ברוכים הבאים לבאנדל 17 ומעניין של כתבות רוק נדירות מהסיקסטיז והסבנטיז, אותן ליקטתי, ערכתי, תרגמתי וחיברתי בהן את הנתונים. פה תמצאו פרטי מידע מיוחדים ביותר שרוב הסיכויים שלא הכרתם. אז בואו נצא לדרך... קריאה מהנה.
עיתון 'רקורד מירור' הבריטי דיווח ב-1970:
"להקת לד זפלין יוצאת בקרוב לסיבוב הופעות בארה"ב ועמה יהיה צוות צילום שיתעד את החודש הזה. אותו צוות עוקב עם מצלמותיו אחרי הלהקה החל מהופעתה ברויאל אלברט הול בינואר של שנה זו. כמו כן יש צילומי סרטים עם ג'ימי פייג' באולפן ההקלטות ועם רוברט פלאנט בחוותו. הסרט אמור לצאת בצמוד ליציאת תקליטה השלישי של הלהקה, שיש כבר שמכנים אותו בשם 'הבהלה לזהב'..."
ריי דייויס, מלהקת הקינקס, סיפק בנובמבר 1970 לרולינג סטון כמה פניני מידע על שמאחורי השירים של הקינקס. הנה כמה שבחרתי לכם משם:
"את השיר SEE MY FRIENDS כתבתי בהשפעת המוסיקה ההודית. הייתי אז בהודו ואהבתי מאד את הצלילים המתמשכים של המוסיקה שלהם. כתבתי את השיר כשהים, שליד בומביי, נמצא בראשי. הייתי אז בבית מלון שם ובכל בוקר, בשעה חמש, שמעתי את הדייגים יוצאים מהחוף לים כשהם שרים".
כשכתבתי את SUNNY AFTERNOON הקשבתי רק לתקליט אחד. היה זה אוסף הלהיטים של פרנק סינטרה. בעצם הקשבתי אז לעוד תקליט שהשפיע עליי בכתיבת השיר. היה זה BRINGING IT ALL BACK HOME של בוב דילן".
"השיר DEAD END STREET מדבר על כורי פחם. יש לנו באנגליה כפר של כורי פחם בשם אייברפאן שקרה בו פעם אחת אסון. כורי הפחם נהגו להוציא את הפחם ולערום אותו לערימה גדולה במעלה הגבעה של המכרה. יום אחד הידרדר חלק מהערימה הזו ונחת על אוטובוס של תלמידים, שנסע בתחתית הגבעה. תלמידים נהרגו מזה. השיר התחיל אצלי בראש מכל הקטע הזה של אייברפאן. בחדשות כל הזמן דיווחו על הכפר הזה. מה גם שבאותה שנה התחיל מיתון רציני. היאוש החל לכרסם".
"יום אחד ניגנתי את השיר SHANGRI-LA לחבר שלי. זה היה לפני שהקלטנו אותו בלהקה. לפתע ראיתי שהוא מתכווץ במקומו מבושה כי הוא הבין שהשיר נכתב עליו. לא דיברנו מאז".
כשקית' מון (המתופף של המי) והשחקן סטיב מקווין היו בשנת 1977 היו שכנים לא טובים.
מזה לא מעט שנים שני אלו כבר לא איתנו, אבל בתקופה מסוימת היו הם שניים מהגברים הפרועים ביותר על פני כדור הארץ. וכששניהם הפכו שכנים במאליבו, היה ברור שהשכונה לא תהיה שקטה יותר. למעשה, היה זה חבילת נפץ.
בשנת 1974, הוכתרה להקת המי אחת הלהקות הגדולות ביותר בעולם וקית' מון רצה לחיות בהתאם את חווית כוכבות הרוק שלו בקליפורניה. הוא פינק את עצמו באחוזה מפוארת במאליבו והשתולל במסיבות בוקר, צהריים ולילה. בעוד שכנו, סטיב מקווין, אולי הציג את עצמו על המסך כגיבור אקשן אמריקני אך בפועל לא היה מוכן לקבל מהשטויות שהכיר לו שכנו החדש.
מון ניסה להזמין את מקווין למסיבת חנוכת הבית שלו. אי שם באמצע סידור ההכנות לארוע הלך מון לעבר בית משפחת מקווין. הכוונה הייתה כנראה לתת הזמנה בידו של השחקן. אך מאז יש גרסאות סותרות למה שקרה באותם רגעים. מה שברור, בסוף הדבר החלה שכנות רעה.
נטען כי מון נתקל בצ'אד, בנו של מקווין, והמפגש לא היה טוב. נטען גם כי מון פרץ לשטח הפרטי של מקווין ופרצה קטטה. נטען שהכלב של מקווין נשך את מון וזה נשך אותו בחזרה.
ברברה, אלמנתו של מקווין: "מנורת חדר האמבטיה של קית' 'האירה ישירות לחדר השינה שלנו והשאירה את סטיב ער בלילה. סטיב ביקש שוב ושוב מקית' לכבות את זה. לאחר הפעם החמישית, סטיב פשוט תפס רובה ציד, ירה במנורה וחזר למיטה. מעולם לא שמענו מילה נוספת מקית' מון".
אבל האמת, במציאות, כנראה טמונה אי שם באמצע. למרות שזו תהיה התנהגות טיפוסית של סטיב מקווין לתפוס את הרובה ולפוצץ את 'האור של הירח', המסקנה הברורה היחידה מהסיפור הזה, ככל הנראה, היא שקית' מון וסטיב מקווין היו שני אנשים שלא היו צריכים להיפגש.
בעיתון להיטון נכתב בזמנו: "קית' מון השתולל בביתו של סטיב מקווין והכוכב מתכוון לתובעו לדין. קשה לומר שביקורו של קית' מון בביתו של סטיב מקווין בקליפורניה, נשא אופי ידידותי ביותר. לפחות אם נשפוט על פי תוצאותיו. סטיב הודיע השבוע, כי הוא מתכוון להגיש תביעה משפטית נגד מתופף להקת המי. הסיפור החל כאשר מון הגיע לבית של טיב ולא מצא אותו. בנו של השחקן, צ'אד, פתח את הדלת אך סירב להתיר לקית' להיכנס. אפילו לא לכוסית משקה.
קית' לא חשב פעמיים, דחף מעליו את צ'אד ונכנס לחדר האורחים, כאשר כלב המשפחה חשף מולו שיניים והחל לנבוח. קית' ירד על ארבע ונבח בחזרה!
בינתיים המשיך צ'אד לדרוש מקית' לעזוב את הבית. אך האחרון השיב: 'נראה אותך. תרביץ לי, אם יש לך אומץ'. בין השניים התפתחה קטטה, שבסיומה גרר צ'אד את קית' החוצה למדשאה. אבל קיתק לא הירפה ונטפל לצמחים שבגינה והחל קוטף את הפרחים. רק המשטרה שהגיעה למקום פינתה אותו משם.
סטיב מקווין כבר הודיע שיגיש תביעה נגד קית' והשריף המקומי הוסיף: 'לקית' יש רק מזל אחד - שסטיב לא היה באותו זמן בבית'...".
פול מקרטני מדבר באייטיז על הביטלס.
בשנת 1984 הוא אמר: "כשהביטלס התפרקו זה היה כמו שמישהו ימשוך את השטיח מתחת לרגליי. לפתע לא הייתה לי קריירה. לא הרווחתי כסף וכל הרווחים שלי נשאבו בחברת אפל. לא יכולתי לקבל את הכסף שמגיע לי כי חתמתי על מסמך בעייתי. איבדתי את הביטחון שלי".
באוקטובר 1986 הוא אמר: "לא קיבלנו לגמרי את יוקו, אבל כמה להקות אתם מכירים שהיו מקבלות? זו הייתה בדיחה. ממש כמו ספיינל טאפ. אהבתי את ג׳ון. הייתי חברו הטוב לזמן רב ואז הלהקה החלה להתפרק. זה היה מאד עצוב ואני חטפתי על הראש כמי שפירק את הלהקה - מה שלא היה נכון".
עיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו' בנובמבר 1967. פיט טאונסנד, גיטריסט להקת המי, עונה על מקרי האלימות שצצו מצידו בעת סיבוב הופעות משותף עם להקות טראפיק, הטרמלוס ו- THE HERD:
'אני לא מתכוון להתנצל בפני אף אחד על זה. הצרה החלה בשפילד, כשהורו לנו להופיע על הבמה רק שלוש דקות ואנחנו החלטנו לבצע שלושה שירים. כשירדנו מהבמה התחוללה מהומה עם אנשי ההפקה. אני איבדתי את השלווה שלי והחלטתי להרוס לגמרי את המקום. ואז קרה הדבר שוב לילה אחרי כן. ספגנו השפלה מול הקהל כשהורידו עלינו את המסך בעת ההופעה. הייתי מוכן בדיוק להתחיל את הנגינה של MY GENERATION כשכל זה קרה. אני שונא מנהלי הופעות. אני שונא גם מנהלי תיאטראות. למעשה, אני שונא את כל הקטע הזה של סיבובי הופעות והאנשים, שלא קשורים למוזיקה, שמנופפים בכוח שניתן להם שם. מבקשים מאיתנו להופיע בתיאטראות רק כדי שהצעירים יראו כיצד אנחנו שוברים את כלי הנגינה שלנו. ואז - ברגע שזה מגיע - הם משנים את הפרצוף שלהם וצועקים עלינו שהם נגד האלימות הזו שלנו. אין להם שום כבוד לאמני פופ.
לעומת זאת, לנו יש כבוד לאולמות שלהם ואנחנו נוקטים במשנה זהירות שלא קיים אצל החקיינים שלנו. יש לנו מטפים לכיבוי אש ואנשים עם דליים רבים של מים שיעזרו בכל רגע נתון. כשאני על הבמה - אני נתון במצב של אדרנלין גבוה מאד. וכשמשהו משתבש, אני משתגע לגמרי והופך לאלים. בליברפול החלה הגיטרה שלי לקרטע. לכן החלטתי ללמד אותה לקח. היא הפכה שם על הבמה לאויב שלי. ניפצתי אותה לחתיכות עם הברך שלי. לאחר מכן נאלצתי לשאול גיטרה מלהקת הטרמלוס כי לא הייתה לי גיטרה משלי לנגן בה. רק אז גיליתי שהבעיה לא הייתה בגיטרה שניפצתי אלא בכבל שחיבר בינה למגבר. אז החלטתי ללמד את הכבל הזה לקח שלא ישכח".
פינת "נו, אז אמרו לנו...". והפעם הקישקוש בלבוש שהודפס בעיתון הפופ "נוער 71" (שיצא בשנת... ניחשתם נכון).
ובכן, אכן זמרי רוברטה מרטין הקליטו שיר בשם זה קודם לכן, אך השיר של מקרטני לא נכתב עבור ארית'ה פרנקלין והוא אינו שיר דתי כלל וכלל, אפילו אם יהיו אנשים שירגישו כי האלוהות מושפרצת ממנו (-:
להקת ג'נסיס מודל ספטמבר 1975. "אני יודע שהרבה מוזיקאים לא מתלהבים שם מהמצגת שיש לנו, למרות שהם מכבדים אותנו כמוזיקאים בודדים".
באותם ימים כבר היה ברור לכל שפיטר גבריאל פרש מלהקת ג'נסיס. לחברי הלהקה האחרים ולחברת התקליטים הוא כבר בישר זאת לפני שנה וכולם שמרו על עמימות בעניין עד שהוא יכל לעזוב באופן שנוח לכולם.
פיל קולינס לעיתון NME: "למעשה, פיטר אמר לראשונה שהוא הולך לעזוב לפני כשנה, ממש אחרי שהשלמנו THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY ואני לא רוצה להיכנס יותר מדי לסיבות שלו. הוא פירט אותן בעצמו בעיתונות בשבוע שעבר, אבל מכמה סיבות הוא החליט להישאר איתנו עד עכשיו. למעשה גם אני תכננתי לעזוב את ג'נסיס באותה תקופה והנה גם אני לא עזבתי. עזיבתו של פיטר אינה המכה שנראה שאנשים מסוימים חושבים שהיא. העיתונות תמיד תפסה את פיטר ודחפה אותו יותר מכולם, כשהאמת בלהקה היא שונה. אנשים תמיד הבינו את זה לא נכון. ג'נסיס זה מוצר של כולנו והעובדה שאנחנו ביחד כבר חמש שנים אומרת את זה. למעשה, ערכנו אודישנים לזמרים ממש לאחרונה. מכיוון שחלקם נמצאים בלהקות ידועות אחרות, זה לא יהיה הוגן להסגיר את שמותיהם. ניסינו די הרבה וזו יותר שאלה של מציאת השילוב הנכון בין קול, אישיות ונוכחות בימתית. אנו מתכננים סיבוב הופעות באנגליה באביב הבא או בראש השנה ומה שאנשים יראו יהיה ודאי קרוב מאוד למה שראו קודם".
ועדיין, למרות ההצלחה הגדולה של ג'נסיס באנגליה, בארה"ב המצב היה עגום יותר ותקליטים לא ממש נמכרו. "אני לא יודע למה זה כך", אמר קולינס. "אני יודע שהרבה מוזיקאים לא מתלהבים שם מהמצגת שיש לנו, למרות שהם מכבדים אותנו כמוזיקאים בודדים".
על האלבום הבא של ג'נסיס והראשון ללא גבריאל, כשעדיין לא ידועה זהות הזמר החדש. קולינס: "התחלנו לכתוב את זה מיד אחרי THE LAMB LIES. אני עושה את רוב השירה, ולמעשה יש רק ארבעתנו. אנו מתחילים להקליט בקרוב ואולי נציג זמר אחד או שניים, כזמרים אורחים, בכמה שירים. וברגע שאסיים את ההקלטות של ג'נסיס, אחזור להקליט עם להקת בראנד אקס, שאיתה אני מנגן דברים משוחררים ופ'אנקיים. זה מאוד משוחרר. אנחנו נשמעים קצת כמו ההרכב LIFETIME של טוני ויליאמס".
קולינס בוער מרוב תכנונים. "אני אתחיל להקליט אלבום סולו בהמשך השנה. זה בעיקר דברים שמסיבה זו או אחרת לא עשו את דרכם לבראנד אקס. יהיו בו שירים ולא יצירות. כמעט כל מה שכולנו כותבים עובר קודם כל כבחירה ראשונה לג'נסיס. אם כולנו אוהבים את זה, אז זה נכנס לרפרטואר. אם זה לא תופס, זה מסתיים באלבום סולו. על ידי האזנה לאלבום של מייק תוכלו לבודד את תרומתו המיוחדת לג'נסיס בצורה ברורה יותר, על ידי האזנה לסטיב ושלי זה יהיה אותו הדבר. הבעיה עם האלבום האחרון שלנו ואי הצלחתו באמריקה הייתה כי זה אלבום כפול. האלבום הבא צריך להיות בודד והבא הבא שלנו יכול להיות כפול".
להקת קווין מודל ינואר 1974.
קווין התקבלו אז בארה"ב כמועמדים רציניים מאד לרשת את לד זפלין. היו ודאי שפרצו בצחוק מגחך, אבל רוב האנשים שראו את הלהקה בפעולה הסכימו שהיא די חמה.
ארבעת חבריה סיירו עם להקת מוט דה הופל, הבריטית גם כן, וחיממו אותה. בעיתון SOUNDS נכתב על קווין אז: "הם כותבים ומשמיעים שירים חדורי מטרה, הם רועשים ותוקפניים במידה הנכונה, הם נראים טוב וזזים טוב על הבמה, במיוחד הזמר שלהם פרדי מרקיורי, שיש לו קול מעולה עם קצוות חדים והרבה כוח".
אלבום הבכורה של קווין בקושי הצליח להימכר באנגליה, אך בארה"ב היה זה סיפור אחר. אבל חברי הלהקה כבר לא התעניינו ביצירת הביכורים שלהם. מבחינתם היה זה מוצר אנכרוניסטי והם כבר עם הפנים קדימה, עם הקלטות באולפני טריידנט לתקליט השני.
ברגע זה הייתה קווין בשלב מכריע בקריירה שלה; אם הם אמורים לשמור על הדחף הראשוני, זה חיוני שהם יוציאו אלבום נוסף במהרה, ורצוי גם תקליטון. מבחינה עסקית היה נדמה שהלהקה עלתה אז על הגה, עם חתימה על חוזה ניהול עם מנהלי אולפן ההקלטות, שהשיגו לה חוזה הקלטה בחברת EMI. בהמשך זה יהפוך לפיצוץ אדיר שיניב שיר שנאה של קווין נגד מנהל טריידנט (נורמן שפילד), שלטענתם עשק אותם. השיר, עתיר הקללות, ייקרא DEATH ON TWO LEGS.
רק בשנה האחרונה ארבעת חברי הלהקה פנו למוזיקה במשרה מלאה. הגיטריסט בריאן מאי והמתופף רוג'ר טיילור פעלו בלהקה חצי מקצועית בשם סמייל, אך רק עם הגעתו של מרקיורי הם הפכו להיקרא קווין. בחוכמה, כולם החליטו לסיים את הקורסים שלהם ולקבל תארים לפני שהם פונים להגשמת החלום המוזיקלי.
טיילור: "קווין היא הרעיון של פרדי, בערך שלוש שנים אחורה. אנחנו שמים דגש רב על אמריקה, אבל אנחנו לא רוצים לצאת לשם מוקדם מדי ולפוצץ את הפוטנציאל. השקענו מחשבה רבה על הכנסת קלידן ללהקה. כנראה שזה יקרה וזה יעבה את הצליל. זה מעט מוגבל עם שלושה כלים בלבד על הבמה, אבל אנחנו לא באמת רוצים להפוך את הלהקה לחמישה חלקים. אנחנו הולכים לעשות סיבוב הופעות לפני שנסע לארצות הברית. זה בטח יהיה באפריל. זה עדיין צריך להשתפר, צליל הבמה צריך להיות טוב כל לילה".
כשניק מייסון, המתופף של פינק פלויד, מסביר בשנת 1976 על האולפן החדש של להקתו:
כך דיווח טוני מיטשל, בשנת 1976, לעיתון SOUNDS: "חבוי באולם כנסייה שהוסב ברחוב צדדי באילינגטון נמצא אולפן ההקלטות החדש ביותר של לונדון. אבל זה לא סתם אולפן חדש ישן - הוא שייך במקרה לפינק פלויד - ובהזמנתו של המתופף ניק מייסון, הצלחנו לקפוץ פנימה ולראות מראה בלעדי לפני שבועיים.
מי שקיוו שניק ידבר על כל דבר אחר מלבד האולפן החדש, צפויים לאכזבה. הוא לא רצה לחשוף את דעותיו הנוכחיות על הקוסמוס, והוא גם לא נתן שום דבר על ההקלטות העתידיות של הלהקה או על תוכניות ההופעה החיות באותה תקופה. למעשה, הוא נראה משועמם במעורפל מכל העסק של להתייחס אליו ככוכב ששפתיו שופכות פניני חוכמה, והיה מרוצה למדי לשוחח על הסטודיו שהוא האדריכל שתכנן אותו ולא המוזיקאי שתכנן אותו. השתמשתי בזה. הרקע האדריכלי שלו בולט, ללא ספק.
בכל מקרה, הדבר הראשון שגיליתי כשישבתי ליד הפסנתר הכנף, על שרפרף שהיה קצת גבוה מדי לרישום נוח של מילים, הוא שהאולפן מיועד כרגע אך ורק לשימוש של פינק פלויד, למרות שהחברים מקווים להפעיל אותו על בסיס קצת יותר מסחרי בהמשך. אני אומר 'קצת יותר' כי בעוד שהלהקה הייתה רוצה לראות את המקום מרוויח קצת כסף, הדאגה העיקרית שלה היא שהוא יהיה זמין לשימושה מתי שהיא תרצה. אז ברור שהיא לא תוכל לנהל את זה בכיוון של מיזם מסחרי רגיל.
מכיוון שהסטודיו מיועד בעיקר לשימושה, ניתן למצוא בו מספר תכונות מותאמות אישית. ניק הסביר: 'קריטריוני העיצוב של הסטודיו היו קשורים ישירות לצרכים שלנו'. נוטים להניח שללהקה כמו הפלויד יש כספים בלתי מוגבלים להזרים למיזם כזה, אבל למרות שהמקום לא מרוהט בדלילות (מבחינת ציוד ונוחות), הוא גם לא שופע באופן בולט. האם זה, שאלתי את ניק, מייצג אפוא את מצב האמנות בעיצוב הסטודיו?
'ובכן, זה כנראה מייצג את מצב האמנות בעיצוב סטודיו בתקציב נמוך'. באמת? יכולתם להפיל אותי עם נוצה. תקציב נמוך? הפלויד? הגבות המורמות שלי דרבנו את ניק להגברה מסוימת של האמירה שלו. 'כלומר, אין בו כל חידוש נפלא. אחרי הכל זה בעיקר לשימוש שלנו אז חיפשנו מערכת זולה שתמלא את רוב הצרכים שלנו'.
כשאני יושב באולפן, המקום נראה לי עמוס להפליא בכלי נגינה ומגברים, עמדות מיקרופון ואביזרים נלווים. אבל, גיליתי שיש לזה סיבה. 'ברצוננו שהאולפן יהיה מוכן לחלוטין. הכל חלק מהניסיון לעשות את זה כמה שיותר מהיר וקל להגיע לתוצאות'. עם זאת, הרבה מהציוד שהלהקה משתמשת בה להקלטה אפילו לא היה באולפן באותה תקופה. מערכת התופים, מתוצרת לודוויג, של ניק, הייתה בקומה העליונה וכמה סינטיסיזרים היו בחדר הבקרה. למה חדר הבקרה? - 'זה כדי שאנשים יוכלו לעשות דברים בחדר הבקרה. לעתים קרובות אנחנו מעדיפים לעשות דברים ככה, ושוב זה מקל ככל האפשר על אדם אחד לעשות הכל'.
כמובן שציוד זה לא הכל כשזה מגיע לעיצוב סטודיו. גם לאקוסטיקה יש תפקיד חשוב והמעצב האקוסטי, קן שירר, בחן מספר דרכים להשיג את המאפיינים האקוסטיים הרצויים. הוחלט שלבנים מתוצרת ליגנציט ישמשו לקירות הפנימיים, אך ככל הנראה התוצאות היו מעט מאכזבות. 'אני חושש שזה לא טוב כמו שקיווינו, למרות שהאולפן נשמע די שקט. אנחנו עשויים להפריש תקופות ספציפיות - נניח שלושה שבועות בכל פעם - שבהן האולפן יהיה בחינם ללהקות אחרות. סביר להניח שנגבה כ-40 פאונד לשעה ונקבל את הפירסום של האולפן שלנו מפה לאוזן'.
האם הם מתכננים להכניס את הנוחות הקשורה לכמה מהאולפנים המסחריים הגדולים יותר, כמו חדר משחקים, בר, טרקלין וכו'? 'טוב, יש לנו מטבח, אבל עדיין אין טרקלין. יש עוד כמה מתקנים אבל הם יהיו רק בשבילנו באמת. הבעיה בסטודיו שלך היא שזה עניין שלך ואתה לא באמת רוצה שזה יהיה כמו חדר המתנה ציבורי'.
מתקבל הרושם שפרטיות נמצאת די גבוה ברשימת העדיפויות של חברי פינק פלויד, ומי יכול להאשים אותם, אם הם יכולים להרשות זאת לעצמם? בטווח הארוך זה עדיין כנראה זול יותר עבורם לעשות את זה בדרך זו מאשר לבלות שנה בכל פעם באולפן של מישהו אחר".
ראיון עם להקת MOUNTAIN, משנת 1970, ברולינג סטון.
"זה היה קהל משובח", אמר בסיסט הלהקה, פליקס פפלארדי, למחרת הופעה של מאונטיין בפילמור ווסט שבסן פרנסיסקו. "זה היה ככה בכל סיבוב ההופעות. אנחנו מקבלים תשואות רמות כמעט בכל מקום שאנחנו מופיעים בו. אנחנו מנגנים בווליום גבוה כי אנחנו אוהבים את זה. זה כמו רעם. להקות קולניות בדרך כלל רק רועשות, אבל אנחנו רוצים לקבל את הדינמיקה, לקבל את עומק הצליל. העוצמה משקפת את מה שמסביבנו. עם קורקי ליינג המתופף אנחנו הולכים עכשיו לאן שרצינו ללכת לפני כן, אבל המתופף הקודם שלנו לא רצה ללכת איתנו לשם. היה לו את התפיסה הזו שכל המוזיקה הרכה היא מוזיקה טובה, וכל מוזיקה רועשת היא מוזיקה גרועה".
הגיטריסט לזלי ווסט: "אנחנו ממש משפחה, למרות שאנחנו לא גרים ביחד. לכולנו יש בתים משלנו, אבל משפחה לא צריכה לחיות יחד כדי להישאר יחד. כמו, למשל, ג'ק ברוס שהוא משפחה בשבילנו ואני אוהב אותו לגמרי, למרות שלא ראיתי אותו בחצי השנה האחרונה. הלהקה שלנו מסתמכת על כוח ומשחק ביחסי גומלין. אנחנו אוהבים להאכיל אחד את השני מוזיקלית".
"למעשה", התערב סטיב נייט הקלידן, "לכולנו יש חוויית אנסמבל. אנחנו כמו אנסמבל שבא להציג את הגיטרה של לזלי".
"דבר אחד אני תמיד אוהב לומר", חייך פליקס פפלארדי. "יש הבדל בקונוטציה בין קבוצה ללהקה. תקשיב לבוקר טי והאם ג'יז. זו להקה אמיתית. אנחנו רוצים להיות להקה".
הלהקה עוררה מחלוקת מינורית לאחרונה כשנקלעה לעימות עם אל קאפ, פליקס פפלארדי מספר מה קרה: "היינו במופע וניגנו כמה שירים ואז ישבנו שם איתו ועם כמה שחורים צעירים. אפילו לא דיברנו, אבל השחורים האלה שאלו את קאפ שאלות, והם היו ממש מנומסים והכל. מהם ניסו לעשות איתו דיון טוב. אז הוא פנה לכל אחד ואחד מהם ודיבר אליהם בגסות. הוא לא השתמש בשום סוג של הגיון או מחשבה רציונלית כלפיהם. אז החלטנו להגיב והוא קרא לנו בכל מיני שמות רעים. הוא כל הזמן דיבר על איך שהוא יודע בדיוק איך זה עבור שחור צעיר שגדל ברחובות, אז אמרתי לו שאם אי פעם הייתי תופס אותו ברחובות, הייתי שובר את שתי רגליו. אז המגזין טיים סיקר את זה וכמובן שהם טעו בתיאור האירוע. הם כתבו שאחד השחורים הצעירים התחיל את זה בקריאת שמות גנאי לקאפ, וזה בכלל לא מה שקרה, כי הם באמת כיבדו אותו".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר
Comments