ברוכים הבאים לבאנדל 11 ומעניין של כתבות רוק נדירות מהסיקסטיז והסבנטיז, אותן ליקטתי, ערכתי, תרגמתי וחיברתי בהן את הנתונים. פה תמצאו פרטי מידע מיוחדים ביותר שרוב הסיכויים שלא הכרתם. אז בואו נצא לדרך... קריאה מהנה.
הנה תחילת אייטם שמצאתי בגליון מס' 1 של הרולינג סטון (9 בנובמבר 1967) על להקה חדשה שמקים אל קופר ושמה "דם, יזע ודמעות"...
הנה אייטם נדיר מאד על להקת הצלליות (THE SHADOWS) ששלפתי מספטמבר 1961, מעיתון DISC הבריטי. אז כתב גיטריסט הקצב של הלהקה, ברוס וולש, טור וסיפר בו את זה:
"מה ההבדל בין הקהל שהופענו מולו בסקנדינביה וזה שאנו מופיעים מולו השבוע בבניין האופרה בבלאקפול? ובכן - בנורבגיה, שבדיה ודנמרק, הקהל יושב בנימוס במהלך ההופעה וכשהיא מסתיימת, הם פורצים בהשתוללות. בבריטניה הצעירים אוהבים להביע את ההתלהבות שלהם כבר מההתחלה.
אני חייב להודות שכשקליף (ריצ'רד) התחיל לשיר איתנו את השיר הראשון בהופעה בשבדיה, חששנו מאד. הקהל לא זז כלל ונראה היה כי התאבן. אבל כשהצליל האחרון של ההופעה דעך, הם נכנסו להשתוללות. הם קמו על רגליהם וצרחו עד שקולם הצטרד. אנחנו רוצים לחזור לסקנדינביה אבל נראה שזה לא יקרה בשנתיים הקרובות
בינתיים יש לנו ארבעה שבועות של הופעות בבלאקפול ומשם נטוס לאוסטרליה. וכשנסיים את זה - סופסוף נצא לחופשה הראשונה שלנו השנה, ואנחנו מאד זקוקים לה".
בשנת 1971 פורסמה כתבה על להקת אמרסון, לייק ופאלמר, בעיתון המוזיקה הבריטי, דיסק אנד מיוזיק אקו:
"גרג לייק שוכב מותש על ספה בביתו הממוקם ליד צ'לסי. הכלב שלו לועס שטר של 10 פאונד. הוא 'עייף להפליא' אבל מסרב לצאת לחופשה, בניגוד לשני חברי ELP האחרים, לאחר חמישה חודשים מטלטלים של סיבוב הופעות באמריקה ובאירופה.
'אנחנו חייבים להיות הלהקה העובדת הכי קשה. מעולם לא הייתה לי כמות כזו של לחץ בעבר. זה טוב כי אנחנו מצליחים. אבל זה רע כי העצבים שלנו סובלים. רגע אחד אתה פותח עיתון ורואה את האלבום שלך במקום הראשון, ברגע הבא הידיים שלך רועדות. זה סוג כזה של לחץ'.
מבחינת השנה הזו אמרסון, לייק ופאלמר יכולה להיות הלהקה העובדת הכי קשה. החברים עשו כ-100 הופעות (כל אחת לפחות שעתיים) בכ-150 ימים. כעת אלבומם השני, טארקוס, נמצא בצמרת המצעד בבריטניה, וההצלחה לא באה בדרך של פינוק עצמי או התעלמות מהצורך לבדר את הקהל. אם תרצו, ELP הם 'לא מגניבים'. הם יודעים בדיוק מה הם הולכים לנגן כשהם עולים לבמה, והם מכניסים את עצמם לזה. זו לא רק מדיניות, אבל הם עושים דברים כפי שהם מרגישים שהם צריכים להיעשות.
'אנחנו לא מבלים שעות בג'אם, שום דבר מהשטויות האלה. מה שאנחנו עושים זה 90 אחוז מסודר, מוזיקלית. ככה כולנו מרגישים וככה זה מסתדר. אני לא יכול לסבול להקות שמבלות שעות עם הגב לקהל, ואז עושות ג'אם במשך ארבע שעות בתבנית בלוז. זה לא עושה לי את זה. אנחנו מודעים לצורך לתת לקהל בידור.
בגלל זה אני מעריץ את חברי להקת המי. מלבד האיכות המוזיקלית שלהם, הם תמיד נותנים הופעה טובה של שעתיים עד שעתיים וחצי'.
אז ELP היא להקה ישירה וחרוצה. יש לה עוד סיבוב הופעות בארה"ב לשישה שבועות, שמתחיל בהוליווד בול. הם מתכננים לעשות את האלבום השלישי שלהם באוקטובר ובנובמבר, ואז יש עוד סיבוב הופעות אמריקאי, כולל מדיסון סקוור גארדן. ואז יש סיבוב בריטי בן 12 יום לחג המולד.
אפשר לחשוב, אחרי עבודה כה קשה, שגרג ישמח מההזדמנות לחופשה. 'אבל יש לי כל כך הרבה מה לעשות. אני מקליט אלבום ללהקה מבורנמות', שבה גרים ההורים שלי, ואני מחפש בית. לא אחוזה ענקית - אין לי כל כך הרבה כסף - אלא מקום צנוע אי שם בלונדון. אני צריך להיות בלונדון כדי לעבוד. האידיאל יהיה שיהיה לי מקום בעיירה עם רולס רויס ונהג שייקח אותי ממקום למקום. אבל זה לא ממש מציאותי כרגע'. הוא לא באמת יכול להרשות לעצמו לתת לאוליבר, הכלב הג'ינג'י שלו, לאכול שטרות של 10 פאונד.
הלהקה שמפיק גרג נקראת 'בעירה ספונטנית'. כן זה הדבר הקרוב ביותר שהוא יכול לקשר אותה אליו. 'חבריה עושים הרבה דברים עם הרמוניה בשלושה קולות אבל הם לא כמו להקת יס מבחינה מוזיקלית. ולהקת יס, אגב, כמו להקת המי, היא אחת הלהקות שנותנת אנרגיה לעסק המוזיקה ושומרת אותו בחיים. ואין הרבה כאלה! חברי יס תמיד אומרים עלינו דברים נחמדים בראיונות'.
גרג לא קיבל הרבה מאור הזרקורים בקינג קרימזון, וב-ELP הזרקורים נוטים לעקוב אחר האקרובטיקה של קית' אמרסון. אבל זה מצב שהוא מקבל. 'התרומה שלי לא ברורה מיד. אני לא אישיות דינמית על הבמה. אני חושב שמה שאני עושה הוא יותר עדין. אני לא אדם שקט אבל מה שאני עושה זה יותר מתחת לפני השטח. אני מניח יסודות לדברים. קית' הוא אישיות בימתית דינמית. ככה זה'.
הלהקה המקצועית הראשונה של גרג הייתה THE GODS, שגם היא התהדרה בזמנו בגיטריסט העתידי של הרולינג סטונס, מיק טיילור. לפני כן הוא ניגן עם 'הרבה להקות כלומניקיות, כשאנו ישנים בטנדרים ואוכלים מהיד לפה. הוא מנגן בגיטרה 10 או 11 שנים ולקח את תפקיד הבס לפני שלוש שנים. הוא הניח הרבה יסודות בקרימזון ויש אנשים שמרגישים שהכישרון שלו עשוי להיות קצת חנוק בלהקה הנוכחית. אבל הוא אומר שזה לא נכון.
'כשהקמנו את הלהקה היה לנו מושג מאוד ברור מה אנחנו רוצים שהיא תהיה. וידענו שאנחנו רוצים שזה יימשך הרבה זמן. יכולנו לעשות פריצה קצרה ומהירה ולהתעשר מבחינה כספית. אבל אנחנו עדיין פה כדי לנגן. אם הייתי כותב לבד, כנראה יכולתי להיכנס לדברים רבים ומגוונים. אבל אני לא מרגיש מוגבל בתוך הלהקה הזו. אני כותב עבור הלהקה. כשאתה כותב מוזיקה, כמו בכל אמנות אחרת, זה תלוי מאוד בסביבה שלך. כיוון ש-ELP היא הסביבה שלי, הכתיבה שלי מכוונת אליה. אם הייתי בצמד של מוזיקה עממית, הייתי כותב אחרת. לא, זה לא מגביל, אבל, במידה מסוימת, אני נשלט'.
החומר של ELP הוא מאוד מאמץ משולש. זה בעיקר קית' וגרג שעובדים יחד על קווי מלודיה. ואז אמרסון יוצר עיבוד שלם ואז כולם עובדים על זה ביחד. 'קארל משחק תפקיד גדול יותר בעיבוד. לעתים קרובות משהו בקצב 3/4 יסתיים ב-5/4 כאשר הוא יגיע לזה. קשה לומר מי עושה מה כי כולנו נוטים להסתבך עם רעיונות'. וכשזה נגמר, גרג כותב את המילים.
'לפעמים המוזיקה מרמזת על משהו ויזואלי, לפעמים תבנית של מילה. אני חושב שלחומר שלנו יש תמיד מנגינה חזקה, או צורה מוחשית. מוזיקה שאין לה צורה מוחשית היא תמיד הכי קשה לכתוב לה מילים כי אתה צריך כמות עצומה של דמיון. אני באמת מצפה לעשות את האלבום הבא כי כולנו מבינים אחד את השני הרבה יותר טוב. התקליט הראשון שלנו היה פשוט שלושה אנשים, ואז בתקליט השני התכנסנו כלהקה. התקליט הבא יכול ללכת בצורה דומה לטארקוס, אבל אני חושב שהוא יהיה מהודק יותר ואנחנו נתקדם כלהקה. אז אולי השינויים לא יהיו כל כך בולטים.
לקח שישה ימים להקליט את טארקוס. אני לא יודע אם זה בגלל שיש מעט אנשים בלהקה, אבל אני בטוח שלעשות אלבום במהירות עוזר לגרום לו להישמע רענן. אם אתה מבלה ארבעה ימים על שיר אחד אתה מפסיד הרבה, בעוד שאתה יכול לשמור על 100 אחוז אנרגיה אם אתה עושה את זה רק ליום אחד. יש סכנה בלהיות אנליטי. במובנים מסוימים אתה מבקיע אבל במובנים אחרים אתה צולל למטה'.
אמרסון, לייק ופאלמר קיימים קצת יותר משנה, שנה של עבודה קשה וגיבוש. השנה הבאה תהיה שנה של פיתוח. 'המטרה הראשונה של להקה היא להצליח. בשנה הבאה, לסיפוק שלנו, נפנה כנראה לדברים יותר יצירתיים. אני מקווה שאתה משתמש בעמדה מוצלחת כדי ליצור דברים חדשים ולפתוח שדות חדשים עבור אנשים אחרים. אני חושב שעבורנו יש הרבה אלטרנטיבות'.
גרג לא שולל את האפשרות להתנסות עם תזמורות, אם כי, הוא אומר שכרגע, זה משהו שאמרסון הרגיש שהוא כבר עשה. מדברים גם על מוזיקה לבלט, אבל זה רק דיבור כרגע. הם לא ממש התחילו לחשוב על דברים כי כולם 'עייפים להפליא'..."
בתחילת 1970 פורסמה כתבה על להקת קינג קרימזון במלודי מייקר:
"המאניה, לכאורה, להרס עצמי בקרב הלהקות המבוססות שלנו, הותירה את כולנו בתחושת אדישות. מי עדיין יכול להביע הפתעה בימים אלו כשהלהקות שגדלנו איתן מתחילות להתפרק מרצונן? מצד שני, כשזה קורה ללהקה כמו קינג קרימזון, עם כל העתיד שהיה לפניה, מתחילים לתהות לאן זה יגיע.
קרימזו, כפי שהיא מכונה בחיבה, הצטרפה לרשימת הנפגעים הקבוצתית עם פתיחת השנה החדשה, עם ניתוק זרועו ורגלו הימנית בדמותם של איאן מקדונלד ומייק ג'יילס. שרידי הלהקה, בוב פריפ, גרג לייק ופיט סינפילד, חזרו בינתיים - פשוטו כמשמעו - למקום הראשון. עם שני מחליפים שלא הוכרז עליהם עד כה, קינג קרימזון החדשה התחילה להתאמן בשבוע שעבר באותו חדר מתחת לבית קפה מעורפל במערב לונדון שממנו התחילה קינג קרימזון הישנה... בדיוק לפני שנה.
איאן מקדונלד ובוב פריפ, שהדגימו את הידידותיות של הפרידה טוב יותר ממה שידיעה מנוסחת בקפידה יכולה, נפגשו עמנו בשבוע שעבר כדי להסביר את שני הצדדים של הפילוג. 'המצב', פתח איאן, 'זה שלא ניגנתי מוזיקה שנהניתי ממנה אבל רציתי לנגן מוזיקה שהייתה לי יותר אישית. לא הצלחתי לעשות את זה עם קינג קרימזון. ללהקה יש תערובת מאוד רחבה של מוזיקה אבל התחושה הממוצעת של השירים לא גרמה לי סיפוק. זו לא מוזיקה שמחה ואני רוצה ליצור מוזיקה שאומרת דברים טובים במקום דברים רעים. המוזיקה שלי תהיה מגוונת יותר. אני בספק אם תהיה הרבה פרנויה או תוקפנות. יהיה פחות תסכול'.
חוסר שביעות הרצון של מקדונלד וג'יילס מהמוזיקה של קרימזו, אמר איאן, הגיע לפיצוץ במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה בארה"ב במשך שבעה שבועות. הם אומרים שאמריקה מגבשת להקה או מפרקת אותה, ובמקרה של קינג קרימזון נראה שזה עשה את שניהם. 'זה היה צירוף מקרים פנטסטי באמת', המשיך איאן. 'מייק ואני, שנינו עברנו את אותן הבעיות מבלי לדעת זאת. אמריקה הפגישה את הלהקה יותר והיה לנו יותר זמן לדבר. היו הרבה ישיבה במטוסים ובחדרי מלון והרבה זמן לחשוב. זו לא הייתה החלטה אימפולסיבית. זה הצטבר מאז שהלהקה התחילה. אף אחד מאיתנו לא ראה בקינג קרימזון תוצר סופי'.
בוב הנהן בהסכמתו. 'זה היה הדבר הנכון באותו זמן ונהניתי לעשות את זה'. החליל, הסקסופון, הקלרינט, המלוטרון והתופים של איאן ומייק למעשה הפסיקו להיות חלק מקינג קרימזון כשהלהקה ניגנה את הדייט האחרון שלה בארה"ב, בפילמור ווסט, לפני שחזרה הביתה. שניהם כתבו חומר ומתכננים להיכנס יחד לאולפן 'די בקרוב'. אין להם תוכניות להקים להקה מוגדרת - 'רק שנינו וכל אחד אחר שאולי ירצה לנגן איתנו' - וכך גם לגבי הופעות חיות. 'אני מניח שזה הימור', סיכם איאן, 'אבל יש לי מספיק אמונה במוזיקה'. אז מה עם קינג קרימזון?
בוב פריפ הוא יותר מכל אחד אחר ראשו של קינג קרימזון, מבחינת המוזיקה, והוא נשאר. איאן ומייק הכירו בעובדה זו כשהחליטו להיפרד. אומר בוב: 'במהלך הנסיעה במעלה החוף המערבי שאלתי אותם אם הם מעדיפים שאעזוב והם אמרו: 'לא. קרימזו זה יותר אתה מאיתנו'. זה לא אומר שאני לא אוהב דברים רכים אבל אני נוטה ליפול יותר לקיצוניות במוזיקה ובאותו אופן שבו איאן מרגיש חופשי גם אני מרגיש חופשי. היה ברור לי לאן קינג קרימזון הייתה צריכה ללכת. עבור איאן ומייק זה היה צריך ללכת בדרך אחרת. יחד עם זאת, לא חשבתי שזה בהכרח נכון שזה צריך ללכת לכיוון שרציתי ובגלל זה שאלתי אותם אם לעזוב בעצמי ושהם יישארו'...".
להקת המודי בלוז מודל אוגוסט 1968. "עכשיו אנחנו במצב כמו של הביטלס".
באותו זמן כבר נחשבה הלהקה לאחת הגדולות ביותר בעולם הפופ. ההצלחה פתאום נחתה על ראי חמשת החברים, לאחר תקופה של חריקת שיניים ותסכולים.
תקליטי המודיז היו כה פופולריים שרק תקליטי הביטלס קיבלו אז באנגליה ציפייה גדולה יותר מהקהל לקראת צאתם. בהופעות הלהקה נראו תמיד גם פנים מוכרות של מוזיקאים אחרים שבאו להעריץ ולהעריך. עבור חברי הלהקה היה זה מצב שעינג אותם אך גם המם אותם.
אלבומם החדש אז, IN SEARCH OF THE LOST CHORD, נוגן ללא הרף בתחנות הרדיו והותיר את המעריצים עם לסת פעורה, בחושבם שהתקליט הקודם, DAYS OF FUTURE PASSED, יהיה דבר שאי אפשר לגדול ממנו.
הזמר וגיטריסט הלהקה, ג'סטין הייווארד, לעיתון DISC: "כל מה שקרה ללהקה לאחרונה הוא תוצאה ברורה מהשפעת האלבום DAYS OF FUTURE PASSED, שהיה ניסיון מוזיקלי שיכל להיכשל אך למזלנו הצליח".
הייווארד הצטרף למודיז לפני כשנתיים, במקומו של דני ליין שפרש. "הצטרפתי ללהקה בזמן בו היא הייתה שרויה בבלגאן גדול. הנותרים בלהקה לא רצו לעשות את מה שעשו ואילו אני וג'ון (לודג' הבסיסט - שהצטרף ביחד עם הייווארד) עלינו לבמה ועשינו דברים שלא היה לנו עניין בהם. לא היה לנו סיפוק. כלום".
זה היה השלב בו המודי בלוז נעלמו מעין הציבור.
הייווארד: "החלטנו לעבור לבלגיה לשלושה חודשים. בתהליך הזה זרקנו מעלינו את החליפות התואמות והתחלנו לזרוק רעיונות. כתבנו מוזיקה, מילים, שירה ואז חזרנו לאנגליה ולאולפן ההקלטה. באותו זמן יצא לאור תקליט בשם SIGNS OF THE ZODIAC. זה מאד הרשים אותנו לעבוד סביב תקליט עם נושא אחד. החלטנו לקחת סיכון כי לא היה לנו מה להפסיד. גם כך נחשבנו ללהקה מתה מזה שנה".
ההצלחה האירה פנים והסיכון הוכח כראוי. "זו הייתה הרגשה פנטסטית לדעת שהתקליט שלנו קיבל תשומת לב כה חיובית. אני לא רוצה להישמע יהיר, אבל זה כיף לראות אנשים שאתה מעריך והם אומרים לך שהם אוהבים את המוזיקה שלך. עכשיו אנחנו במצב כמו של הביטלס. אנחנו יכולים לקחת כמה זמן אולפן שאנו צריכים מבלי לדאוג לעלויות. רוב הלהקות חייבות למהר, להקליט שיר אחד בחופזה ואז לצאת משם ולחזור בעוד שבוע. כך הן מאבדות את אווירת היצירה שלהן. לנו מותר להיכנס לשלושה שבועות באופן רצוף ולהקליט מבלי להפסיק, עד שהכל גמור".
הייווארד סיכם: "במשך זמן רב שרתי לבדי והייתי חסר תועלת. לא יכולתי לארגן את הדברים. אבל עם המודיז יש חמישה אנשים שמתפקדים כגוף אחד וזה נהדר".
באוגוסט בשנת 1978 פורסמה ברולינג סטון כתבה על להקת אי.אל.או - אז שלפתי ממנה כמה ציטוטים שוודאי יעניינו אתכם.
קלידן הלהקה, ריצ'רד טאנדי: "כנראה שהזמן שלנו הגיע עכשיו להצליח. לא הייתה לנו חשיפה גדולה מהתקשורת, אז אנו מרגישים שההצלחה באה בגלל המוזיקה שלנו. עכשיו, הרבה להקות מהעבר הפסיקו להופיע ואין הרבה בסדר גודל שלנו על הבמה".
הזמר-גיטריסט, ג'ף לין: "אני מרגיש שמדובר במישהו אחר שמפורסם ולא אני. האי.אל.או שתהיה על הבמה היא המפורסמת, לא אני וחבריי ללהקה. אין לנו מישהו שמוביל את הלהקה. זה כולנו ביחד וזה מה שטוב פה".
המתופף, בב בוואן: "אנחנו חבורה רגילה של אנשים. אני לא סובל את כל הקטע הזה של הרוק עם טלוויזיות שמתעופפות החוצה מחדרי מלון. אני לא רוצה לתת לכם את ההבנה שאנו משעממים, כי גם לנו יש קטעים, אך אנו מתנהגים יפה, בסך הכל".
ג'ף לין: "השירים שלי, לאחרונה, טובים יותר מהישנים וגם נגישים יותר. אני רוצה לכתוב שירי פופ ולא שירים אינטלקטואליים וארוכים. הרבה מבקרי מוזיקה ירדו עלינו אך מיליונים רבים קנו את תקליטינו. המטרה שלי היא ליצור סאונד ושיר טובים. השירים שלי אינם אישיים אך הם מתחרזים היטב. זה לא אישי, כי את המילים לשיריי אני כותב רק אחרי שהמוזיקה כבר מוקלטת. המילים לעולם אינן עמוקות. אני אוהב את הצליל של שיר. מילים פחות חשובות לי".
אייטם נדיר זה מהמלודי מייקר, משנת 1967, מגלה כמה דברים שאנשים (כולל מעריצים שרופים) לא ידעו מאז שפורסם, כולל השם המקורי של אלבום הבכורה של הלהקה, ששונה ל'החלילן בשערי השחר':
"להקת פינק פלויד מתכננת סיבוב הופעות שיגיע אל הערים המרכזיות של אנגליה. המופע יהיה דומה למפגן הוויזואלי שעשתה הלהקה בהפקתה - GAMES FOR MAY. רשת החדשות PATHE PICTORIAL עסוקה בימים אלה בהכנת קליפ לשירה של הלהקה, שנקרא SCARECROW, שנמצא בצדו השני של תקליטונם המצליח כעת. אריך הנגן הראשון של הלהקה, שהולך להיקרא ASTRONOMY DOMINE, הושלם וכנראה ייצא בסוף חודש זה. עטיפתו עוצבה בידי מנהיג הלהקה, סיד בארט".
הנה תחילת אייטם שמצאתי בגליון מס' 24 של הרולינג סטון (21 בדצמבר 1968) על להקה חדשה שחתמה בארה"ב על חוזה הקלטות עם חברת התקליטים הידועה אטלנטיק. שימו לב, ששמו של ג'ימי פייג' מאויית לא כהלכה. בהמשך זה כבר לא יקרה...
אייטם בוושינגטון פוסט, משנת 1977, על אמרסון, לייק ופאלמר:
"יש הבדל גדול בין 'חשמלי' ל'אלקטרוני', במיוחד כששתי המילים חלות על מוזיקת רוק. 'חשמלי' מתייחס בדרך כלל לכלי הנגינה - גיטרות, בס, אפילו תופים המוגברים בהרחבה בזירות גדולות. 'אלקטרוני' פירושו האפקטים המופקים על ידי מכשיר שאינו מעוגן כעת היטב בהרכב של רוב להקות הרוק: הסינטיסייזר.
אמרסון, לייק ופאלמר, שיופיעו בבית קול פילד, באוניברסיטת מרילנד, במוצאי שבת, לא יחזרו לסינטיסייזרים. קית' אמרסון היה מהראשונים שהפעילו את המוג, ולמרות שלאחרונה המוניטין שלו סבל מעט מפינוק העצמי, הוא נשאר אחד המשתמשים העיקריים של רוק-אלקטרוני.
קבלת הסינטיסייזר למיינסטרים של הרוק שינתה את צליל המוזיקה יותר מכל השפעה בודדת אחרת. האירוניה של ELP היא שבמקור הם זכו לשבחים כלהקה הגדולה הראשונה ששילבה מוזיקה קלאסית בסאונד שלה, עוד מימי היצירה הסימפונית של אמרסון בזמן שהוביל את הנייס.
העובדה היא שהשימוש של ELP בתצורות ובכותרים קלאסיים (כמו 'קונצ'רטו לפסנתר מס' 1' של אמרסון) לא הופך אותו ל'קלאסי' כמו השימוש של להקת שיקגו בכלי נשיפה שלא הופך את החבורה הזו ללהקת ג'אז. כל שלושת חברי ELP עברו לפחות הכשרה קלאסית, אבל ההשפעה היא יותר מרומזת מאשר במלוא הדרה. עם זאת, היכולת האלקטרונית שלהם הרבה יותר קלה לשמוע.
אמרסון ריגש את הקהל ב-1971 עם המוגים שלו כשרק להקות יס והמודי בלוז השתמשו בהם בהצלחה. השליטה של מייק פינדר בסינטיסייזר איפשרה למודי בלוז להשפיע מבלי להשתמש בתזמורת מלאה. ELP בדיוק פיטרה את תזמורת הדרכים שלה מסיבות כלכליות. אמרסון משתמש כעת בארסנל הגאדג'טים האלקטרוני שלו כדי להפיק כמעט את אותו צליל. ישנם מספר סוגים של סינטיסייזרים והאפשרויות הן אינסופיות.
ביום שבת, בנוסף למגוון הרגיל של הגאדג'טים, אמרסון צריך להשתמש בצעצוע החדש שלו, ימאהה GX-1, שזו 'מכונת חלומות' בסך 50,000 דולר ששימשה לראשונה את סטיבי וונדר אך שופרה על ידי אמרסון והטכנאי שלו.
מוזיקאים יכולים להתנחם בידיעה שנגן סינטיסייזר טוב בדרך כלל הוא קלידן מצוין מכורח הנסיבות. לטובים ביותר בטיפול באלקטרוניקה יש כישורים מוכחים בפסנתר: ריק ווייקמן, גארי רייט ואדגר פרוזה, אם להזכיר רק כמה.
כמו כן, המכונות שינו כיוונים מוזיקליים ושיפרו את הסאונד הכללי של להקות רבות. ג'ורג' דיוק ובמידה מסוימת צ'יק קוריאה הפכו מאנשי ג'אז מוכשרים לאטרקציות אהובות קהל על ידי אימוץ סינטיסייזרים. מוזיקת פיוז'ן היא תוצאה ישירה של הסינטיסייזר.
במוצאי שבת צריכה להיות מולנו קליניקה לשימוש באלקטרוניקה. למרות שאמרסון, לייק ופאלמר לא היו הראשונים להשתמש בסינטיסייזר, הם היו חלוצים בהרחבת גבולותיו. עכשיו השאלה היא האם האלקטרוניקה תגדל מהלהקות שהפכו אותן למפורסמות".
כמה היסטוריה מפוצצת מוח נמצאת בתוך אייטם קטנטן שגיליתי במלודי מייקר.
פינק פלויד מודל יוני 1972. "חשבתי לברוח לכמה חודשים ולא לחשוב בכלל על פינק פלויד".
באותה תקופה הייתה פינק פלויד להקה שמודעת כל הזמן לסכנות, ונחושה תמיד לפנות זמן לעצור ולחשוב היטב על הצעד הבא. זה לא קל אבל באותה שנה הצליחו ארבעת חבריה לקחת את החופשה האמיתית הראשונה שלהם מזה שלוש שנים ותכננו להתחיל להקליט אלבום חדש שייקרא ECLIPSE.
הם התנסו במערכות סאונד קוואדרופוניות מזה שנים, ועדיין יש עם זה בעיות, כפי שאמר קלידן הלהקה, ריק רייט, לעיתון SOUNDS:
"זה עדיין יכול להשתפר הרבה – לא הציוד בפועל, אלא מה שהכנסנו לתוכו. כרגע הצלחנו להשתמש בקלטות ובאפקטים ברביעייה אבל עכשיו הייתי רוצה שכל הלהקה תנגן באופן קוואדרופוני, כך שהבמה כבר לא תהיה מרכז הצליל. וזה מביא כמובן בעיות משונות, כמו למשל עיכוב של כשנייה בין נגינת צליל ועד שמיעתו דרך הרמקולים הרחוקים. זה הופך את הנגינה לקשה למדי. פתרון אחד עשוי להיות שכולם ילבשו אוזניות על הבמה. אבל אז זה יוביל אותך לשינוי דרסטי בגישה של הלהקה למופעים חיים. זה יהיה כמעט כמו להביא אולפן הקלטות לקהל, ולא אנרגיית רוק בימתית.
לפעמים זה קצת מדאיג כי אתה יכול להסתבך מאוד עם סאונד וציוד וכן הלאה. לפעמים אני מתגעגע לפשטות של הנגינה שהייתה בעבר. לפעמים אתה כל כך מודאג שהכל יעבוד, עד שהביצועים בפועל יכולים לסבול מזה. הייתי רוצה לחזור לימי העבר, מהבחינה הזו.
"אני לא מנסה לקטול את מה שאנחנו עושים, כי אני חושב שזה ממש טוב שאנחנו צריכים לנסות לעשות את זה, אבל לפעמים אני מרגיש שזה נגדנו. אני לא יודע איך האחרים מרגישים, אולי זה נותן להם השראה לנגן טוב יותר, וזה בהחלט קורה לי כשזה עובד טוב. אבל לפעמים אני מסתכל על המשאית הענקית שלנו ועל טונות וטונות של ציוד וחושב 'אלוהים, כל מה שאני עושה זה לנגן באורגן'.
סיבובי ההופעות לא תמיד באים לי בקלות. אני פשוט מרגיש שאני ממהר להסתחרר ולא יודע איפה אני, כשאני גר במלונות, במטוסים, בסיבובי הופעות אמריקנים - הכל מבלבל מאוד ולא עושה לך טוב. חשבתי לברוח לכמה חודשים ולא לחשוב בכלל על פינק פלויד. כך יהיה לי את החופש לא לחשוב כל הזמן תחת לחץ".
במאי בשנת 1965 פורסמה כתבה גם על להקת היארדבירדס בעיתון המוזיקה הבריטי, RAVE.
היארדבירדס תמיד ניסו להציג משהו טרי עבור המעריצים שלהם. "אתה לא יכול לעמוד במקום בעסק הזה", הסביר ג'ף בק הגיטריסט."אתה חייב להקדים את הזמנים. אנחנו משוכנעים שלאנשים נמאס לראות את אותן מצגות במה ישנות. אנחנו עובדים על רעיון חדש לגמרי עכשיו שייקח את הדברים בקצב מהיר יותר. אין הכרזות או הפסקות בין השירים. לדוגמה, השיר HEART FULL OF SOUL יחובר מיד לשיר STILL I'M SAD, עם רק כמה מילים שייאמרו במהלך ההקדמה. אנחנו עובדים על עיבוד סימפוני לפי קווים אלו ומקווים מאוד להוציא אלבום שיהפוך כל מחבב פופ לאוהד שיקום וישים לב".
כל היארדבירדס תיכננו לעשות אז תקליטי סולו שהתחילו עם הזמר, קית' רלף, שכבר שיר בשם MR ZERO עם ליווי תזמורתי. בינתיים הגיטריסט הנוסף בלהקה, כריס דרג'ה, והמתופף ג'ים מקארטי עבדו על כתיבת קומדיית מצבים.
"דבר אחד בטוח, וזה הקצב של הסצנה שהגיעה לנקודת הרוויה עבור להקות", אמר רלף. "אתה חייב להמשיך להפיק צלילים חדשים שימשיכו לפעול. אני יכול לראות את כל העניין קורס. ההתלהבות מלהקות ביט גוועת כאן".
בינואר 1967 סיפר פיט טאונסנד (מלהקת המי) למלודי מייקר את דעתו על כמה שירים ומוזיקאים אחרים. הנה ציטוטים נבחרים מאותה כתבה.
1. על השיר GOOD VIBRATIONS של הביץ' בויז: "שמעתי את זה בפעם הראשונה כשהייתי עם להקתי בשבדיה. התגובה הראשונה שלי הייתה שזה שיר פופ נחמד. יש לי הפרדה מוחלטת בין מוזיקת פופ למוזיקה נסיונית. השיר של הביץ' בויז זה פופ".
2. על להקת THE MOVE: "אני אוהב את מה שהם עושים. אני חושב שיש להם קהל מעריצים כמו זה שהיה לנו בזמנו כשהופענו במועדון המארקי. זה הקהל שהם ראויים לו - שהוא הטוב ביותר".
3. על הביטלס: "החיפושית היחידה שיש לי קשר אליה הוא פול. אני חושב שקית' מון מוצא את המקבילה שלו בג'ון לנון. אני אוהב את כל מה שמקרטני אומר והשירים שהוא כותב. אני מאוכזב מזה שהם לא עושים יותר אלבומים (הערה שלי: תזכרו, זה בתקופה שהביטלס פרשו מהופעות ולפני צאת דבר כלשהו מהם כלהקת אולפנים). הביטלס הם ההשראה המרכזית שלי במוזיקה. השיר 'אלנור ריגבי' היה צעד חשוב ביותר קדימה".
4. על להקת CREAM: "יש שתי להקות שאני ממש אוהב לאחרונה: CREAM ולהקתו של ג'ימי הנדריקס. שתיהן דומות בעיניי".
5. על דונובן: "אההה... אמרתי עליו בעבר כמה דברים מרושעים ואני רוצה להכות על חטא. הוא איש מאד נחמד ונראה לי שהוא יודע דברים על החיים שייקח לי זן רב לתפוס אותם בעצמי".
6. על צ'ארלי פארקר: "הוא פנטסטי. הנה דוגמה לכך שסמים לא הורסים את המוח. תראו איזה דברים נהדרים הוא עשה כשהיה בחיים. אני חושב שהסמים הוציאו ממנו עוד משהו שגרם לו להיות ערך חשוב בהיסטוריה המוזיקלית".
להקת ג'ת'רו טול מודל פברואר 1975. "אני לא ממש אוהב את זה שאנשים חושבים שאני ג'ת'רו טול".
איאן אנדרסון, מנהיג הלהקה, לא שש כל כך להתראיין באותה תקופה, אבל לקראת פתיחת סיבוב הופעות חדש הוא החליט להתראיין לכתב ה-NME. "עדיף שאעשה ראיון עכשיו, לפני הסיבוב, מאשר לעשות את זה אחר כך ולהצטרך לענות על הביקורות. עיתונאים הם דבר הרסני. כשאנשים מציעים ביקורת כמעין בידור לקריאה שנועדה לזעזע או להיות אכזריים או ציניים או אגרסיביים - זה דוחה. אני יודע שהתקליטים האחרונים שעשיתי היו קשים להקשיב בעשר הפעמים הראשונות. האלבום החדש שלנו, WARCHILD, נגיש הרבה יותר.
למעשה, המוזיקה לא פשוטה יותר מאשר בעבר. חלק זה כן, אבל הרוב זה לא. אני לא יודע אם אני אוהב את הרעיון להכין אלבום שאנשים חושבים שהוא האזנה קלה. הם יחשבו "אוווווו, זה תקליט רוק נהדר" וזו תהיה המסקנה היחידה שהם יפיקו ממנו. אבל זה לא פשוט כמו שזה נראה. אני קצת חושש שאנשים בטעות יחשבו ש"ילד מלחמה "הוא חזרה לסגנון שכבר כיסינו בעבר".
אנדרסון לא ערך ראיונות בשלוש השנים האחרונות עד אז. "זה נכון. אם הייתי עוסק בדיונים קולניים ונלהבים על פוליטיקה או כל דבר אחר, אולי היה לי על מה לדבר. מבחינה מוזיקלית הרגשתי שאמרתי הכל. ביליתי אתמול בלילה לפחות שעה בניסיון לשכנע מישהו בתחנת רדיו כאן בלוס אנג'לס שאין לי תחביבים. אין לי זמן פנוי. בדרך כלל אני לא יודע איזה יום היום. במקרה הנדיר שיש לי ערב פנוי, אני מבלה אותו בצפייה בחדשות. זה הרעיון שלי ללילה של חופש. אבל הבחור ברדיו היה בטוח שאני משקר. הבילוי שלי מגיע לגמרי במסגרת מוזיקלית. להיכנס לאולפן ולעשות סיבובי הופעות זה פנאי עבורי. במיוחד סיבוב הופעות. זה כיף! מכוניות ממוזגות, מטוסים נחמדים, בלאדי מרי כל בוקר אחרי שאני מתעורר, ביצים מקושקשות ובייקון, קפה וטוסטים...
אין לי שום דבר מזה בבית. חיי הפכו לקיום קליל ומהנה. אני אוהב להקליט, להתאמן, לכתוב, לנגן ולהפיק סיבוב הופעות. זה באמת מה שאני עושה כל השנה. זה מה שעשיתי בשנה וחצי האחרונות מאז סיבוב ההופעות האמריקני הקודם. לא הפסקתי לעשות מוזיקה למעט סוף שבוע אחד בו נפרדתי משאר הלהקה".
"בעברי רציתי להתפרנס ביציבות ופשוט לשרוד כמוזיקאי. השאיפה הפשוטה הזו לא ממש השתנתה. אין לי שום רצון אמיתי להגיע למטרות נעלות, פשוט אני לא רוצה להפסיק עד שאהיה באמת מוכן. שזה משהו שאני לא יכול לחזות כרגע".
בשנה שעברה הודיע אנדרסון על פרישה. התברר שההכרזה הייתה מוגזמת. "עבדתי קשה מאוד וריחמתי על עצמי. חשבתי שעלינו לכבות את המנוע. אם אתה באמת אומר 'אני באמת רוצה לעצור' למנהל שלך ולסוכנים שלך וכל האנשים האלו, הם מבינים שאתה לא מתלוצץ. בנוסף דיברנו על לעשות סרט, כך שזה נראה רעיון טוב להשתמש בזה כהסבר. בסופו של דבר, התקופה בה נעצרנו הייתה משהו מגוחך כמו יומיים. זה נראה כמו דבר גדול לומר, אבל במשך יומיים הלהקה לא הייתה קיימת. זו הייתה הפעם הראשונה מזה חמש שנים שיכולתי לומר 'אני לא חלק מהדבר שנקרא ג'ת'רו טול'. במשך יומיים זו הייתה תחושה מדהימה וחופשית ואז ידעתי שהגיע הזמן לעבוד שוב".
"החברים שלי הם רק חברי הלהקה, נשותיהם ומשפחותיהם ומשפחתי שלי במידה מסוימת. האנשים שאני עובד איתם יום-יום הם האנשים שאני מתערבב איתם מבחינה חברתית ואין לי באמת צורך בהרבה יותר. אני לא חושב שקל מאוד להכיר חברים אמיתיים עם מוזיקאים אחרים. כולנו קצת פרנואידים. אני קצת חושש כי בסופו של דבר נדבר על הייאוש המוזיקלי שאנו סובלים ממנו. אבל יכול להיות שזה רק אני. ברור שכשאתה מנגן כל הזמן מוזיקה, אתה עובר תסכול בניסיון ליצור צליל מסוים. מוזיקאים הם חבר'ה נחמדים וכל זה, אבל כולנו יותר מדי אותו הדבר".
"אני שמח שהשירים הוותיקים יותר שאנחנו מנגנים על הבמה נוטים להיות אלו שהאנשים הכי רוצים לשמוע. מה שרק מראה כי לכולם יש טעם טוב מאוד. אם הייתי צריך לדאוג לשמור על ההצלחה שלי, זה היה מאוד לא נוח. לכן אני לא דואג למכור מיליון תקליטים או למכור סיבובי הופעות. אני רק חושב לעשות תקליטים שמושכים אותי. זה מספיק".
"אנשים התחילו לחשוב שאני ג'ת'רו טול: 'היי טול. היי גבר. היי ג'ת'רו. היי ג'ט'. פעם קראו לי 'ג'ט, שלדעתי היה די אטרקטיבי, אני חייב להודות. זה לא היה על ידי בחורה, למרבה הצער, אלא על ידי ג'נטלמן צעיר וחולה למראה, מאחת ממדינות הדרום. אני די מתנער מזה כי זה שם ששייך בצדק לכל חמשתנו בלהקה. אני השריד היחיד מההרכב המקורי, אבל לכולנו משלמים את אותו הכסף ולכולנו אותו חלק מההוצאות. אז אני לא ממש אוהב את זה שאנשים חושבים שאני ג'ת'רו טול. זה מצחיק, אבל אני חושש ששאר הבחורים ירגישו שהם פשוט הנגנים מאחוריי, כשהאמת היא שאני הזמר האומלל שתקוע לפניהם".
על היצירה THICK AS A BRICK: "הייתי באמצע סיבוב הופעות והתחלתי לכתוב משהו לאלבום הבא. התחלתי עם המילים בעצם, והשיר שידעתי שייקרא 'עבה כלבנה'. איכשהו פשוט שכחתי להפסיק, אני מניח. זה היה מצחיק כי בהתחלה פשוט חשבתי שזה הולך להיות שיר ארוך קצת יותר וזהו. אחרי בערך 10 דקות של מוזיקה ידעתי שזה הולך להיות שיר ארוך למדי וחשבתי, 'ובכן, זה חצי צד של אלבום ובאותה מידה אני יכול להפוך אותו לצד שלם'. אחר כך הגעתי לסוף הצד הראשון ועדיין לא סיימתי. המשכתי ועשיתי את השאר. זה היה דבר מספק לעשות. כשבאנו לעשות את האלבום שאחריו, התחלנו להקליט שוב שירים נפרדים. אבל ההתרגשות לעבוד ככה כבר לא הייתה שם, אז סילקנו את כל הדברים האלה. עשינו שלושה צדדים של אלבום כפול וזרקנו את הכל. חזרתי ופשוט לקחתי משם מעט והרחבתי את זה לתקליט A PASSION PLAY".
"אני חושב שרוב האנשים מודעים לכך שאני לא עומד על רגל אחת כל הזמן ואני לא רק מנגן בחליל. אני מנגן בסקסופון ובגיטרה יותר ממה שאני מנגן בחליל. אני דווקא מוצא את החליל מעט מייגע. יש לו מגבלות, בהיותו כלי מונופוני. אתה יכול לנגן רק תו אחד בכל פעם. זה נהיה מאוד מגביל אלא אם כן אתה בקיא לגמרי בכלי, מה שאני לא. אני יכול לנגן מספיק טוב כדי שאנשים יחשבו שאני טוב בזה".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר
