top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

באנדל רוק - מקבץ כתבות רוק נדירות מן העבר 15

עודכן: 24 באוק׳ 2023




ברוכים הבאים לבאנדל 15 ומעניין של כתבות רוק נדירות מהסיקסטיז והסבנטיז, אותן ליקטתי, ערכתי, תרגמתי וחיברתי בהן את הנתונים. פה תמצאו פרטי מידע מיוחדים ביותר שרוב הסיכויים שלא הכרתם. אז בואו נצא לדרך... קריאה מהנה.


לחלק את קרדיט כתיבת השירים שווה בשווה - צעד נכון? הנה מה שהיה בדיפ פרפל.


בשנת 1969 הייתה להקת דיפ פרפל לקראת צעד משמעותי מאד שלה קדימה, עם כניסתם של הזמר איאן גילאן והבסיסט רוג'ר גלובר. בשלושת אלבומיה לפני כניסתם חולק קרדיט הכתיבה למי שבאמת כתב את השירים. אבל בעת הכנות הלהקה את אלבומה האולפני הרביעי, DEEP PURPLE IN ROCK, הוחלט שכל השירים יצויינו כנכתבו על ידי חמישה: הגיטריסט ריצ'י בלאקמור, הזמר איאן גילאן, האורגניסט ג'ון לורד, הבסיסט רוג'ר גלובר והמתופף איאן פייס.


אבל לא כך היה במציאות, מבחינת כתיבת שירים. לפי דיווחים של בלאקמור וגלובר, שנים לאחר מכן, היו אלו הם שדאגו להביא את הבסיס לשירים השונים, כשגילאן מוסיף להם מילים. לורד, לטענתם, בקושי תרם לכתיבת השירים והיה עסוק יותר בלכתוב דברים קלאסיים לעצמו.


צורת חלוקת הקרדיט הזו הוסכמה על ידי החמישה והדבר נמשך עד שנת 1973. היה צורך בחילוף בתוך ההרכב כדי לשבור את ההסכם הזה ובלאקמור נותר ממורמר בעניין החלוקה השווה הזו למשך זמן רב, כשראה כי אלבומי הלהקה נמכרים בכמויות רבות.


בשנת 1970 הוא נשמע אחרת כשסיפר לעיתון המוזיקה "זיג זאג": "כל החומר באלבום החדש שלנו נכתב על ידנו. זו הדרך היחידה. כי המוזיקה שלנו היא יותר מהכיוון של עיבוד ונגינה מאשר בכתיבה. כל אחד מאיתנו נותן לשיר בערך את הכמות השווה לעומת השאר. בדרך כלל מישהו מאיתנו בא עם רעיון בסיסי והשאר בונים מזה הלאה. המלודיה של השירה היא האחרונה להגיע ואיאן גילאן המסכן צריך לכתוב משהו על המוזיקה המוגמרת".


ג'ון לורד חש בזמנו שסידור קרדיטים זה היה נחוץ בזמנו: "זה נכון שאיאן פייס לא כתב תו בימיו, אבל אם הוא לא היה שם - השיר לא היה אותו הדבר".


רוג'ר גלובר היה אחד הפעילים ביותר בלהקה אז, בעניין הבאת רעיונות לשירים. אבל גם הוא לקח את עניין הקרדיטים השווה כדבר שהיה נחוץ אז: "באתי אז מלהקה אחרת (שנקראה EPISODE SIX) שלא לקחה את כתיבת השירים שלי ברצינות. בדיפ פרפל הם ממש רצו את רעיונותיי".


בלאקמור סיפר בשנת 1978 על אותה תקופת כתיבה בדיפ פרפל: "אני לא טוב בהלחנה. אני טוב בהבאת ריפים של גיטרות ובאילתורים, אבל אני לא טוב בחיבור דברים ליצירת שיר שלם". אחד הדברים שהכעיסו את בלאקמור היה שג'ו לורד קיבל את כל אור הזרקורים בקונצ'רטו ללהקה ותזמורת שהלהקה ביצעה בספטמבר 1969 עם התזמורת הפילהרמונית של לונדון. היה זה ברויאל אלברט הול ושאר חברי הלהקה אולצו לנגן את היצירה הקלאסית המקורית שחיבר לורד, כדי להתקדם הלאה ולצאת מתיוגה כ"להקת מחתרת". עבור בלאקמור זה היה קשה לראות כיצד חברו ללהקה מקבל את כל התשבוחות בתקשורת על כך. גם אלבומה הרביעי של הלהקה, עם הקלטת המופע הזה, הביא את כל קרדיט הכתיבה לללורד.


לכן החליט בלאקמור שמהאלבום הבא (DEEP PURPLE IN ROCK) הכיוון יהיה רוק ולא קלאסי. וזו נקודת המפנה החשובה בלהקה שהביאה את בלאקמור לשלוט בעניינים, לעומת לורד שהיה דומיננטי יותר מהקמת הלהקה ועד הקונצ'רטו שלו.


עניין קרדיטים בכתיבת שירים הוא דבר שנראה טוב יצירת הרמוניה בלהקה, אך לרוב, כשהמוצר המשותף זוכה להצלחה מסחרית טובה, צצים גם הריבים על כך והרצון של כל אחד מהחברים להבליט את עצמו כאחראי יותר. דיפ פרפל לא היו שונים מאחרים בעניין.


תוספת רפפורט: הידעתם שהשיר BLOODSUCKER נכתב על ידי איאן גילאן בעקבות ריב שלו עם הנהלת הלהקה? בריב זה העז גילאן לבקש מהמנהל מקדמה בסך עשרים ליש״ט אותה יחזיר בהמשך. אבל המנהל (ג׳ון קולטה) לא הסכים וגילאן שפך את כעסו למילות השיר. שימו לב במיוחד לבית האחרון בשיר ותקבלו את התמונה. מעכשיו לא תשמעו את השיר יותר באותו אופן לו הורגלתם.


תוספת רפפורט 2: הקורא פיליפ קריימר ציין במלודי מייקר שדיפ פרפל כנראה העתיקו את צ׳יילד אין טיים. אז תראו מי באה מיד להגיב על זה - אמו של ג׳ון לורד! כך היא כתבה במכתב שנשלח למערכת: "בנוגע למכתבו של פיליפ קריימר, דיפ פרפל ביצעה בפומבי את השיר CHILD IN TIME ברויאל אלברט הול, ב-24 בספטמבר 1969. הלהקה גם ביצעה את השיר בהופעותיה כבר כמה חודשים לפני כן. אז יכול להיות שמר קריימר שם את העגלה לפני הסוס? ללא כוונת זדון, כמובן". מה לא תעשה אמא לטיהור שם בנה.


השנה היא 1976 וקוראים מגיבים למערכת הרולינג סטון על ראיון שפורסם שם עם אלטון ג'ון:


קתרין צילקה מקונטיקט: "זה ללא ספק הראיון הטוב ביותר שקראתי עם אלטון ג'ון. הוא מאד רגיש ונוגע ללב. הגיע הזמן שמישהו יקבל את האומץ לשאול את אלטון על העדפותיו המיניות, כל עוד הוא במצב רוח של להתראיין בכנות".


קורא אחד מאוהיו: "תמיד חשבתי שאנשים הומוסקסואלים או ביסקסואלים הם דפוקים בראש. לכן גם לא קניתי מעולם אלבום של דייויד בואי. למרות שאלטון חשב שאנשים לא יופתעו לגלות שהוא ביסקסואל, ובכן, אני מאד הופתעתי. בתחילה נרתעתי מאד מהכתבה הזו, כי תמיד אהבתי את אלבומיו של אלטון. קראתי את הכתבה וזה ממש שינה אותי. לעולם לא אשפוט יותר בגלל העדפותיו המיניות".


ליסה קריין מיוטה: "כמעריצה שרופה של אלטון, צר לי שגיליתי בכתבה שלכם שהגיבור שלי ביסקסואל. זה השפיע עליי לרעה. הוא לא היה צריך לספר את זה. לצערי אני נאלצת כעת לעמוד מול העובדה שהוא סוטה. לצערי, לא אצליח יותר ליהנות מהמוזיקה שלו כבעבר. הגועל שלי הוא כגודל אכזבתי ממנו. ומעל שני אלו יש את הרחמים שאני חשה כלפיו עכשיו. אני בזה לו על דמיונותיו המיניים והסטיות שלו".


שילה פורטר מניו יורק: "הדבר היחיד שלא הבנתי מקריאת הכתבה הזו הוא כיצד אלטון שמר על בתוליו עד גיל 21. אם הוא היה נמצא לידי, הוא לא היה מצליח לצאת ממני כשהוא בתול".


הנה מה שגרם לאותם קוראים מהראיון ההוא להתעורר:

אלטון: "אני לא יודע בדיוק מה אני רוצה להיות. אני מעדיף להתאהב באישה, כי זה ודאי יימשך זמן רב יותר מרומן עם גבר. אני לא באמת יודע ומעולם לא דיברתי על זה בעבר. אבל הפעם לא אכבה את טייפ ההקלטה שלכם כשאדבר. עדיין לא מצאתי מישהו, ממין כלשהו, שאוכל להתמסד איתו. אין רע מללכת למיטה עם מישהו שהוא במין שלך. אני חושב שכולם ביסקסואליים במידה מסוימת. עוד לא דיברתי כך בעבר וזה בטח לא יתפרש היטב במועדון הכדורגל שלי. אני חושב שאנשים צריכים להיות חופשיים במיניותם, כשהקו האדום צריך להיות לפני שמגיעים למין עם עז.


המפגש המיני הראשון שלי היה עם אשה, כשהייתי בן 21. היא הפחידה אותי. כולם חושבים שברני טאופין ואני היינו ביחד, אבל אם היינו כאלו, אני לא חושב שהיינו מחזיקים מעמד כל כך הרבה זמן. אנחנו יותר כמו אחים מכל דבר אחר. העיתונות כנראה חשבה שאני וג'ון ריד (המנהל שלו) זה רומן, אבל אף פעם לא היה אדם רציני בחיי כל הזמן. אף אחד באמת וזה מאוד מסוכן לקיים מערכות יחסים בתוך המעגל שאתה עובד בו.


בטח הקוראים יתפלאו אבל לאף אחד לא היה את האומץ לשאול אותי על זה קודם. הייתי אומר משהו אם מישהו היה שואל אותי, אבל אני לא מתכוון לצאת ולומר משהו רק כדי להיות - אני כן חושב שהחיים האישיים שלי צריכים להיות אישיים. אני לא רוצה לדחוף את זה מעל העמודים הראשונים כמו כמה אנשים שיכולתי להזכיר. להיות בחזית העיתונים עם הלשון שלי בגרונו של מישהו זה ממש מזעזע".


(בספרו האוטוביוגרפי, ME, מתאר אלטון ג'ון כי דווקא כן היה לו רומן רציני ולא קל עם ג'ון ריד, שנהג בו באלימות. זה ממש היה עצוב לי לקרוא את זה בתיאורו שם).


ינואר 1983 ופיטר גבריאל הסביר את מצבו אז לעיתון המוזיקה TRUSERS PRESS:


"האלבום הרביעי שלי יצא לאחרונה בחברת התקליטים הראשונה שבחרתי בעצמי, כי עד אז נאלצתי להוציא אלבומים במסגרת חברות תקליטים שכופפו אותי בחוזה איתן. לקראת האלבום הרביעי הציעו לי המון כסף לחתום בחברה זו או אחרת, עד שהחלטתי להוציא את האלבום בחברת 'גפן'. דייויד גפן לא הציע לי את הסכום הגבוה ביותר אבל משהו בו משך אותי אליו.


לגפן יש גישה לתת לאמנים את המקום להתפתח, גם אם זה אומר לעשות טעויות. אין הרבה אנשים בעסק הזה הנוקטים גישה זו. הֵם מחפשים אמנים ארוכי טווח, ולא יוצרי להיטים שאולי ייפרדו מהחברה אחרי כישלון אחד, כמו שקרה לי בחברת תקליטים אחרת. עם זאת, היו לי ויכוחים עם אנשי החברה בעניין השם לאלבום. רציתי לקרוא לו בשמי, כמו שעשיתי בשלושת אלבומיי הקודמים. אבל חברת 'גפן' התעקשה אחרת ולכן האלבום נקרא SECUTIRY, אבל רק במדבקה הפנימית.


נתתי לחברת התקליטים לבחור את הסינגל חדש במקרה הזה, עם השיר SHOCK THE MONKEY, שהוא כנראה השיר הנכון למכור אותי כראוי. בגלל שאני לא המפיק המהיר בעולם של תקליטים, הם נוטים להיות בעלי סגנון שהוא תוצר התקופה שבה הם נעשו. בשני האלבומים האחרונים הייתה קומפוזיציה מבוססת קצב, בין היתר בגלל מכונת תופים שאהבתי להשתמש בה. חיפשתי מקצבים מעניינים יותר ממה שנמצא ברוב מוזיקת ​​הרוק. הקשבתי למוזיקה לא אירופאית וחיפשתי אפיקים. באלבום האחרון עבדתי עם סינטיסייזר מתוצרת פיירלייט CM1.


עדיין יש הרבה דברים באלבום שמנוגנים בכלים קונבנציונליים, ואני אוהב להשתמש בנגנים חיים. עם הסינתיסייזרים האנלוגיים, עם זאת, המוזיקה לקחה יותר לכיוון אלקטרוני. לאחרונה אני מתעניין במוזיקת עולם וגם אירגנתי פסטיבל כזה שהפסיד המון כסף. המנהלת של ג'נסיס, גייל שהיא גם חצי מנהלת שלי, הציעה לי שג'נסיס תקיים מופע צדקה להחזרת חובותיי. אני מאד מודה על כך שהם הסכימו.


יש איזושהי תחושה שכדאי לאמן פשוט להישאר באותה תבנית. קחו למשל את הרולינג סטונס, שהוציאו פעם אלבום בשם THEIR SATANIC MAJESTIES REQUEST. בשבילי, האלבום הזה הרבה יותר מעניין משאר האלבומים שלהם, כי הם ניסו לעשות דבר קצת שונה. אבל זה נקטל על ידי העיתונות ולכן הציבור שנא את זה והסטונס החליטו, אני חושב, לעולם לא לקחת שוב סיכון כזה. זה חבל. באלבום הראשון שלי, לא הייתי בטוח בעצמי כאמן. הייתי אז נתון תחת שליטתו של המפיק בוב אזרין. יש לי כבוד גדול אליו, כי יש לו אינסטינקטים טובים מאוד, אבל החלטתי להמשיך ממנו הלאה ולקחת סיכונים. באלבום הראשון שלי לא הייתי בטוח שאני יכול להסתדר בלי להקת ג'נסיס. אחרי הכל, ניגנתי ויצרתי איתם מאז ימי בית הספר. עכשיו זה לא מדאיג אותי.


אם אני רוצה צליל מסוים, אבחר את המוזיקאי הנכון או אשתמש במכשיר כדי לקבל את הצליל וההרגשה שאני מחפש. חשוב לי מאד גם לא להיכנס למלכודת של עשיית אלבום - יציאה לסיבוב הופעות - חזרה לעשות אלבום - יציאה לסיבוב הופעות - וחוזר חלילה. ככה הכי טוב לי".


ינואר 1969 וזה בדיוק שנה מאז שלהקת ג'ת'רו טול החלה לפעול. חודש לפני אותו ינואר עזב הגיטריסט, מיק אברהאמס, את הלהקה.



"לא הצלחנו להביא יחדיו משהו חדש", אמר איאן אנדרסון לעיתון ביט אינסטרומנטל. "מיק ואני לא ממש הסתדרנו. עכשיו עלינו לעבוד אף קשה יותר כלהקה כדי להביא משהו חדש. לאחר כשנה בה ניגנו בערך את אותו הדבר, הקהל שבא לראות אותנו בקביעות במועדון מארקי מצפה מאיתנו עכשיו למשהו אחר. אין לנו הרבה זמן לעבוד על דברים חדשים כי ב-24 בינואר אנו אמורים לטוס להופעות באמריקה, למשך חודשיים וחצי. אנחנו נופיע שם באולמות כמו פילמור איסט ופילמור ווסט. כמו כן, עכשיו זה חג המולד וקשה למצוא זמן לערוך חזרות. את הזמן הזה אקדיש לראות את אמא שלי. האלבום הבא שלנו יהיה שונה מהראשון. אנחנו לא נחזור על אותה נוסחה. התקליטון החדש שלנו, עם השיר LOVE STORY, הוא רמז לבאות".


עדות מצמררת של לינדה ליץ׳ (אשתו בעתיד של דונובן) על החיים האומללים כחברה של אבן מתגלגלת בשם בריאן ג׳ונס בימיה המוקדמים של הלהקה.


״הייתי מאד קרובה לבריאן בימים ההם. הייתי איתו כל הזמן. היינו צוות. אולי גם בגלל שהוא גר איתי אז בבית הוריי. היינו מאד קשורים יחד ואז נכנסתי להריון ממנו. זה היה אחרי שנה ביחד. זה הזמן בו מנהל הסטונס החדש, אנדרו לוג אולדהאם, נכנס לסיפור והפך אותו למגעיל. אולדהאם החל להשפיע על בריאן, שהיה איש חסר ביטחון עצמי. הדבר שבריאן הכי רצה זה שאביו יכבד אותו ואת המוסיקה שלו. בריאן היה הילד הרע כי עוד כשהיה בבית ספר הוא הכניס בחורה שם להריון. אביו ראה זאת בחומרה רבה. המקום ממנו הגיע, צ׳לטנהאם, היה מקום של סנובים שראו בו איש רע וראוי לדחייה. בריאן היה מאד מתוח בכל פעם שהגיע לבית הוריו איתי. בכל פעם הוא היה חוטף שם התקפות אסטמה והיה זקוק מאד למשאף שלו. הכל החל להשתנות עם אולדהאם בתמונה. בזמן ההוא נהג בריאן לכתוב שירים רבים. הוא היה מגיע מהופעה מאוחר הבלילה וניגש ישר לכתיבת שירים. הייתי מכינה לו ביצים ובייקון בשלוש לפנות בוקר.


כשאולדהאם נכנס - כל הפוקוס בלהקה הועבר לכיוון מיק ג׳אגר וקית ריצ׳ארדס. היו המון וויכוחים בעניין. הייתי שומעת את בריאן צורח בטלפון על אולדהאם והיו המוו דברים שליליים שעברו ביניהם בשיחות ההן. בריאן לא אהב את אולדהאם שהשתלט. מיק וקית' הסתדרו יפה עם אולדהאם ובגלל שהייתי בהריון לא הייתי רצויה כלל בקרב הלהקה. אנדרו לא רצה כלל שהתקשורת חס וחלילה תגלה עליי.


אני הייתי ביום בו הביטלס באו לראות בפעם הראשונה את הסטונס. זה היה בריצ׳מונד. ג׳ון לנון הגיע לשם עם בת זוג שאינה אשתו, סינתיה.


כך גם אני חשתי - האישה הזרוקה בצד. בריאן ואני חשבנו להתחתן. זה דבר שלא בא טוב בעין חברי הלהקה האחרים. בריאן התחיל להרגיש את הלחץ הרב על כתפיו. פה התחילה הפרידה שלנו. אני החלטתי לא לוותר על הילד שלנו. מי שעזרה לי הייתה שירלי, חברתו של צ׳ארלי ווטס המתופף. כולם לחצו עליי לבצע הפלה והיא היחידה שעודדה אותה לא לעשות את זה. ואז בריאן טס לאמריקה עם הסטונס והמצב החל להרע לו. חוסר הביטחון שלו הלך וגדל. הוא נהג לשלוח לי גלויות בהן כתב כמה הוא אוהב אותי. כשחזר הוא לקח אותי איתו למרוקו. חשבתי שזה בגלל שהוא רוצה לחזור אליי. לבריאן היה רעיון אחר - להודיע לי שם שעדיף שאיפרד ממנו כי אני טובה מדי בשבילו. הוא הציע לי באותו מעמד כסף במזומן אם אחתום על חתיכת נייר שהוציא לפתע. זה היה נראה כצעד מתוכנן של אולדהאם. ברור שהסטונס החלו אז להרוויח כסף רב והם לא רצו שתהיה לי נגיעה בדבר. מישהו שם שכנע את בריאן. יש לי הרגשה שלאולדהאם יש חלק גדול בזה.


בימים ההם, אם היה לך ילד מחוץ לנישואים - נהגו לקחת אותו ממך בטענה שהממשלה לא אמורה לפרנס אם חד הורית ולכן הילד נידון לאימוץ. אני לא ויתרתי על ג׳וליאן. אחרי הקטע במרוקו הבנתי שזה נגמר סופית ביני לבין בריאן. קיבלתי ממנו אלף ליש״ט שאפילו לא כיסו את חשבון הטלפון שהוא עשה מהבית שלנו כששהה בו. במרוקו פגשתי בחורה בשם אניטה פרלנברג, שבריאן הכיר גם כן. זה היה בזמן בו הוא זרק אותי כשהוא ממלמל כי גם כך הוא לא יחיה מעבר לגיל עשרים ומשהו. הוא כבר ידע משהו כנראה. אני חשבתי שהוא משתמש בזה כתירוץ להעיף אותי ממנו. בשלב מסוים טסה אניטה משם ללונדון. אני עוד חשבתי שהיא בחורה מקסימה ושביחד נשכור דירה כשאחזור ללונדון.


בריאן גם טס משם במהרה והשאיר אותי לבדי. כשהגעתי ללונדון, הבנתי מה באמת קרה. אניטה הפכה לבת זוגו של בריאן ועברה לגור עמו. זה שבר אותי לגמרי.


ניסיתי לשמור איתו על קשר בשביל הילד שלנו אך הוא שקע בסמים וחסם אותי. הכל נמצא בספר שמריאן פייתפול כתבה. מריאן לא טרחה לציין שם את שמי. בספר שלה אני מצוירת כבחורה בוכיה ונודניקית שבאה לדפוק על דלתו. שנים לאחר מכן נפגשתי עם אולדהאם ויישרנו את ההדורים. אני לא מאשימה אותו, בריאן היה איש חזק עם חוסר ביטחון. הוא ידע מה הוא רוצה. מיק וקית' היו אז צעירים מאד. הם לא ממש ידעו כיצד לטפל בדבר שכזה. לכן היה קל להפעיל אותם במניפולציות. כשבריאן שמע שאני מתחילה לצאת עם דונובן - הוא יעץ לי לא לעשות את זה. הוא חשב שדונובן אינו טוב בשבילי. אכן לא המשכתי עם דונובן. נסעתי ללוס אנג׳לס והתרועעתי עם פיל ספקטור. בינתיים הכניס דונובן מישהי אחרת להריון.


הוא החל להישאב לעולמות אבודים עם גראם פארסונס ופטריות הזייה.


אני המשכתי משם לזרועותיו של הקלידן בובי וויטלוק. זה היה כשהוא ניגן עם קלפטון בדרק והדומינוס. אלה היו זמנים של עושר, אושר והצעת נישואים. אבל ההרואין עירפל הכל וברחתי משם. חזרתי לדונובן לתמיד. לכל החיים. הכל כנראה היה כתוב במפה האסטרולוגית״.


על מי התעצבן הבסיסט של לד זפלין?


בינואר 1971 התפרסם במלודי מייקר שג'ון פול ג'ונס, הבסיסט של להקת לד זפלין, נמצא בסכסוך מול ג'ון פול ג'ונס אחר, שיש לו להיט במצעד הפזמונים בשם "האיש מנצרת". אותו איש מנצרת, שמו היה טיפה שונה באיות; JOHN PAUL JOANS.


פיטר גראנט, מנהלה של לד זפלין: "לפני לא מעט שנים נשאל ג'ון פול ג'ונס שלנו, על ידי האמרגן הארווי ליסברג, אם יש לו התנגדות לכך שישנה את שמו של לקוחו הקומיקאי, רג' גריי, לג'ון פול ג'ונס. אז הג'ונס שלנו ענה לו שאין לו התנגדות לכך, בידיעה שליסברג עסק אז בתחום הקומדיה ולא בתחום להיטי פופ. כך זה היה עד שלפתע גריי בא עם להיט פופ. אז פנינו למנהלת הנוכחית שלו, גברת מורין פרס, והבהרנו לה שבמצב הקיים אין מנוס מהבסיסט שלנו מלטפל בעניין באופן משפטי כדי להגן על שמו. אלו הן העובדות".


ליסברג הגיב: "ג'ון פול ג'ונס היה אז המעבד של להקת מתבודדי הרמן, אותה ניהלתי. לד זפלין היו אז רחוקים מלהיוולד. לפני כארבע שנים פניתי לג'ון פול ג'ונס, ששמו בכלל ג'ון באלדווין, וביקשתי את רשותו לשנות את השם של גריי. כרגע אינני יכול להגיב הלאה בעניין". פרס המנהלת הגיבה גם היא: "ניסינו לשכנע את ג'ון פול ג'ונס לאפשר לנו לקרוא לגריי, בשוק האמריקני אליו אנו מכוונים אותו, בשם ג'יי פי ג'ונס, אך גם לזה הוא לא יסכים".


להזמנת הרצאת הבוטיק על לד זפלין, "מדרגות לרקיע": 050-5616459


פינק פלויד מודל אפריל 1969. "אנחנו עושים עכשיו משהו שיהיה שגרתי בעוד עשרים שנה".


להקת פינק פלויד הייתה ידועה אז עדיין כלהקת מחתרת רצינית באנגליה וב-14 באפריל היא הופיעה באולם רויאל פסטיבל הלונדוני, כשהיא מתהדרת בצליל חדש והיקפי.


לפני המופע סיפר מתופף הלהקה, ניק מייסון, לעיתון ביט אינסטרומנטל:

"המופע הזה יהיה גדול ויכיל פרטים רבים ומעניינים. זה מסוג המופעים שמצביעים לכיוון אליו המוזיקה אמורה ללכת. הצליל שנפיק יבקע מכל מקום באולם. אנחנו עושים זאת עם רכיב בשם AZIMUTH CO-ORDINATOR. זה סוג של מיקסר סאונד שמאפשר לקבוע מיד להיכן לשלוח את הצלילים. כרגע אנחנו עסוקים בבניית עוד אחד שכזה, כדי לזרוק כמה שיותר צלילים מסביב. כל מיקסר שכזה מכיל ארבעה ערוצים בו. במיקסר הזה יש שני מוטות קטנים שמאפשרים לך לשלוט על הצליל. כך אפשר למקם צליל בכל פינה באולם. כל מוט שכזה אחראי על צליל מסוים ואפשר לשלוט על שני צלילים במקביל כשכל אחד מהם 'נזרק' למקום אחר. אנחנו עושים עכשיו משהו שיהיה שגרתי בעוד עשרים שנה. אנשים יקנו תקליטים שיש בהם צליל היקפי וישמיעו אותם במערכות שמע מיוחדות, עם רמקולים בכל פינה של החדר. זה ודאי יעלה יותר מקניית מערכת סטריאו רגילה אבל השוני באפקט יהיה עצום. כרגע אנחנו עדיין לומדים להכיר את המיקסר הזה שבנינו להופעות. כך נוכל, למשל, גם להשמיע הקלטות אפקטים מוכנות מראש ולהשמיען בכל פינה באולם".

מסתבר שזה לא המיקסר הראשון מהסוג הזה שהלהקה בנתה. מייסון: "כבר בנינו בעבר מיקסר שכזה אך לצערנו הוא נגנב מאיתנו במופע היחיד בו השתמשנו בו. אבל אין לי ספק שמי שגנב את זה מאיתנו לא יצליח להפעילו כהלכה".


לא כל הופעה של פינק פלויד שילשלה רווחים לכיסי חבריה. מייסון: "עשינו מופע באולם קווין אליזבת', לפני כשנה וחצי. הפסדנו הרבה כסף מזה, למרות שכל הכרטיסים נמכרו, כי שילמנו כסף רב לציוד שהבאנו לשם. עכשיו זה כבר יהיה אחרת. כיום הקהל ממש נהנה איתנו. בימים בהם הופענו באולמות ריקודים, אנשים אהבו את השיר על אמילי ושנאו את כל השאר. מופע טוב בזמנו היה מופע בו לא זרקו עלינו בקבוקים. אנשים באו אז כדי לשתות, לרקוד, להתחיל עם בחורות וללכת מכות, אם זה היה לילה טוב במיוחד".


על תוכניות הלהקה בהמשך השנה (כשהוא מסביר על התקליטים MORE ו- UMMAGUMMA): "לאחרונה השלמנו את ההקלטות למוזיקה לסרט. ההקלטות ארכו שבוע ועכשיו אנחנו עובדים על אלבום שיחולק לארבעה חלקים. כל חלק יוקדש לאחד מאיתנו שיעשה בו את מה שהוא רוצה. הקטע שלי באלבום יהיה, מן הסתם, קשור לכלי הקשה ואשתמש בו בהרבה סטריאו. היצירה של ריק רייט ממש מתקדמת ומאכלסת את כל שמונת הערוצים של האולפן. היצירה של רוג'ר ווטרס לא תתמקד בבס. למעשה, הוא עושה משהו שנשמע כמו מוסיקה אלקטרונית. המטרה שלנו היא לעשות אלבום כפול שתקליט אחד בו יהיה בהופעה חיה והשני באולפן. זה יראה לאנשים מה אנחנו יכולים לעשות ביחד ולחוד".


ברשותכם, אחזור להופעה ההיא בפסטיבל הול (כאמור, ב-14 באפריל) ואגלה לכם שפינק פלויד ניגנה שם את היצירה המקורית THE MAN. לאחר מכן הייתה הפסקה ואחריה חזרה הלהקה לבמה לביצוע היצירה THE JOURNEY. לקינוח בוצע הקטע INTERSTELLAR OVERDRIVE.


יוצר הסרטים, אנתוני סטרן, הגיע לאולם בשעת אחר הצהרים, כשהלהקה התכוננה לקראת הופעתה. הוא הצליח לתעד את ההכנות בשחור לבן וגם תכנן להקליט את ההופעה באותו ערב. אבל, למרבה הצער, מנהל המקום קלט מה שקרה ומיהר למנוע זאת, כשהשיחה בין שניהם נקלטה גם היא במהלך צילומי אחר הצהריים. התיעוד הזה יצא שנים לאחר מכן באופן רשמי.


להזמנת הרצאת הבוטיק על פינק פלויד, "הצד האפל של החומה": 050-5616459



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר







Kommentare


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page