ברוכים הבאים לבאנדל 12 ומעניין של כתבות רוק נדירות מהסיקסטיז והסבנטיז, אותן ליקטתי, ערכתי, תרגמתי וחיברתי בהן את הנתונים. פה תמצאו פרטי מידע מיוחדים ביותר שרוב הסיכויים שלא הכרתם. אז בואו נצא לדרך... קריאה מהנה.
איאן גילאן (הזמר של דיפ פרפל) מודל מאי 1972, בעיתון רקורד מירור.
אז היה איאן גילאן המפיק הגאה באלבום של להקת JERUSALEM, שהייתה ההחתמה הראשונה בחברת ההפקה שהוא הקים.
"העניין שלי היה ביכולת לייעץ" אמר גילאן לכתב הרקורד מירור. "לא כל כך הפקתי את האלבום אלא רק יעצתי בכמה בעיות טכניות והצעתי כמה הצעות. נתקלתי בלהקה בתקופה בה חבריה ניסו להשיג חברת תקליטים והיו במצב של בלבול. במובנים מסוימים, זה דבר נוסטלגי בשבילי כי אני רואה אותם עוברים את אותן בעיות שהיו לי בימים הראשונים, אפילו לפני להקת EPISODE SIX בה הייתי חבר, כששרתי עם להקות מקומיות במידלסקס. תמיד הצטערתי על כך שמעולם לא היה לי תיעוד של המאמצים המוקדמים האלו כי היה משהו בהתלהבות העזה של לידה מוזיקלית מוקדמת שלעולם לא יחזור.
אני לא רוצה ליצור את הרושם שהבנים האלו בלהקה הם טירונים כי הם לא. הם התחילו לנגן ביחד בבית הספר לפני חמש שנים. לאחרונה הם הביאו זמר חדש, לינדן וויליאמס, ויש לו יכולת קולית ששכנעה אותי, שיש לו את מה שצריך".
גם לחברי הלהקה היה מה להגיד. פול דין, הבסיסט: "לצעירים יש באופן טבעי יותר אנרגיה ואנחנו רוצים לראות אותם מסתובבים ונהנים עם המוזיקה שלנו. אני חושב שאנשים כמו מארק בולאן הצליחו כי קהלים צעירים רוצים לראות משהו קצת אקזוטי על הבמה. אנחנו להקה נוצצת במובן הזה - קצת מרושעת וקצת חושנית. אנו משתמשים בהרבה נפח אבל לא כדרך זולה לייצר התרגשות".
על היותם להקה שמחממת אמנים אחרים הוא אמר: "הבעיה בנגינה כחימום ללהקות גדולות היא שאתה יודע שהם באו לראות את האמן הראשי ואתה באמת צריך לקרוע את התחת כדי לקבל תשומת לב".
גילאן התערב: “המטרה של להקת חימום היא לגרום ללהקה הראשית להיראות חיוורת. אני חושב ש- JERUSALEM הורידה כמה נקודות מהלהקות אותן חיממה לאחרונה, כמו להקת MEDICINE HEAD".
להקת JERUSALEM כבר הספיקה אז לקרוא כמה ביקורות לא מחמיאות על תקליטה החדש (שבהמשך הפך להיחשב כקלאסיקה כבדה למביני דבר). גילאן: "אני באמת מרגיש שחלק מהמבקרים האלו אינם יכולים לקבל את העובדה ש'מוזיקה כבדה' הפכה כעת למוזיקת פופ מתוקף העובדה שהיא פופולרית. הם כותבים ביקורות עם הראש בחול. מדוע נראה שכותבים מסוימים מאמצים את העמדה הזו ששום דבר לא יכול להיות טוב אם הוא מקובל ברבים? מבקרים שאינם מוכנים לעודד כישרון חדש ורק טוענים שאף להקה לא תהיה טובה כמו אלה שנמצאות בצמרת, לא עושים טוב לעצמם או לעסק שמאכיל אותם. הם זרקו לפח מופע שאולי 5,000 איש היו בו ואהבו והדבר המצער הוא שאולי רבע מיליון איש קראו את הביקורת וקבעו את דעתם לפי ראש המבקר".
מה ארתור בראון מספר על עצמו? מוזמנים לקרוא במה ששלפתי מעיתון NME, אוגוסט 1968.
באפריל 1970 פרסם עיתון NME הבריטי כתבה על להקה חדשה יחסית ושמה בלאק סאבאת', שנראתה בעיני רבים כאחת שמתעסקת בעניינים של מאגיה שחורה, למרות שחבריה התעקשו שלא.
גיטריסט הלהקה, טוני איומי, הסביר: "כולם חושבים שאנחנו להקה שמתעסקת בזה. אבל אנחנו בחרנו בשם הזה רק כי הוא מצא חן בעינינו. אני מסכים שכמה מקטעי התקליט שלנו מדברים על דברים לא טבעיים, אבל זה הכי רחוק שהלכנו. התקליט הבא שלנו יכיל מוסיקה יותר אינסטרומנטלית. הייתי חבר בלהקת ג'ת'רו טול במשך כמה שבועות. מבחינה מוסיקלית הם טובים מאד אבל הלהקה ההיא מתייחסת למוסיקה שלה כאל עבודה, בעוד שאצלנו פה אנו מתייחסים לזה באופן רגשי. אנחנו בלהקה הזו גם חברים טובים. הם לא.
כשהצטרפתי לג'ת'רו טול, זו כבר הייתה להקה גדולה. עם בלאק סאבאת' אני חש יותר בנוח כי פה אני חלק מלהקה שעדיין מנסה לפרוץ. המוסיקה המחתרתית כרגע היא מבורכת. אנשים פתוחים ללמוד צלילים חדשים ויש הרבה להקות חובבניות וטובות שלא מצליחות לפרוץ. יש, למשל, להקה אחת שנקראת HOT SPRING WATER שאני מאד אוהב אבל אין לה שום גב להישען עליו. אני גם מאד אוהב את מוסיקת כלי הנשיפה של דם, יזע ודמעות ושל שיקגו. אני מאד מקווה שאזכה לראותן בסיבוב ההופעות שמצפה לנו בארה"ב. אנחנו חוששים מעניין המאגיה השחורה שהודבקה לנו, כי בארה"ב יכולים ללכת עם זה נגדנו. אנחנו אפילו שוקלים לשנות מילים של שירים פה ושם כדי להתאימן לשם. אני מאד רוצה גם לראות הופעות של גיטריסטים כמו ג'ו פאס ואלווין לי. יש להם את זה. הם מנגנים ואתה לא שומע פתאום איזה קלפטון שפורץ בנגינתם. הם מיוחדים".
בריאן וילסון, מהביץ' בויז, עובד בקדחתנות על מאסטרפיס חדש - שנת 1967. עיתון "דיסק".
להקת פינק פלויד ומוזיקת הפופ מודל דצמבר 1969. עיתון NME
שלוש שנים אחורה, כשהכל התחיל, פינק פלויד לא קיבלה את ברכת הדרך מצד חוקרי הפופ, אבל המשיכה לעשות אולי יותר מכל להקה אחרת כדי לפתוח את הדרך לזן החדש של נגני הפופ. בשנת 1969 היה ברור שהסצנה המוזיקלית הבריטית השתנתה גם הודות להם. חברי פינק פלויד היו אלו שצחקו אחרונים.
קלידן הלהקה, ריק רייט, לעיתון NME: "כשהתחלנו להופיע ב-UFO, זה היה מקום יפה לנגן בו , אבל כשיצאנו מחוץ ללונדון - אף אחד לא רצה לדעת עלינו. אנשים נהגו לזרוק עלינו בקבוקים. יחד עם זאת קיבלנו להיט עם SEE EMILY PLAY ואנשים ציפו שננגן להיטים. במקום זאת באנו עם המוזיקה המוזרה הזו שהם לא הבינו. אנשים פשוט לא האמינו בנו ואני חושב שהם ראו בנו בדיחה ענקית. הם ראו בנו פריקים שעולים על הבמה ומנגנים מוזיקה מטורפת. לעולם לא אשכח את פיט מאריי שאמר, בתכנית הטלוויזיה JUKE BOX JURY, שאנחנו בסך הכל קאלט ושנחזיק מעמד שישה חודשים בלבד".
מן היסודות שהניחו פינק פלויד ודומיהם צמח זרם המחתרת שהתפזר לאוניברסיטאות, כשהסטודנטים קיבלו בברכה את המוזיקה הזו. רייט: “ידעתי שזה יקרה מתישהו אבל לא ידעתי אם זה יקרה מהר או לאט. היום המחתרת והלהקות בה מקבלות כסף טוב יותר. אני מסכים שזו מוזיקת הפופ של היום, וזה ממש נחמד כי יש כל כך הרבה להקות שמנגנות מוזיקה טובה וזה מקובל בהרבה מקומות. זה רק הולך ומשתפר. אפילו גלזגו, שאפשר לצפות שתהיה בה סצנה גרועה להפליא ללהקה כמונו, היא מקום ממש יפה לנגן בו. בגלל זה, אפילו הפופ המיינסטרימי הופך להיות טוב יותר. הקהל דורש כעת שאתה חייב לנגן בכלי שלך - זו לא רק שאלה של פרצוף יפה או ללבוש בגדים זוהרים. גם נחמד שמה שקרה בשלוש-ארבע השנים האחרונות עודד מוזיקאים טובים באמת לדאוג למה שקורה בפופ ולהקים להקות משלהם. זה מאוד מעודד לגלות שמה שאתה מאמין בו הוא מסחרי".
לאחר כמה הצלחות בינוניות עד כישלונות עם תקליטונים, פינק פלויד ירדה מהשוק הזה כדי לקבע את שמה באמצעות אלבומים. הסט הכפול שלה, "אומהגומה" נמכר לא רע.
רייט: "קיבלנו את ההצלחה האחת עם השיר על אמילי ואז שני שירים אחרי זה לא הצליחו. אז הבנו שלא חשוב לקבל להיטים. אני מוצא את כל העסק של הפופ נגרר, וסצנת התקליטונים היא שוק גוסס, בכל מקרה. אם היינו מקבלים תקליטון שהגיע למקום הראשון, זה יכול להיות נחמד אבל זה לא יהיה חשוב כי זה לא מה שאנחנו עוסקים בו”.
עם זאת, הוא לא ראה שום דבר רע בכך שלהקות אחרות פרצו לתחום התקליטונים. "זה שטויות להגיד שהן התמסחרו. להקות כמו ג'ת'רו טול ופליטווד מאק מאמינות במה שהן מנגנות ובסוף זה תמיד מסתכם במוזיקה. מעכשיו אני מאמין שמוזיקת פופ תהיה מוזיקה טובה. יהיה עוד שינויים אבל הסטנדרטים הועלו ואני לא יכול לראות אותם יורדים שוב. אנו רוצים לכתוב יצירה שלמה לתזמורת ולעצמנו, כך שהלהקה תהיה חלק נוסף בתזמורת".
1967... מלודי מייקר... "ROLLING STONED"
הנה ביקורת על הופעה של להקת איגלס בעיתון SOUNDS, שפורסמה בדצמבר 1976.
"כרגיל, בטקסס, הם חייבים להשוויץ. לפני שנה, הפסגה נפתחה בפינת אדלו וטימונס, ממש ליד הכביש המהיר הדרום-מערבי. אין שום דבר יוצא דופן בזירה המקורה הזו במבט ראשון. האולם מחזיק בסביבות 20,000 להופעת רוק'נ'רול, זה בהחלט לא המתקן הגדול ביותר בתחום. רק אחרי שאתה רואה שם הופעה אתה מבין שהטקסנים עשו את זה שוב - הפעם עם קלאס. כי אולם SUMMIT הוא פשוט האולם הכי טוב מסוגו בארץ, אולי בעולם.
כמובן, אני לא משווה את זה לתיאטראות קטנים ואינטימיים יותר. אבל בהתחשב בעובדה שיש לך להקות שרוצות לנגן באולמות עצומים כל כך, קשה לחשוב על משהו טוב יותר. הישיבה טובה, האבטחה צמודה אך לא בולטת, הבמה ממוקמת היטב, הצליל יכול להיות צלול (זה היה בלילה הזה) ויש שני מסכי ענק תלויים על הקורות בכל קצה של המקום, ועליהם מוקרנות תמונות הווידאו החדות והבהירות ביותר של המבצעים שכל אחד יכול לבקש. זו המערכת של האולם עצמו, והיא מביישת את כל ניסיונות הווידאו האחרים שראיתי אי פעם.
שני מפעילי המצלמות מתקרבים לנערות טובות מראה בקהל, אשר - זו טקסס - צריכות להשוויץ בקסמיהן על ידי הסרת פריטי לבוש לקול צהלות הקהל הצופה במסך. אחרי תריסר או משהו מעשי חשפנות של חובבים, הגיע הזמן שהלהקה הבאה תעלה.
למיקום המושלם הזה הגיעה הלהקה הכי פרפקציוניסטית שהולידה אי פעם ארצות הברית. זה היה האיגלס, כמובן, הלהקה שמבלה ימים על עבודה עם אקורד אחד, שבועות של מציאת המילה המתאימה לבית בשיר. ובלילה הזה, למעט סוג מוזר של קהל שיכור יתר על המידה, חברי הלהקה כמעט לקחו את זה עד הקצה, לקצה השלמות.
האיגלס מעולם לא העלו הופעה גרועה שראיתי, אבל בפעם הקודמת, לפני כמעט שנתיים, הופעת הבמה שלהם נראתה יותר מרותקת לתדמית מאשר למוזיקה. מההתחלה, הלהקה הפגינה חוצפה מרעננת. גם כשהם היו רק אקט פתיחה, הם נראו כחבורה מתנשאת שהחסד המציל שלה היה שיש להם הרבה על מה להתנשא. שום ענווה שקרית, שום תודה מזויפת מכל הלב עבורם. הם התנהגו כאילו הם עושים טובה לקהל שהסכימו לנגן עבורו ומי שזכו להיות שם צריכים להיות אסירי תודה.
זה היה בסדר לזמן מה, כי גם אם לא היה אכפת לך מהגישה שלהם, לא הייתה לך שום בעיה לאבד את עצמך במוזיקה שלהם. אבל סיבוב ההופעות שלאחר יציאת האלבום ONE OF THESE NIGHTS הראה שכל העניין מתחיל להחמיץ. הלהקה התחילה להישמע חלולה מבפנים. מאז חלו כמה שינויים. הגיטריסט ברני לידון עזב. הגיטריסט ג'ו וולש הצטרף. המתופף דון הנלי פיתח כיב קיבה וקרה הרבה יותר מאחורי הקלעים. דבר אחד בטוח: האיגלס השתנו.
נעלמו הסימנים הקלושים של בוז על הבמה. במקום זאת, הייתה תחושה, יותר תחושה ממה שראיתי אי פעם מהלהקה. והיה עונג על הבמה - לא עונג להראות כמה הם נהדרים, אלא עונג במוזיקה, בנגינה אחד עם השני, בלהיות שם וליהנות מכל זה.
גלן פריי התחיל את זה באומרו, 'שלום יוסטון, אנחנו האיגלס מלוס אנג'לס', והלהקה נכנסה ישר לביצוע השיר TAKE IT EASY. הדבר שהיכה מיד היה שלוש הגיטרות: פריי, וולש ופלדר. וולש היה, כמובן, המצרך הלא ידוע. ובכן, עכשיו הוא ידוע, ומה שקרה לו פשוט מדהים. הוא הפך לחבר להקת איגלס
היו לגלגים בשפע כאשר הנציג הזה של גיטרת הרוק הקשה הצטרף לאיגלס האווריריים, בעלי האוריינטציה הלירית. אבל זה עבד. לא רק שג'ו משתלב בדיוק, אלא שהוא אפילו יצירתי בסגנון שאומץ לאחרונה. זה כאילו הוא חבר בלהקה מההתחלה. רק בשניים-שלושה השירים הישנים של וולש שהלהקה מבצעת, הוולש הישן מגיע והאיגלס נשמעים כלהקת הליווי שלו. זה מהפך מדהים. דבר נוסף על וולש: נראה שהוא נהנה יותר ממה שהוא אי פעם נהנה כשהיה האיש הקדמי של הלהקה שלו. פלדר מנגן כמה מהסולו הלוהטים ביותר ששמענו ממנו. אבל למרות שעדיין קל להצביע על מעלותיו של כל מבצע ולהעריך סולואים בודדים בכל שיר, איכשהו אלו נוטים לדעוך יחד בשמחת המוזיקה. זו להקה שם למעלה עכשיו - אולי בפעם הראשונה - שלוקחת כוח אחד מהשני ומנגנת כיחידה בנפש וגם בגוף. ההשפעה הכוללת של כל החברים היא אדירה. כפי שאמרתי, נהניתי בעבר מקונצרטים של איגלס, אבל מעולם לא הייתי המום. הכי מעניינים היו שני שירים מהאלבום החדש, HOTEL CALIFORNIA, שהוא אלבום קונספט על מדינת ביתם של האיגלס. עם זאת, לא שיר הנושא ולא WASTED TIME יחבבו את הלהקה על השוביניסטים מקליפורניה. שניהם שליליים מאוד, כאשר 'מלון קליפורניה' מדמיין את המדינה כמלון דקדנטי ומעורפל שאין מנוס ממנו, הכל בקצב בסגנון לטיני.
לפני שהם מגיעים לאנגליה, האיגלס כנראה יוסיפו עוד שיר אחד או אולי שניים מהאלבום החדש. הם מרגישים טוב עם זה, למרות הנושאים המדכאים, ויש להם זכות, אם שני השירים האלו הם אינדיקציה טובה לשאר. אחרי יותר משנה של אי ודאות ושמועות, האיגלס עפים גבוה מתמיד".
1967... עיתון NME... בוב דילן עדיין מסתגר...
כתבה על פול מקרטני בעיתון SOUNDS בשנת 1971.
"פול מקרטני, שישב ליד שולחן הבקרה באולפן מספר 2 של EMI באבי רואד - 'הגעתי לניו יורק בחיפוש אחר האולפן הטוב בעולם, אבל אני מעדיף אותו כאן' - הוא דיבר, לא באופן לא טבעי, על הלהקה החדשה, כנפיים. 'בלילה לפני שג'ון אמר שהוא עוזב את הביטלס וכל זה, היינו בבית ופתאום התחוור לי שאם כל השאר לא ירצו לעשות את זה, אני אשיג להקה משלי, גם אם זה רק משהו קטן כמו ג'וני קאש, רק כדי שאוכל להיכנס לשם ולשיר. כי זה כל מה שרציתי, רק לנגן'.
עבר הרבה זמן מאז, ופול הוא היחיד שעדיין לא יצא להופיע. ג'ון עשה את זה - בקיימברידג', בטורונטו, בפילמור איסט - ג'ורג' עשה את זה - עם דילייני ובוני, ועם רינגו וכל השאר במדיסון סקוור גארדן. אבל פול התחבא. היו שני אלבומים (MCCARTNEY ו- RAM - נ.ר) שלא זכו לביקורות טובות במיוחד, ובאופן אישי מצאתי אותם די חסרי חיים, בנוסף לתקליטון המוזר שהוא הוציא (ANOTHER DAY - נ.ר)
אבל עכשיו יש את כנפיים - להקה. אין תוכניות מוצקות לצאת לסיבוב הופעות, למרות שכרגע הם היו רוצים לעשות את זה, אבל יש אלבום. הקשבנו לו באולפן - מקרטני מתרוצץ על מושבו וברור שהוא שמח - ובוודאי לי זה נשמע כאילו מקרטני גילה איך לעשות את זה שוב.
צד אחד של התקליט רוקי, חזק ובקול רם, הצד השני זז לאט יותר - בדיוק כמו התקליטים הישנים. ככה הוא תכנן את זה. זה מסתיים בשיר DEAR FRIEND - שיר איטי מאוד, פסנתר, כלי קשת. 'זה השיר היחיד שעוסק בכלל במצב הביטלס', הוא אומר. פול לא אהב את הפוליטיקה בביטלס וכל מה שהוא רצה זה להיות מחוץ לכל העניין, להחזיק בזכויות היוצרים על השירים שלו, לשכוח את הביטלס, לחתום על פיסת נייר שאומרת שנפרדנו, הכל יהיה משותף לארבעה.
'וג'ון אמר שזה נכון אבל זה כמו לבקש מאיתנו להפסיק את ההפצצות בווייטנאם'. בסופו של דבר החלטנו שכולנו וייטנאמים, אז זה בסדר... אבל אני כל הזמן רוצה לשלוח לו גלויות שאומרות שהמלחמה נגמרה אם אתה רוצה בזה. זה פשוט מטורף, אני בטוח שהאמת היא הרבה יותר פשוטה ממה שקורה. ג'ון רוצה למחוק הכל ולהתחיל מחדש, אבל בכך הוא אף פעם לא מנקה שום דבר. הוא רוצה שזה יהיה הוא ויוקו נגד העולם, או מה שלא יהיה, אבל הוא עדיין עם כל האחרים, עם כל החוזים והפגישות והכל. אבל הוא מתעצבן מזה - אני מרגיש את זה. היו לי כמה שיחות טובות לאחרונה רק עם ג'ון, והרגשתי הרבה מכנה משותף איתו. וצפיתי בו בתוכנית הטלוויזיה של מייקל פרקינסון, ובאמת שהרבה מהדברים שהוא עוסק בהם, אנחנו גם שם'.
האם הוא אהב את האלבומים של ג'ון? 'אהבתי את IMAGINE, את האחרים לא אהבתי במיוחד. אני חושב שהשיר שהוא כתב עליי, HOW DO YOU SLEEP, טיפשי. הוא הטיח בי שאני חי עם סטרייטים. כן, אז מה? חצי מהעולם המזורגג הזה חי עם סטרייטים. אני לא רוצה להיות מוקף במוזרים. אני די אוהב כמה אנשים סטרייטים, יש לי תינוקות סטרייטים. הוא שר שהדבר היחיד שעשיתי היה אתמול. זה לא מפריע לי. גם אם זה היה הדבר היחיד שעשיתי, זה לא רע, אבל זה לא, והוא יודע'.
אבל בחזרה לכנפיים. יש פול, ויש לינדה, ודני ליין, והמתופף דני סייוול שפול מצא בניו יורק לפני שעשה את RAM. פול ערך אודישן למתופפים במרתף חשוך, והוא ביקש מקצב רוק'נ'רול. דני הלך ישר אל הטום טום שלו - כל האחרים הלכו על גישה שונה ודני קיבל את העבודה. 'אני מנגן בכל הגיטרה המובילה באלבום החדש', אמר פול, 'חוץ מכמה מקומות שבהם דני (ליין) ואני מנגנים בהרמוניה. אני מעריך את עצמי כגיטריסט'.
לינדה שרה, כותבת עם פול, ומנגנת הרבה בקלידים. 'אני אוהב את מה שהיא עושה. הסגנון שלה הוא לא כמו המקצוען שיש לו את כל הטכניקה, אבל זה כמו ציורי ילדים. זה לא דימוי טוב במיוחד, אבל יש בה את מה שיש לציורי ילדים... תמימות'.
האלבום הוקלט עם מעט מאוד חזרות, והרבה מהרצועות הבסיסיות נעשו בלייב באולפן - רחוק מאוד מהשיטות הטכניות הקפדניות של משהו כמו RAM. למה הוא לא עשה דבר כזה קודם? 'באופן מסוים הצלחתי, אבל זה הייתי אני שניגנתי בכל הכלים, ואי אפשר להיכנס לזה באותו אופן. באלבום הסולו הראשון שלי הייתי פחות או יותר רק אני בוחן את הסטודיו בבית - הילדים מאחור, לינדה בישלה ארוחת ערב ואני ישבתי וניגנתי. זה היה רק האלבום הזה, ואז RAM היה רק האלבום הבא. אנשים לא ממש אהבו אותו אבל לא כל כך אכפת לי כי אני אוהב את זה'.
עד כמה היה חשוב לו שאנשים כמו מבקרי מוסיקה יאהבו את עבודתו באופן כללי? 'ברור שאני מקווה שאנשים יאהבו את מה שאני עושה'. כנפיים יצרו אלבום, אבל הרעיון היה להקים להקה שלא תעשה רק תקליטים אלא שתנגן הרבה ביחד ותצא לדרך. 'אנחנו עדיין לא יודעים בדיוק איך אנחנו הולכים לעשות את זה, חוץ מזה שאנחנו יודעים שאנחנו הולכים לעשות את זה בשקט עד שהלהקה תקבל את הביטחון לדעת שאנחנו יכולים לנגן בכל מקום. אבל אני לא רוצה להתחיל עם עניין גדול של הופעת כנפיים באלברט הול!, עם כל אנשי העיתונות והעסקים שם. הרעיון הבסיסי הוא שנגיע למקום שפשוט בא לנו לבקר בו באותו זמן, וננסה לארגן הופעה קטנה. נעשה את זה תחת שם אחר או משהו. ימי ההופעות הכי טובים שלי היו בקאברן בליברפול, מפגשי צהריים, כשהיית פשוט עולה לבמה עם רול גבינה וקולה וסיגריה, ואנשים היו נותנים לך כמה בקשות, והיית שר אותן בין אכילת הכריך שלך. זה היה נהדר עבורי, אני חושב שעשינו משהו נהדר באותם ימים - באמת קיבלנו שם קרבה, שלא קיבלנו שוב עם קהל. ואם מגבר גיטרה התפוצץ או משהו, זה לא היה משנה, כי פשוט היינו מרימים גיטרה אקוסטית ושרים וכולם היו מצטרפים. זה היה השלב עם הביטלס שחשבתי שהוא הכי טוב, וזו הדרך שבה הייתי רוצה להיות מסוגל לנגן שוב - אם במקרה כמה אנשים יגיעו להופעה אז זה בדרך כלל נהדר, אבל אם כולכם יושבים שם כמו פינגווינים ומחכים לשפוט אותי, אז אני אהיה עצבני, ואני לא הולך ליהנות מזה. אני לא כמו ג'ון, שבולע את העצבים שלו בטורונטו ונהיה חולה רגע לפני שהוא עולה לבמה - זה לא הכרחי, ואם זה לא הכרחי, אני לא הולך לעשות את זה. אני רק מנסה לשמור דברים משוחררים, כי החיים עצמם משוחררים. כולם מדברים על חופש וכל זה, אבל כל מה שאתה צריך לעשות כדי לקבל אותו זה פשוט לקחת אותו. אתה לא צריך לעשות סנטנה ולטייל בעולם או משהו. כל עוד אנחנו שומרים על החופש הבסיסי הזה, אני לא חושב שנטעה הרבה".
ג'ון לנון על בריאן אפשטיין, מנהל הביטלס שזה עתה מת, בעיתון "דיסק", 1967
כתבה על להקת העכבישים ממאדים, כבר בלי דייויד בואי, בעיתון SOUNDS, בסוף 1976:
"העכבישים ממאדים חבויים כרגע בחזרות לקראת סיבוב הופעות בריטי. מרחק רב מדיוויד בואי. אחרי הכל, אפשר בהחלט להאשים את הבחורים האלה שהם קצת שובבים שמסתובבים וקוראים לעצמם בשם הזה. גם הפסנתרן מייק גרסון לא יצטרף לעכבישים ממאדים. עם זאת, הוא ניגן באלבום שלהם. הוא עשוי להצטרף אליהם לסיור, כשהוא יתממש. אם הם לא יצליחו למצוא נגן מקלדת אחר, כלומר. והם? הם הבסיסט טרבור בולדר והמתופף וודי וודמאנסי. חצי מהעכבישים המקוריים שתמכו בבואי. ליתר דיוק, חטיבת הקצב בלהקה ההיא.
'הכל תלוי בכמה חשיבות אתה מייחס לשם וכמה אתה שם על המוזיקה ועל הלהקה', מעיר טרבור בולדר בצורה מדהימה. עם טרבור זה הוא פיט מקדונלד, סולן העכבישים. פיט מדבר לעתים רחוקות ומפהק לעתים קרובות. זה בגלל שהוא לא יכול היה ללכת לישון אתמול בלילה כי הוא נסע מביתו בניוקאסל ללונדון כדי לאסוף את טרבור מביתו. 'נכון. שם הלהקה הזה זה מנוף. זה מקום בשבילנו ללכת ממנו. למה לעזאזל אני צריך לנסות ולהתחיל שוב בתחתית אם יש לי משהו שאני יכול להשתמש בו? אבל אנחנו אוהבים את השם ומעולם לא הספקנו לעשות אלבום לבד בתור להקה אמיתית. מה שתוכנן להיעשות. זה נפל כשפשוט התפרקנו, אתה יודע, כאשר מיק רונסון הלך והכין אלבום משלו. ולכן החלטנו לעשות אחד ואנחנו אוהבים את השם. אנחנו חושבים שזה שם טוב. זה יוצא דופן'.
טרבור בולדר ערך חיפושים ממושכים ונפלים כדי למצוא מוזיקאים להקים להקה משלו. אף אחד לא היה מתאים. יום אחד הוא נכנס למשרדים של CUBE RECORDS ונפגש עם בארי בת'ל, פליט ממשרד הניהול של דייויד בואי. בת'ל המליץ תחילה על זמר, פיט מקדונלד, מלהקת ג'ורדי. בולדר אהב את השירה שלו בסגנון פול רודג'רס. 'והחלטתי להיפגש גם עם וודי (וודמאנסי). וודי חשב שזה רעיון טוב, כי הוא לא עשה שום דבר באותו זמן. אז היינו שלושה והיינו צריכים נגן גיטרה וצירפנו את דייב בלאק, גיטריסט בלהקה בשם קסטרל'.
האם הייתה תקופה אחרי שעזבת את בואי שבה תהית מה לעזאזל אתה הולך לעשות הלאה? 'טוב, אוטומטית חשבתי מה לעזאזל אני אעשה, אתה יודע. אבל החלטתי שיש רק דבר אחד לעשות וזה להקים להקה אחרת, אתה יודע. תתחיל לנגן שוב. כי לא הפסקתי לנגן רק בגלל שסיימתי עם דיוויד. גם כשאני מסתכל על זה עכשיו, קשה מאוד להעלות על הדעת את כל הפעמים שהייתי על הבמה. זה כאילו שהייתי בתמונות וצפיתי בזה בתמונות ואתה מקבל כמו הצצות. קצת שכחתי איך זה לנגן איתו, אתה יודע. אני מתכוון כאילו אתה מנגן עם בואי ואתה מנגן בס ואתה תורם לאלבומים עם כמה רעיונות, אבל זה בערך כמה רחוק שתגיע. אתה לא יכול לכתוב שום שיר שם. בעוד שבדרך זו יש לנו יותר חופש. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה וליהנות מזה. כל אחד יכול לכתוב ולהכניס את הרעיונות שלו וזה מרגיש יותר כמו להקה יציבה בעוד שלפני כן זו הייתה להקה ואיש אחד ולא ידעת מה הולך לקרות אחר כך. ובסופו של דבר, כמובן, פשוט התפרקנו. אם נקבל את הקידום הנכון ונכניס את הלהקה לסיבוב הופעות וניתן לאנשים לראות את הלהקה, נוכל להצליח. זו להקה מאוד ויזואלית. מאוד רוקית. אנחנו לא רק עומדים שם. עדיין יש לנו את התלבושות שלבשנו עם בואי. עדיין יש לנו את הבגדים. אנחנו תמיד יכולים ללבוש כאלו. אבל בהשוואה לעניין בואי זה הרבה יותר גולמי. הרבה יותר רוקי. אין כל כך הרבה תיאטרון פה'..."
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר
Comments