ברוכים הבאים לבאנדל עשירי ומעניין של כתבות רוק נדירות מהסיקסטיז והסבנטיז, אותן ליקטתי, ערכתי, תרגמתי וחיברתי בהן את הנתונים. פה תמצאו פרטי מידע מיוחדים ביותר שרוב הסיכויים שלא הכרתם. אז בואו נצא לדרך... קריאה מהנה.
ג'ון לנון ויוקו אונו - כתבה ברקורד מירור באוגוסט 1971
'זה לא כאן' אומר הכיתוב מעל הדלת הלבנה העצומה של בית בני הזוג לנון בברקשייר. אבל נראה שזו הדרך הברורה ביותר להיכנס, אז אתה מצלצל בפעמון, מה שבהכרח, אולי, לא עובד. כשמגלים כניסה צדדית אפשרית, אתה מתחיל לחוש קצת היגיון בהצהרה הזו. ייתכן שהדלת לא תהיה שם, למרות שהיא כן; אז קח את זה כלא קיים.
זה נראה אמין למדי כשאתה מהרהר בנושא, אם כי מספר חפצים ברחבי הבית נושאים את אותו המסר - ואז התיאוריה שלך מתחילה לדעוך. זה אותו דבר עם הספר GRAPEFRUIT של יוקו. בקריאת העמודים הראשונים אתה מוצא כל מיני דברים שנראים מכילים הרבה ששווה לחשוב באמת.
קחו בספר ההוא את 'תגנבו את כל השעונים בעולם ותהרסו אותם' ו'לכו לאמצע בריכת סנטרל פארק ותזרקו את כל התכשיטים שלכם'. אבל אז אתה מוצא את 'תמשיך להשתעל שנה' ו'תשתמש בדם שלך לצייר, תמשיך לצייר עד שתתעלף, תמשיך להתעלף עד שתמות'. ברור שהצעד הראשון היה לשאול את הסופרת עצמה, האם היא לוקחת את הספר ברצינות, והאם היא מתכוונת שאנשים ינסו ליישם את ההצעות.
"כן כמובן שהם צריכים לנסות את זה", אמרה לי יוקו, נראתה להוטה לתת הסבר. "זה לא ספר שירה, זה באמת משהו שאתה יכול לעשות. יש הרבה דברים שציינתי שאתה יכול לעשות פיזית, אבל זה גם דבר רעיוני. אני לא אידיאליסטית לגבי זה, ג'ון ואני אנשים מאוד רעיוניים בכל מקרה".
הספר פורסם לראשונה בשנת 1964 בגרסת כריכה קשה, אך כעת הופקה המהדורה הבריטית בכריכה רכה .
"במקור הספר נמכר בחמישים אלף עותקים", אמרה יוקו, "אבל זה היה כאשר לא היינו כאן יחד, ג'ון ואני, כדי לחבר אותו" גם ג'ון וגם יוקו מרגישים שהספר דומה להפקות הקולנוע שלהם. "אנחנו לא עושים רק גרסת BBC מציאותית לסרט דוקומנטרי", הם מסבירים. למעשה הם מעורבים כיום ביצירת שני סרטים.
למעשה, במהלך שהותי מספר שעות בבית, הופיעה יוקו בתלבושת שחורה צמודה של מכנסיים חמים, אוחזת במחזיק סיגריות ארוך וחובשת כובע פרווה; וגם בחליפה לבנה כמעט זהה, מתכוננת לצילומים לסרט. "מה שקורה זה שאנחנו יוצאים מהבית ויורדים לבית הקיץ שליד האגם ומגלים שאנחנו כבר שם משחקים שחמט. זה הבסיס לכל זה".
כמה פעמים לאחר הראיון שלנו, הופיעה יוקו ששאלה את עצתו של ג'ון כיצד עליה לצלם חלק מסוים; כאשר היא אותתה לו להיכנס לחדר סמוך, כנראה כדי לשאול אם עליה לצלם ללא חזיה או לא, ג'ון צחק. אולי פרויקט קולנועי פחות מתיש שג'ון ויוקו עוסקים בו הוא ERECTION - שאני ממהר להוסיף שהוא לא מה שאתם חושבים. מדובר על תהליך בניית בניין ברחוב קרומוול בלונדון, ששלביו צולמו ברציפות על ידי צלם.
"אני לא מעורב ביצירת הסרט", הבהיר ג'ון. "פשוט הגיתי את הרעיון".
"ג'ון נהיה יותר יצירתי מתמיד", אמרה יוקו והביטה בו בגאווה. "אנשים מחשיבים שהוא עבר את השיא שלו, אבל השיא שלו עוד לפנינו. זה אותו דבר שאנשים אמרו לי בשנת 1964 כשכתבתי את הספר שלי, אבל אולי זה לא נכון. במובנים רבים ג'ון עובר את התקופה הבוגרת שלו, הוא רק הופך ליותר ויותר יצירתי. הוא מקבל עוד הרבה רעיונות והוא צריך לרשום את כולם".
"אני חושב שכולם אמנים עד שמורה כלשהי בבית ספר אומרת שאתה לא, בערך כשאתה בן עשר. אבל שלושים זה גיל נהדר, סינתיה", הוסיף ג'ון, נשך את שפתו וצחק. "אופס, לא צריך להגיד את זה, זה השם של האקסית!" ג'ון לנון מעדיף כמובן לשכוח, או אולי להתעלם, מקטעים מסוימים בעברו. יוקו וג'ון משוכנעים כתמיד שהגורל החליט שהם צריכים להיפגש. "אפשר לומר שאני קצת פחות כבד ומופנם, ומאושר יותר עכשיו", אמר ג'ון.
ראיון בשנת 1969, עם ג'ימי הנדריקס, לרקורד מירור...
"אחרי שביליתי זמן מה בניסיון לאתר את ג'ימי הנדריקס, סוף סוף מצאתי את עצמי יושב, על הגג שלו ושותה תה עם ג'ימי והחברה קאתי. מאז ששלישיית JIMI HENDRIX EXPERIENCE חזרה מארצות הברית, הקצב היה די קדחתני עבורה, וביום שני של הקונצרט השני שלו עם אלברט הול, ג'ימי היה מעורב בסשן הקלטות וסרטים.
'הקונצרט באלברט הול הוקלט כנראה לאלבום הבא שלנו', הסביר ג'ימי. 'אנחנו גם נעבוד על כמה הקלטות אולפן, אבל יש לי כבר שיר בראש לתקליטון הבא שלנו. הייתי רוצה לחדש את STONE FREE ולהוציא אותו כמו תקליטון באמריקה אכפת לך אם אני אשמיע לך הקלטות?'... בשלב זה השמיע ג'ימי את ההקלטות מהאלברט הול. בצורתו הלא ערוכה, השיר STONE FREE נראה ארוך מדי לתקליטון, אבל יש לו סוף קליט ולעבודת הגיטרה של ג'ימי יש תמיד עניין מפתיע.
'עם האלבום ELECTRIC LADYLAND באנגליה אבד הרבה מהסאונד שהיה קיים בהדפסת האלבום באמריקה", המשיך ג'ימי. "רצינו לטפל בעריכה ובמיקס בעצמנו, אבל למרבה הצער לא הצלחנו לבזבז את הזמן על זה. הטכנאים באולפן הקליטו מחדש את כל הקלטת המקורית לפני שהם הדפיסו את התקליט לבריטניה וכל כך הרבה מהצליל אבד. עכשיו אני לומד יותר על דבר מהסוג הזה כדי שאוכל לטפל בזה בעצמי'. במקביל לביצוע הקלטת הקונצרט ג'ימי צולם בפעולה. זה לא יהיה המיזם היחיד שלו בסרטים. כפי שהוא הסביר:
'אני הולך להופיע בסרט מסוג מערבון בקרוב. יחד עם חבריי ללהקה אנו מקווים לכתוב את הפסקול לסרט, אבל אנחנו לא נשחק בו כמוזיקאים - זה לא מגניב! אני כנראה אשחק סוג של שודד'.
ג'ימי כבר השיג מיקום גבוה בקרב מוזיקאים, ויוזמות לסרטים וכתיבת שירים הן אולי התקדמות טבעית. שאלתי את ג'ימי אם הוא מרגיש מסוגל לקדם את היכולת המוזיקלית שלו, ואילותוכניות יש לו לעתידו. 'אני באמת מרגיש בלתי מוגבל', הייתה תשובתו המהירה. 'קהל בריטי נוטה לחשוב שהוא יודע ושמע הכל. אם הם יקשיבו כמו שצריך, אני בטוח שהם ילמדו הרבה יותר. תמיד ניסינו להיות כנים דרך המוזיקה שלנו ואם אנשים לא מבינים, זה מראה שהם לא הקשיבו. למוזיקה כשלעצמה יש הרבה מה לומר, גם אם יש לה מילים שחוזרות על עצמן. עברתי הרבה שינויים ואת הדברים שלמדתי ניסיתי להעביר לאנשים בדרכים שלי. זה הפתרון שלי עד שיבוא משהו אחר'.
נראה שג'ימי תמיד מוכן לדון בהרחבה במוזיקה שלו, אבל הוא יכול לאבד עניין מיד עם אזכור הצד העסקי של העבודה. 'אני לא רוצה לדבר על עבודה', התנער ג'ימי בחביבות מהשאילתה שלי אם נוכל לראות את להקתו מופיעה שוב בלונדון בקרוב. 'אין טעם לדבר כי אנשים בדרך כלל מפרשים לא נכון את התשובות שלי'. אבל ג'ימי בשום אופן לא חסר עניין או לא מודאג מדרך החיים סביבו, ומהעתיד:
'בטח יש עוד כל כך הרבה שאנשים עדיין לא מבינים. כרגע אנשים משתמשים רק בחלק קטן מהמוח שלהם ויש כל כך הרבה יותר היקף. אם אנשים לא היו מתרכזים בדברים השטחיים הם עשויים למצוא את המשמעות האמיתית ואת האושר האמיתי. דברים כמו כישוף, שהוא סוג של חקירה ודמיון, נאסרו ע"י הממסד ונקראו רשע. זה בגלל שאנשים מפחדים לגלות את מלוא כוחו של המוח. מישהו אמר לי, כשהייתי באמריקה, שמדענים כנראה מצאו דרך לרתום כמה דחפים מחשבתיים. הם גרמו לאנשים להחליף ערוצים בטלוויזיה. למעשה הכפתורים היו מושבתים, אבל דחף מסוים שנוצר בתהליך החשיבה עבד על הטלוויזיה'.
לפני שעזבתי, ג'ימי הדגים ציוד חדש של חברת VOX שהוא מאוד פרקטי בפני עצמו. זו קופסה שתוכננה במיוחד ליצור צלילים מוזרים ונפלאים יותר ממה שנשמעו מגיטרה בעבר - אפילו מג'ימי הנדריקס! זה בהחלט משהו שצריך לצפות מראש, אבל יכול להיות שיעבור זמן עד שהציבור הבריטי יקבל הזדמנות לשמוע את זה, שכן הלהקה מתכננת לחזור לארצות הברית שוב, לאחר מנוחה של כמה שבועות".
כתבה על גרג לייק (מאמרסון, לייק ופאלמר) - אוגובסט 1974
ביתו בלונדון של גרג לייק הוא מראה נדיר ומרשים. אור זוהר מחוץ לבית עירוני ברחוב שקט שמחזיר אותך למאה ה-19. אין ספק שגרג נהנה מהחיים שההצלחה עם אמרסון, לייק ופאלמר פתחה בפני נגן הבס העני שהיה פעם. אבל גם כשהנושא לדיון בארוחת הערב מסתכם לפעמים בכסף ובבעיות מיסוי, המוזיקה היא עדיין הכוח המנחה, עבור הכוח השלישי המכוון, הדובר באיטיות, באחד ההרכבים עמוסי העוצמה של מוזיקת הרוק. המוזיקה של גרג נוטה יותר לכיוון הבלדה היפה והמשמעותית, שנכתבת בדרך כלל בשיתוף פעולה עם המשורר פיטר סינפילד, וזו סיבה לצער שאולי יותר מסוג זה של חומרים לא הגיעו ב-ELP.
אבל זו מסוג הלהקות, עם כל כך הרבה מה לנגן ולבחור, שבהן לא ניתן להתאים את הכל. כשיש בסביבה נגן קלידים כמו קית' אמרסון ונגן כלי הקשה ברמה של קרל פאלמר, אז אין פלא שלפעמים גרג מקבל פחות קרדיט. אבל אין להמעיט בתרומות של לייק. הוא מנגן במותג אטרקטיבי במיוחד של גיטרה אקוסטית, בעוד שהסגנון הווקאלי שלו מזכיר לי לעתים קרובות את ג'ון לנון.
האם זה ישפיע על הכתיבה שלו אם ELP תעבור לארצות הברית? "כן, אני חושב שזה חייב לקרות. לטוב או לרע, אתה לא יכול לדעת. אתה יכול לראות את ההבדל בין הגישה של הלהקות האמריקאיות למוזיקה והכל בכלל. להקות אנגליות נוטות להיות יותר תיאטרליות ואולי המהלך ינטרל הרבה מהאנרגיה שנכנסת לצד התיאטרלי. אני חושב שהתיאטרליות הקיצונית של הרוק ביזנס, שבהחלט היינו חלק מזה, הגיעה לשיא. כל אמן נושא עכשיו את מופע האור שלו!"
האם ELP באמת הייתה חלוצה במופעים גדולים? "כן, אבל עכשיו זה יחזור לשורשים. אנחנו הולכים להמשיך עם אותה הופעה לסיבוב ההופעות הזה, אבל במקומות שעדיין לא ראו את זה. ההופעה שעשינו באמפייר פול הייתה ההופעה הכי טובה שעשינו אי פעם. כל הניסויים שעשינו וכל הכסף שהפסדנו השתלמו בסופו של דבר כי למדנו כל כך הרבה מההופעות בסיבובים הקודמים - מה לא לעשות - ובסוף זה השתלם. הרעיון הבסיסי שלנו היה לשכלל את האווירה שלנו וליצור אותה מחדש בכל לילה. זה היה רעיון טוב אבל הבעיות הכרוכות בכך היו עצומות. היו לנו מאה אנשי צוות בשלב מסוים, כך שניתן לראות את העלות. עכשיו בילינו יותר זמן במחקר כיצד פועלים איגודי עובדים וכיצד אנו יכולים להשתמש בהם, וכל מיני דברים - בתכנון מראש".
כמה אני צוות היו ללהקה כשהיא התחילה בשנת 1970? "שלושה - לא, זה היה ארבעה?"
האם היה לך הרבה זמן לכתוב, כשהופעת כל כך הרבה? "לא. ניגנו משהו כמו 84 הופעות מאז נובמבר ולא היה זמן. אלא שהיו לנו כמה שבועות רק לאחרונה, וכולנו עשינו קצת באלבומי הסולו שלנו ובאופן כללי נחנו. אז אנחנו במצב רוח טוב עכשיו לעשות את החלק הבא. זו ההופעה האחרונה שאנחנו עושים עם ההפקה הספציפית הזו. הרגע עשינו סיבוב הופעות באירופה שהיה מאוד הכרחי בגלל שגרמנו כל כך הרבה נזק בפעם האחרונה שעברנו. איחרנו להופעות, הקמה מאוחרת של הבמה וכו'..."
למעריצי הביטלס המושבעים הוא ידוע כמו"ל הלהקה. למעריצי אלטון ג'ון הוא ידוע כאיש שלקח את הפסנתרן הלא ידוע תחת חסותו ומינף אותו. לרוק הישראלי הוא קשור כאיש שהחתים את שלום חנוך, בשנת 1971, לתקליט אחד באנגלית, עם להקת הליווי של אלטון. אבל...
רבים לא ידעו שדיק ג'יימס יצר את הבעיה הגדולה של הבעלות על קטלוג שירי הביטלס. בשנת 1963 הוא הציע לבריאן אפשטיין, פול מקרטני וג'ון לנון להקים ביחד חברה שתרשום את שירי השניים האחרונים, תחת השם NORTHERN SONGS. ג'ון ופול (כמו גם מנהלם), שסונוורו מהרעיון, ולא בדקו את האותיות הקטנות, חתמו בהתלהבות על חוזה מולו מבלי לדעת שהם חותמים על ויתור הבעלות על שיריהם. לא סתם הגיע כל פעם דיק ג'יימס לאולפן ההקלטות ודחק בשניים לכתוב לו עוד שירים, כשלפעמים אף העיר להם מוסיקלית ("חסר לי פה קטע אמצעי טוב"). זאת כי בשותפות בין הארבעה, הוא זה שזכה בנתח השמן ביותר מביניהם.
כל זאת עד שבשנת 1969 הוא החליט למכור את המניות שלו לחברת הטלוויזיה ATV, מבלי להודיע על כך מראש לג'ון ופול. כשהשניים גילו בהפתעה על המכירה, הם ניסו לרכוש בחזרה מניות כדי לשלוט בשיריהם - אך לשווא. והנה בכתבה זו, משנת 1973, פורסם כי הוא הראשון שקיבל את פרס מלכת אנגליה עבור תרומתו לתעשיה. לא נראה לי שג'ון ופול חשבו כי מגיע לו כבוד גדול שכזה.
הסיפור המרתק, עם הפרטים הנדירים, על מה שקרה בין דיק ג'יימס והביטלס, כולל תהליך מכירת המניות והניסיונות של ג'ון ופול להשיג שליטה בחזרה, מתוארים בספר על הביטלס שכתבתי, "ביטלמאניה!".
בנובמבר 1966 התפרסמה, בעיתון 'דיסק' הבריטי, כתבה על להקת 'ספנסר דייויס גרופ' - עם סטיב וינווד:
"להקות יכולות להתפרק, אבל החבורה של ספנסר דייויס נראית רחוקה מדבר שכזה. ספנסר הודה השבוע: 'היינו עצלנים ונרגנים זה כלפי זה. אין חיי חברה בינינו וכולנו היינו במצב רוח רע כשהתקליטון הקודם שלנו, WHEN I COME HOME, יצא. אנחנו לא רצינו שהוא ייצא. אבל עכשיו יצא ה'דבר' הזה וכולנו שמחים מאד'. ה'דבר' הזה הוא השיר הדינמי החדש של הלהקה, שנקרא GIMME SOME LOVIN. השיר הזה גם מחייה את הלהקה במצעדים וגם משמר את הצליל הבסיסי שלה, עם צליל אורגן ההאמונד הבולט של סטיב וינווד. סטיב גם כתב את השיר הזה ושר אותו. סטיב: 'התקליטון הזה הוא הדבר הקרוב ביותר למה שאנחנו רוצים לנגן'. סטיב הזה הוא איש רב עוצמה. הוא רק בן 18 אך עוקף רבים בתחום. הוא איש שקשה לדבר עימו. ראשו עסוק במוסיקה ולכן קשה לו להתרכז גם בשיחה. סטיב: 'הרבה אנשים חושבים שאנחנו להקה שחורה. הם מופתעים ביותר לגלות שאין הדבר כך. אני חושב שלהקת ה'טרוגס' הצליחה להזריק חיים לתוך מוסיקת הפופ.אנחנו לא דואגים לגימיקים בימתיים. המוסיקה היא המופע הבימתי שלנו. סצנת הפופ בימינו נמצאת במצב של ריקבון ונראה שאנשים רבים מחפשים את הפתרון לצאת מזה למשהו מעניין'.
במרץ 1969 פורסם במלודי מייקר על תקליטו החדש של בוב דילן והסבריו עליו.
"בוב דילן השלים את הקלטות תקליטו הבא בנאשביל ואפילו הקליט שם עם ג'וני קאש. 'אלו השירים שכתבתי בשנים האחרונות. חלקם צצו פתאום בחזרה. אני לא זוכר מתי בדיוק כתבתי אות'. התקליט אמור לצאת באפריל וכבר יש כמה שמות שהוצעו לו: 'קאנטרי פיי', 'זרקתי הכל לרחוק', 'עוד לילה אחד' ו'תגידו לי שזה לא נכון'. כשדילן נשאל אם קאנטרי פיי בא על משקל האני פיי של הביטלס, ענה כי 'ממש לא והלוואי שכן'. על השירים הוסיף כי 'קל לי לשיר אותם ואין בהם יותר מדי מילים שאני צריך לזכור'...".
אריק קלפטון, גיטריסט להקת CREAM, סיפר בשנת1967, למלודי מייקר, על הצליל שהפיק מהגיטרה שלו:
"אני לא סובל צליל רזה וקטן שיוצא מהגיטרה. לכן אני משתמש רבות בתדרי בס בנגינתי, על הבמה וגם באולפן. יש לי מגבר מארשאל בעוצמת מאה וואט, שמשתלב היטב עם הלס פול שלי. ודאי שמעתם שאני נוהג להסיר את כיסויי הפיק אפים שבגיטרה. אני ממליץ על כך לכל גיטריסט כי השיפור עצום. אני לא אוהב להשתמש באפקט פאז ותמיד מעדיף להסתמך על מה שיוצא מהפיק אפים שלי. אינכם זקוקים לפאז, אלא אם כן הפיק אפים שלכם רעים או אם אתם נוטים להשתמש בתדרים גבוהים רבים. אנשים טוענים שאנו רועשים מדי על הבמה כלהקה, אבל אנו תמיד דואגים לאזן את הצליל שלנו לפני ההופעה".
מודעה קטנטנה מעיתון מלודי מייקר, מאוקטובר 1968, שמבשרת על פעילותה של להקה חדשה מאד בשטח - לד זפלין. האייטם מסביר גם על ההכנות לתקליטה הראשון של הלהקה.
כתבה על קינג קרימזון מארכיון הרולינג סטון שברשותי. פורסם בשנת 1973:
רוברט פריפ, הדמות היחידה שנשארה מלהקת קינג קרימזון המקורית, הוא איש מורכב ביותר. גם הלהקה שלו היא כזו.
"הסיבה שהיו כל כך הרבה חברים בלהקת קינג קרימזון היא הטבע של הלהקה להיות אי יציבה. אתה יכול להסיק מזה שאני לא יציב, אך רבים לא יסכימו איתך על הדעה הזו - כולל אני. אני מוקסם מהדרך בה מוסיקאים יכולים לעבוד יחד כגוף אחד. אם יש מוסיקאי אחד שלא מצליח לעבוד עם אחרים בלהקה, אני מסיק מזה שהוא לא יכול באמת לעבוד בדבר שהוא יותר ממנו עצמו. אני יוצר להקות אך אני לא מנהיג להקה. יש דרכים אחרות לשכנע אנשים לעבוד איתך מאשר להנהיג אותם"
בלהקת קינג קרימזון נמצאים עתה הבסיסט ג'ון ווטון, הכנר דייויד קרוס והמתופף ביל ברופורד. אלה מאיישים את ההרכב הג'אזי ביותר של הלהקה עד כה.
זה היה בשנת 1969 כשפריפ, בעל ההכשרה הקלאסית, מיצב את ההרכב הראשון של קינג קרימזון. יחד עמו היו איאן מקדונלד בכלי נשיפה ומלוטרון, גרג לייק בבס ושירה, מייקל ג'יילס בתופים ופיט סינפילד כתמלילן.
הלהקה הזו הקליטה את 'בחצרו של מלך הארגמן'. תקליט זה הוא רב המכר של הלהקה עד היום.
"הלהקה מתה בדצמבר 1969, בזמן שהיינו בלוס אנג'לס. עם כל הלחץ שירד מכתפי שאר החברים, עם החלטת הפירוק, הם החלו לחייך ולשמוח. אני לא יכולתי לעשות את אותו הדבר. הבנתי שקינג קרימזון חשובה לי מדי כדי לאפשר לה למות. הלהקה הספציפית ההיא הייתה טובה, באופן מיוחד. אולי כי חלקנו אז דעות דומות בנוגע לעצמנו וכלפי שאר העולם. היינו יצירתיים מאד.
קראתי לא מזמן ראיון של כוכב פופ בריטי עשיר מאד, שציין כי הסיבה היחידה שלו להקליט ולצאת לסיבובי הופעות היא שהוא לא רוצה להיות חסר תועלת. את שאר הראיון הוא ניצל כדי להתרברב בשטיחים היקרים שבביתו, הדייג שהוא עורך באגם הפרטי שלו והמראה החיצוני המושלם שלו. באותו רגע הבנתי כי אותו כוכב פופ לא שם לב שהוא הפך למה שהוא הכי לא רצה להיות - חסר תועלת. זה פרדוקס שאמנים מחשיבים הצלחה באומנות כעושר כלכלי ותהילה".
שלוש השנים שהפרידו בין קרימזון המקורית לנוכחית הן פרק זמן שפריפ רוצה לשכוח."הזמן הזה נועד כדי לאפשר לי להתכונן להווה הזה. הלהקה הנוכחית מתאימה לי מאד. כמו שהלהקה הראשונה התאימה להווה של 1969. התקופה שבין זה היא זמן שאני לא רוצה לחוות שוב".
ההרכב הנוכחי של קרימזון הוקם בזכות בחור בשם ג'ימי מויר, שהיה נגן כלי ההקשה בלהקה וכרגע הוא נזיר בסקוטלנד.
פריפ: "השם של ג'ימי מויר צץ לא פעם כשאנשים דיברו איתי. הבנתי שזה בלתי נמנע שאעבוד איתו. כשהתקשרתי אליו - השיחה בינינו הייתה כאילו היכרנו במשך שנים. הוא ציפה להיות בקינג קרימזון וחיכה לשיחה הזו". לאחר מכן צורפו להרכב דייויד קרוס וביל ברופורד.
ברופורד: "זו הייתה השאיפה שלי להתקדם ולא להיחנק באותה להקה, בה הייתי במשך ארבע שנים - להקת יס. החלטתי לעזוב את יס ולעבור לקינג קרימזון מסיבה, שלא קשורה למה שאשתו של כריס סקווייר, ניקי, סיפרה לכם בעבר ופרסמתם בגיליון שלכם"
מויר מיהר לפרוש מהלהקה במהירות בה הצטרף אליה.
פריפ: "זה קרה כשיום אחד הופענו במועדון 'מארקי' שבלונדון. מויר, עם כל השיגעון הבימתי שלו, הפיל את הגונג הכבד על הרגל שלו. היינו אמורים להופיע שם גם למחרת והוא לא הגיע. אני רציתי לבטל את ההופעה אך השאר הודיעו שאפשר להופיע בלעדיו. מויר פרש מיד לאחר מכן ואנחנו המשכנו כרביעייה".
מתוך כתבה על ג'נטל ג'יאנט בעיתון ניוז פיילוט, מקליפורניה, בשנת 1974:
"ג'נטל ג'יאנט, להקה לא מוכרת שקיבלה בוז עלל הבמה בסיבוב הופעות עם בלאק סאבאת' בהוליווד בול, ב-1972, היא לא פחות מתופעה בערב הראשון שלה מתוך חמישה לילות במועדון וויסקי בהוליווד.
אוהדי ג'נטל ג'יאנט עמדו על המדרכה מאז שעות אחר הצהריים המוקדמות וחטפו כל כרטיס. דרק שולמן, הסולן והכותב הראשי, נתן את התרשמותו מהבלגאן שפורץ סביבם: 'כשהופענו פה ב-1972 אף אחד לא הכיר אותנו. זה היה אסון, לעשות סיבוב הופעות עם בלאק סאבאת'. זה היה מגוחך'.
ניתן להשוות את ההיצע המוזיקלי של ג'נטל ג'יאנט כהצלבה בין ג'ת'רו טול לג'נסיס. 'אתה יכול לומר שאנחנו קצת כמו ג'ת'רו טול, יש לנו את אותו סוג של קהל מאזינים', אמר שולמן.
למרות שהאלבום החדש של הלהקה, THE POWER AND THEW GLORY, יצא, הלהקה אמרה שהיא מעדיפה לחכות עד שהוא יתפרסם לפני שתשלב ממנו על הבמה 'זה די לא הוגן לשים משהו חדש כזה לציבור', הסביר שולמן 'אז אנחנו מבצעים חתך מהאלבומים הישנים'. התקליט החדש הוא אלבום הבכורה של ההלהקה לחברת התקליטים האמריקנית, קפיטול, ומספר סיפור פנטסטי על כוח ושחיתות.
שולמן: 'אין בו נקודת מבט אמיתית אלא רק התבוננות כיצד כוח מביא עמו שחיתות'...".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר
Comments