חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
איך שתקליט מסתובב לו!
במאמר זה תמצאו את הצד השלישי של התקליט עם אנקדוטות נדירות על שוק התקליטים שהיה בישראל - לטוב ולרע...
בימים ההם מצאו חברות תקליטים בישראל פתרון להוזלת ההוצאות בהדפסה מקומית;
ביטול הצד הצבעוני האחורי של תקליטים והפיכתו, במקרים רבים להפרדת צבע אחת (במקום ארבע הפרדות צבעים) או סתם בשחור לבן. או לקחת עטיפה כפולה מחו"ל ולצמצמה לעטיפה בודדת, עם השמת למינציה רק בצד הקדמי של העטיפה. אם זה לא מספיק, הקרטון עליו הודפסו העטיפות פה היה דק בהרבה מזה של חו"ל ונוטה במהרה להתקמט.
באוקטובר 1969 עדיין פיגר שוק התקליטונים הישראלי אחר הנעשה בחו"ל.
הסיבה לפיה הולכות החברות היא שכח הקנייה של השוק הישראלי דל ואפילו להיט מוכח בארץ לא מתורגם היטב למכירות. יוצאת דופן בגישה זו היא חברת סי.בי.אס, שיש לה מפעל ייצור משלה פה.
בנובמבר 1969 נזרקו לפח כמה מאות עטיפות שהודפסו לתקליטו הראשון של יגאל בשן, "לצפון באהבה". זאת כי חברת הד ארצי החליטה שהצבע הכתום עם העיגולים הגרפיים לא מתאים והורתה על הדפסה מחדש בצבע כחול. יש שטענו כבר אז כי בצבע אחיד זה ביקשה החברה לצמצם עלויות בהפרדת צבעים בהדפסה.
בשנת 1970 התמרמר אריאל סלמה מחיפה, במכתב ששלח לעיתון להיטון, על איכות ההדפסה של התקליט בארץ מול המחיר:
"כאשר בכל העולם משתדלים להוריד את מחיר התקליטים, אצלנו מעלים אותו. כבר הגענו למחיר של 18.90 לירות. אבל אם כבר משלמים סכום כזה, אנחנו דורשים לפחות איכות. במקום זה אנחנו מקבלים עטיפה גרועה מקרטון דק וההדפסה אינה נקייה.
בעטיפות תוצרת חוץ מדפיסים את שם התקליט גם על גב העטיפה, כך שאפשר יהיה לקרוא אותו גם כשהוא עומד בארון. בחלק מהתקליטים המודפסים בארץ אין כתובת בגב ובאלה שכבר יש - היא מתחלקת בין שני צדדיו. בדקתי ומצאתי גם שעובי התקליטים תוצרת הארץ נופל בהרבה מאלה שמתוצרת חוץ".
ינואר 1970, להיטון:
בפברואר 1970 נחנכה, ברחוב אלנבי פינת סמטת בית השואבה בתל אביב, חנות תקליטים חדשה - "פופ שופ". בעלי החנות, ג'ף מילשטיין ומורטי רבינוביץ', התגאו במחירי תקליטיהם הנמוכים כשבאירוע הפתיחה הופיעה להקת האריות על המדרכה ומשכה את העוברים ושבים. החנות משכה הרבה אש וגררה במהרה מחאה של שאר בעלי החנויות. היא נסגרה במהרה.
חברת EMI הדפיסה את עטיפת התקליטון VENUS, של להקת כחול מזעזע, על נייר רגיל וללא תמונת הלהקה ועוררה כעס, גם בגלל שמוצר זה עלה 6 לירות. בתמונה המצורפת - הדפסה אחרת.
במרץ 1970 עלו מחירי התקליטים בארץ. מחיר תקליט רגיל, מחברת CBS, RCA ו- EMI עמד מאותו רגע על 16.90 לירות. בתחום התקליטונים - כל תקליטון עלה 5 לירות, למעט אלו של חברת CBS שעלו 3.49 לירות.
ביוני 1970 נודע כי פג חוזה הייצור של תקליטי EMI ולכן כנראה תהיה עלייה במחירי מוצרי החברה. היה נראה כי החרם הערבי על החברה הבריטית הוא שגרם לה לא לחדש את החוזה וכל שנותר הוא לייבא את תקליטיה מחו"ל.
לא זכור לי אספן תקליטים אחד ששיבח את איכות ההדפסות של הלייבל PAX.
ביולי 1970 נודע כי חברת סי.בי.אס הישראלית במגעים לקבל זכיון להדפסה בארץ מהקטלוג של חברת EMI, כשבינתיים הטילה הממשלה איסור זמני על יבוא תקליטים מהתוצרת הבריטית בגלל שנכנעה לחרם הערבי.
באוגוסט 1970 הוסר האיסור הממשלתי... זאת לאחר שהחברה הבריטית הסבירה שסיום החוזה נבע משיקולים מסחריים וללא בגלל לחץ ערבי. לבעלי הזכיון הישראלי, שפג החוזה עמם מבלי שיוכלו לחדשו, הובטח פיצוי. אחד ממנהלי הסוכנות הישראלית, אבשלום רובין מישראדיסק, לא השתכנע ומסר שמתחילת
הקשר עם החברה הבריטית, בשנת 1964, התקבלו ממנה רק דיווחים שבעי רצון מהמכירות בארץ.
באוגוסט 1970 נודע כי יצור הקסטות המוקלטות בישראל חטף מכה ניצחת כי משרד האוצר הטיל תוספת של ארבע לירות עבור כל קסטה. בארץ נמכרה כל קסטה בין 19-13 לירות, לפני ההעלאה. בעלי חברות תקליטים ניסו להתנגד באומרם שמחיר הדפסת תקליט הוא לירה בעוד שמחיר הפקת קסטה הוא 6 לירות.
באוגוסט 1970 נגלע סכסוך בין חברת ישראדיסק (עד לא מזמן החברה שהורשתה להדפיס את מוצרי EMI בארץ) לרשת המשביר לצרכן. אותה רשת הסכימה לקבל הדפסות חדשות של ישראדיסק (למרות שהחוזה פג) רק בתנאי שאם לא יימכרו - יוחזרו לחברה. לכן, בינתיים לא נראים במדפי הרשת תקליטים של הביטלס, קליף ריצ'רד ועוד.
באוקטובר 1970 חוסל הסכסוך...
בינואר 1970 נודע כי חברת סי.בי.אס היא זו שתמשיך לשווק בארץ את תקליטיה של חברת EMI.
תקליטים שהופקו בתחילת הסבנטיז העניקו לאמנים שעשו אותם בעיקר הפסדים.
כך נראה חוזה בן תשעה עמודים שאמן חתם עם חברת התקליטים סי.בי.אס, בתחילת הסבנטיז (לפי דיווח של להיטון):
"מיד בתחילת החוזה מודיעה החברה לזמר, כי היא תספק (אך איננה מתחייבת) את שירותיה בהקלטות, בזמנים ובמקומות שייקבעו על ידה. בהמשך מחייבת החברה את הזמר לערוך את ההקלטות על פי דרישותיה ולשביעות רצונה, בכמות שתספיק ללא פחות מארבעה צדדים של תקליטים בני 78 סיבובים בדקה או למספר מקביל של תקליטים בעלי מהירות אחרת. כלומר, לא מוגדר בחוזה הבדל בין תקליטון, שמצדו האחד פזמון אחר - לבין אריך נגן הכולל, בדרך כלל, שישה פזמונים בכל צד.
לכאורה, זה סעיף שאין בו סיכון לזמר, אלא רק רווח. אולם לא כך הדבר.
על פי סעיף אחר בחוזה, החברה רשאית לקבוע בעצמה את הרכב התזמורת שתלווה את האמן, את העיבודים, התרגומים וההעתקות. היא הקובעת - אולם לא המשלמת!
סעיף מיוחד מדבר על דרכי מימון ההקלטות, וממנו משתמע כי את כל ההוצאות הכרוכות בהפקת תקליט - משלם האמן! חברת סי.בי.אס רק מלווה לו את הכסף הדרוש לכך, תוך הודעה מראש, שהוצאות אלה ינוכו מסכום התמלוגים שישולם לו!
מהו סכום התמלוגים וכיצד הוא ישולם - זאת קובע סעיף אחר. על פי זה יקבל האמן תמלוגים בשיעור 50 אחוז מהמחיר הסיטונאי של תקליט, בניכוי כל המסים. לצורך חישוב ההכנסות ממכירת תקליט - ינוכו תחילה הוצאות כמו הפסדים על תקליטים פגומים, מכירות על בסיס של החזרה, הפצה חינם לשם קידום מכירות, שגיאות בחשבונות, עודפי מלאי לחיסול וכו'. דברים שאינן בשליטתו של האמן.
החברה גם מוסמכת להחליט לבדה אם ברצונה למכור תקליטים על ידי משלוח בדואר, דרך מועדוני תקליטם או ישירות לצרכן. במקרה כזה יקבל הזמר תמלוגים רק בשיעור של 50 אחוז מאלו שהיו משולמים לו, אם התקליטים היו מופצים בדרך הרגילה. אם תחליט החברה לבדה למכור הקלטות של הזמר על סרט-קול, היא שוב תשלם לו רק מחצית מן הסכום שהיה מקבל, לו נמכרו הקלטות אלה על תקליטים.
החברה שומרת לעצמה את הזכות להאריך את החוזה באופן אוטומטי למשך אותה תקופה שהאמן לא יהיה בארץ. או אז מוארך החוזה באותו פרק זמן בדיוק בו נעדר הזמר. אם נפצע הזמר, או חלה או הסתכסך עם החברה - שוב יוארך החוזה למשך הזמן השווה לזמן חוסר הפעילות.
סעיף נוסף אומר, 'באם תוך תקופת הסכם זה לא יעלה בידינו להקליט את המספר המינימלי של ההקלטות הקבוע בהסכם זה (ארבעה צדדים של תקליטים) ואתה תודיע לנו על בקשתך להקליט - נהיה זכאים למלא את בקשתך או לשלם לך 50 לירות עבור כל אחת מההקלטות אותן התחייבנו לבצע ולא ביצענו. במקרה ולא תודיע לנו על כך תוך 30 יום - נהיה חופשיים מכל התחייבות'. כלומר, החברה שומרת לעצמה את הזכות להמשיך ולכבול את הזמר לכל סעיפי החוזה ולא לבצע עבורו אפילו הקלטה אחת - ובלבד שתשלם לו 50 לירות עבור כל צד של תקליט שלא הוקלט. אם שכח, חלילה, להזכיר לחברה את חובתה זו - הוא מפסיד גם את הסכום המגוחך הזה.
הפרק האחרון בחוזה מדבר על זכותה של החברה להאריך את החוזה חמש פעמים נוספות, כלומר - שש שנים בסך הכל. זכות זו נשמרת אוטומטית לחברה, בין האמן רוצה בה או לא. החברה מבטיחה, אמנם, לזמר להגדיל את סכום התמלוגים שלו בהדרגה - אולם מה טוב בזה, לאור הסעיף המאפשר לה שלא להקליט אותו בכלל?".
הנה החוזה של חברת ישראדיסק (לפי דיווח מלהיטון בכתבה אחרת):
"החוזה משתרע על פני שלושה עמודים בלבד וב-18 סעיפיו הוא מקפל את התחייבויותיהם ההדדיות של החברה והאמנים החתומים אצלה. בחוזה מתחייבת החברה להפיק לאמן לפחות שני תקליטים בשנה, או לחילופין 16 שירים בביצועו. אין בחוזה שום סעיף דרכו יכולה החברה להתחמק מביצוע ההקלטות, על ידי תשלום פיצוי כספי.
חברת ישראדיסק מתחייבת לשלם לאמן 10 אחוז תמלוגים - החל ממכירת העותק ה-2,000 של התקליט. זוהי גישה הגיונית בה החברה אומרת שהיא משקיעה כסף בתקליט שלך ולכן היא זכאית לקבל את התגמול הראשון. במידה ויש הפסד - ההפסד הוא של החברה בלבד.
סעיף אחר קובע את הדרך בה יוכל כל אמן לבדוק את היקף המכירות של תקליטו, כדי לקבל תמונה על המצב הכספי. חברת ישראדיסק תרשה לאמן, או לבא כוחו, לעיין בספרי החשבונות בכל עת סבירה. צורת התקליט, גודלו, עטיפתו, סדר הופעת השירים, הליווי המוסיקלי וכו' - ייעשו תוך התייעצות עם האמן.
אם עד שלושה חודשים לפני מועד סיום ההסכם - לא הודיע אחד הצדדים על רצונו להפסיקו - יוארך תוקפו באופן אוטומטי לתקופה נוספת דומה, וכן הלאה, מדי תקופה בתקופה".
"בחברת ליטראטון משתרע החוזה על פני שלושה עמודים ובו יש לזמר זכות מפורשת להסכים, לתאם ולקבוע עם החברה את האיש אשר יעשה את העיבוד ליצירותיו. החוזה של ליטראטון מאפשר לאמן להקליט גם עבור חברה אחרת, בניגוד לחוזים של חברות אחרות, במקרה והיא עצמה דחתה, מכל סיבה שהיא, חומר שהביא אליה תחילה. החוזה מציע לאמן חלק ברווחים החל ממכירת התקליט ה-500. החוזה הסטנדרטי של ליטראטון הוא לתקופה של שלוש שנים והוא מוארך אוטומטית לתקופה דומה נוספת, אלא אם כן ביקש אחד הצדדים לסיימו, שלושה חודשים לפני מועד הפקיעה".
"בחברת הד ארצי מתחייבת החברה להעניק לזמר תמלוגים בשיעור של 8 אחוזים ממכירת תקליטיו, לאחר הורדת מחיר העטיפה, אריזה ומסים שונים. תמלוגים אלה ישולמו אחת לשישה חודשים, על פי דו"חות שיגישו רואי החשבון המוסמכים של החברה. החברה מבטיחה לאמן 3 העתקים חינם מכל תקליט שיקליט בחברה".
באוגוסט 1971 נודע כי זמרים מבטלים את חוזה ההקלטות שלהם עם חברת סי.בי.אס כי הם ממורמרים על היחס הכובל של אותה חברה. אחת הסיבות העיקריות היא סירוב החברה לאפשר להם להופיע על תקליטי פסטיבלים בהפקת חברה אחרת. בגלל מדיניות זו, נמנעים מפיקי הפסטיבלים להזמין אותם.
בנובמבר 1971 רכשו סוכני חברות התקליטים PAX ו"פונודור" מכוניות ממוזגות כדי להתגבר על בעיית התעקמות התקליטים בעת הפצת סחורתם באופן ישיר.
אם כבר מפיקים תקליט קוואדרופוני (סראונד לארבעה רמקולים) בארצנו - אז למה עם תזמורת צה"ל??...
בדצמבר 1971 הוחלט, בחברת סי.בי.אס, לייבא חומר חדש לייצור תקליטים כמו גם החלפת חלקים במכשירי הייצור. זאת עקב תלונות מרובות על שריטות, חורים ורעשי רקע חזקים בהדפסות.
בתמונה: עובדת במפעל סי.בי.אס - בכל 45 שניות יצא ממכונה זו תקליט. משקלו של תקליט - 145 גרם ומשקל תקליטון - 44 גרם.
יש גם בוטלגים בארצנו... ומחירם יקר מאד ואיכותם ירודה.
חברת סי.בי.אס החליטה, בתחילת שנת 1972, לא לייבא יותר עטיפות מחו"ל לתקליטיה ולהדפיס הכל פה. כמו כן, תפסיק החברה להשתמש בשקיות ניילון לעטיפת התקליט עצמו, בגלל משיכת אבק רבה יותר משימוש בנייר רגיל לעטיפת הויניל.
באפריל 1973 התייקרו התקליטים מתוצרת הארץ, של חברות סי.בי.אס, RCA והד ארצי, ב-14 אחוז. מחיר תקליט הוא 24.90 במקום 21.90... החברות הסבירו את עליית המחירים בגלל התייקרות חומר הגלם והתייקרות הנייר לדפוס העטיפות.
במאי 1973 התעורר שוק הקסטות לחיים... הפורמט שבשביל לתחזק אותו כהלכה היה צורך גם במברג פיליפס קטן, עיפרון וסלוטייפ.
אז קמה החנות "במבילי", שפעלה בכיכר מלכי ישראל ובמהרה נודע שמה גם כמוכרת קסטות מזויפות. לקוחות הגיעו לחנות, ביקשו תקליט מסוים על קסטה והגיעו למחרת כשהסחורה המועתקת מחכה להם. במהרה תפסיק הפדרציה לספק תקליטים לחנות זו ובהמשך תגיע גם המשטרה.
התקליטים הנמכרים ביותר - ספטמבר 1973:
פסקול הסרט "קזבלן"
אסתר עופרים בהופעה בהיכל התרבות
ארץ ישראל הישנה והטובה - אריק איינשטיין
שלכם לשעה קלה - יהורם גאון
אהבה ים תיכונית - יהורם גאון
קסיוס קליי נגד חלפון - הגשש החיוור
ישראל שלי חוגגת - אילן ואילנית
משירי ארץ אהבתי - חווה אלברשטיין
פסטיבל הזמר תשל"ג
תקליט המחזה "אל תקרא לי שחור"
מלחמת יום הכיפורים פגעה חזק גם בשוק התקליטים והדבר ניכר גם לקראת סוף שנת 1974. זאב לוין (מנכ"ל הד ארצי): "הפיחות כבר השפיע. העלינו את מחירי התקליטים ב-8 אחוז ואני חושש שזו לא תהיה עליית המחירים האחרונה. העלייה הנוכחית היא תוצאה של התייקרות חומרי גלם כמו דלק, חשמל ומים. קשה לי עדיין להעריך אם תתחולל ירידה בקצב קניית התקליטים. המצב עדין מעורפל ביותר".
בתחילת 1975 נוסף שם חדש לרשימת חנויות התקליטים בתל אביב. מטרת מוכרי החנות להעניק אווירה ידידותית להפליא כלפי הלקוחות שנכנסים לחנות.
באוקטובר 1975 פגעו הפיחות בשער הלירה והמסים החדשים גם בשוק התקליטים. מס הקניה עלה באופן כללי בעשרה אחוז וחברות התקליטים מיהרו להתרעם מול שר האוצר באומרם שמוצר תרבותי כשלהם יהיה מעתה לעשירים בלבד. לפי טענתם, ספרי תווים פטורים ממס אך אותן יצירות, כשהן מוקלטות, סופגות מחיר גבוה. תחושתם הייתה כי המדינה חונקת בכוונה את הענף הזה.
פדרציית התקליטים בישראל עדיין זועמת, בדצמבר 1975, על המצב הכלכלי שנכפה עליה ודורשת מהממשלה להכיר בפורמט התקליט דבר תרבותי שאין להטיל עליו מס כה גבוה. בכוונת הפדרציה להפיק תקליט מיוחד ובו דברי הסבר, שיינתן לכלל חבר כנסת.
בינואר 1976 החליטו חברות התקליטים להפסיק לספק תקליטים לרדיו לפני שהם יוצאים לקהל הרגיל. זאת כמחאה נגד עורכי המצעדים בגלי צה"ל והגל הקל, שנטען כי אינם מתחשבים בשוק התקליטים. כלומר, חלפו כשלושה חודשים מיום צאת תקליט בחו"ל ועד הדפסתו בישראל. בינתיים השמיעו עורכי הרדיו ללא הרף את התקליטים החדשים שקיבלו מקשרים שונים וכשהגיעו התקליטים להדפסה ישראלית, כבר ירד הביקוש מהם בגלל ההשמעות הרבות.
בינתיים ממשיכה חנות התקליטים "מנגו" להפתיע במחירים ובמבחר.
פדרציית התקליטים הצליחה לשכנע את הגופים הממשלתיים להוריד את המס על התקליטים ל-30 אחוז (במקום 62). אבל במקביל ירד ערך הלירה, הוצאות חומרי הייצור עלו ולכן מחירי התקליטים לא ממש השתנו.
בדצמבר 1977 נרשם שפל חמור מאד בענף התקליטים, למרות שלא נעשתה עליית מחירים.
בתחילת 1978 פעלו שלושה מקומות בארץ לייצור תקליטים; ישראפון, הד ארצי וסי.בי.אס עדיין מחזיקה המפעל התקליטים היחיד בארץ שיש בו גם מחלקה גרפית, מעבדות אופסט, בית דפוס, ציוד לפיתוח תבניות הטבעה, מכבשים להדפסת תקליטים וכוח אדם גדול. ועדיין - השוק הישראלי קטן ומתסכל. רוב האמנים נוחלים הפסדים עם תקליטיהם ולוקחים זאת כעוד שלב להתקדם בקריירה. כמו כן, עדיין יש מס קניה גבוה על תקליטים בישראל. כמו כן, שוק התקליטונים גווע לגמרי.
לכן, חברה כמו איסטרוניקס, שמשרדיה פעלו בתל ברוך בצפון תל אביב, לא התמקדו כלל בתקליטים ישראליים אלא רק בהדפסת תקליטים של אמני חו"ל. אנשי החברה ידעו שתקליטים ישראליים רק יעלו אבק במדפי המחסנים.
הפתרון להכנסות? הפקת "תקליט סלט", שהיה אז הכינוי לתקליט אוסף עם להיטים של אמנים שונים. הנה דוגמה לתקליט סלט:
נתח גדול מרווחי שוק התקליטים נלקח על ידי יצרני הקסטות הפיראטיות. כל קסטה נמכרה במחיר 40-30 לירות, כחצי ממחיר קסטה חוקית.
מכתבה של עמוס אורן בלהיטון על תקליטים:
את הסיפור על כמה מהתקליטים האמיצים יותר שיצאו בארצנו, עם הידיעה של חברת התקליטים שלא תכסה את ההוצאות על הפקתם, תוכלו לקרוא בספרי השני, "רוק ישראלי 1973-1967".
ולסיום - הנה פירסומת לחנות תקליטים משנת 1960. נדיר ואדיר...
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
