top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

אנדר קאבר: מאחורי עטיפות תקליטי רוק קלאסי חלק 2



בואו לגלות איתי את פרטי המידע והסיפורים המיוחדים מאחורי עוד עטיפות התקליטים היפים והחשובים של אז.


SANTANA - SANTANA (1969)


תקליט בכורה זה של הלהקה המחשמלת, סנטנה, יצא שבועיים לאחר ההופעה ההיסטורית שלה בפסטיבל וודסטוק, וכולל את הלהיטים JINGO ו-EVIL WAYS ונחתם בביצוע אולפן מבריק של SOUL SACRIFICE האינסטרומנטלי שהנציח לנצח את סנטנה בסרט שתיעד את הפסטיבל. עטיפת האלבום הייתה בולטת כמו המוזיקה והותאמה אליה היטב. המעצב היה לי קונקלין.


הקריירה של קונקלין כאמן פוסטרים החלה מיד לאחר שפגש את האמרגן ביל גרהאם בינואר 1968: "זה היה ערב שישי... נכנסתי לאולם ההופעות, פילמור, עם הציורים שלי, וביל גרהאם פשוט אהב את מה שהוא ראה. הוא היה צריך לעשות כרזה באותו סוף שבוע להופעה של השבוע הבא, אז הלכתי לעבוד והוספתי אותיות לציור שעשיתי בעבר - כזה שהוא אהב במיוחד". הפוסטר היה עבור הופעה ב-4 בינואר 1968 בהשתתפות ונילה פאדג', סטיב מילר בלוז בנד וסוני טרי ובראוני מקגי. טכניקת הדיו השחורה הייחודית של קונקלין ניכרת כאן, סגנון שהוא ימשיך להשתמש בכמה מהפוסטרים המרהיבים ביותר שבאו לקדם מופעים בפילמור ווסט, בסן פרנסיסקו.



בניגוד לאמני פוסטרים רבים שעבדו עם ביל גרהאם, קונקלין לא פעל לפי הוראת האמרגן, "לעשות את זה בצבעים עזים!" וזה הבדיל אותו מאמנים נפלאים רבים אחרים מאותה תקופה כמו ריק גריפין, סטנלי מאוס, ווס ווילסון, ויקטור מוסקוסו ואלטון קלי. חודשיים לאחר מכן, במרץ 1968, הוא יצר ציור בעט ודיו למופע של להקת CREAM.



השימוש הראשון באשליה אופטית בפוסטרים שלו מגיע עם הציור המפורט בקפידה לקונצרט של מובי גריפ, גם הוא במרץ 1968. המניע של מספר ראשים שבשילובם יחד יוצרים פנים שונות, יחזור בעטיפת האלבום של סנטנה.



קונקלין יצר פוסטרים רבים אחרים בחודשים הבאים, אבל באוגוסט 1968 הוצג אחד הפוסטרים המפורסמים ביותר שפיארו את מופעי הפילמור ווסט. השבוע של 27 באוגוסט - 1 בספטמבר 1968 כלל שלושה לילות בראשות להקת STEPPENWOLF ומופע פתיחה של סנטנה. בראש שלושת הלילות האחרים עמדה להקת גרייטפול דד. קונקלין: "יום אחד, ביל גרהאם ביקש ממני לעשות פוסטר להופעה וכך, עם קצת השראה ממוזה בשם מריחואנה, נזכרתי שראיתי תמונה של אריה בספר תמונות של בעלי חיים שהיה לי. השתמשתי בתמונה ההיא כבסיס לציור שלי. כבר אז ידעתי שאני עושה אמנות לדורות הבאים ולכן למרות שבדרך כלל ביל אהב פוסטרים בצבע, פירטתי את הפוסט הזה בעט ובדיו. עשיתי רק תמונה אחת, ולמחרת בבוקר הוא אמר לי שהוא הולך להדפיס את זה כפי שהיה, ללא תוספת צבעים, אז הוא בטח היה מרוצה מהתוצאות". זהו ציור מורכב המציג ראש של אריה המורכב ממספר פרצופים ללחיים ולגבות. אפו של האריה הוא עוד פרצוף, זה מחובר לגוף של אישה העשוי מהפה הפעור של האריה ורגליה הנמתחות ממנו.


ברור שלהקת סנטנה הייתה מודעת לקונקלין ולפוסטר המסוים הזה, וביקשה ממנו לצייר אותו מחדש לעטיפת האלבום שלה. ההצלחה המיידית של אותו אלבום והחשיפה ההמונית של הלהקה לאחר הסרט של וודסטוק, קישרו לנצח את דימוי האריה הזה עם הלהקה. עטיפת האלבום הפכה מוכרת הרבה יותר מכפי שכרזה ההופעה יכלה אי פעם, ורבים ממעריצי הלהקה לא יודעים את מקור העטיפה. קונקלין המשיך לעשות פוסטרים לקונצרטים של ביל גרהאם עד מאי 1969, אז קרתה להם מחלוקת על עניינים כספיים והשניים נפרדו.



COSMO'S FACTORY - CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL (1970)


שם האלבום של להקת קרידנס קלירווטר רווייבל, לפי נגן הבס, סטו קוק: "ה'מפעל' המקורי היה צריף בחצר האחורית של דאג (קליפורד המתופף). היינו עושים שם חזרות בימים שני עד שישי בכל שבוע. זו הייתה בדיחה - הלכנו לעבודות שלנו כמו עובדי מפעל אחרים".


המתופף דאג קליפורד מצולם רוכב על אופניים בחלק הקדמי של התמונה. הכינוי שלו היה קוסמו, והוא אמר על השם של התקליט: "זה נקרא על שמי בגלל שהייתי הקונדס, הבדחן, הבחור שתמיד אמר משהו". ג'ון פוגרטי הוסיף: "הכינוי של סטו לדאג היה קוסמו - זה משהו שקשור לדמות קוסמו טופר בסדרת הטלוויזיה הישנה. העטיפה הזאת עשתה את דאג מפורסם. אמרתי לחבר'ה שאני חושב שזה יהיה מגניב אם נצלם אותנו עם הדברים האהובים עלינו לידנו במפעל. חשבתי שזו דרך לחזק את האישיות בלהקה. זה היה סוג של אנטי שואוביז".


שימו לב לשלט על העמוד ובו כתוב GENERATION 3. גם זה תוכנן בקפידה. ג'ון פוגרטי הסביר: "מילות ההסבר של עטיפת אלבום הבכורה משנת 1968 נכתבו על ידי ראלף ג'יי גליסון - שם הוא אמר, 'קרידנס היא דוגמה מצוינת לדור השלישי של להקות מסן פרנסיסקו'. אז השלט הזה היה עבור ראלף".


CHEAP THRILLS - BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY (1968)


הנה סיפור על אמן שמצייר עטיפת אלבום ללהקה שלא אכפת לו ממנה, שמנגנת בסגנון מוזיקה שהוא לא מקשיב לו, פונה לקהל שהוא לא מתחבר אליו. ולמעלה מזה, האמנות שנבחרה לעטיפה הקדמית הייתה זו שהוא ייעד בכלל לעטיפה האחורית. התוצאה: אחת העטיפות האיקוניות ביותר של האלבומים שיצאו מסוף שנות ה-60.


הסיפור של עטיפת האלבום הזה מתחיל בינואר 1967, כאשר רוברט קראמב עבר לסן פרנסיסקו. את השנתיים הקודמות הוא בילה בטריפים של אל.אס.די ומסעות אחרים בנסיעות בין ניו יורק, שיקגו ודטרויט. הסם היה אז חוקי ופותח עיניים עבור רבים. קראמב: "באותה תקופה, 1966-1965, זה היה מאוד מלהיב. נכנסת לרכבת התחתית והיית אעל אל.אס.די, אז אם היה עוד אדם ברכבת התחתית ההיא שלקח גם אל.אס.די, מיד ידעת מי זה. הכרתם אחד את השני. היית מסתכל בעיניהם ויודע כמו שהם ידעו שאתה לקחת מהסם. זה היה כמו אחווה אינטימית של אנשים שראו את כל העניין בדרך כלשהי שלרוב האנשים לא היה מושג כלל. היה רגע הזהב הזה".


עם הגעתו לסן פרנסיסקו, קראמב מצא את דרכו במהירות להייט אשבורי ושקע בתרבות חסרת הדאגות של העיירה: "סן פרנסיסקו הייתה עיר נהדרת באותה תקופה, עיר ממש יפה. אחרי שגרת בקליבלנד, שיקגו, ניו יורק, פילדלפיה ודטרויט, כל הערים התעשייתיות המדכאות האלה, סן פרנסיסקו נראתה כמו גן עדן". העיירה הציעה לו את הסביבה הטובה ביותר להתמכר לדברים שהכי מעניינים אותו: לצייר קומיקס פרוע ולקחת אל.אס.די. ובין לבין - כמובן, סקס.


אבל לקראמב לא הייתה סבלנות להרבה מהמוזיקה שסבבה אותו בסן פרנסיסקו או במקומות אחרים בסוף שנות ה-60. בעיניו, המוזיקה הזו הייתה מסחריות שהתגלתה בהשוואה למוזיקה ​​השורשית משנות ה-20 וה-30 שריגשה אותו: "לא הייתה לי סבלנות לכל מוזיקת ​​הפופ הפסיכדלית הזו או השטויות האלה שהגיעו בשנות ה-60 : הגרייטפול דד, ג'ים מוריסון, הדלתות, הביטלס, בוב דילן. היה לי עניין מועט בכל זה. חשבתי שמצאתי איזו מוזיקה שהיא הרבה יותר אמיתית, שהגיעה מלב התרבות של אנשים אבל נמחקה על ידי תקשורת ההמונים והמסחריות".



אבל קראמב עשה חריגה מדעתו עם ג'ניס ג'ופלין, והתחבר אליה בגלל אהבתם ההדדית למוזיקת ​​בלוז ישנה: "היא עדיין לא הייתה זמרת מוכרת מבחינה לאומית. אני זוכר שהלכתי לראות אותה באולם ההופעות אבלון ואפשר היה לראות מיד שיש לה קול יוצא דופן ושהיא תגיע רחוק. היא התחילה לשיר בלוז של פעם כמו בסי סמית'. היא הייתה סוג של זמרת פולק במקור". למרות שלא היה אכפת לו מהלהקה הנוכחית שלה ומהספין הפסיכדלי שחבריה עשו על בלוז, הוא זיהה את יכולתה לשיר את הבלוז הטוב.


קראמב לא היה האופציה הראשונה לעטיפת האלבום של הלהקה. שם האלבום המקורי היה SEX, DOPE AND CHEAP THRILLS (שם שקוצר במהרה בהתעקשות חברת התקליטים) וכשהגיע הזמן להכנת עטיפת האלבום, הרעיון של הלהקה היה ללכת עם תמונת להקה צפויה, אך עם טוויסט מינורי של צילום התמונה בעירום. התוצאה התבררה כבלתי משביעת רצון. אז הועלתה ההצעה לשלב את קראמב בעניין. חברי הלהקה אהבו את הקריקטורות שלו שהופיעו בעיתוני המחתרת של סן פרנסיסקו. אבל מחוץ לעיר הזו לא הרבה אנשים ידעו על הגאונות שלו. דרך חבר משותף הם קיבלו את המספר של קראמב וג'ניס התקשרה אליו. קראמב: "ג'ניס ביקשה ממני לעשות עטיפת אלבום. אהבתי את ג'ניס מהופעותיה, לקחתי ספידים וניגשתי למלאכה. העטיפה הקדמית שעיצבתי לא הייתה בשימוש כלל. הם השתמשו בעיצוב האחורי לחלק הקדמי. שילמו לי 600 דולר. ג'ניס הייתה זמרת מיוחדת. שמעתם פעם משהו מהדברים שהיא הקליטה לפני שהצטרפה ללהקה הזו? היא הייתה נהדרת. ואז היא התחברה עם המטומטמים האלו. הבעיה העיקרית עם הלהקה הזו הייתה שהם היו מוזיקאים חובבים שניסו לנגן רוק פסיכדלי ולהיות כבדים ואתה מקשיב לזה וזה פשוט מביך".


אז הרעיון המקורי של קראמב לעטיפה הקדמית היה קריקטורה של הלהקה בהופעה על הבמה עם פרצופים שלהם מודבקים על הדמויות. הלהקה לא הייתה מרוצה מזה, אבל אז החברים הסתכלו על מה שקראמב סיפק עבור העטיפה האחורית ושם הם ראו את האור. הם מיד החליטו להפוך את זה לעטיפה הקדמית ולנצח חיזקו את המעמד האיקוני של קומיקס עם עטיפות אלבומים.


JUICY LUCY (1969)


המצוד אחר הדוגמנית המושלמת לעטיפת האלבום היה לא קל. עד שנמצאה מישהי מסוכנות דוגמנים. שמה היה זלדה פלאם. היא הייתה רקדנית שחילטרה פה ושם בדוגמנות. הצלם פיטר איילינגטון ניגש מיד לפעולה. הוא לקח רכב מסחרית וניגש לשוק להעמיס אותו בפירות. משם נסע היישר לסטודיו. העוזר שלו הופקד למרוח שמן על גופה העירום של זלדה במטרה לשפוך עליו יין שייראה מטפטף. חברת התקליטים לא נבהלה כשראתה את התוצאה והוציאה אותה כמו שהיא באנגליה. אבל עדיין יצא האלבום בארצות אחרות בעטיפה שונה. זלדה פלאם הפכה סוג של סמל ללהקה הזו. אבל עד היום לא ידוע להיכן נעלמה.


עוד זווית על עטיפת תקליטה הראשון של להקת לד זפלין, משנת 1969.


העטיפה המכוננת לאלבום הבכורה הזה מציגה תמונה בשחור-לבן של אסון הינדנבורג, שהתרחש ב-6 במאי 1937 בעיר מנצ'סטר, ניו ג'רזי. ספינת האוויר העצומה LZ 129 הינדנבורג עלתה בלהבות בעת שניסתה לעגון בתחנת התעופה הימית לייקהרסט בעקבות טיסה טרנס-אטלנטית שהביאה למותם של 36 בני אדם.


למרות שהיו תמונות רבות (וגם צילומי סרטים) של אסון הינדנבורג עקב כלי התקשורת שנאספו וחיכו לנחיתת ספינת האוויר, היה זה התצלום העוצמתי של סם שר שהתגלה כמושך ביותר. בשנת 2016 קבע מגזין טיים מגזין את זה בין 100 התמונות המשפיעות ביותר בכל הזמנים.


המעצב הגרפי של העטיפה, ג'ורג' הארדי, יצר את האיור במוצר של זפלין מהתצלום האיקוני על ידי עיבודו בעט ודיו כדי למנוע בעיות פוטנציאליות של זכויות יוצרים. הארדי גם עבד עם חברת HIPGNOSIS, בשנות ה-70, על העטיפות DARK SIDE OF THE MOON ו- WISH YOU WERE HERE, של פינק פלויד.


כשהסביר מדוע בחר את התמונה של אסון הינדנבורג, אמר ג'ימי פייג' למגזין טיים, בשנת 2016: "זו תקרית דרמטית, זה אלבום דרמטי, זו אמירה דרמטית".


ההדפסות הראשונות של התקליט, המוערכות בפחות מ-2,000 עותקים, כללו את שם האלבום ואת הלוגו של חברת התקליטים "אטלנטיק" בצבע טורקיז. לכן, ההדפסה הראשונה הפכה לפריט אספנות.


למרות שהוא עזר ליצור את אחת העטיפות האיקוניות ביותר, הארדי לא מעריך אותה גבוה ברשימת עבודותיו. הוא הראה בזמנו לג'ימי פייג' מספר רעיונות לעטיפה שנדחו. בסופו של דבר יצר איור של תמונת הינדנבורג לפי בקשתו של פייג'. "לא חשבתי שזו הייתה עבודה טובה במיוחד, מלבד מיליוני עותקים שקיימים, והעובדה ששילמו לי 60 דולר. לא הייתה ביצירה הזו מספיק מחשבה מקורית".


על הצילום של עטיפת התקליט של קרוסבי, סטילס ונאש (1969)


שלישייה זו הצטלמה בחדווה רבה בבית נטוש שהיה בשדרות פאלם 815 במערב הוליווד. יום למחרת הצילום הבית נהרסץ שנים לאחר מכן זה הפך למגרש חניה.


הייתה זו חברת התקליטים, אטלנטיק, שביקשה מהצלם הנרי דילץ והמנהל האמנותי שלה, גארי ברדן, ליצור את העטיפה. ביום שלפני הצילומים נסעו גארי וגראהם נאש בהוליווד וחיפשו את הלוקיישן המתאים: קרוסבי, סטילס ונאש רצו אתר שיהיה באווירה נוחה וביתית, כמו המוזיקה שלהם. לפתע צדו עיניהם את המקום המתאים. זה היה ברחוב קטן בשם פאלם אווניו. שלושת החברים טרם קבעו את שם להקתם ולפיכך לא התחשבו במקומות הישיבה שלהם על הספה ומול עדשת הצילום.


כמה ימים לאחר הצילומים, הוחלט רשמית לקרוא להרכב "קרוסבי, סטילס ונאש" אך בצילום זה נראה כ"נאש, סטילס וקרוסבי". אז כשהם ביקשו לצלם מחדש את התמונה בסדר הזה (הם לא חשבו פשוט על היפוך התמונה?), כדי למנוע בלבול של קונה התקליטים - הם הגיעו ללוקיישן ומצאו שהבניין נהרס לחלוטין. קרוסבי, "אנשים עדיין ניגשים אליי ואומרים, "אני כל כך שמח לדבר איתך... מיסטר נאש".



בגלל שמתופף ההרכב, דאלאס טיילור, לא נכח בסשן הצילום - תמונתו נוספה באופן גרפי בעטיפה האחורית:



יום של שלג עם בוב דילן (1963):


סוז רוטולו נראית בצילום העטיפה עם דילן וכך היא סיפרה בספרה על הצילום: "תצלום העטיפה של בוב דילן הגיע בצורה סתמית למדי; זה בהחלט לא תוכנן או הופק בשום צורה. קולומביה רקורדס שלחו צלם לדירה כדי לקחת תמונות של בוב למטרות פרסום ואולי לעטיפת התקליט שעדיין לא היה לו שם.. קמנו מוקדם באותו בוקר כדי לוודא שהמקום יהיה מסודר כאשר הצלם ובילי ג'יימס, יחצ"ן בחברת התקליטים, יופיעו. בוב בחר את בגדיו המקומטים בקפידה. לבשתי סוודר ומעליו סריג מגושם השייך לבוב. כרגיל, הדירה הייתה קרה. ירד שלג כמה ימים קודם לכן וזה היה אחד מאותם ימי חורף לחים בניו יורק שצוננים עד העצם.


בילי ג'יימס הגיע עם הצלם, דון הנשטיין. בילי תמיד לבש חליפות גם כשהיה מבלה במרכז העיר, או לפחות כך אני זוכרת אותו. למרות הרשמיות של לבושו, הוא השתלב בכל מקום אליו הלך. הוא היה גאון ובחור ישר. בוב חיבב אותו, וגם אני. הדירה הייתה קטנטנה ובאמת לא היה לאן ללכת. בזמן שדון הנשטיין התקין את הציוד שלו, בילי הראה לי את אחת המצלמות שלו, האסלבלד, שהייתה יפה למראה. אהבתי להציץ לתוך העינית המרובעת הגדולה שהראתה את הסצנה בצורה חדה מולי.


דון צילם כמה תמונות של בוב עם ובלי הגיטרה שלו, יושב על כורסה גדולה, דהויה בצבע זהב, שמצאנו ברחוב. זה יכול היה להיות בילי או דון, או אולי בוב, שהציע לי להיכנס לתמונה בזמן שבוב ניגן ושר. הרגשתי מודעת לעצמי וקצת טיפשית, אבל בילי ידע איך לגרום למצב מביך להרגיש טבעי, ונרגעתי קצת.



כולנו נהנינו, ואחרי כן דון הציע שנצא החוצה. בוב לבש את ז'קט הזמש שלו. זו הייתה בחירה 'תדמיתית' כי הז'קט לא התאים במידה רבה למזג האוויר. כשהייתי באיטליה, קניתי מעיל ירוק שאהבתי מאוד, למרות שידעתי שאינו מתאים לחורף בניו יורק. לבשתי אותו מעל הסוודר הגדול והמגושם וקשרתי בחוזקה את חגורת המעיל. יצאנו כולנו.


התחבקתי עם בוב כשצעדנו במעלה ובמורד רחוב ג'ונס לפי הוראות מדון וחיוכים מעודדים מבילי. השלג ברחובות היה מטונף מהתנועה. המדרכות היו קפואות וחלקלקות, אבל לפחות לא נשבה הרבה רוח. ברור שקפאנו, אבל התדמית הייתה הכל".


על עטיפת האלבום THE DIVISION BELL, של להקת פינק פלויד.


בתחילה חברי הלהקה לא התרשמו מרעיון עיצוב העטיפה, מאת מעצב העטיפות הקבוע של הלהקה, סטורם ת'ורגרסון, עד שנודע להם ששני חלקי הפרצוף יהיו למעשה פסלים אמיתיים שיצולמו בשדה ליד קיימברידג', היכן שגדלו חברי הלהקה. לכן הוצבו שני הפסלים בשדה וצולמו במשך שבועיים, עד שהושג צבע השמיים המתאים כרקע. שתי גרסאות של הפסלים הוכנו, להשגת התוצאה הרצויה. גרסה אחת באה ממתכת והשנייה מאבן. גרסת המתכת הוצגה בעטיפה של הדיסקים והתקליטים בעוד שגרסת האבן הוצגה בקסטות.

שימו לב לארבעת הניצוצים שממוקמים בקו הפה של שני הפסלים - מדובר בארבעה פנסים של מכוניות שחוברו לעמודים והופעלו על ידי בטרייה. שני הפסלים נועדו לא רק להביט זה מול זה אלא ביחד להרכיב פרצוף אחד, כך שהאורות הם השיניים. מצד שני, כשהפסלים מסתכלים זה על זה, האורות מהווים את התקשורת ביניהם.


הקונספט של שני פרצופים שמרכיבים פרצוף אחד מבוסס על ציור בשם VASE ILLUSION, בו שתי צלליות שחורות של פנים בפרופיל מרכיבות צורה של כוס יין לבנה. כך הצופה בציור יכול לראות פעם את הפרצופים ופעם את הכוס, אך לא את שניהם ביחד.


על עטיפת התקליט DRAGON FLY של ג'פרסון סטארשיפ, שיצא בשנת 1974.


אמצע הסבנטיז הייתה תקופה שהביאה שפע של עטיפות מצוירות. המעצב של התקליט, של להקת ג'פרסון איירפליין, היה אייסי לימן, שכבר בשנת 1971 הבוא הציג ללהקה רעיון לעיצוב עטיפה עם דג עטוף בנייר, ביודעו ששם התקליט יהיה FRESH TODAY. אך הוא הופתע לגלות שתמונתו הפכה להיות עטיפה של תקליט ששמו שונה ל-BARK. אבל הוא שמח לחזור לעבוד עם הלהקה ומיהר להמליץ על אמן בטכניקת AIR BRUSH שהוא הכיר ושמו פיטר לויד, שגם עשה מיד לאחר מכן את עטיפת התקליט של רוד סטיוארט, ATLANTIC CROSSING.


הנה עובדה שכנראה לא ידעתם:


באלבום LIVE KILLERS של להקת קווין, הגיטריסט בריאן מאי לא צולם עם כל הלהקה. הוא צולם בנפרד ותמונתו הודבקה פה. כך מאי גילה בספר QUEEN IN 3D.


אהבתם? מוזמנים לקרוא גם את החלק הראשון שלי על עטיפות תקליטים - בלחיצה פה.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page