR MAY שהושמע בהופעה זו בהשמעת בכורה. איש צוות של הלהקה לבש בגדי אדמירל וזרק מהבמה פרחים לקהל. מכונת בועות סבון גדולה פיזרה בועות שהשתקפו באופן מהפנט עם התאורה שכוונה אליהן.


כל הקהל התמוגג מנחת אך מאחורי הקלעים נרשם זעם גדול מאד מצד מנהלי האולם. הם ראו לחרדתם כיצד בועות הסבון מתפוצצות על הכיסאות המרופדים ומשאירות כתמים עגולים. הם מיהרו להחרים את הלהקה מלהופיע שם שוב.


ב-16 ביוני 1967 יצא תקליטון שני לפינק פלויד, עם השיר SEE EMILY PLAY. צדו השני בא עם השיר THE SCARECROW.


השיר קיבל לרוב ביקורות טובות. גארי ברוקר, המנהיג של להקת פרוקול הארום, התארח בפינה של עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי בשם BLIND DATE. בפינה הזו הושמעו למוזיקאים ידועים שירים חדשים מבלי לומר להם של מי הם. ברוקר זיהה מיד את הצליל של פינק פלויד ואמר שהוא זיהה את הלהקה בזכות צליל האורגן האיום ונורא. אך הוסיף ואמר שהשיר הזה נשמע לו כמשהו שיהפוך ללהיט בטוח.


לקראת צאת התקליטון פורסמה ידיעה בעיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו': "ללהקת פינק פלויד יש תכנית שאפתנית להפוך את מערכת התאורה וההגברה שלה למופע קרקסי באוהל גדול. בסוף חודש זה תתחיל הלהקה לנסות את העניין. אם זה יצליח - הקרקס הזה יהפוך לקרקס נודד של הלהקה, שיטייל החל מחודש ספטמבר. מנהל הלהקה, פיטר ג'נר, אומר: 'זה יכול להיות הדבר הגדול ביותר בעולם הפופ'.


ביולי 1967 סיפרו חברי פינק פלויד לרקורד מירור על תקליטונם השני, SEE EMILY PLAY, שיצא חודש לפני כן.


"כשאתה בא להקליט תקליטון חדש, אתה לא רוצה להראות לקהל כמה באמת התקדמת מאז התקליטון הקודם", הסביר בסיסט הלהקה, רוג'ר ווטרס. "אתה חייב לספק את חברת התקליטים אחרת היא לא תוציא את זה לאור".


המתופף ניק מייסון הוסיף ש'במועדונים אנו מנגנים חזק יותר. אנחנו משתמשים שם בקופסה שקוראים לה AZIMUTH CO-ORDINATOR, שנוצרה עבורנו ומאפשרת לנו לזרוק צלילי סטריאו לכל כיוון שנחפוץ בו'.

ווטרס: "אפילו מעריצינו לא מבינים כל הזמן את מה שברצוננו לעשות. כששלחנו תמונות לכמה מעריצים, הם לא הבינו את האפקט המיוחד ששמנו בהן ליצירת אווירה פסיכדלית והגיבו שהם מבקשים תמונות חדשות כי אלו פגומות".


בהרצאתי "הצד האפל של החומה" תגלו גם דוקומנט נדיר ביותר מהעיתונות הישראלית של אז על תקליטון זה.


ריק רייט, האורגניסט של פינק פלויד, אמר אז לעיתון המוזיקה "ביט אינסטרומנטל":


"את השיר הזה, SEE EMILY PLAY, הקלטנו באולפני SOUND TECHNIQUE STUDIOS שבצ'לסי. בחרנו באולפן הזה כי המפיק שלנו, נורמן סמית', התעקש להשתמש בו ולא באולפן שבאבי רואד. השיר נשמע גימיקי. זה נכון, אבל בקושי שמנו בו אפקטים מיוחדים. יש בו קטע שהאצנו את ההקלטה וכשאנו מבצעים את זה בהופעות, לקהל לא אכפת שאנו מוותרים על האפקט הזה. הם לא בקטע של שיחזור מלא את הצליל האולפני. אני לא חושב שהצלחת התקליטון עם השיר הזה השפיעה עלינו אישית. ברור שאנו מרוויחים יותר כסף מהופעות אבל התקליטון הבא שנקליט יכול בקלות להפוך לכישלון.


כשהקשבתי להקלטה של 'אמילי' באולפן, הייתי בטוח שזה יגיע גבוה יותר במצעד ממה שזה הגיע אליו, אך אני ממש לא מתלונן. כרגע אנו מופיעים בלונדון פעם אחת בחודש, במועדון UFO. את שאר הזמן אנו משקיעים בהופעות באולמות ריקודים ברחבי המדינה. הבמות באולמות מהסוג הזה ממש רעות. יש לנו רעיון שיחסל את כל האולמות האלו מבחינתנו; אנחנו נקים קרקס משלנו ויש לנו אוהל ענקי שיכול להכיל כ-6,000 איש. אנחנו יכולים להסתובב איתו ברחבי המדינה, למצוא שדה פתוח ולהקים שם. כמו קרקס אמיתי".


בזמנים ההם היה טור קבוע בעיתון מלודי מייקר שנקרא "בליינד דייט", בו היו משמיעים מדי שבוע שירים חדשים לאמנים, מבלי שיידעו מי מבצע אותם. ביולי 1967 התייצב סיד בארט לפינה הזו והנה תגובותיו על מה שהושמע לו...



1. להקת ART עם השיר FOR WHAT IT'S WORTH: "זה טוב. אני לא מזהה את זה ואין לי מושג מי שר את זה אך יש לזה דרייב. אני אוהב את כלי הנגינה פה. אני מניח שזה משהו שבא מאמריקה".


2. ג'ים ריבס עם השיר TRYING TO FORGET : "שיר מאד מיוחד. אני חושב שאפילו תופפתי עם רגלי על הרצפה לפי הקצב. אין לי מושג מי זה. אני לא חושב שזה יהיה להיט. זה שיר שיישמע טוב יותר על אריך נגן מאשר על תקליטון".


3. בארי פאנטוני עם השער NOTHING TODAY : "אני מאד שלילי לגבי זה. החלק האמצעי הג'אזי היה נחמד. חוץ מקטע הסקסופון אני מוצא את השיר רע מאד. זה נראה כאילו הוא שר על מישהו שמנשק רגליים של מישהי. אני לא רוצה לשמוע את זה שוב. אולי צריכים להשמיע את זה במהירות 78 מהירויות לדקה ואז המצב ישתפר".


4. אלכס הארווי עם השיר THE SUNDAY SONG : "נשמע נחמד מאד. הרבה תופים יש כאן. אך אני לא שומע פה להיט".


5. טום ג'ונס עם השיר I'LL NEVER FALL IN LOVE AGAIN : "זה מסוג השירים שצריך לנגן במהירות איטית יותר מהמהירות הטבעית. או אולי לנגן אותו אחורנית. או אולי במהופך. זה סאנדי מקפירסון. כולם יודעים מי זה. זה לא יהיה להיט כי זה רגשי מדי. זה וודאי יימכר טוב אך אני לא אקנה עותק מזה".


6. להקת BLUES MAGOOS עם השיר ONE BY ONE: "יש לזה מסר אך זה לא ממש מתקדם. אין לי מושג מי זה. אולי להקת הבירדס, אמהות ההמצאה או להקת THE FUGS. תקליט נחמד פה".


7. אוליבר נלסון עם השיר DROWNING IN MY OWN DESPAIR : "זה שיר משוגע. לי זה נשמע כמו להקת FOUR TOPS. אבל זה כנראה לא הם".


8. וינס היל עם השיר WHEN THE WORLD IS READY : "תעיף את זה ממני. זה וינס היל. לא הבנתי כלל את משמעות המילים. זה שיר לא משכנע".


9. דייויד בואי עם השיר LOVE YOU TILL TUESDAY : "זה שיר שהוא בדיחה. בדיחות הן דבר טוב. כולם אוהבים בדיחות. פינק פלויד אוהבים בדיחות. אני חושב שאנשים יאהבו את העובדה שהזמר שר פה על יום שני כשבכלל מדובר על יום שלישי. זה שיר עליז אך רגליי לא רקדו פה לפי הקצב".



סוף יולי 1967. רוג'ר ווטרס (הבסיסט של להקת המחתרת העולה, פינק פלויד) מעניק את דעתו על השירים החדשים של התקופה, כפי שפורסם בעיתון הבריטי 'דיסק אנד מיוזיק אקו':


"הביטלס הם פנטסטיים כמובן. עם ALL YOU NEED IS LOVE, למרות שמבחינה מוזיקלית זה לא מעניין כמו שירי התקליט האחרון שלהם על סרג'נט פפר. אבל יש פה הרגשה באמת נחמדה. זה בהחלט אחד השירים החביבים עליי במצעד כיום.


אני חצוי בעניין של סקוט מקנזי. אני רוצה לחכות ולראות מה עוד יש לבחור הזה להציע. אני לא ממש אוהב את השיר שלו על סאן פרנסיסקו וזה נשמע לי כאילו הוא מנצל לטובתו את גל ה'פלאוואר-פאוואר'. ממש כמו הניצול הציני שהזמרת ווירה לין עשתה כששלחה את החיילים למלחמה עם שירים ספוגי רגש. אבל פיט טאונסנד, מלהקת המי אומר שיש למקנזי ויברציות טובות. אז יכול להיות שמקנזי הוא דווקא כן אחד מהבחורים הטובים שלנו. (הערה שלי: ווטרס מזכיר את וירה לין והשירים שלה ביצירה 'החומה').


ארית'ה פרנקלין הוציאה פה שיר נהדר - RESPECT. שמעתי אותו לראשונה ברדיו שבמכונית שלי וחשתי מיד כי מדובר בלהיט.


בנוגע למאנקיז - אני לא מת עליהם. למרות שהשיר 'אני מאמין' היה טוב. התקליטונים של ארית'ה, הביטלס ולהקת 'קצפת' הם האהובים עליי ביותר מהמצעד כרגע. אני לא מדבר על STRANGE BREW אלא דווקא על צדו השני של התקליטון, עם השיר על יוליסס הגיבור, שנשמע יותר כמו מה שהם באים לייצג.


השיר של דייב דייויס, TEARS OF A CLOWN, נהדר! ממש באווירה של בוב דילן. הקול שלו נשמע לי מוזר ומאנפף אבל עדיין עובר".


השיר של פינק פלויד, SEE EMILY PLAY, צעד באותו זמן במקום השישי של המצעד אליו התייחס ווטרס.




ב-4 באוגוסט בשנת 1967, יצא באנגליה , תקליט הבכורה של להקת מחתרת ושמה פינק פלויד. שם התקליט 'החלילן בשערי השחר' (PIPER AT THE GATED OF DAWN).

Astronomy Domine / Lucifer Sam / Matilda Mother / Flaming / Pow R. Toc H / Take Up Thy Stethoscope And Walk / Interstellar Overdrive / The Gnome / Chapter 24 / The Scarecrow / Bike



צילום העטיפה ועיצובה הופקד על ידי ויק סינג, שסיפר שנים לאחר מכן: "באמצע שנות השישים הייתי צלם מקצועי וחלק מסצנת לונדון הצבעונית. את פינק פלויד פגשתי לראשונה באירוע, שנערך מתחת לפסל של ארוס בכיכר פיקדילי. זו הייתה עדיין להקה לא ידועה אז ושוחחתי עם חבריה קצת. הם נראו מסטולים ואמרו לי שהם בתהליך הכנת תקליט הבכורה שלהם. כמה שבועות אחרי הפגישה בפיקדילי התקשר אליי מנהל הלהקה, בעת ששהיתי בסטודיו שלי, ושאל אותי אם ברצוני לצלם את הלהקה לתקליט.


הסכמתי וקבענו תאריך ליום צילום אחד. בשלב הזה לא הייתה הלהקה חתומה לחברת תקליטים כלשהי, כך שלא היה מנהל עיצוב מטעם חברה זו או אחרת. שאלתי את אותו מנהל אם לו או ללהקתו יש רעיונות לצילום. התשובה שקיבלתי הייתה שלילית. כך שכל הרעיון נפל עליי. אינני יודע אם חברי הלהקה ראו את עבודות הצילום שלי בעבר. מקור ההשראה ליצירת העטיפה הזו הגיע מהמוזיקה שהלהקה עשתה אז. הלהקה הייתה פסיכדלית והמוזיקה שלה סוריאליסטית ואף שונה לגמרי מכל מה שהיה אז.


המוזיקה של פינק פלויד הייתה זקוקה לעטיפה מהממת בהתאם. תקציב ההפקה לצילום היה קטן. מעבדות ליצירת אפקטים מיוחדים היו יקרות מאד אז והטכנולוגיה הייתה רחוקה מאד ממה שיש היום. לכן החלטתי להשתמש בעדשת קליידוסקופ שג'ורג' האריסון נתן לי במתנה, כי לא היה לו שימוש בה. לא השתמשתי בעדה הזו עד אז. זה היה הפתרון המושלם עבורי. צילום הלהקה נערך בסטודיו שלי, עם רקע לבן ותאורה פשוטה. ביקשתי מהלהקה שתביא בגדים צבעוניים ופסיכדליים., שהיו אופנתיים אז. הם הגיעו בשעת בוקר, שתו כוס קפה והתיישבו לשוחח עמי.


היה הרבה על מה לדבר כי לונדון געשה בימים ההם מבחינה תרבותית ואופנתית. זה היה זמן האהבה והשלום. אחרי כן ניגשו ארבעת החברים להחליף את בגדיהם הרגילים לבגדים הפסיכדליים שהביאו עימם. אחרי מספר שעות בהן ניסינו אפשרויות צילום שונות - הגיעה העת להפסקת צהריים. העוזר שלי הגיע עם כריכים, שני בקבוקי וודקה וכמה ג'וינטים מגולגלים היטב. אחרי ההפסקה שמתי ברקע את המוזיקה שהפלויד הקליטו אז. העמדתי אותם בפוזיציה מסוימת והתחלתי לצלם ללא הפסקה, עד השעה שש בערב. הפילם פותח ביום שלמחרת ונשלח ללהקה, שאהבה מאד את התוצאה". עיצוב העטיפה האחורי של האלבום צויר על ידי בארט.



אז מה אמרו עליו מבקרי העיתונים אז? בעיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו' פרסמו כי 'זה צליל חדש שמשלב את החלל עם ניחוחות ערביים וג'אז. צליל הגיטרה החורק נמצא מקדימה וקולות השירה מעוותים לרוב. זה מעודד לראות להקה בריטית מקורית, שנמצאת בחוד החנית של הסצנה המחתרתית שבלונדון, כשהיא מוציאה תקליט מסחרי. עם זאת, אין כאן פשרה מצידה ולכן התקליט הזה כה מומלץ".


עיתון 'מיוזיק מייקר': "ארבעת חברי הלהקה הזו מביאים לנו צלילים נהדרים, כקליידוסקופ מרהיב של צבעים מוזיקליים. צריך הרבה אומץ כדי לעשות תקליט שכזה".


הביקורת של עיתון NME הציגה את השיר שחותם את צד א', TAKE UP THY STETHOSCOPE AND WALK, כשיר שנכתב על ידי אמן הבלוז, מאדי ווטרס, מבלי להבין כי בסיסט הלהקה הוא שכתב אותו.


אלבום הבכורה הגיע במצעד המכירות הבריטי למקום השישי, אך לפיט טאונסנד, גיטריסט להקת המי, האלבום היה אכזבה גדולה. הוא זכר את הטריפ שחווה בהופעת הלהקה בלונדון, וכשניגש להקשיב לתקליט בציפייה אדירה, הוא חש החמצה גדולה והאשים את נורמן סמית' בהפקה שחיבלה בפוטנציאל.



ב-7 באוגוסט בשנת 1967 החלה להקת פינק פלויד לעבוד על שיר חדש של סיד בארט בשם SCREAM THY LAST SCREAM. השיר הזה ייצא באופן רשמי רק שנים רבות לאחר מכן, בקופסה מהודרת ושמה THE EARLY YEARS.


ההקלטות נערכו באולפן מס' 3 באולפני EMI (שבאבי רואד, לונדון). המפיק היה נורמן סמית' וטכנאי ההקלטה היו פיטר בואן וג'ף ג'ארט.


מנהלה של הלהקה אז, פיטר ג'נר: "סיד נהג לכתוב שירים שנשמעו כשירי ערש לילדים. באופן הפך השיר הפשוט הזה למפגן של מוזרות. אני חושב שזה שיר נהדר".


שותפו להנהלת הלהקה, אנדרו קינג: "חשבתי שזה שיר טוב. מהשירים שנופלים עליך משום מקום. קשה להתחבר לשיר הזה. יש לו סגנון משלו".


עבר כחודש מאז שהפלויד היו באולפן להקלטות ועד הסשן הזה. בתאריך הזה החלו למעשה ההקלטות לאלבום הבא של הלהקה, שלא יסתיימו עם בארט בתוכה.


פיטר ג'נר: "השיר הזה הוקלט במטרה להיכלל באלבום השני של הלהקה, שבסוף ייצא תחת השם A SAUCERFUL OF SECRETS". השיר לא נכלל בסוף בתקליט זה.



בואו להכיר את הקלידן ריק רייט, לפי הנתונים שהוא מסר לעיתון NME, באוגוסט 1967:


שם מלא - ריצ'רד ויליאם רייט. גר בריצ'מונד. מנגן באורגן, פסנתר ובצ'לו. הופעה מקצועית ראשונה בחייו נערכה ב- POWIS GARDENS. תחביביו הם לטייל ולכתוב שירים על חלומות. צבע אהוב - לבן. זמר אהוב - ג'ון לנון. מלחינים אהובים - באך, בטהובן ובארטוק. להקות אהובות - ביטלס, קרים, ג'ימי הנדריקס אקספריינס, סופט מאשין. שאיפה אישית - לשמוע סימפוניה מקורית שלי באולם פסטיבל הול.




ב-25 בספטמבר בשנת 1967, הקליטה להקת פינק פלויד כמה שירים לסשן ברדיו בי.בי.סי. ההקלטה נערכה משעת צהריים ועד לפני חצות והשירים שהוקלטו הם THE GNOME, THE SCARECROW, SET THE CONTROLS FOR THE HEART OF THE SUN, MATILDA MOTHER, REACTION IN G ו- FLAMING.


השירים הוקלטו במטרה להיות משודרים ברדיו הבי.בי.סי בתוכנית לצעירים שנקראה TOP GEAR.

טכנאי ההקלטה, ברני אנדרו: "בדרך הקלטנו את הלהקות זמן קצר לפני מועד השידור. נהגנו להקליטן במכשיר מונו עם שלוש מכונות. באחת מהן הקלטנו את כלי הנגינה הבסיסיים ואז השתמשנו בשתיים האחרות להוספת צלילים ושירה".


למרבה הצער, סליל המאסטר הסופי לא נשמר במחסני הבי.בי.סי והעדות המוקלטת היחידה באה מהקלטה שנעשתה עם מיקרופון למכשיר הרדיו בעת השידור.


הסשן הזה נועד לעזור לשיווק הלהקה. להקות מחתרת בריטיות רבות אז נהגו להגיע לבי.בי.סי (במידה ועברו את המבחן הראשון) כדי להקליט את צליליהן ולהגיע לאוזני הקהל הצעיר שהקשיב בשקיקה לתוכנית בביתו. מבחינת משכורת עבור הקלטה, כל חבר להקה קיבל 7 ליש"ט ועוד 7 ליש"ט עבור סחיבת הציוד.


אוקטובר 1967. להקת פינק פלויד תרה אחר צלילים חדשים ופנתה למקום שהתמחה בצלילים שכאלו. היה זה במעבדה של הבי.בי.סי שנקראה RADIOPHONIC WORKSHOP, שם עבדו כמה מחבריה על תקליט שהפך בהמשך להרכב בשם WHITE NOISE (שהוציא אלבום נהדר בשם AN ELECTRIC STORM).


דליה דברשייר, אחת מחברות המעבדה, סיפרה: "אני זוכרת שפינק פלויד באו לבקר אותי אז. הראיתי להם את סביבת העבודה שלי, אבל באותם הימים, לפני כניסת הסינטיסייזרים לעולם, לא היה הרבה מה להראות. היו לנו אוסילטורים, פילטרים, מחוללי תדרים וכמה טייפים שהקליטו במונו. זה היה אותו הציוד בו השתמשתי מזה כמה שנים. הדמיון שלנו והרצון לפרוץ גבולות היו למעשה הכלי המרכזי במעבדה שלנו. זה מה שהפך את המעבדה שלנו למיוחדת. בשלב מסוים ראיתי שלהקת פינק פלויד מאוכזבת ממה שאני מציגה לה והחלטתי לקחת את חבריה לאולפן הפרטי של פיטר זינוביף, בו עבדתי בעבר. דיברנו בינינו בעת שנסענו במונית והם ציינו בפניי שהם מקשיבים לכל מוסיקה אלקטרונית שהצליחו להשיג בתקליט. במיוחד הם ציינו את PRAXIS של יאני כריסטו, איתו גם עבדתי. כשהגענו לאולפן של פיטר, הוא כבר היה בשלב של הרכבת סינטיסייזר חדש. שנים לאחר מכן הפך הסינטי הזה לדגם בשם VSC3 ופינק פלויד השתמשו בו בקטעים כמו ON THE RUN, שבאלבום הצד האפל של הירח. אין ספק ששנת 1967 הייתה שנה נהדרת למוזיקה האלקטרונית".


פינת "מכתבים למערכת" - והפעם רוברט אנדרסון מגלאזגו במכתב למלודי מייקר, בשנת 1967:

"איזו ערימה של זבל משעמם היא להקת פינק פלויד, שראיתיה בעת סיבוב הופעותיה עם ג'ימי הנדריקס. כל האורות המטופשים שהיא מפעילה והרעשים המכאיבים שלה גרמו לי להיות חולה. אם משהו יכול להרוג מוזיקת ​​פופ זו העלבה שטותית מהסוג הזה. תודה לאל שלכמה אנשים היה את ההגיון לצחוק לנוכח האקט הילדותי והטיפשי הזה של פינק פלויד".


ב-18 בנובמבר בשנת 1967, יצא תקליטונה השלישי של להקת פינק פלויד, עם השיר APPLES AND ORANGES. הציפיות להצליח, כמו בתקליטון הקודם, נתקלו במציאות קשה עם יהלום אחד (בארט) שכבר לא נצץ כי ראשו נפגע מצריכת יתר של אל.אס.די.


באוקטובר 1967 התאמצה מאד להקת המחתרת הבריטית, פינק פלויד, כדי להביא שיר שיתאים לשוק התקליטונים של חג המולד הבריטי וגם יצליח כמו קודמו, SEE EMILY PLAY. אבל במהרה הובן שיש בעיה אצל סיד בארט שמקרינה על כל השאר.


מנהל הלהקה פיטר ג'נר: "החומרים לא יצאו מסיד באותה מהירות כמו לפני כן. זה היה מאד קשה עבורנו כי הוא היה האיש שאמור להגיע עם השירים והם פשוט לא הגיעו".


המנהל השני, אנדרו קינג: "האמת היא שניסינו להציל את התחת שלנו דרך סיד בארט. אלוהים יודע כמה אנשים נשענו על סיד כדי לשלם את חשבונות המכולת שלהם. היו כחמישים-שישים כאלו. לפתע כולם התחילו להתערב בהקלטות ולהציע הצעות, כי ראו שסיד לא מתפקד. אנשים נכנסו לפאניקה. רצינו שיר שיהפוך ללהיט ולכן הפעלנו לחץ איום על סיד וכשהוא לא הצליח - היינו ממש מרושעים כלפיו בגלל זה".


בדצמבר 1967 אמר בארט על התקליטון: "זה משהו שונה ממה שעשינו עד כה. זה צליל חדש עם הרבה גיטרה. זה שיר שמח ויש לו ניחוח של חג מולד. זה על בחורה שראיתי בעת שפסעה בעיר ריצ'מונד".


בעיתון DISC AND MUSIC ECHO פורסמה ביקורת נקמנית על התקליטון: "אני מתקשה לכתוב ביקורת על שירי פינק פלויד כי האמת שאין לי מושג מה הם מנסים לעשות מבחינה מוזיקלית. אולי זו אשמתי. הסיבה השניה היא שמאז שהמנהל של הלהקה הזו התקשר אליי כדי להגיד שהוא ולהקתו חושבים שביקורותיי לא שוות את הנייר עליהן הן מודפסות, לא חשתי חמימות כלפי פינק פלויד. יש להם הרבה מעריצים ונשמע שהם עבדו לא מעט על התקליטון הזה ואהבתי בעיקר את הסוף שלו".


"זה התקליטון הפסיכדלי ביותר עד כה מלהקה זו", נכתב בביקורת עליו בעיתון NME. "דרושות כמה הקשבות כדי להתמסר לצלילים ורק אז תיווכחו לדעת שמחשבה רבה הושקעה בהם. למרות שהשיר עצמו זורק לכיוונים מרחיקי לכת, יש פזמון קליט וחוזר שנראה כגימיק מסחרי ויעיל. בצד השני של התקליטון יש את השיר 'קופסת צבעים' ובו מילים מעניינות עם קצב כובש".


ג'נר: "התקליטון הזה נכשל לגמרי. הצרה הייתה שמספר ההופעות והשכר בהן נקבע לפי מיקום השירים במצעד. אם יש לך להיט, יש לך יותר כסף ויותר הופעות. אבל אם אין לך משהו במצעד, אתה מחליק למטה וקשה לך יותר לגרד הופעות".


בנובמבר 1967 שהו חברי פינק פלויד בארה"ב, שם עסקו בסיבוב הופעות כשביום הזה הופיעו באולם פילמור ווסט שבסאן פרנסיסקו. למחרת הם הגיעו למועדון "צ'יטה" שבשיקגו ולאחר מכן לחמש הופעות ב"קייג' א גו גו" שבניו יורק. אבל סיבוב זה לא היה קל, כפי שדיווחו מנהלי הלהקה אז.


פיטר ג'נר: "היינו די חובבנים ואישורי העבודה שלנו לא הגיעו בזמן, בגלל ענייני בירוקרטיה. היינו צריכים לבקשם לפני כן, אבל לא היה לנו מושג כי לא עשינו דבר שכזה בעבר. יכול להיות שהשגרירות האמריקנית בדקה ביסודיות את החבורה הפסיכדלית שבאנו לייצג".


אנדרו קינג: "זה היה אסון מלכתחילה. היו בעיות עם הדרכונים והלהקה לא הגיעה להופעה שנקבעה לה בפילמור, כשאנחנו יושבים במשרד של מנהל המקום, ביל גרהאם, ומקבלים ממנו הטפות וצרחות, בגלל האישורים שלא הגיעו. ביל העיר את השגריר הבריטי ממיטתו, בחמש בבוקר, כדי שיארגן את הדבר במהירות. אבל בכל זאת פספסה הלהקה את הגעתה, כשהיא הייתה אמורה להופיע באותו יום לצד ג'ניס ג'ופלין. כשכן הופענו, האמריקנים מצאו אותנו מוזרים ביותר. עשינו טעות איומה וסחבנו עמנו מאנגליה את מערכת התאורה שלנו, כשבסוף לא היינו צריכים להשתמש בה כי כולם בסן פרנסיסקו משתמשים בתאורה פסיכדלית. זה לא היה חדשני שם".



במחנה הלהקה היה ברור שבארט לא יכול להמשיך ולתפקד כגיטריסט הלהקה ולכן הובא גם חברו מילדות בקיימברידג', דייויד גילמור (לשעבר חבר להקת JOKERS WILD). ב-8 בינואר בשנת 1968, ערך דייויד גילמור את החזרה המוזיקלית הראשונה שלו עם הלהקה.


החזרה נערכה בחדר בבית ספר KENSEL RISE PRIMARY SCHOOL שבלונדון. החזרה הזו הייתה לקראת סשן הקלטה, שנקבע יומיים לאחר מכן באולפני EMI שבאבי רואד. גילמור: "בחזרה הזו הביא לנו סיד שיר שכתב בשם HAVE YOU GOT IT YET. הוא כל הזמן שינה אותו וברור שלא הצלחנו ללמוד אותו. זה היה שיר בסגנון בלוז, אבל סיד כל הזמן שינה בו דברים. ברור שכמה חלקים במוחו התרופפו ואחד מהם היה חוש ההומור שלו".


ב-27 בינואר בשנת 1968, פורסם במלודי מייקר שגיטריסט חדש הצטרף באופן קבוע לפינק פלויד.


"זמר חדש וגיטריסט הצטרף לפינק פלויד ומרחיב את ההרכב לחמישה אנשים. קוראים לו דייויד גילמור והוא בן 21. הוא חבר ילדות של סיד בארט ורוג'ר ווטרס והוא ערך, במשך כמה שבועות, חזרות עם הלהקה. הוא יצטרף אליהם לסיבוב באירופה שיתחיל ב-18 בפברואר ותהיה בו גם הופעה בפסטיבל הפופ הבינלאומי הראשון שברומא".

בהצלחה לדייויד!


ב-18 בפברואר בשנת 1968, הצטלם הגיטריסט דייויד גילמור בפעם הראשונה עם להקת פינק פלויד לתוכנית טלוויזיה.


הלהקה התמקמה באולפן הטלוויזיה BRT-TV שבבניין התיאטרון 'אמריקאנאס' וצילמה שבעה קליפים שיווקיים לטלוויזיה הבלגית. שלושת הנותרים צולמו בפארק הייסל, כשפינק פלויד מבצעת 'תזמורת בצורת' על פלייבק קיים.



ב- 6 באפריל בשנת 1968, שיחררה להקת פינק פלויד הודעה רשמית בעיתון המלודי מייקר על עזיבתו של סיד בארט את ההרכב. זה נשמע כהצהרה בומבסטית, אך פתחתי בשבילכם את הגליון ההוא וגיליתי שזה פורסם כאייטם קטנטן עם הכותרת (ובה שגיאת כתיב) - "בארט פורש".


ההודעה הרשמית באותו אייטם לא ציינה שמצבו הבריאותי התערער עקב שימוש מופרז בסמים שגרמו לו לנזק בלתי הפיך. זה נוסח כך: "סיד בארט עזב את פינק פלויד כדי להתמקד בכתיבת שירים. את מקומו בלהקה תפס הגיטריסט דייויד גילמור. הגיטריסט החדש יישמע בתקליטון הבא של הלהקה, IT WOULD BE SO NICE, שאמור לצאת ב-19 באפריל".


שני המנהלים של הלהקה החליטו להפסיק את ניהולה ולנהל רק את בארט בחושבם כי הוא היוצר המוזיקלי היחיד והאמיתי שיש בלהקה ולכן כדאי להשקיע אך ורק בו.


ב-19 באפריל בשנת 1968, יצא באנגליה תקליטון של להקת פינק פלויד עם השיר IT WOULD BE SO NICE, שכתב רייט, ונחשב מאז על ידי הלהקה כפיסת זבל מיותרת.


בתחילה פרסם עיתון 'רקורד מירור' כי התקליטון המיועד הבא של הלהקה יהיה עם שיר ושמו CORPORAL CLEGG. זה לא יצא לפועל והשיר הזה התמקם בסוף הצד הראשון בתקליטה השני של הלהקה. הקלטת שירו של רייט נערכה באולפני EMI (שעדיין לא נקראו בשם אולפני אבי רואד), בעת שעסקו חברי הלהקה בהקלטת תקליטם השני ביחד. לאחר השלמת השיר הובן כי יש צורך לשנות את שם העיתון המופיע במילותיו, EVENING STANDART ל- DAILY STANDART הפיקטיבי, כדי להימנע מעבירה על חוק איסור פרסום מוצרים בשירים. בכל אופן, שיר זה נשמע כדבר שמתאים יותר לצאת מבית היוצר של להקת הקינקס ולא של פינק פלויד, שגם צילמו לו בזמנו קליפ, שמאז צץ רק חלקו הראשון לצפיה לקהל הרחב. בצדו השני של התקליטון הזה ניצב השיר היפהפה 'ג'וליה דרים' (ששמו המקורי היה 'חלומה של דורין'), עם קולו המלטף של דייויד גילמור וצלילי המלוטרון המענגים מידיו של ריק רייט.


במאי 1968 הסגיר רוג'ר ווטרס את דעתו על השיר IT WOULD BE SO NICE בעיתון מלודי מייקר: "אני לא אוהב את השיר הזה ואת הדרך בה בוצע. אנחנו חייבים כעת להוציא תקליטונים במטרה להשיג כך הופעות".


ב-28 ביוני בשנת 1968, יצא אלבומה השני של להקת פינק פלויד, SAUCERFUL OF SECRETS.

Let There Be More Light / Remember A Day / Set The Controls For The Heart Of The Sun / Corporal Clegg / A Saucerful Of Secrets / See-Saw / Jugband Blues


חברי הלהקה אמרו על אלבום זה את הדברים הבאים..

דייויד גילמור: "הלהקה הזמינה אותי להצטרף אליה, כשסיד בארט הפך בעייתי, כי הייתי כנראה היחיד בסביבה שידע לנגן היטב ולשיר. גם באתי מרקע דומה אז ידענו שנתקשר היטב. אני חושב שהגיטריסט היחיד שהם חשבו אז לצרף היה ג'ף בק, שודאי היה לוקח אותם למקום אחר. אני לא חושב שהשפעתי על הלהקה בתקליט השני הזה. לקח לי זמן להתרגל אליהם ולמצוא את מקומי שם".


ניק מייסון: "חשנו שמחים כשהצלחנו לסיים את התקליט ללא סיד. גילינו כי יש בנו יצירה ארוכה ומעניינת שהיא מעבר לרעיונותיו של סיד".


ריק רייט: "אני מתכווץ כשאני שומע את השירים שכתבתי לתקליט הזה. אבל אני סבור שלא רק שיריי לא צלחו את מבחן הזמן. גם השיר 'קורפורל קלג' רע באותה מידה. סיד היה עד אז כותב השירים שלנו ועתה נפלה אחריות זו עלינו ולא היה לנו הדמיון העשיר שלו לכתוב שירים".


גילמור: "ניק ורוג'ר ציירו על דף את יצירת הנושא כתרשים ארכיטקטורה, עם שיאים ומחשבות. זו לא הייתה מוסיקה למען היופי או הרגש. אין בה קו סיפורי, למרות שאנשים שלחו לנו מכתבים ובהם פירושים שלהם את זה".


גילמור: "הלחץ המוקדם עלינו הגיע מהמפיק נורמן סמית' וחברת EMI שעמדה מאחוריו. הם רצו שנעשה שירי פופ חמודים. אולי הם חשבו שיש להם עוד ביטלס איתנו".


רייט: "אני זוכר את נורמן אומר שאיננו יכולים לעשות דברים ארוכים וכי עלינו לכתוב שירים באורך שלוש דקות. אמרנו לו שאם אינך רוצה להפיק אותנו, אז פשוט תסתלק".


מייסון: "הופתעתי מאד כשהביקורות של אז קטלו את התקליט, כי חשבתי שיש בו רעיונות ממש חדשניים".


ניק מייסון סיפר שנים לאחר מכן למגזין ושמו RHYTHM: "אני מאד אוהב את האלבום הזה. כנראה גם בשל העובדה כי זה אלבום של להקה אמיתית. והקטע השלישי בתוכו, SET THE CONTROLS FOR THE HEART OF THE SUN, הוא אחד האהובים עליי בו. יש בו המון מקום לאוויר ולדינמיקה. יש בו מין מסע מסביב לעולם. השתמשתי בהקלטה של זה במקלות לבד (מקלות שבקצה שלהם יש אריג צמר מהודק שמעניק צליל עמום עם הקשתו על התוף). את הרעיון לשימוש במקלות האלו לקחתי מסרט עם צ'יקו האמילטון ושמו JAZZ ON A SUMMER'S DAY.


הסרט הזה צולם ב-1958 ורואים את צ'יקו מנגן שם סולו עם המקלות ונדלקתי על הרעיון. למזלנו, היה לנו זמן הקלטה בלתי מוגבל באולפנים שבאבי רואד. כך שיכולנו לעסוק בנסיונות רבים כדי ליצור צלילים רבים ומשונים. כל זה בזכות הביטלס, ששינו את ענייני ההקלטה באולפן הזה. חברת EMI, שהייתה הבעלים של האולפן, הבינה כי עדיף לתת לביטלס זמן הקלטה רב כדי לקבל את ביצי הזהב. אנחנו, שלא מכרנו אז תקליטים רבים, עשינו צעד שבא לטובתנו. ויתרנו על כמה אחוזים מהתמלוגים העתידיים שלנו לטובת קבלת זמן הקלטה בלתי מוגבל. זה עבד נהדר עבורנו. אני מרגיש שאנחנו חייבים את ההצלחה שלנו לביטלס. הם סללו את הדרך לזה".



למחרת צאת התקליט, ב-29 ביוני בשנת 1968, הופיעה להקת פינק פלויד בפסטיבל חינם גדול בהייד פארק.


שדרן רדיו פופולרי בבי.בי.סי ,ג׳ון פיל, שכר באותו זמן סירה כדי לשוט במימי האגם שבפארק. את חוויית ההקשבה לצלילי הפלויד כשהוא באותה סירה תיאר לאחר מכן במילים ׳חוויה דתית׳...


באוגוסט 1968 להקת פינק פלויד נקלעה לצרות.


הכל החל כשהלהקה טסה לסיבוב הופעות בארה"ב, שהיה אמור להתחיל בניו יורק, ואז נתקלה בבעיות עם אישורי עבודה. אם זה לא מספיק, חברי הלהקה ומנהלה נתבשרו שכדי לתת אישור שכזה, עליהם לחכות מחוץ לארה"ב. לכן נאלצה החבורה לטוס למונטריאול ולחכות שם עד שהפלונטר ייפתר.


אבל גם לאחר מתן האישור לא תמו הצרות; בעוד הלהקה עושה את דרכה להופעה בשיקגו, נגנבה הגיטרה של דייויד גילמור.



ספטמבר 1968 ולהקת פינק פלויד חזרה מסיבוב הופעות בארה"ב. חבריה סיפרו לעיתון 'רקורד מירור':


רוג'ר ווטרס: "ראינו שם בעיקר את בתי המלון שלנו. לא היה זמן להסתובב. ראינו את הסיבוב הזה בשני מישורים. מצד אחד, היו האנשים שבאו להקשיב לנו. אבל המעמד הקפיטליסטי שם היה בעייתי עבורנו. ברור שהם מפחדים מהדור האמריקאי הצעיר שגדל תחתם. לכן הם מגיבים באלימות, אך זה לא עוזר להם. המשטרה מגיבה באלימות לצעירים ההם, אך נראה כי הצעירים הם שינצחו. כאן, באנגליה, המצב פחות מורגש כי המשטרה פה לא מכה את ההיפים. לכן תחושת הרגשות פה, לעומת ארה"ב, היא שונה לגמרי. פה אפשר לשבת ולצחוק על הכל עם כוס בירה. בארה"ב זה מגיע מיד לאלימות. אם תשאלו על השוני המוזיקלי - כדאי שתדברו עם ריק, האורגניסט שלנו. הוא המוזיקאי האמיתי בלהקה".


ריק רייט: "בארה"ב יש קהל שבא להקשיב ללהקה. באנגליה הם מגיעים לא פעם כדי להפריע ללהקות שמופיעות, אם כי יש פה כמה מועדונים ששומרים על הסדר".


ווטרס: "אנחנו הפסקנו להופיע פה במקומות בהם הקהל מגיע רק כדי להשתכר".


דייויד גילמור, הגיטריסט החדש בחבורה: "בחו"ל מתחילים להציב אותנו בראש הרשימה של מופעים, כשמתחתינו ראינו לא פעם שמות של להקות שהן הגיבורים שלנו. לא פעם זה היה מביך עבורנו וחשבנו שזו טעות מצד המארגנים".


ב-26 בספטמבר בשנת 1968, נערכה הפרמיירה הבריטית לסרט THE COMMITTEE, בקולנוע "קמאו פולי" שברחוב ריג'נט, לונדון. פינק פלויד הלחינה והקליטה את פסקול הסרט, שבכיכובו של פול ג'ונס (לשעבר הסולן של להקת מנפרד מאן).


עיתון המחתרת "אינטרנשיונל טיימס" דיווח על הסרט: "לצערנו, הסצנה הדרמטית והמוצלחת ביותר, מופיעה דווקא בתחילת הסרט והיא מעניקה את הרושם השגוי בנוגע למה שאנו נקבל בהמשכו. למרות שהסרט הזה לא ממש מוצלח, הוא מציב כיוון שונה וחדש בתעשיית הקולנוע הבריטי. הזמר ארת'ור בראון מתארח בסרט זה ומעניק הופעה אפוקליפטית עם שירו NIGHTMARE. המוזיקה בסרט היא של פינק פלויד ופול ג'ונס מוכיח לנו שיש לו כשרון טוב במשחק".


וממש באותו יום פורסם במלודי מייקר ראיון עם רוג'ר ווטרס: "אנו עובדים בלהקה כרגע על צליל היקפי בהופעותינו. ברצוננו להעיף את הפורמט הישן והידוע של הופעות הפופ. אנו נשתמש גם בהקלטות שאנו מכינים מראש, שיושמעו ביחד עם הצלילים שנעשה על הבמה. אין בכוונתנו להתפשר במה שאנו עושים".


ב-23 באוקטובר בשנת 1968, הקליטה להקת פינק פלויד את השיר POINT ME AT THE SKY באולפני EMI. ביום זה הקליטו ארבעת החברים את תפקידי הנגינה הבסיסיים, לקראת הוספות בהמשך.


זה לא היה קל להקליט את השיר הזה, עם האווירות המוזיקליות השונות בין הבתים והפזמונים (שמזכירות את אווירת הקונטרסט בין הבתים והפזמונים של "לוסי ברקיע היהלומים" של הביטלס, כששם שיר זה אף מופיע בשירה של פינק פלויד). למרות שהתוצאה תהיה ראויה, התקליטון לא יזכה להצלחה ויגרום לפינק פלויד להבין ששוק התקליטונים אינו עבורה.


רוג'ר ווטרס: "זה היה התקליטון האחרון מסדרת תקליטונים לא ידועים שעשינו. אין לי מושג למה עשינו את זה. זה היה נסיון בהרכבת שיר וזה לא הצליח".