איך שתקליט מסתובב לו - על שוק התקליטים הישראלי 1979-1969
Updated: Mar 18
בפוסט זה תמצאו את הצד השלישי של התקליט עם אנקדוטות נדירות על שוק התקליטים שהיה בישראל - לטוב ולרע...
הנה מפעל התקליטים הישראלי של CBS, באזור התעשיה בחולון, 1965. צלם: ישראל הרמתי.
חברות תקליטים בישראל מצאו פתרון להוזלת ההוצאות בהדפסה מקומית;
ביטול הצד הצבעוני האחורי של תקליטים והפיכתו, במקרים רבים להפרדת צבע אחת (במקום ארבע הפרדות צבעים) או סתם בשחור לבן. או לקחת עטיפה כפולה מחו"ל ולצמצמה לעטיפה בודדת, עם השמת למינציה רק בצד הקדמי של העטיפה. אם זה לא מספיק, הקרטון עליו הודפסו העטיפות פה היה דק בהרבה מזה של חו"ל ונוטה במהרה להתקמט.
באוקטובר 1969 עדיין פיגר שוק התקליטונים הישראלי אחר הנעשה בחו"ל.
הסיבה לפיה הולכות החברות היא שכח הקנייה של השוק הישראלי דל ואפילו להיט מוכח בארץ לא מתורגם היטב למכירות. יוצאת דופן בגישה זו היא חברת סי.בי.אס, שיש לה מפעל ייצור משלה פה.
בנובמבר 1969 נזרקו לפח כמה מאות עטיפות שהודפסו לתקליטו הראשון של יגאל בשן, "לצפון באהבה". זאת כי חברת הד ארצי החליטה שהצבע הכתום עם העיגולים הגרפיים לא מתאים והורתה על הדפסה מחדש בצבע כחול. יש שטענו כבר אז כי בצבע אחיד זה ביקשה החברה לצמצם עלויות בהפרדת צבעים בהדפסה.
בשנת 1970 התמרמר אריאל סלמה מחיפה, במכתב ששלח לעיתון להיטון, על איכות ההדפסה של התקליט בארץ מול המחיר:
"כאשר בכל העולם משתדלים להוריד את מחיר התקליטים, אצלנו מעלים אותו. כבר הגענו למחיר של 18.90 לירות. אבל אם כבר משלמים סכום כזה, אנחנו דורשים לפחות איכות. במקום זה אנחנו מקבלים עטיפה גרועה מקרטון דק וההדפסה אינה נקייה.
בעטיפות תוצרת חוץ מדפיסים את שם התקליט גם על גב העטיפה, כך שאפשר יהיה לקרוא אותו גם כשהוא עומד בארון. בחלק מהתקליטים המודפסים בארץ אין כתובת בגב ובאלה שכבר יש - היא מתחלקת בין שני צדדיו. בדקתי ומצאתי גם שעובי התקליטים תוצרת הארץ נופל בהרבה מאלה שמתוצרת חוץ".
ינואר 1970, להיטון:
בפברואר 1970 נחנכה, ברחוב אלנבי פינת סמטת בית השואבה בתל אביב, חנות תקליטים חדשה - "פופ שופ". בעלי החנות, ג'ף מילשטיין ומורטי רבינוביץ', התגאו במחירי תקליטיהם הנמוכים כשבאירוע הפתיחה הופיעה להקת האריות על המדרכה ומשכה את העוברים ושבים. החנות משכה הרבה אש וגררה במהרה מחאה של שאר בעלי החנויות. היא נסגרה במהרה.
חברת EMI הדפיסה את עטיפת התקליטון VENUS, של להקת כחול מזעזע, על נייר רגיל וללא תמונת הלהקה ועוררה כעס, גם בגלל שמוצר זה עלה 6 לירות. בתמונה המצורפת - הדפסה אחרת.
במרץ 1970 עלו מחירי התקליטים בארץ. מחיר תקליט רגיל, מחברת CBS, RCA ו- EMI עמד מאותו רגע על 16.90 לירות. בתחום התקליטונים - כל תקליטון עלה 5 לירות, למעט אלו של חברת CBS שעלו 3.49 לירות.
ביוני 1970 נודע כי פג חוזה הייצור של תקליטי EMI ולכן כנראה תהיה עלייה במחירי מוצרי החברה. היה נראה כי החרם הערבי על החברה הבריטית הוא שגרם לה לא לחדש את החוזה וכל שנותר הוא לייבא את תקליטיה מחו"ל.
לא זכור לי אספן תקליטים אחד ששיבח את איכות ההדפסות של הלייבל PAX.
ביולי 1970 נודע כי חברת סי.בי.אס הישראלית במגעים לקבל זכיון להדפסה בארץ מהקטלוג של חברת EMI, כשבינתיים הטילה הממשלה איסור זמני על יבוא תקליטים מהתוצרת הבריטית בגלל שנכנעה לחרם הערבי.
באוגוסט 1970 הוסר האיסור הממשלתי... זאת לאחר שהחברה הבריטית הסבירה שסיום החוזה נבע משיקולים מסחריים וללא בגלל לחץ ערבי. לבעלי הזכיון הישראלי, שפג החוזה עמם מבלי שיוכלו לחדשו, הובטח פיצוי. אחד ממנהלי הסוכנות הישראלית, אבשלום רובין מישראדיסק, לא השתכנע ומסר שמתחילת הקשר עם החברה הבריטית, בשנת 1964, התקבלו ממנה רק דיווחים שבעי רצון מהמכירות בארץ.
באוגוסט 1970 נודע כי יצור הקסטות המוקלטות בישראל חטף מכה ניצחת כי משרד האוצר הטיל תוספת של ארבע לירות עבור כל קסטה. בארץ נמכרה כל קסטה בין 19-13 לירות, לפני ההעלאה. בעלי חברות תקליטים ניסו להתנגד באומרם שמחיר הדפסת תקליט הוא לירה בעוד שמחיר הפקת קסטה הוא 6 לירות.
באוגוסט 1970 נגלע סכסוך בין חברת ישראדיסק (עד לא מזמן החברה שהורשתה להדפיס את מוצרי EMI בארץ) לרשת המשביר לצרכן. אותה רשת הסכימה לקבל הדפסות חדשות של ישראדיסק (למרות שהחוזה פג) רק בתנאי שאם לא יימכרו - יוחזרו לחברה. לכן, בינתיים לא נראים במדפי הרשת תקליטים של הביטלס, קליף ריצ'רד ועוד.
באוקטובר 1970 חוסל הסכסוך...
עכשיו אפשר ללכת למשביר לצרכן ולקנות תקליטים גם של EMI.
בינואר 1970 נודע כי חברת סי.בי.אס היא זו שתמשיך לשווק בארץ את תקליטיה של חברת EMI.
תקליטים שהופקו בתחילת הסבנטיז העניקו לאמנים שעשו אותם בעיקר הפסדים.
כך נראה חוזה בן תשעה עמודים שאמן חתם עם חברת התקליטים סי.בי.אס, בתחילת הסבנטיז (לפי דיווח של להיטון):
"מיד בתחילת החוזה מודיעה החברה לזמר, כי היא תספק (אך איננה מתחייבת) את שירותיה בהקלטות, בזמנים ובמקומות שייקבעו על ידה. בהמשך מחייבת החברה את הזמר לערוך את ההקלטות על פי דרישותיה ולשביעות רצונה, בכמות שתספיק ללא פחות מארבעה צדדים של תקליטים בני 78 סיבובים בדקה או למספר מקביל של תקליטים בעלי מהירות אחרת. כלומר, לא מוגדר בחוזה הבדל בין תקליטון, שמצדו האחד פזמון אחר - לבין אריך נגן הכולל, בדרך כלל, שישה פזמונים בכל צד.
לכאורה, זה סעיף שאין בו סיכון לזמר, אלא רק רווח. אולם לא כך הדבר.
על פי סעיף אחר בחוזה, החברה רשאית לקבוע בעצמה את הרכב התזמורת שתלווה את האמן, את העיבודים, התרגומים וההעתקות. היא הקובעת - אולם לא המשלמת!
סעיף מיוחד מדבר על דרכי מימון ההקלטות, וממנו משתמע כי את כל ההוצאות הכרוכות בהפקת תקליט - משלם האמן! חברת סי.בי.אס רק מלווה לו את הכסף הדרוש לכך, תוך הודעה מראש, שהוצאות אלה ינוכו מסכום התמלוגים שישולם לו!
מהו סכום התמלוגים וכיצד הוא ישולם - זאת קובע סעיף אחר. על פי זה יקבל האמן תמלוגים בשיעור 50 אחוז מהמחיר הסיטונאי של תקליט, בניכוי כל המסים. לצורך חישוב ההכנסות ממכירת תקליט - ינוכו תחילה הוצאות כמו הפסדים על תקליטים פגומים, מכירות על בסיס של החזרה, הפצה חינם לשם קידום מכירות, שגיאות בחשבונות, עודפי מלאי לחיסול וכו'. דברים שאינן בשליטתו של האמן.
החברה גם מוסמכת להחליט לבדה אם ברצונה למכור תקליטים על ידי משלוח בדואר, דרך מועדוני תקליטם או ישירות לצרכן. במקרה כזה יקבל הזמר תמלוגים רק בשיעור של 50 אחוז מאלו שהיו משולמים לו, אם התקליטים היו מופצים בדרך הרגילה. אם תחליט החברה לבדה למכור הקלטות של הזמר על סרט-קול, היא שוב תשלם לו רק מחצית מן הסכום שהיה מקבל, לו נמכרו הקלטות אלה על תקליטים.
החברה שומרת לעצמה את הזכות להאריך את החוזה באופן אוטומטי למשך אותה תקופה שהאמן לא יהיה בארץ. או אז מוארך החוזה באותו פרק זמן בדיוק בו נעדר הזמר. אם נפצע הזמר, או חלה או הסתכסך עם החברה - שוב יוארך החוזה למשך הזמן השווה לזמן חוסר הפעילות.
סעיף נוסף אומר, 'באם תוך תקופת הסכם זה לא יעלה בידינו להקליט את המספר המינימלי של ההקלטות הקבוע בהסכם זה (ארבעה צדדים של תקליטים) ואתה תודיע לנו על בקשתך להקליט - נהיה זכאים למלא את בקשתך או לשלם לך 50 לירות עבור כל אחת מההקלטות אותן התחייבנו לבצע ולא ביצענו. במקרה ולא תודיע לנו על כך תוך 30 יום - נהיה חופשיים מכל התחייבות'. כלומר, החברה שומרת לעצמה את הזכות להמשיך ולכבול את הזמר לכל סעיפי החוזה ולא לבצע עבורו אפילו הקלטה אחת - ובלבד שתשלם לו 50 לירות עבור כל צד של תקליט שלא הוקלט. אם שכח, חלילה, להזכיר לחברה את חובתה זו - הוא מפסיד גם את הסכום המגוחך הזה.
הפרק האחרון בחוזה מדבר על זכותה של החברה להאריך את החוזה חמש פעמים נוספות, כלומר - שש שנים בסך הכל. זכות זו נשמרת אוטומטית לחברה, בין האמן רוצה בה או לא. החברה מבטיחה, אמנם, לזמר להגדיל את סכום התמלוגים שלו בהדרגה - אולם מה טוב בזה, לאור הסעיף המאפשר לה שלא להקליט אותו בכלל?".
הנה החוזה של חברת ישראדיסק (לפי דיווח מלהיטון בכתבה אחרת):
"החוזה משתרע על פני שלושה עמודים בלבד וב-18 סעיפיו הוא מקפל את התחייבויותיהם ההדדיות של החברה והאמנים החתומים אצלה. בחוזה מתחייבת החברה להפיק לאמן לפחות שני תקליטים בשנה, או לחילופין 16 שירים בביצועו. אין בחוזה שום סעיף דרכו יכולה החברה להתחמק מביצוע ההקלטות, על ידי תשלום פיצוי כספי.
חברת ישראדיסק מתחייבת לשלם לאמן 10 אחוז תמלוגים - החל ממכירת העותק ה-2,000 של התקליט. זוהי גישה הגיונית בה החברה אומרת שהיא משקיעה כסף בתקליט שלך ולכן היא זכאית לקבל את התגמול הראשון. במידה ויש הפסד - ההפסד הוא של החברה בלבד.
סעיף אחר קובע את הדרך בה יוכל כל אמן לבדוק את היקף המכירות של תקליטו, כדי לקבל תמונה על המצב הכספי. חברת ישראדיסק תרשה לאמן, או לבא כוחו, לעיין בספרי החשבונות בכל עת סבירה. צורת התקליט, גודלו, עטיפתו, סדר הופעת השירים, הליווי המוסיקלי וכו' - ייעשו תוך התייעצות עם האמן.
אם עד שלושה חודשים לפני מועד סיום ההסכם - לא הודיע אחד הצדדים על רצונו להפסיקו - יוארך תוקפו באופן אוטומטי לתקופה נוספת דומה, וכן הלאה, מדי תקופה בתקופה".
"בחברת ליטראטון משתרע החוזה על פני שלושה עמודים ובו יש לזמר זכות מפורשת להסכים, לתאם ולקבוע עם החברה את האיש אשר יעשה את העיבוד ליצירותיו. החוזה של ליטראטון מאפשר לאמן להקליט גם עבור חברה אחרת, בניגוד לחוזים של חברות אחרות, במקרה והיא עצמה דחתה, מכל סיבה שהיא, חומר שהביא אליה תחילה. החוזה מציע לאמן חלק ברווחים החל ממכירת התקליט ה-500. החוזה הסטנדרטי של ליטראטון הוא לתקופה של שלוש שנים והוא מוארך אוטומטית לתקופה דומה נוספת, אלא אם כן ביקש אחד הצדדים לסיימו, שלושה חודשים לפני מועד הפקיעה".
