top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

באנדל רוק - מקבץ כתבות רוק נדירות מן העבר 1

עודכן: 24 באוק׳ 2023



ברוכים הבאים לבאנדל (מקבץ) ראשון ומעניין של כתבות רוק נדירות מהסיקסטיז והסבנטיז, אותן ליקטתי, ערכתי, תרגמתי וחיברתי בהן את הנתונים. פה תמצאו פרטי מידע מיוחדים ביותר שרוב הסיכויים שלא הכרתם. אז בואו נצא לדרך... קריאה מהנה.


אייטם על ג'ון לורד, הקלידן של דיפ פרפל, דצמבר 1976 - עיתון SOUNDS:


"ג'ון לורד מנגן בקלידים אלקטרוניים באופן מקצועי כבר 12 שנים, החל מאורגן האמונד C3, שהוא עדיין כלי אהוב עליו . אבל כמו רוב נגני המקלדת, הוא חקר סינטיסיזרים כאמצעי להרחבת מגוון הצלילים שהוא יכול ליצור. 'לסינטיסייזרים יש מגבלות', הוא אומר, 'ובגלל זה, כשאני משתמש בהם, אני משתמש במודלים של ARP. הם יציבים יותר מאחרים שהיו לי. יש לי שני סינטיסייזרים מדגם ARP ODYSSEY, אחד PRO SOLOIST ואחד STRING ENSEMBLE. אני אוהב במיוחד את השילוב של STRING ENSEMBLE והאמונד כי אתה יכול לקבל צליל של עוגב ממש טוב ככה. אבל הסוד הוא להשתמש בהם במשורה אחרת זה נהיה מאוד משעמם. אני חושב שבגלל זה אין ממש צורך בסינתיסייזר פוליפוני'.


כשזה מגיע לבחירת ציוד, ג'ון מייעץ שתשיגו את הטוב ביותר שאתם יכולים כדי להתחיל איתם. 'אתם תתייאשו אם תתחילו עם ציוד זול. ציוד זול נשמע זול. סינטיסיזרים מוגדרים מראש פשוט גורמים לך להישמע כמו כולם. מוזיקת ​​סינטיסייזר טובה פירושה למצוא צלילים שונים. בכל הנוגע לטכניקה, ציוד טוב תמיד יקר'. למרות השימוש בסינטיסייזרים - כולל דגם פוליפוני - ג'ון מרגיש שהוא עדיין יכול להפיק את המקסימום מאורגן ופסנתר, כשהפסנתר האהוב עליו לנגן רוק הוא פסנתר כנף מתוצרת ימאהה.


כל הציוד שלו מותאם אישית. 'אפילו לורנס האמונד לא יזהה את האורגן שלי', הוא מתבדח. 'יש לי פסנתר חשמלי RMI מובנה, ויש גם מערכת PHASING מובנית שדרכה אני יכול להחליף אורגן עם כל אחד מהקלידים האחרים. אני משתמש בקלווינט ובפנדר רודס - שהוא הכי קרוב לפסנתר אקוסטי ואני משתמש בארבעה מגברי לזלי, אם כי שוב היצרנים לא יזהו אותם מכיוון שהם עברו חיזוק ל-1,200 וואט בסך הכל. בסך הכל מדובר במערכת הרבה יותר כבדה. הכל משולב כדי לצמצם את הבלבול במיוחד כשמנגנים בהופעה, ואני מעדיף לנגן בלייב מאשר באולפן'..."


השנה היא 1968 וקורא בעיתון מלודי מייקר מתעצבן על ההופעה המרושלת של מוסיקאי הבלוז באנגליה.


מרץ 1973 - וריק ווייקמן, הקלידן של להקת יס, מספר לעיתון NME על הדברים המוזיקליים האהובים עליו:


על STILL LOVE YOU ALL של קני בול: "שמעתי עליו לראשונה דרך אבא שלי בערך בשנת 1958 וזה היה התקליט הראשון שאי פעם שמעתי שהייתה לי תחושה אמיתית לגביו. באותו זמן התקליט הזה היה פנטסטי. עדיין יש לי את זה. זה קלאסי".


על SAY I WON'T BE THERE של הספרינגפילדס: "זה היה גם בימים הראשונים מאוד, כשהייתי בערך בן שבע או שמונה. אני זוכר שהקשבתי לאדם פיית' ולכל התקליטים של התקופה ההיא וניגנתי אותם על הפסנתר - בכל מקרה הם היו בערך עם שלושה אקורדים. ואז בשיר של הספרינגפילדס הבחור בגיטרה אקוסטית מתח מיתר וזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את זה בלי זרוע טרמלו. אני זוכר עד היום שישבתי ליד הפסנתר וניסיתי לחשוב איך לחקות את זה. זה היה איפשהו בין שני תווים ולא יכולתי לחקות את זה כראוי".


על SHADES OF DEEP PURPLE, תקליט הבכורה של דיפ פרפל: "קניתי את זה כשהייתי בערך בן שש עשרה או שבע עשרה. זה לא כל כך השפיע אולי, אבל שמעתי דברים כמו HUSH וחשבתי שעבודת האורגן הייתה אדירה. בלי להעליב את ג'ון לורד או משהו, אבל אני לא חושב שהוא עשה משהו טוב יותר מאז.

התרשמתי מאד כי חשבתי שסוף סוף מישהו באמת מנסה לגרום לאורגן לעמוד כמכשיר חשוב בלהקה".


על MY GENERATION ו- PICTURES OF LILY של להקת המי: "כל חברי הלהקה גרו לידי, כשהייתי בבית הספר, אז הם היו סוג של גיבורים מקומיים, ודרך זה נהייתי מאוד מעורב בהאזנה למוזיקה שלהם. כמו כן, אהבתי אותם כי הם היו הלהקה הראשונה שבה הבס באמת אמר משהו. זה לא היה שם רק כדי להניח צליל בתחתית אלא כדי לנגן קו מוזיקלי. במובנים רבים, זה המקום שבו התזמורות נופלות הרבה. פעם ניגנתי קלרינט שני בתזמורת, ותמיד חשבתי שזה ממש מעצבן כי אף פעם לא הרשו לי לעשות כלום. עמדתי במצב של או לעזוב ולהצטרף לתזמורת גרועה יותר בתור קלרינט ראשון או להישאר בלי הרבה מה לנגן. אז אהבתי את המי כי כל כלי שם היה בעל חשיבות שווה. לכל אחד יש תפקיד חשוב וזו אחת הסיבות שבגללה אני אוהב את להקת יס".


על השיר THE WILD EYES BOY FROM FREECLOUD של דייויד בואי: "זה ללא ספק השיר האהוב עליי בכל הזמנים, למרות שהוא נשמע קצת מיושן עכשיו. זה היה השיר הראשון ששבר את הכלל המגוחך ששיר צריך לזרום עם בית-פזמון-בית-פזמון. אין שום סיבה ששיר יהיה כזה והשיר הזה הוכיח זאת. יש לו תזמור יפה של טוני ויסקונטי שלא חוזר על עצמו".


על היצירה FIREBIRD SUITE של סטרווינסקי (שפותחת את הופעותיה של להקת יס אז): "אני מניח שאני אוהב את זה בעיקר כי אני שומע את זה כל ערב לפני שאנחנו עולים לבמה. אני חושב שזה נכון לומר שאתה מתחבר לקטעי מוזיקה מסוימים כי אתה שומע אותם מנוגנים לעתים קרובות כל כך. כמו כן, אני מאוד אוהב מוזיקת ​​פסנתר ובמיוחד מוצרט. זה בגלל שכשאתה לומד מוזיקה קלאסית אז יש דרכים מסוימות לנגן מלחינים שונים - דרכים מסוימות לנגן באך, דרכים מסוימות לנגן בטהובן, דרכים מסוימות לנגן את מוצרט. ויש מצבי רוח מסוימים שאתה חייב להיכנס אליהם, מלבד לנגן את התווים הנכונים. תמיד חשבתי שיש לי יותר זיקה למוצרט כי לא הייתי צריך לחשוב על הדרך הנכונה - זה בא אוטומטית ולא, נגיד, בטהובן, שבאמת הייתי צריך להתרכז בו".


על השיר C MOON של להקת כנפיים: "במובנים רבים אני נגד תקליטונים, אבל מדי פעם מגיע אחד שפוגע בי. העניין הוא שכאשר למדת מוזיקה והתאוריה נדחפת בגרון שלך, אתה נוטה לראות תקליט כשורות מוזיקה ותווים לפניך. אתה חושב במונחים של שינויים וכן הלאה. ואז מדי פעם אתה שומע תקליט שאתה לא ממש מצליח לראות מה קורה מוזיקלית. והשיר הזה היה אחד מאלה. למעשה זה פשוט ואני יודע מה זה עכשיו, אבל אני זוכר שבפעם הראשונה ששמעתי את זה הייתי במכונית ומשום מה לא הצלחתי לפתור את זה. היו לי כמעט ארבע תאונות כשחשבתי על זה. ואני אוהב את זה עכשיו - תקליטון מקסים".


רוצים את סאונד הגיטרה של להקת THE SEARCHERS? הנה זה פה, במודעה משנת 1964.


להקת ואן דר גראף ג'נרייטור מודל 1975 - חוזרים לפעילות!


בשנת 1972 יצאה להקת 'ואן דר גראף ג'נרטור' הבריטית לחופשה אחרי לוח הופעות עמוס מדי שהתיש את כל חברי הלהקה. אחרי כל סיבוב שכזה ציפתה ממנה חברת התקליטים לשוב הביתה ולכתוב מיד אלבום חדש, ללא אפשרות של מנוחה לאגירת כוחות מחודשים.


הלהקה עשתה שלושה סיבובי הופעות באיטליה והמצב לא היה קל כשחברת התקליטים פעלה גם כמשרד הניהול של הלהקה. זה היה צעד לא חכם שגרם לחברי הלהקה לא להרוויח את הכספים שבאמת הגיעו לה. בשנת 1972 גילו ארבעת חברי הלהקה, שגם אחרי סיבובי הופעות מאד עמוסים הם עדיין נותרו שקועים בחוב כלכלי.


סולן הלהקה, פיטר האמיל, קבע אז שהוא לא מעוניין יותר להופיע אלא רק להקליט באולפן. הוא איים והוא קיים כשיצא לקריירת סולו שהניבה בשנים 1973-1973 שלושה אלבומי אולפן. כל חברי הלהקה תרמו את נגינתם לאלבומים שלו.


עד שהגיע סוף שנת 1974 והארבעה, שראו כי בכל זאת הם נהנים יחדיו, החליטו להפעיל את הגנרטור מחדש.

בינואר 1975 הם החלו לערוך חזרות על חומר חדש. החזרות נמשכו עד אפריל. בנטון הקלידן, שתמיד היה עסוק בחיפוש אחר אפקטים חדשים לנגן עמם, היה עסוק אז בבניית אורגן חדש לגמרי. הוא לא הספיק לסיים את בנייתו לקראת האלבום החדש וההופעות שבאו אחריו ולכן ניגן באורגן האמונד.


ההחלטה הייתה משותפת להתקדם מבחינה מוזיקלית ולא לחזור על תבניות העבר של הלהקה. בעוד שאלבומם הקודם (PAWN HEARTS) הורכב מקטעים שהיה קשה לנגנם בהופעות, הפעם המטרה הייתה להרכיב חומר שקל יותר לנגנו על הבמה. בעת החזרות ניגן בנטון לעיתים בגיטרה בס ואילו האמיל ניגן בגיטרה חשמלית. היה ברור לכולם שהלהקה חוזרת לפעול בפורמט שונה. הרי הזמנים בכל זאת השתנו.


חברת התקליטים CHARISMA, שידעה כי יש ביקוש ללהקה שהתפרקה שלוש שנים קודם לכן, הציעה חוזה הקלטות חדש בו יימחק החוב הישן. חברי הלהקה ראו זאת בעין יפה וחתמו כשהוחלט הפעם שהם ינהלו את להקתם, ביחד עם חבר של האמיל שיטפל בעניינים השותפים ויהיה שותף מלא.


ואן דר גראף ג'נרייטור החלה להופיע עם החומר החדש שיצרה עוד לפני שיצא כתקליט לחנויות. זה היה צעד אמיץ להביא לקהל חומר מורכב שכזה. אבל הלהקה הייתה רעבה לראות את תגובת הקהל.


המופע הראשון, עם החומר החדש, נעשה באוניברסיטת LAMPETER ב-9 במאי 1975. למחרת נערך מופע בבאנגור, שאחריו יצאה הלהקה לסיבוב הופעות בצרפת ובבלגיה. בתחילת יוני חזרה הלהקה לאנגליה לעוד הופעות ואז החלו ההקלטות של האלבום GODBLUFF באולפני רוקפילד.


הסשנים הניבו, בנוסף לארבעת קטעי האלבום הזה, גם שני קטעים שיצאו לאור באלבום הבא של הלהקה, STILL LIFE.


ב-27 ביולי 1975 הופיעה הלהקה בתיאטרון VICTORIA PALACE שבלונדון. זה היה מופע מוצלח מאד שהניב ביקורות מהללות. לא מעט פעמים הופרחה שם לחלל האוויר המילה 'קאמבק'. ואכן, זה היה אחד הקאמבקים המפוארים יותר של עולם הרוק המתקדם. ואן דר גראף ג'נרייטור חזרה במלוא הכוח.


האלבום GODBLUFF יצא באוקטובר 1975 ונחשב מאז ועד היום לאלבום רוק מתקדם חשוב, נועז ויצירתי מאד. זה אחד משיאי להקת ואן דר גראף ג'נרייטור.


לא כולם אהבו בזמנו את האלבום החדש, כפי שאמרה הביקורת בעיתון "לאנקשיר איבנינג פוסט": "לידתה מחדש, שוב, של ואן דר גראף ג'נרייטור בתחילת השנה עוררה סערה. אבל היצירה האחרונה של הלהקה לא עושה דבר כדי לשכנע את המאזין כי הההרכב החדש יחזיק מעמד יותר ממה שהיה. האלבום הוא מצגת ארוכה מסוג הרוק האוונגרדי שכל כך הרבה להקות אחרות מנגנות טוב יותר בהרבה. נקודת החסד לאורך האלבום היא נגינת הבס המרשימה של יו באנטון. וגם אז הוא זורח רק בכ-5 אחוזים מההקלטה בת ארבע שירים ובאורך כולל של 37 הדקות. גיא אוונס לא מצליח לתופף את דרכו והסקסופונים והחליליות של דייוויד ג'קסון פשטניים מכדי להיות אמינים. באשר לפיטר האמיל, הכוכב לכאורה של מערך הגנרטור, הוא שר מילים כושלות. תקליטים באים ותקליטים הולכים, אבל פיטר האמיל ממשיך וממשיך וממשיך וממשיך...".


גם בעיתון האמריקאי TROY RECORD נתקל האלבום בביקורת לא נעימה: "פיטר האמיל ולהקתו מנסים כל כך להישמע מפחידים שהם נראים כקריקטורות. זו נוסחה שכבר נעשתה בעבר על ידי להקות אחרות וזה מותיר את האמיל בשירה פזיזה ונמהרת כשאת קולו עוטף עיבוד כלי משמים. מה גם שהוא שר על זומבים ועל סוף העולם. מכל החבורה, ג'קסון הנשפן הוא סימן השאלה הגדול מהם. נגינתו חסרת דמיון וזה פשוט בזבוז. אז תמנעו מהאלבום הזה, שהוא בעיקר הרבה רעש ומחסור ברור בכיוון. תמנעו מהאלבום הזה כמו שנמנעים ממגפה".


ברקורד מירור הבריטי נכתב על האלבום: "העטיפה היא שחורה ועירומה. חוץ משם התקליט שנמצא בפינה. צבעו אדום והוא נראה כחותמת. רק הלוגו של הלהקה למעלה מעיד על חוסר הבטחון שבתקליט עצמו. הביצועים של השירים מלאי עוצמה ועם לחנים מלאי מתח. המתופף אוונס חד כמו ראש של סיכה. ובנטון האורגניסט הוא נגן הקלידים הכי פחות מושפע מהסביבה. הוא מקורי ביותר. דייב ג'קסון חייב להיות הואן גוך של הסקסופונים. עדיין פיטר האמיל הוא השולט. העיבודים פה שונים מאד ממה שהיה באלבומי הלהקה הקודמים ויש בהם תחושת אווירה קלסטרופובית. זו חזרה מבורכת של הלהקה לעניינים".


אוקי, פול - חבל שזה לא יצא לפועל! שנת 1968.


ג'ון לנון ויוקו אונו מודל מאי 1972, בראיון לעיתון רקורד מירור.


האם לדעתכם ניו יורק מבטאת טוב יותר את המציאות של העולם המערבי?

ג'ון: כן. זהו המקום המתקדם ביותר בעולם.

יוקו: כמו כן, ישנם שם 10,000 יפנים, מיליוני יהודים, יוונים.

ג'ון: שחורים.

יוקו: איטלקים.

ג'ון: כל אומות העולם נמצאות כאן.

יוקו: כל אומות העולם נמצאות כאן. זו עיר בינלאומית.

ג'ון: העיר הקוסמופוליטית ביותר בעולם.


תרמת (ברולינג סטון) למיתוס התרבות שנוצרה סביב מוזיקת ​​הרוק והפופ, אך יחד עם זאת הרסת את המצע, את הרכב הפוליטיקה שלך ואת הכוח הפוטנציאלי שייצגו הביטלס מהבחינה הזו. האם זה לא מהווה דילמה?

ג'ון: כן, אבל אפילו בכוחות עצמי עדיין יש לי הרבה כוח. אני יכול לגייס את התקשורת, ומהו כוח ללא התקשורת, ללא גישה לציבור? הכוח הזה קיים בגלל הביטלס והיה לי חלק משלי בזה. עכשיו ג'ון ויוקו גדולים יותר מג'ון לנון, גדולים יותר מג'ורג' האריסון או פול מקרטני. זה הכוח שלנו עכשיו והכוח הזה שייך לכולם. אנו הופכים אותו לזמין לכולם במקום להשתמש בו על ידי הביטלס עבור הביטלס. הרסנו את המיתוסים של תרבות הרוק כי המוזיקאים - וזה נכון לגבי להקות המי והסטונס כמו הביטלס - כולם דיברו על פוליטיקה במוזיקה שלהם אבל לא עשו דבר במציאות.


לשיר 'מהפכה מספר תשע 'יש דימוי של כאוס אולטימטיבי, מעין סוף העולם. האם אתה חושב שזה עומד לקרות?

ג'ון: אה כן. אבל הסוף לא קיים, גם ההתחלה לא.


אבל יש כל כך הרבה בלבול שנראה שהקטע נשמע כמו סוף העולם.

ג'ון: לא. לא, זה היה פשוט דימוי קולי של מאי 1968, קולאז' פשוט של מהפכה שמתקדמת.


האם אתה עדיין מקליט בעצמך חוויות צליל במכשירי הקלטה?

ג'ון: כן, והאלבום של יוקו מכיל הרבה חומר כזה.

יוקו: אנו עובדים יחד.

ג'ון: זה היה רק ​​בשבילי, אבל יוקו שכנעה אותי לשחרר את זה. בגללה עשיתי את 'מהפכה מספר תשע'. כעת אנו ממשיכים עם הרעיונות הללו בעבודתה של יוקו.

יוקו: סטרוברי פילדס היה השיר הראשון של הביטלס ששמעתי והוא מאוד הרשים אותי. אני לא יודעת כלום על רוק או פופ, אבל זה נגע בי. יש את האוניברסליות הזו במוזיקה של ג'ון. אין צורך להכיר את הרוק ואת כל התרבות הזו, אלא אם כן היא נוגעת, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות. לנתק אינטלקטואליזם ומצבים וסגנונות, ולתקשר בפשטות וישירות.


ברוב השירים שלך אתה מאפשר לצד הפגיע של האישיות שלך להופיע. זה כמו פנייה למישהו.

ג'ון: כן, זה נכון. כשכתבתי את 'אמא' ואת 'גיבור מעמד הפועלים', אנשים אמרו, "אה, הוא הופך פתאום לאינטרוספקטיבי". אבל לא הייתי יותר אינטרוספקטיבי ממה שהייתי ב- HELP או I'M A LOSER או בסטרוברי פילדס. ההבדל היחיד היה שהם כבר לא שירי הביטלס. IMAGINE, הן השיר עצמו והן האלבום, זה אותו דבר כמו 'גיבור מעמד הפועלים' ו'אמא 'ו'אלוהים' באלבום הראשון שעשיתי לבד. אבל התקליט הראשון הזה היה אמיתי מדי עבור אנשים, כך שאף אחד לא קנה אותו. זה נאסר ברדיו. אבל השיר IMAGINE, שאומר: "תתארו לעצמכם שלא הייתה יותר דת, לא עוד מדינה, לא יותר פוליטיקה" הוא למעשה המניפסט הקומוניסטי, למרות שאני לא קומוניסט במיוחד ואיני משתייך לשום תנועה כזו.


זה היה בדיוק אותו מסר כמו שיריי הקודמים, אך מצופה עם סוכר. עכשיו זה להיט גדול כמעט בכל מקום ומכיוון שהוא מצופה בסוכר הוא מתקבל בברכה. עכשיו אני מבין מה אתה צריך לעשות - פשוט להעביר את המסר הפוליטי שלי עם מעט דבש. זה לנסות לשנות את האדישות של צעירים.


האדישות הקיימת באמריקה חודרת לכל עבר מכיוון שכולם עוקבים אחר התבנית האמריקנית, ובעיקר בגלל המוזיקה. סגנון החיים של המאה הזו עוצב על ידי אמריקה. צעירים אדישים. הם חושבים שאין מה לעשות ושהכל נגמר. הם רוצים למצוא מקלט בסמים כדי להרוס את עצמם. העבודה שלנו היא להגיד להם שיש עוד תקווה ועדיין יש הרבה מה לעשות. עלינו לשנות את דעתם; עלינו להגיד להם שזה בסדר ושדברים יכולים להשתנות, ורק בגלל שה'פלאוואר פאוואר' לא עבד, זה לא אומר שהכל נגמר. זוהי רק ההתחלה. המהפכה רק החלה. זו רק ההתחלה של שינויים גדולים.


סקר על גיטריסטים בעיתון המוסיקה ביט אינסטרומנטל, בשנת 1967


להקת באד קומפאני, מודל ספטמבר 1974.


להקה כנה, ישרה, פ'אנקית, אמיצה, ללא גימיקים, עוצמתית, רוק'נ'רול. אלה כמה מהמילים שנאמרו אז על באד קומפאני, הסופרגרופ החדשה שהורכבה מהזמר פול רודג'רס והמתופף סיימון קירק (שניהם פליטי להקת FREE) ואיתם הגיטריסט מיק ראלפס (לשעבר מלהקת מוט דה הופל) והבסיסט בוז בארל, לשעבר בקינג קרימזון.


מיק ראלפס לעיתון NME על הצלחת הלהקה בארה"ב: "קוראים כל כך הרבה פעמים בעיתונות הבריטית על האופן שבו להקה זו או אחרת מגיעות לאמריקה ומשגעות את המקום. אבל כשאתה באמת מגיע לכאן, אתה מבין שרוב האנשים אפילו לא שמעו עליהן. אז יש פה סוג של תרמית. אני מקווה שאצלנו זה לא כך".


זה לא היה המקרה עם הלהקה הזו שהאלבום הראשון שלה נמכר היטב. "ובכן, היינו מאוד בטוחים כשהרכבנו את הלהקה", המשיך ראלפס. "הייתה לנו הרגשה טובה לגבי זה. אנחנו מגיעים להרבה אנשים עם סיבוב ההופעות הזה. מעולם לא הייתי בעמדה שכזו לפני כן - בסיבוב הופעות עם אלבום מצליח. בכלל לא פחדנו והאמת שהתרגשנו להגיע לכאן. זה היה כמו להתחיל מההתחלה, למרות שאנחנו בעיקר מחממים פה אמנים אחרים. על הבמה הייתה מעין תחרות ידידותית והיינו צופים באמנים הראשיים כשהם משתדלים הרבה יותר קשה אחרי שחיממנו אותם. החסרונות הם כמובן שכשאתה פותח את התוכנית, מערכת ההגברה והאורות אינה שלך. אין לך זמן לבדיקת סאונד ושאר הדברים הקטנים הטכניים האלו שהקהל לא צריך לדעת עליהם.


לצערי אין לנו שליטה על זה. הייתי רוצה לחשוב שבפעם הבאה שנגיע לכאן נוכל להיות הלהקה המובילה. יש באפשרותנו להופיע במשך שעה וחצי או שעתיים, והנה מצמצמים אותנו לארבעים וחמש דקות של חימום".

ראלפס הוסיף: "כרגע אין לי הרבה כסף, אבל לראשונה בחיי אני במצב שבו אני יכול לקנות בית וזה קצת מדהים בעיניי. כשאתה צעיר, יש לך את השאיפות שלך וזו תמיד אחת מהן, להיות הבעלים של הבית שלך. קצת שכחתי מזה בזמן שהייתי עם מוט דה הופל. זה היה אז מאבק של רק לשמור את הראש מעל המים ולא מעבר לזה.


הדבר הטוב בפול (רודג'רס) הוא שאחרי להקת FREE הוא יכול היה להיות עם מי שבא לו כי הוא כל כך מכובד בעסק. הוא יכול היה להקים להקה של מוזיקאים מדהימים, והיו לו הצעות לעשות תקליטים כסולן, אבל הוא רצה להיות חלק מלהקה וזה נהדר. שנינו מיושנים מעט אבל אנחנו מאמינים בקונספט של להקה. כולנו אוהבים אנשים כמו הסטונס שיכולים ליצור ביחד ולא אמן סולו כמו דייויד בואי או משהו כזה".


פול רודג'רס: "אני נהנה מאוד, כי זה לא באמת קרה לאף אחד מאיתנו עם הלהקות שלנו בעבר. אני באמת רואה את זה כלהקה, ואני הזמר, אבל זו להקה ואני חלק מזה. כולנו רואים את זה ככה. אני מנגן בפסנתר על הבמה בכמה שירים, ואני רוצה לגם לנגן בגיטרה, אבל אני קצת מוגבל כרגע כי יש לי כל כך מעט ניסיון בזה. נהגתי לנגן בס מזמן, כשהייתי בערך בן 13 ולא הייתי טוב בזה. אז הם אמרו לי, 'טוב - למה אתה לא שר?' אז שרתי. שרתי את LONG TALL SALLY וזה היה די טוב. האמת שהפתעתי את עצמי".


על הקשר שנוצר עם פיטר גראנט, מנהל להקת לד זפלין שהפך גם למנהל הלהקה הזו, אמר רודג'רס: "פשוט התקשרתי אליו, כי לא הייתה שום פעולה באותה תקופה מחברת התקליטים ISLAND בה הייתי חתום. אז חשבתי, מי המנהל הטוב ביותר בעסק? וזה עוד לפני שידעתי שהוא וזפלין תיכננו להקים חברת תקליטים עצמאית בשם SWAN SONG. פיטר היה פשוט נהדר. הוא ראה את הפוטנציאל והלך על זה".


פרנק זאפה הוא MOTHER OF INVENTION למופת!


בילי ג'ואל מודל 1980, מספר לרולינג סטון על ימי עבר והווה (של אז):


בילי ג'ואל היה אז בן 31 ונהג להגן על עצמו רוב חייו - לעתים קרובות בגלל סיבה טובה. לא סתם הוא עסק באגרוף לפני שעבר משם למוזיקה. האף שלו ניזוק קשות מהקרבות ההם והותיר אותו עם נחיר אחד קטן מהשני. ג'ואל חשש לעשות ניתוח מחשש שזה ישנה את קולו.


אביו, יהודי יליד נירנברג שגדל בגרמניה הנאצית, התגרש מאשתו במהלך התבגרותו של ג'ואל ויצא לווינה. בצעד זה הוא הוריד את מעמדה הכלכלי של המשפחה ממעמד בינוני-נמוך למעמד נמוך יותר.


"אבי מעולם לא זנח אותנו", התעקש ג'ואל. "הוא שלח צ'ק מדי חודש. טוב, אמי לקחה כל עבודה שהיא יכלה להשיג: מנהלת חשבונות, מזכירה. הלכנו רעבים לרוב. לפעמים היה מפחיד לא לאכול. היינו בפרברים אבל היינו האנטיתזה למצב הפרברי. אתם יודעים איך זה להיות העניים בגוש העניים?!. פגשתי אותו לראשונה, לאחר שהתגרש מאמי, כשגרתי בבית שכור בשנת 1972. ברגע שירד מהמטוס ידעתי מיהו. יש לו אותן עיני חרקים. זה מאוד מוזר. כלומר, אנחנו נראים מאד דומים במובן מסוים, והוא מסתכל עלי כמו. 'ככה הייתי נראה פעם?' ואני מסתכל עליו כמו: 'ככה אני אראה?' הוא נגן פסנתר נהדר במובן הקלאסי".


כדי להתגונן בפרברים של לונג איילנד נכנס ג'ואל לכנופיה שכונתית, לבש מעיל עור, הסניף דבק, התעסק בגניבות קטנות ושתה הרבה יין זול.


והוא תמיד כעס, אבל הכעס האכיל את הרעב שלו והרעב שלו מצא את מיקודו במוזיקה. אמו גררה אותו לשיעורי פסנתר בגיל ארבע, בתקווה שיחקה את אביו, פסנתרן קלאסי שאהבתו למוזיקה ולחיים עזרה לו לשרוד את דכאו במהלך מלחמת העולם השנייה. הווארד ג'ואל ברח לניו יורק דרך קובה והפך למהנדס של ג'נרל אלקטריק. בילי ג'ואל נמלט לרוק'נ'רול.


או אז הוא חשב. מה שנראה בתחילה כשחרור התגלה עד מהרה כבור של נחש, וג'ואל ננשך קשות כשהוא מעד ממקום למקום. גם לאחר שהשיג חוזה עם מותג בעל שם (חברת התקליטים קולומביה), התמורות הכספיות היו זעומות. הוא נואש, פנה לאשתו אליזבת (שהיתה נשואה בעבר למתופף באחת הלהקות המוקדמות של ג'ואל, ההאסלס) והתחנן בפניה שתשתמש בידע שרכשה בבית הספר לניהול לתארים מתקדמים באוניברסיטת UCLA כדי להוציא אותו מהמקום. מצוקתו. היא עשתה בדיוק את זה.


אליזבת נחשבה לאשת עסקים קשוחה, יזמה המון תביעות משפטיות על שם בעלה, לקחה אחריות על חשבונותיו של בילי ונלחמה כדי להשיג לבעלה האומלל את חלקו ההוגן ברווחים על ידי הקמת חברה משלהם.

בידיעה שהוא סוף סוף בידיים טובות מבחינה כספית, ג'ואל שם לב כעת למוזיקה שלו בלבד. אחרי עשור של להקות ברים, עסקאות תקליטים רעות ועיתונות מלגלגת, הוא הציג לקולומביה רקורדס את האלבום הגדול ביותר בתולדותיה - THE STRANGER, שנמכר במיליונים.


על הבמה הוא היה תוסס ומרגש כשהוא רץ ממקלדת למקלדת ולצדו להקה נאמנה ומיומנת. עד לגבול. הוא רצה להוכיח לכל מי שיצא נגדו שהוא ראוי לתשבוחות ולא לירידות.


"הוא מאוד ממושמע וקשוח", אמר עליו המפיק, פיל ראמון. "אבל מאחורי החזית הקשה שלו יש רוך גדול. אני חושב, למשל, שהוצאתי חלק מהפרפקציוניזם הנוקשה מהאימונים הקלאסיים שלו והפכתי את השיר JUST THE WAY YOU ARE למשהו שהוא פחות כבלדה נוקשה של מועדון לילה ויותר כמו הצהרת אהבה עוצמתית ומכוונת".


התמונה בעטיפת אותו תקליט, בה נראה ג'ואל יושב על מיטה בחליפה ועניבה, כשהוא בוהה במסכה ועם כפפות אגרוף תלויות בעל הקיר - באה אליו בחלום. כך גם קרה שיצר את תקליטו GLASS HOUSES.


ג'ואל: "המסכה למעשה לא הייתה קשורה לשיר THE STRANGER, שבו אני מדבר על פרצופים, הצדדים של עצמנו שאנו מסתירים זה מזה. בתי הזכוכית היה אותו דבר. המשכתי לחשוב, 'טוב, אני מניח שאנשים חושבים עליי ככוכב פופ', ועד לשנייה זו אני לא מרגיש בנוח עם התיוג הזה. הדבר הזה של כוכב הרוק, זה לא היה המטרה לעשות את התקליט האחרון הזה. אני הולך לעשות את כל מה שמתחשק לי לעשות, וכל מה שאני עושה, אני יודע שיזרקו עלי אבנים, אז חשבתי לעצמי, מה לעזאזל. אני רק הולך לזרוק אבן דרך החלון שלי, על עצמי - כלומר כל התמונה הצרה שיש לאנשים עלי. וזה הבית שלי. אנשים חושבים שיש לי אחוזה בהיקף של מיליוני דולרים. ובכן, לא. שילמתי על הבית שלי 300 אלף דולר, וזה אפילו לא היה כסף מראש; יש לי משכנתא.


אני לא מולטי מִילִיוֹנֵר. למען האמת, אני לא ממש בטוח מה אני שווה. אפשר לומר בבטחה שאני מיליונר - זו אפשרות. אני באמת לא יודע ולא שואל. אני לא יכול להסתובב עכשיו ולנהל משא ומתן מחדש על משהו שכבר הסכמתי לו. זה הרעיון שלי על עסקים טובים, ואני מודה שחתמתי על הרבה ניירות עלובים לאורך השנים.

האמת שהיה יותר כיף כשהיו מעורבים הרבה פחות דולרים והרבה פחות חמדנות בעסק. והיה הרבה פחות לחץ להרוויח מגה-דולר. והייתה לי פחות אחריות כלפי אנשים. אני נוטה להתעצבן על כסף, ובגלל זה יש לי עורכי דין ומנהלים שירחיקו אותי מזה. פעם היה כיף פשוט לצאת ולנגן רוק".


על השפעות מוזיקליות.

ג'ואל: "בשבילי, פיל ספקטור היה כמו המלחין ואגנר. כל שיר של אוטיס רדינג, סם ודייב, ווילסון פיקט - וכל מה שיצא מחברת מוטאון. אני אוהב מוזיקה שחורה אבל אני נשמע כפופ לבן כנראה בגלל שאני לבן. הכי קרוב שאני יכול להישמע שחור יכול להיות משהו ליד סטיבי ווינווד. מאוד רציתי שריי צ'ארלס יקליט את NEW YORK STATE OF MIND, וניגשתי לאל גרין עם כמה שירים.


אהבתי את ברברה סטרייסנד עושה את השיר על ניו יורק, וסינטרה עשה את JUST THE WAY YOU ARE, אבל הריגוש הגדול ביותר היה כשרוני ספקטור הקליטה את "SAY GOODBYE TO HOLLYWOOD, כי שמעתי את רוני בראש בזמן שכתבתי את המילים! זה היה פראי!


בשנות העשרה שלי, הייתי בלהקות עם שמות כמו לורד האזמרגד והנשמות האבודות. לבשנו חליפות תואמות עם צווארוני קטיפה. אחר כך ניסיתי להיות היפי במשך שנה - וזה היה כשלון מוחלט, הייתי היפי עלוב. הפכתי לנגן קלידים בלהקה הזו בשם THE HASSLES. הוצאנו שני אלבומים וזה היה ממש פסיכי.


זה היה בערך בזמן שהנדריקס היה הדבר. המוזיקה שלו ממש הנגעה בי, ומתופף הה-HASSLES ואני החלטנו שאנחנו הולכים לעשות צמד כוחני. זה היה הדבר הכי חזק ששמעתם. עשינו אלבום אחד בשם אטילה. הייתה לו עטיפה מוזרה. המנהל האמנותי הכניס אותנו לארון בשר, כשפגרים תלויים סביבנו והיינו מחופשים להונים.

ההרכב נכשל והתחלתי לכתוב שירים לבד, ובינתיים קיבלתי עבודות מוזרות בניו יורק. חשבתי, 'אוקיי, אני הולך להיות כותב שירים ולכתוב לאנשים אחרים'. הוצאתי את כל הרוק מהמערכת שלי, או כך חשבתי. אבל כולם בעסק אמרו לי, 'אם אתה רוצה שאמנים אחרים ישמעו את החומר שלך, למה שלא תעשה תקליט?'.


ברגע שעשיתי את התקליט, הם רצו שאצא לסיבוב הופעות כדי לקדם אותו, כך שדבר אחד הוביל לשני.

האלבום הראשון נקרא COLD SPRING HARBOUR. הוא יצא בחברת PARAMOUNT וזו הייתה עסקה מוזרה. התקליט נחתך במהירות לא נכונה ויצאתי לסיבוב הופעות ואף אחד לא קיבל תשלום. חתמתי על הכל. פשוט לא ידעתי מימיני ומשמאלי. הלכתי לחוף המערבי ופשוט נעלמתי. ממש לא רציתי לעזוב, אבל הייתי חייב לצאת מהחוזים האלו ולא רציתי שהאנשים האלו יידעו מה אני עושה. אז השתמשתי בשם הבדוי ביל מרטין וקיבלתי עבודה כפסנתרן ברים במשך כחצי שנה.


זה היה בסדר. קיבלתי משקאות בחינם וכסף קטן, שזה היה הכסף היציב הראשון שהרווחתי מזה זמן רב. לקחתי על עצמי את כל שינוי הזהות הזה. התלבשתי בהתאם ואנשים חשבו שזה מדליק.


בסופו של דבר, האנשים שהיו תקועים לי בחוזה ההוא לא מצאו אותי והבינו שהם יצטרכו לנהל משא ומתן מחדש ולהתפשר או שהם לא הולכים להוציא ממני כלום. זה היה 1972. הייתי בערך בן עשרים ושלוש. עדיין לא היה לי מושג איזה בלאגן כל העסק הזה. הרבה מזה היה באשמתו של מי שניהל אותי אז, ארטי ריפ, שנאלצתי לחתום על חוזה כדי להשתחרר ממנו.


מאז, לפי החוזה אני מקבל דולר מכל אלבום שאני מוכר. ריפ מקבל מזה עשרים ושמונה סנט על כך ש'הוא גילה אותי'. מדי פעם אני מתעצבן מזה, אבל עד שהמצב ישתנה, זה לא ממש בריא להתעכב על זה. מגיע לי הרבה יותר כסף מזה של ריפ, אבל חתמתי על הניירות, אז מה אני יכול לעשות? זו הייתה הדרך היחידה להשתחרר מההפקות שלו, למרות שהוא לא נתן לי ללכת לגמרי. הוא נראה מוכן להמשיך לקחת את הכסף.


ג'ואל נהנה בשנת 1978 מלהיט בשם MY LIFE, עד שבא מישהו וטען שזה נגנב ממנו.

"קראתי לאחרונה על הבחור הזה, ג'ון פאוורס, שאמר שגנבתי את השיר שלו. עכשיו, האינסטינקט הראשוני שלי הוא פשוט להכות את הבחור, אבל עורכי הדין שלי אומרים שאני לא יכול לעשות את זה. היו לי יותר עלוקות וכרישים שטרפו אותי לאורך השנים, וזה לא הופך לעיתונות מועילה.

מעולם לא גנבתי שיר של אף אחד. אנשים שולחים לי קלטות דרך חברת התקליטים קולומביה וכל הזמן, אני לא מקשיב להן. כפי שהוא טוען בתביעה; יש לי תביעות בבית המשפט, וזה משהו שמאכזב אותי מאוד מכתיבה. אני לא רוצה לגנוב מאף אחד, כי אני מכיר את התחושה. זה נגמר בהסדר עם עורכי הדין. אמרתי, 'כמה אני אשלם לך אם נלך לבית המשפט?' ועורכי הדין אמרו לי סכום מסוים. לא האמנתי למשמע אוזניי. אף פעם לא שמעתי את השיר שלו והוא רוצה לקחת אותי לבית המשפט! אז אני אלך לבית המשפט. אני אהרוג אותו. אני רוצה להרוג אותו. אני אהרוג את כל מי שאומר שגנבתי לו את החומר".


בניגוד לג'ון לנון, מסתבר שבילי ג'ואל ניסה להתקבל כדייר בעל דירה בבניין דקוטה שבניו יורק. זה לא הצליח לו.

"אליזבת הגישה מועמדות, אבל זה לא הספיק להם. הייתי צריך להופיע שם בעצמי. אז הופעתי בחליפה שלי, הלכתי לראיון מול הבחור הרציני שהיה המכריע. והוא גרם לי שם לחתום על אלבומים לבתו. היה ראיון איתי במגזין US ממש לפני שהלכנו לראיון הזה של דקוטה. ומכיוון שאמרתי, "פעם עשיתי את זה ופעם השתמשתי בזה ...", זה נאסף בתיק שלי.


אז נדחיתי. אני לא מיליונר. אנשים חושבים שיש לי הרבה יותר כסף ממה שיש לי. אני משלם משכורות גבוהות. אני בשום אופן לא מסודר לשארית חיי. אני מתפרנס יפה, בסדר? אבל אני נכנס לאדום בכביש. המשכורות והעלויות וההפקה. זה הוצאות אסטרונומיות. אני כמו כולם. אני לא מרוויח כסף בהופעה. אני הולך להופיע כי אני אוהב לנגן. אני לא מתעסק בזה, אבל אני כל הזמן משתרך מאחור. גם בהופעות איצטדיונים בקושי נכנס כסף. בשלוש השנים האחרונות ההכנסות נובעות בעיקר ממכירות תקליטים".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר






Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page