top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

באנדל רוק - מקבץ כתבות רוק נדירות מן העבר 18

עודכן: 9 בדצמ׳ 2023



ברוכים הבאים לבאנדל 18 ומעניין של כתבות רוק נדירות מהסיקסטיז והסבנטיז, אותן ליקטתי, ערכתי, תרגמתי וחיברתי בהן את הנתונים. פה תמצאו פרטי מידע מיוחדים ביותר שרוב הסיכויים שלא הכרתם. אז בואו נצא לדרך... קריאה מהנה.


להקת יס מודל אוקטובר 1972.



בפעם הראשונה בחמישה סיבובי הופעות הלהקה באמריקה, נאלצו חברי להקת יס להפסיק את אחת ההופעות שלהם כתוצאה ממפגן כוח משטרתי. זה קרה בקולוסיאום באינדיאנפוליס, ואם הלהקה לא הייתה לוקחת את העניינים לידיים אז אולי המופע לא היה מגיע מעבר לשיר השני.


הבסיסט, כריס סקווייר, לכתב NME: "הכל התחיל כשעשינו את ALL GOOD PEOPLE שהוא השיר השני שלנו בהופעה. חלק מהצעירים בשורות הראשונות ממש נכנסו למוזיקה והתחילו לרקוד ולקפוץ מסביב. אחרים באו בעקבותיהם, אבל זו לא הייתה בעיה - רק התלהבות, זה הכל. בכל מקרה, לפני שידענו מה קורה המשטרה פרצה פנימה ועם אלות דחפה את הילדים לצד אחד וצעקה לכולם לשבת. בקושי האמנו למראה עינינו".


ג'ון אנדרסון, זמר הלהקה, עצר את המוזיקה באמצע ואמר בפומבי כמה דברים על התערבות המשטרה וזה לא מצא חן בעיני השוטרים. אז סקווייר השתלט על המיקרופון כדי לדבר עם הקהל ופתר את מה שיכול היה להתפתח למצב גרוע יותר.


"פשוט ניסיתי להסביר לשוטרים שהקהל היה שם רק בשביל המוזיקה, ושהם אוהבים לתת דרור להתלהבות שלהם ושהם לא יעשו מהומות או משהו. הסברתי לצעירים שלמרות שלשוטרים יש עבודה לעשות, הם מתנהגים בדרך הלא נכונה כי הם לא הבינו. בכל מקרה, הדברים נרגעו בהדרגה, והתחלנו שוב. המשטרה לא התערבה יותר אבל התייצבה בקדמת הבמה - כמו סוג של חוליית הגנה.


"זה היה קצת מטריד, כי יכולנו לראות את עורפי הראש שלהם כל הזמן. ואז, בערך שני שירים לפני סוף המופע, כל השוטרים פשוט עזבו... כאילו שום דבר לא קרה מעולם. זו באמת הייתה הופעה מוזרה".


באנגליה קשה לעשות סיבוב הופעות רווחי, כפי שסקווייר הסביר: "ברגע שעשינו סיבוב הופעות של שלושה שבועות, היינו כמעט בכל האולמות הגדולים באמת. מועדונים לא באים בחשבון, כי אנחנו מוציאים הרבה סאונד, וזה פשוט לא יעבוד בחלק הארי של המועדונים. מערכת ההגברה שלנו אפילו גדולה מדי עבור חלק מאולמות הקונצרטים. זה באמת חבל, כי היינו רוצים לעשות עוד דברים באנגליה. אין שם אפילו זירות כדורסל או הוקי קרח, כמו כאן באמריקה. בעיקרון, אנחנו להקה עובדת. אנחנו לא אוהבים להיות בטלים. אם אנחנו לא בדרכים, אז אנחנו מקליטים. אני מניח שאנחנו די קפדניים לגבי המוזיקה שלנו".


סקווייר היה אז בסיסט מוביל בהפיכת גיטרת הבס לכלי נחשק. רבים הושפעו מאוד ממנו, כי הוא הצליח להפוך את הצליל שלו להיות מובלט בתוך הלהקה ולא רק חלק מהדרייב החיוני שנוצר על ידי חטיבת הקצב, שהיא הבס והתופים.


סקווייר: "כן, נגינת הבס השתנתה מאוד בשנים האחרונות. המכשיר קיבל כעת מעמד משלו, בעוד שפעם הוא היה רק ​​מקור להנעה קצבית".


מודעה מאוקטובר 1969:



להקת HUMBLE PIE מודל אוקטובר 1970.



בחודש זה התראיין זמר הלהקה, סטיב מאריוט, לכתב עיתון NME. אז ניסה שירה החדש של הלהקה, BIG BLACK DOG, את מזלו במצעדי הפזמונים באנגליה, אך העסק איתו לא ממש התרומם. מאריוט היה די משועשע כשהכתב בישר לו על כך בשיחת טלפון טרנס-אטלנטית ביניהם. מאריוט שהה אז עם להקתו בפילדלפיה בהופעות והיה זה סיבוב ההופעות השני של הלהקה מחוף לחוף.


מאריוט סיפר משם את רשמיו על הסיבוב: "הכל מפיל אותי כאן, כולל ההתקררות המזורגגת הזו שחטפתי. אבל כולנו מנגנים במיטבנו והתגובה של הקהל היא פשוט יותר מדי... זה אדיר. אנחנו במיקום השני בהיררכיית האמנים בסיבוב הזה.


באופן אישי, אני מעדיף את המקום האמצעי הזה מאשר את המקום העליון. אנחנו עובדים על זה בסופו של דבר, אבל אנחנו לא ממהרים לזה בטירוף... יש לנו הרבה זמן. אם אתה מצליח ממש טוב במקום האמצעי הזה, אתה בונה את עצמך היטב לקראת הצלחה כשתהיה במקום הראשי. הופענו עם להקות כמו מאונטיין, מונגו ג'רי ולהקה קטנה וממש פגזית בשם ג'יימס גאנג. אנחנו יודעים שהאמריקנים חצי מוכנים להקשיב לך, אם אתה אנגלי, אבל אם אתה באמת יכול לנגן ולהפעיל את זה כמו שצריך, אז תאמין לי שאתה פשוט לא יכול לפשל.


דבר אחד שבאמת שימח אותנו, זה הכמות הגדולה של השמעות הרדיו שהאלבום שלנו מקבל. נראה שהוא יגיע למצעד האמריקני השבוע. לא רק זה, המנהל שלנו, די אנת'וני, עושה הכל בשבילנו בסיור הזה. סוף סוף יש לנו מישהו שעובד איתנו. הוא בדיוק כמו מאמן כדורגל.


לכולנו פה יש הצטננות ממש קשה. אני חושב שזה בגלל שכל כך חם כאן בחוץ ואנחנו תמיד קופצים פנימה והחוצה מהבריכה. בכל מקרה, זה מוטט את כולנו. אשתי ממש חסרה לי פה. הדבר הגדול כאן הוא שהם מתעניינים בנו כלהקה חדשה לגמרי ולא חופרים בעבר שלנו. זה אתגר חדש וגדול, אבל אנחנו בעניין".


כתב ה-NME סיכם, "אם זה המקרה, נראה שבקרוב נאבד עוד אחת מהלהקות הטובות ביותר שלנו לארצות הברית... ובכן, אני מניח שזה העסק". הוא לא ידע כמה שהוא צודק בהשערה זו.


בשנת 1970 הייתה להקת IF הבריטית בתהליך צעדיה הראשונים, עם תקליט בכורה ונסיון לפרוץ באמריקה.



חברי הלהקה אמרו אז לכתב מלודי מייקר (אוקטובר 1970): "באמריקה טסנו מאות קילומטרים לתחנות רדיו, רק כדי להגיד שלום לשדרנים. חשבנו שאם יש לשדרן 25 תקליטים להשמיע, אז אם הוא יראה אותנו, פנים מול פנים, הוא ירצה יותר להשמיע אותנו. האמת שהשיווק של התקליט שם היה משמעותי. חברת התקליטים הבינה שהתקליט נמכר היטב ולכן שפכה עוד 15,000 דולר לקידומו.


כשהגענו לניו יורק, נשיא חברת התקליטים קפיטול התנצל שלא הגיע אישית לפגוש אותנו בהופעה הראשונה שלנו שם. הוא דאג לשלוח לנו ארגז של שמפניות. למרבה הצער, שם נתקלנו גם ביחס עוין מאוהדי להקות כמו דם, יזע ודמעות ושיקגו. אבל לקחנו את זה כמחמאה.


הופענו מול 3,000 איש בשיקגו, לצד ריצ'י הייבנס, ונדהמנו כשהם עמדו והריעו לנו. יש רגעים קשים בניו יורק. פעם אחת עצר אותנו שוטר כשפחיות שתיה רגילה בידיים שלנו. הוא ממש חטף את הפחית מהיד ודרש לקבל תעודת זהות. רק כששמע את המבטא שלנו הוא נרגע. זה היה כה בלתי צפוי.


אין לנו הרבה זמן להקליט את התקליט השני שלנו כי נצטרך לחזור במהרה לאמריקה בנובמבר (1970). זה עסק שעולה המון כסף, עם שבעה אנשים וצוות עוזרים. עדיין, אנחנו להקה מאד שמחה".


אוקטובר 1970 ולהקת דרק והדומינוס מופיעה ב'טאון הול' שבבירמינגהם. בקהל נמצא רוברט פלאנט, הסולן של לד זפלין. בשלב מסוים מחליט פלאנט לעלות לבמה, מבלי שהוזמן, אבל זוכה לדחיפה החוצה מהבמה.



עיתון NME הבריטי דיווח על התקרית בזמנו כך:

"רוברט פלאנט נדחף מהבמה על ידי איש צוות טכני של הלהקה שהופיעה. זה היה סוג כזה של הופעה. פלאנט ועוד 2000 איש אחרים הגיעו לראות את קלפטון ולהקתו החדשה, דרק והדומינוס. זה היה ערב של בלגאן והזדמנויות שהתפספסו. להקת החימום של הערב, BRONCO, איחרה לעלות לבמה. זאת כי אחד מחבריה לא הגיע בזמן. כשהתחילו להופיע, הובן לכל כי עדיף היה לו לא עלו כלל לבמה. המופע שלהם היה רדוד.


כשאריק עלה לבמה עם חבריו היה הקהל קר לגמרי. מופע החימום הקפיא אותו. קלפטון, שהשתפר מבחינה ווקאלית מאז החל לשיר בתקליטים, לא היה באותו ערב ולא יהיה לעולם רוברט פלאנט.


הדומינוס, כמה שהיו טובים, נראו כזקוקים לזמר טוב שיוביל אותם. חברי הלהקה מורכבים ממוזיקאים מהליגה הגבוהה ביותר - בובי וויטלוק (אורגן ושירה), קארל ריידל (בס) וג'ים גורדון (תופים). תוסיפו להם את קלפטון ומתקבל גן עדן. ואז לפתע נראה רוברט פלאנט כשהוא עולה לבמה. זה היה לא מתוכנן באופן ברור. בקהל זיהו אותו אבל קלפטון וחבריו לא. גם האיש הטכני, שעמד לצד הבמה ושמר עליה מפני הפרעות, לא זיהה את רוברט. הוא חסם את הזמר זהוב השיער והובילו החוצה דרך הדלת הצדדית שליד הבמה. כך התפספס לנו סיכוי לג'אם סשן מפלצתי. קלפטון המשיך להיאבק כזמר ונראה שהוא מותח מדי את מיתרי גרונו. עד מצב בו היה קשה לשמוע אותו שר. הנסיון של דרק והדומינוס מוכיח את עצמו הכי טוב כשקלפטון מנגן ולא מוסח על ידי הצורך גם לשיר".


על להקת פאמילי מתוך כתבה שפורסמה בביט אינסטרומנטל, אוקטובר 1969:



"קשה לומר אם פאמילי מופיעה כבר שנתיים ברציפות או ארבע שניות", אומר רוג'ר צ'פמן, סולן הלהקה. פאמילי התמודדה עם סוג של משבר כשהבסיסט, ריק גרץ', עזב אותה כדי להצטרף ללהקת בליינד פיית'. זאת כי הם רק התחילו סיור הופעות בארה"ב כשריק פרסם את החדשות על עזיבתו. אבל הם מצאו מהר מאוד תחליף משובח בג'ון ווידר, ומשם המשיכו מחדש כשהם רעננים.


"ריק נפרד אחרי שהיינו בארצות הברית במשך שבועיים. היינו מאוד מבולבלים גם כי זה קרה בתחילת הסיור. אבל פיטר גרנט, המנהל שטיפל בנו בארצות הברית, הכיר את ג'ון, שעבד בחוף המערבי ושאל אותו אם הוא רוצה להצטרף אלינו. ג'ון הקשיב לאלבומים שלנו ובא מלוס אנג'לס לדטרויט לשמוע אותנו מנגנים את ההופעה האחרונה שלנו עם ריק. הוא אהב את הלהקה. ג'ון שמח מאוד כי הוא אמר שהוא מעולם לא היה בלהקה שבה הוא היה חלק ממשהו קהילתי". ג'ון, שניגן בגיטרה עבור אריק ברדן עד שהאנימלס התפצלו, מציג את הגיטרה והכינור שלו גם עם פאמילי.


צ'פמן: "הפכנו הרבה יותר מודעים לעצמנו. איבדנו קצת את הביטחון עם ריק שעזב, אבל אנחנו עכשיו במצב בו מעולם לא היינו טובים יותר". נראה שהקהל האנגלי מסכים עם פסק הדין הזה. פאמילי זכתה השנה למחיאות כפיים ענקיות בפסטיבל הג'אז והבלוז של פלומטון, ועשתה הדרן של שלושים דקות במקום החשוב הזה. "הם היו קהל תובעני", אמר רוג'ר צ'פמן, "ואני לא מאשים אותם כי הם שילמו את הכסף, אבל כשהם אהבו משהו, הם באמת הראו את זה. המארגנים אמרו שזו קבלת הפנים הכי טובה שלהקה קיבלה שם מזה עשר שנים של פסטיבלים. אבל אין לנו כיוון קבוע. ברגע שאתה מציב לעצמך סטנדרט ועובד לקראתו ובסוף מגיע אליו, איפה אתה הולך משם? אנחנו לא בנויים על שום סצנה מזויפת. אנשים מכירים אותנו מהופעות ועשינו את כל העבודה הקשה וההופעות הרעות". וזה נכון מספיק.


הלהקה בנתה את המוניטין שלה כך כמו רוב להקות המחתרת המובילות האחרות כמו ג'ת'רו טול, צ'יקן שאק ופיירפורט קונבנשן, שנכנעו כעת למצעד התקליטונים. פאמילי, לעומת זאת, לא דואגת להטביע חותם בשוק הזה. "היינו רוצים לקבל סינגל להיט, אבל אנחנו לא שואפים ליצור סינגלים", אמר רוג'ר. "אנחנו נכנסים לאולפן פשוט להקליט שירים כמיטב יכולתנו. אם לשיר יתברר שיש הרבה משיכה, אולי נוציא אותו כסינגל, אבל זה הכל."


נכון לעכשיו, פאמילי עושה בדיוק את זה, עובדת באולפני אולימפיק בלונדון וקובעת שירים לקראת התקליט השלישי שלה. חבריה מקליטים את כל מה שבא להם לעשות, כך שהתוצאה הסופית תהיה טבעית. הם מרגישים שהם שולטים במוזיקה שלהם יותר מאי פעם ויש ספונטניות שלא הייתה בכלל באלבום המעובד הראשון שלהם.


צ'פמן: "התקליט 'מוזיקה מבית הבובות' היה העבודה הראשונה שלנו באולפן, והיינו צריכים להתחיל לעבוד. היינו עצבניים והיינו צריכים מישהו שיראה לנו את הדרך. סמכנו על דייב מייסון שידריך אותנו, אולי קצת יותר מדי. עמדנו להפיק את התקליט השני ('בידור משפחתי') בעצמנו. הקלטנו כל כך הרבה במשך כארבעה ימים וכשחזרנו גילינו שהכל עורבב והורכב כתקליט. הרבה דברים שהיו צריכים להיות בו נשארו בחוץ, אז הפעם יש לנו יד חופשית לחלוטין. התקליט הראשון שלנו היה נקי מאוד, ללא עליות ומורדות. החדש הוא רק שירים שכתבנו ואנחנו מקליטים, ואני לא יכול להגיד איך אנחנו מתפתחים. אנחנו פשוט עושים את מה שאנחנו עושים באופן טבעי. אני חושב שזה טוב".


כדי לוודא שהאלבום יהיה טוב ככל האפשר, סיבוב הופעות צפוי בארצות הברית לחודש אוקטובר נדחה לינואר 1970 , למרות שהלהקה תיסע לאירופה לזמן מה. יש לה מוניטין במועדונים בפריז, אמסטרדם ובמקומות אחרים, בדיוק כמו המוניטין של קלהקות כמו הדלתות, ג'פרסון איירפליין ובאפלו ספרינגפילד, שהופץ מפה לאוזן בבריטניה לפני שהם היו ידועים בדרך כלל או מכרו תקליטים רבים כאן. רוג'ר מקווה לקבלת פנים טובה באירופה: "כשהופענו במועדון מארקי בלונדון, לאחרונה, היו הרבה אנשים זרים בקהל".



סטיב האקט (הגיטריסט של ג'נסיס) מודל אוקטובר 1975.



היו אלו זמנים מרגשים עבור האקט שהוציא אז את אלבום הסולו הראשון שלו בזמן שהשלים את אלבום הג'נסיס הראשון ללא פיטר גבריאל.


ביום בו הוא נפגש לראיון עם כתבת עיתון SOUNDS, הוא נכשל במבחן הנהיגה שלו בפעם השנייה, אבל היה במצב רוח טוב להפתיע. כנראה שהבוחן לא היה מחובבי הרוק המתקדם. למרות העובדה שהאקט קם בשעה שבע בבוקר לטסט, היה לו על מה לחייך.


עם שאר ג'נסיס, הוא עבד על האלבום הבא שלהם מזה כמה שבועות באולפני טריידנט, שבמרכז לונדון, והיה מרוצה מהתוצאות. כמו כן, אלבום הסולו שלו, VOYAGE OF THE ACOLYTE, שמר על אותה רמה גבוהה שהציבה להקתו.


"בכוונה התרחקתי מלנסות להוכיח כמה מהר אני יכול לנגן", אמר האקט. "לא רציתי שהאלבום יישמע כמו תקליט של נגן גיטרה. זו לא באמת הסצנה שלי. מה שרציתי לעשות זה לנסות כמה שיותר רעיונות. רציתי למלא מספר תפקידים ולכתוב עבור כלי נגינה כמו צ'לו, מלוטרון, חליל ושירה שמעולם לא עשיתי קודם. השתמשתי בכמה שפחות אנשים ושמרתי על הגרעין קטן".


תערובות שונות של צלילים ומקצבים הופכות את האלבום לסטייה מטיסת ה'סולו' הממוצעת. כשהיא מנצלת את חטיבת הקצב של ג'נסיס עם המתופף פיל קולינס והבסיסט מייק רת'רפורד. האקט הקריב בתבונה את הוירטואוזיות של איש אחד לטובת צליל מתוחכם יותר. זה היה הימור שהשתלם בצורה נאה.


"זה בהחלט היה סיכון והאמת שלא ידעתי אם זה יעבוד. כל המיזם היה הימור. זה פשוט שונה ממה שאנשים מצפים מאלבום סולו. זה באמת אפילו לא אלבום סולו ממשי. התפקיד העיקרי שלי היה בימוי הדבר. ניסיתי לפרש קלפים שונים מבחינה מוזיקלית ולקחתי את החזקים ביותר. הקלף ACE OF WANDS מסמל את תחילתו של מיזם חדש".


“אני לא מנסה לכפות קלפי טארוט על אנשים והם רק היו רק מקורות התייחסות. STAR OF SIRIUS הוא מבט אופטימי לעתיד. אחרי קצת מהכבדות וההתבוננות הפנימית של חלק מהקטעים האחרים, רציתי משהו מסחרר עם תחושה של שיר פופ קופצני".


האלבום עשה רבות לחיזוק הביטחון העצמי האישי של האקט, והרס תסכולים קודמים שנבעו בהכרח מנגינה בלהקה דמוקרטית. עם צאת האלבום הוא הרגיש מספיק חזק כדי להתקדם בתוך ההיררכיה הקבוצתית - לפחות לשנתיים הבאות.


"אני בהחלט בטוח יותר בהגשת רעיונות ללהקה כעת. האלבום הראה לי שברגע שהייתי מרוצה מרעיון אז אין באמת סיבה שזה לא יעבוד. לא הייתי בטוח ביכולות שלי ככותב וכמעבד לפני שעשיתי את האלבום. זה היה ​​משהו שרציתי לעשות הרבה זמן. אבל המחויבות העיקרית שלי כרגע היא לג'נסיס".


ג'נסיס תמיד עבדה במאמץ רב מאד על כל אלבום. לאחר שהלהקה עברה תהליך מאומץ בכתיבה והכנת האלבום THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY, שבמהלכה פרש גבריאל וחזר, הקלטת תקליט הלהקה הבא (TRICK OF THE TAIL) לא רק הייתה פרודוקטיבית אלא מהירה למדי. היה ברור שזה אלבום מכריע עבור ג'נסיס, אחד שצריך להיות טוב כדי לשמור מעריצים ולמשוך חדשים. אחרי הכל, הלהקה הייתה צריכה לשרוד באופן יצירתי ואמנותי את עזיבתו של פיטר גבריאל.


האקט: "אנחנו רוצים שאנשים יעכלו את האלבום החדש של ג'נסיס לפני שנחזור להופעות, כך שהם יהיו מודעים לעובדה שפיטר אינו בלהקה. מה אני יכול להגיד? אולי יהיה לנו את החבר החמישי הזה ואולי ננסה אותו באולפן לכמה שירים, כדי לקבל תמהיל של יכולות ווקאליות. אף אחד לא צריך לדאוג יותר שאנחנו הולכים להפוך ללהקה אינסטרומנטלית לגמרי. אנחנו עדיין כותבי שירים. אם אנשים יהיו סבלניים כלפינו, אני בטוח שדברים יסתדרו לטווח הארוך. הבעיה לטווח הקצר היא למצוא את החבר החמישי. מה שבטוח, לא תהיה ירידה באיכות מאיתנו".


מודעה מאוקטובר 1969 - תקליטון חדש ללהקת FLAMING YOUTH, עם המתופף פיל קולינס - לפני שיגיע אל להקת ג'נסיס.



להקת גראנד פאנק מודל אוקטובר 1973.



להקה זו חטפה עד אז המון ביקורות רעות עד נוראיות. אמרו שהיא להקה בנאלית וחסר יכולות. אלבומה הראשון קיבל בעיקר קיטונות של בוז והם הושמצו ללא הרף מאז המופע הראשון שלהם ועד להוצאת התקליט WE'RE AN AMERICAN BAND, שהפך לתקליט הנמכר ביותר שלה. לפתע התקשורת פקחה את עיניה וזיהתה אשיש פה להקה ששווה לתת לה גם כבוד.


היא מכרה את כל הכרטיסים להופעתה באצטדיון SHEA בניו יורק בתוך 72 שעות, בשנת 1971. נו בסדר, כמה שנים לאחר מכן יצאה הודאה שכמה מהכרטיסים נמסרו בחינם. יותר מ-12,000 מעריצים חיכו כל הלילה והיו הראשונים בתור לכרטיסים. והכסף ששולשל לקופה היה רב. המתופף דון בראוואר לעיתון SOUNDS: "זה היה רק ​​קונצרט להאדרת התדמית שלנו. האקוסטיקה באיצטדיון הייתה גרועה ולא יכולת להתקרב מספיק לאנשים".


מאז ניתקו שלושת חברי הלהקה את הקשר עם טרי נייט, המנהל לשעבר והמנטור המוצהר שלהם, הם התרחבו משלישייה לרביעייה עם הוספת הקולגה הוותיק קרייג פרוסט בקלידים. הם גם נעשו נגישים יותר לעיתונות לעומת התקופה בה טרי נייט אסר עליהם להתראיין ושימש כשופר הלהקה.


גם את אנגליה הם הצליחו לכבוש. בראוואר: "אהבתי מאוד את הקונצרט שעשינו בהייד פארק. הופתעתי מאד מכמות האנשים שהגיעו".


כשיצא התקליט SURVIVAL, בשנת 1971, נראה היה כאילו הלהקה מתרככת וזה נתן עוד סיבה למהלומת המבקרים. בראוואר נזכר באלבום בזלזול: "אני לא משמיע אותו הרבה, זה מזכיר לי כמה תקופות לא טובות שעברנו באופן אישי. אני מעדיף את CLOSER TO HOME ואת החדש שלנו".


מכירות התקליט SURVIVAL לא היו גבוהות בהשוואה לשאר אם כי הוא זכה גם כן בפרס אלבום זהב. האלבום הבא, E PLURIBUS FUNK, חזר לסגנון הישן שלהם. אבל בתקופה זו, כשנדמה היה שההצלחה חוזרת, רבו חברי הלהקה עם טרי נייט והתביעה שלהם נגדו הגיעה לבתי המשפט ולסיקור נרחב בתקשורת.


בראוואר: "אני חושש שאני לא יכול להגיד כלום בעניין כי אנחנו עדיין נלחמים בתיקים בבית משפט ואם אנחנו אומרים משהו, אז הצד השני יוכל להשתמש בו".


תפקידו של מארק פרנר, גיטריסט הלהקה, הוא כמנהיג שלה. בראוואר: "לא הרגשנו אשמה כשמרק לקח את המנהיגות מכיוון שהייתה לו כל כך הרבה אחריות, היה לו כל כך הרבה מה להתמודד עם זה, אבל אנחנו מגיעים כלהקה, בתור גראנד פאנק. מארק יודע שהוא נמצא במצב בו הצעירים יקשיבו לו ולכן הוא מרגיש שבאחריותו לגרום להם להיות מודעים למצב שמסביבם, אבל אנשים אומרים 'מארק, צריך להפסיק לכתוב שירים על זיהום אקולוגי' ו'מארק, צריך לעשות אחרת', אבל הוא באמת מודאג מהמצב סביבו".


בראוואר על הביקורות שהוטחו על הלהקה: "זה היה מלחיץ אותי בהתחלה, אבל עכשיו אני לא שם לב לביקורות כל כך הרבה, למרות שאני מודע להן. אבל אני מודאג יותר מאנשים מאשר מהעיתונות. אנחנו לא מתכוונים להיות בסביבה לפרק זמן קבוע. זה תלוי רק כמה זמן מתחשק לנו להיות גראנד פאנק כל עוד זה מרגיש נכון".


בשנת 1970 הייתה להקת הסטרובס הרכב פולק-רוק פרוגרסיבי למביני עניין בלבד.


באמצע אותה שנה דיווח עיתון מלודי מייקר על הופעת הלהקה, עם הקלידן הוירטואוז שלה: "שימו לב היטב לריק וויקמן! הוא הצטרף לא מזמן ללהקה היישר מהאקדמיה למוסיקה. עימו היו על הבמה חברים חדשים בלהקה בדמות הבסיסט ג'ון פורד ונגן כלי ההקשה והסיטאר, ריצ'רד האדסון. ריק הופיע לראשונה עם ההרכב הזה לא מזמן, באולם רויאל פסטיבל. הקהל ישב ולא זז בעוד וויקמן הציף את האולם בצלילי אורגן מיוחדים. כשפנה לפסנתר הצליח להפיק ממנו צלילים לא פחות מרשימים. ואם זה לא מספיק, הוא הצליח לנגן רוק עם הצ'מבלו שלו. גם פורד והאדסון הפליאו לבצע דואט של בס וסיטאר. דייב קאזינס הכריז שלוש פעמים על השיר האחרון מול קהל שנראה מסופק מהופעת הבכורה של חמישייה זו. המופע הוקלט ונראה כי תקליט ממנו ייצא בחודש אוקטובר".


ובכן, באותה שנה אכן יצא תקליט בהופעה אך הורכב מהופעה של הסטרובס שנערכה ב-11 ביולי באולם קווין אליזבת' הלונדוני.



באוקטובר 1969 פורסמה כתבה על קינג קרימזון במלודי מייקר:



"בתחילת שנה זו הגיעה קבוצה חדשה לסצנת המועדונים הלונדונית. אף אחד מחבריה לא היה ידוע ממעללי העבר עם להקות אחרות אבל תוך כמה חודשים דיברו עליהם בתור להקה עילית.


פיט טאונסנד תיאר את התקליט ראשון שלהם בתור 'יצירת מופת מטורפת'. אלו הם איאן מקדונלד, פיט סינפילד, בוב פריפ, גרג לייק ומייק ג'יילס, הידועים ביחד כקינג קרימזון.


'התחלנו לעשות חזרות בינואר. האנשים האחרים בלהקה היו ביחד עוד לפני כן', אמר מקדונלד. 'לא הייתי בלהקה מסוימת, חיפשתי את הדבר הנכון. בוב, שמנגן בגיטרה, ומייק, המתופף, היו בלהקה יחד אשר לא הצליחה ושאף אחד לא מדבר עליה (בשם GILES, GILES AND FRIPP - נ.ר). גרג היה בלהקה בשם THE GODS. אני עשיתי דברים שונים לפני כן והייתי בתזמורת צבאית במשך חמש שנים.


גרג מנגן בבס ודואג לשירה. אני מנגן בחליל, סקסופון, קלרינט, מלוטרון וכל כלי נגינה אחר שאני יכול לשים את ידי עליו'.


פיט סינפילד דואג לתאורה של קינג קרימזון בהופעותיה. זה חלק חשוב והוא מעורב לחלוטין במה שקורה. 'במקור רק כתבתי את המילים עבור כמה מהשירים כשחשבתי שאנחנו צריכים תאורה כי בחלק מהמועדונים הייתה תאורה כל כך גרועה.


אחר כך התערבתי בזה קצת יותר וניסיתי לקבל קצת אינטנסיביות ולהרגיש את זה יותר. מערכת התאורה הראשונה ללהקה עלתה לי רק 40 פאונד אבל יש לי אחת ששווה עכשיו 500 פאונד'.


איאן מקדונלד: 'אז עשינו חזרות במשך חודשיים ואת הופעת הפתיחה ערכנו במועדון ספיקאיזי. זו הייתה הופעה גרועה. אבל במהרה הבנו את ענייני העסקים וחתמנו ​​עם חברת התקליטים אטלנטיק, למרות שחברת מרקיורי הציעה הצעה גדולה יותר.


כשהתחלנו, אף אחד לא ידע מה עומד לקרות. אנחנו רק ידענו שזה חייב להיות טוב. יש כל מיני השפעות בלהקה; בוב פריפ מביא הרבה דברים קלאסיים שהוא מקשיב להם כמו ברטוק. מייק ג'יילס מביא הרבה ג'אז, גרג לייק מביא הרבה דברים כבדים ואני טווה את דרכי מסביב לכל זה'.


הקבוצה תגיע בקרוב לאמריקה, היכן שהם מקווים שיצליחו לכתוב הרבה חומר חדש עבור אלבום חדש, שהם מקווים לשחרר בשובם".


(ספוילר - בסיבוב ההופעות שיהיה בארה"ב תתפרק הלהקה).


להקת קינג קרימזון מתנצלת!



באוקטובר, בשנת 1969, פורסמה מודעה קטנה במלודי מייקר (שעבדכם הנאמן שלף מארכיונו) ובה מתנצלת להקת קינג קרימזון על ביטול כמה הופעות, בגלל שנגן החליל / מלוטרון שלה, איאן מקדונלד, היה חולה.


באוקטובר 1969 יצא עיתון מלודי מייקר ובו גם דבריו של זמר להקה חדשה ושמה 'יס'. שמו הוא ג'ון אנדרסון וכך הוא אמר:



"החיים הופכים מהירים וקשים מרגע לרגע ואנשים זקוקים למוסיקת פופ כהרגעה ורבים החלו להקשיב למוסיקה הזו לאחרונה באופן רציני יותר. בהופעותינו אנשים מקשיבים גם למילים. התמזל מזלנו לעסוק בתחום הזה שנקרא פופ. אני כותב מילים בעלות משמעות ולא רק מילים שנועדו לשירי פופ פשוטים. כתבתי שיר שנקרא THE PROPHET, שמדבר על מישהו שכולם נוהרים אחריו, כמו שנהרו אחרי הביטלס ובוב דילן, כשהוא למעשה אומר לכולם שהם צריך לחיות את חייהם לפיהם ולא לפי דברי אחרים. כך הם יהפכו הנביאים של עצמם. במוסיקה של היום אנחנו רוצים לתת לאנשים מסרים. ברצוננו לגרום לקהל שלנו לחשוב. גם מסביב יש המון להקות שעושות כמונו ומביאות לקהל קו מחשבה. להקות נהדרות כמו קינג קרימזון, ספוקי תות', הנייס ועוד.


אני רוצה שיגיע היום בו יתאחדו כל הלהקות יחדיו ליצור משהו מיוחד. אנו כנראה עדיין לא מוכנים לזה אבל אולי זה יקרה עוד כמה שנים. והמסר הברור לכל זה יהיה שלום. גם ההיפים הטיפו לשלום, אבל זה עצוב לראות כיצד התקשורת חובטת בהם. אני מניח שזו דרכם של עיתונים להימכר, אבל חבל שזה בא נגד אנשים שדורשים משהו טוב. יש את ההיפים המסוממים שלא עושים הרבה, אך יש את ההיפים שקו מחשבתם מתקדם מאד וחבל שהממשלה לא לוקחת אותם כדי להיעזר בתכניהם".


באוקטובר בשנת 1971 סיפר אוזי אוסבורן, הזמר של להקת בלאק סאבאת', את דעתו על כמה מלהיטי המצעדים שערך עיתון המוזיקה "דיסק":



"אני נדהם מהשיר BAND OF GOLD, של פרידה פיין, שנמצא אצלכם במקום הראשון והגיע לשם במהירות שכזו. שמעתי את השיר רק פעם אחת והוא לא הותיר בי רושם. זה לא שיר רע אבל אני לא אוהב את סוג המוזיקה הזה.


אני אוהב את דזמונד דקר במידה מסוימת, עם השיר YOU CAN GET IT IF YOU REALLY WANT, שנמצא אצלכם במקום השני כרגע. אבל כל השירים שלו דומים מדי זה לזה. אהבתי את שירו הראשון, 'ISRAELITES' אבל כל השאר שלו נשמעים אותו הדבר.


להקת POPPY FAMILY אינה הטעם שלי. אבל אני מניח שהיא בסדר עם השיר WHICH WAY YOU GOING BILLY. זה נמכר היטב אז כנראה הרבה אנשים אוהבים את זה.


אני מאד אוהב את MONTEGO BAY של בובי בלום. זה שיר נהדר. אני אוהב את האופן בו הוא שר. מגיע לזה להגיע אצלכם למקום הראשון.


ארית'ה פרנקלין היא מעולה. היא הטובה ביותר. הקול שלה הוא נפלא והשיר DON'T PLAY THAT SONG ממש נחמד.


גם השיר של דיפ פרפל, BLACK NIGHT, ממש טוב. הגיע הזמן שלהקות כמו זו תככבנה במצעדים. עד כה היו המצעדים בעיקר עם שירי מסטיק.


אני גם אוהב את השיר STRANGE BAND של להקת פאמילי. זו להקה טובה. זה לא השיר הכי טוב שלה אבל עדיין בסדר גמור. גם השיר של הטרמלוס, ME AND MY LIFE, נהדר. זה נשמע כמו הגרסה העניה של הביטלס אבל אני מאד אוהב את זה".


בשבוע לאחר מכן היה זה דזמונד דקר שהגיב על המצעד.


להקת בלאק סאבאת' מודל אוקטובר 1975. "האלבום הבא של סאבאת' יהיה אלבום קונספט. אנחנו עדיין לא יודעים על מה".



כמה חודשים לפני כן יצא אלבומה השישי של הלהקה, SABOTAGE, ועכשיו חברי הלהקה עסוקים בקידומו בהופעותיהם.


אבל באמצעי התקשורת מפרסמים לפעמים דברים לא נעימים ומתופף הלהקה, ביל וורד, מוטרד מאד מדבר שפורסם עליו ועל אשתו, מלינדה. לכתב NME הוא אומר שבכוונתו לתבוע.


על הבמה נראים ארבעת חברי הלהקה, אך מאחורי הקלעים מסתתר עם הקלידים שלו ג'ראלד. הוא מוסתר לחלוטין מעין הקהל. לכתב ה-NME הוא סיפר שבכוונתו להקליט תקליט ובו וריאציה מוזיקלית על THE ASCENT OF MAN. "אוזי אוסבורן ישיר בו", הוא הבטיח.


בינתיים אוזי מבטיח דברים אחרים: "האלבום הבא של סאבאת' יהיה אלבום קונספט. אנחנו עדיין לא יודעים על מה".


אוזי ממשיך לספר על אחת ההופעות בסיבוב: "הופענו באצטדיון הבייסבול הזה בארצות הברית. אנחנו באמצע שדה ענק ויש גדר תיל גבוהה מסביב, כשהצעירים בחוץ. אז אני אומר להם 'בואו, בואו פנימה' ופתאום כולם מטפסים מעל הגדר ורצים לעברנו כמו גל דריסה אנושי, ואנחנו מנגנים משם ומחכים שהם יעלו אלינו. אבל כאשר הם עושים זאת, הם לא עוצרים! הם פשוט רומסים את הבמה, עולים על כל הציוד שלנו וממהרים לשדה ומשם ליציאה מדלתות האצטדיון. זה כי המשטרה רדפה אחריהם...".


לכתב הנלווה סיפר אוזי גם על ימי העבר הלא נעימים שלו: הייתי כלוא במשך חודשיים בווינסון גרין. פעם אחת גנבתי טלוויזיה וניסיתי ללכת איתה על חומה, כשאני מנסה לאזן את עצמי. נפלתי והטלוויזיה, בגודל 24 אינץ', נחתה על החזה שלי וצרחתי שיחלצו אותי. לא היה לי מה לעשות בכלא. עבדתי כשעתיים ביום ובשאר הזמן הייתי נעול בתא שלי. אז עשיתי את הקעקועים האלו, עם מחט תפירה ודיו. אהבתי אז במוזיקה רק את הקינקס והביטלס וכשיצאתי מהכלא, הייתי צריך לעשות משהו, לא? אז הפכתי להיות זמר".


אוקטובר 1974 וג'ף לין, מנהיג להקת אי.אל.או, מסביר לרקורד מירור:



"אנחנו מתרכזים כרגע בשוק האמריקני. שם נמצא הכסף. אני מאד רוצה לעשות את הלהקה הזו כי המטרה שלי היא להביא להקה שרחוקה מהקטע של גיטרות בקידמתה. אני ממש מרוצה מהאופן בו הדברים קרו באלבום האחרון שלנו, 'אלדורדו'. זה בדיוק מה שאי.אל.או אמורה להיות. עכשיו הוספנו גם מלוטרון על הבמה, שאמור להוסיף לשני הצ'לו והכינור שיש בלהקה".


מודעה מאוקטובר 1968 על תקליטון רוק מהיר ומיוחד, עם להקת GUN.



פליטווד מאק מודל אוקטובר 1972. "נקווה שאנגליה מוכנה לעוד כמה שינויים בלהקה שלנו".



זו הייתה ונחשבת עד היום כתקופה העלומה יותר בקריירת הלהקה. אז נותרו בה שני חברים מקוריים; המתופף מיק פליטווד והבסיסט ג'ון מקווי. בהרכב הייתה אז גם אשתו של מקווי, כריסטין מקווי שהייתה לפני כן בלהקת CHICKEN SHACK. ויש את התוספות החדשות ביותר, הגיטריסטים בוב ווסטון, דייב ווקר ובוב וולש.


פליטווד מאק עברו כמה שינויים מאז סוף שנות השישים. הם ירדו מהבלוז ונאלצו להיפרד מכמה גיטריסטים בדרך. האחרון בהם היה דני קירוואן. כריסטין מקווי לעיתון SOUNDS: "הוא רצה לעשות דברים אחרים ונפרדנו באופן ידידותי. גילינו שאנחנו לא יכולים לעבוד באמת יחדיו אז זה צריך לקרות. הוא היה מעוניין יותר להקליט ולכתוב חומרים משלו. אני לא חושבת שהוא אי פעם ירצה לעלות שוב לבמה. אני לא חושבת שהוא נהנה מאוד מהצד הזה של הדברים. כולם עכשיו מסתדרים טוב מאוד אחד עם השני, מצב העניינים ידידותי מאוד וזה נחמד, וזה נדיר למדי. נראה שלהרבה להקות יש בעיות בקשר לזה. מבחינה מוזיקלית נראה שהלהקה הרבה יותר מהודקת ממה שהיא הייתה, חיובית יותר".


חברי הלהקה התכוננו אז לחזור להופעות באנגליה, לאחר היעדרות של כשנה מהבמות שם. "הלהקה לא ניגנה באנגליה כל כך הרבה זמן שקשה לדעת איך אנשים הולכים להגיב או אם הם הולכים בכלל להגיע. אנחנו ממש לא יודעים מה הולך לקרות, אבל מהצד שלנו אנחנו בטוחים שנוכל להראות הופעה טובה, אז נקווה שאנגליה מוכנה לעוד כמה שינויים בלהקה שלנו".


"זה מצחיק, אבל נראה שזה לא כל כך משנה באמריקה, כי שם הם לא הולכים לראות אנשים, אלא לראות להקה. אם הם באים לראות את פליטווד מאק, נראה שהם לא כל כך דואגים מי יש בלהקה כל עוד המוזיקה מדליקה אותם. באנגליה כנראה נמשוך להופעות אנשים שמגיעים מסקרנות, רק כדי לראות מה קורה עם הלהקה עכשיו. יהיה מעניין".


האופן בו הפופולריות של הלהקה באנגליה החלה לרדת באותה תקופה בה התחילה לעלות בארה"ב.

כריסטין מקווי: "אני חושבת שזה היה עם 'קילן האוס', האלבום הראשון שעשינו אחרי שפיטר גרין עזב, שמכירות התקליטים החלו לרדת בצורה ניכרת באנגליה. באמריקה זה דווקא היה האלבום הראשון שלנו שהחל להימכר כראוי".


להקת המודי בלוז מודל אוקטובר 1973.



חברי המודי בלוז סיימו אז את סיבוב הופעותיהם באירופה ובבריטניה. אלו היו המופעים הבריטיים הראשונים שלהם במשך יותר משנה. כרגיל, כל הופעה הייתה סולד-אאוט, וכרגיל, מבקרים רבים ירדו עליהם בדיווחיהם לעיתונים השונים.


עם זאת, זו הייתה אז להקת רוק בריטית מהיחידות שיכלו למלא אולמות ענקיים כמו מדיסון סקוור גארדן, עם 22,000 המושבים בו, פעמיים באותו יום ואך ורק בגלל המוזיקה וללא תוספות תיאטרליות מוגזמות או משיכה מינית.


נראה כי הצליל המהותי שלהם, עם הרמוניות ווקאליות דמויות מקהלה וצלילי מלוטרון מרחפים, גרמו באופן לא מודע גורם למבקרי מוזיקה מסוימים לחשוב שמדובר בלהקה שהיא מרוממת מהעם. אבל חברי הלהקה היו הכי אנושיים שיש. אחרי הכל, הם הגיעו מבירמינגהם.


המתופף, גרהאם אדג', לעיתון NME: "הבעיה שלנו היא שאנחנו לא מסתבכים. עברנו את כל השטויות האלה לפני למעלה מחמש או שש שנים. אנחנו לא גורמים לשערוריות ואנחנו מנהלים חיים רגועים ושמחים, וזה מה שאנחנו מנסים לגרום לכולם לעשות. זה לא טוב בעיני העיתונות אבל זה טוב לקהל. אני יודע שאנחנו לא מספיק מרגשים עבור כמה עיתונאים. כלומר, מה אתה יכול לכתוב על חמישה בחורים שהופכים את מה שאני מאמין למוזיקה מקצועית ומוכשרת, עושים מופע במה ישיר ושרים באדיקות על כמה דברים שהם מאמינים בהם? העיתונות רוצה אונס ופיתוי. הרעיונות שלנו לא נחשבים מהפכניים כי אנחנו לא רוצים לפוצץ אף אחד כדי לקבל את דרכנו. זה בדיוק מה שלא בסדר בממסד שיש לנו כרגע. הם כל כך משוכנעים שהם צודקים שהם רוצים את כל העולם שינהג בדרכם. אנחנו מנסים ללכת בדרכנו ופשוט נמנעים ממי שלא אוהב את הרעיון.

כשהקמנו את הלהקה לפני כעשר שנים, כולנו רהיינו בני עשרים, והביטלס קרו והובלנו את הלהקות שלנו בברמינגהם. העניינים הפכו גרועים אז התחלנו למזג ארבע או חמש להקות שונות. היינו חבר'ה שניהלו את העסק בכל להקה ונמאס לנו להכניס את עצמנו לעבודות בחינם.


באותם ימים נהגנו לשתות על הבמה ולהתמוטט, וכולנו היינו משוכנעים שרוק הוא רק דבר לטווח קצר ואנחנו נחזור לעבוד בעבודות שחורות בעוד כמה שנים. העניינים רק הלכו והחמירו עד לשבוע אחד, כשהיינו חלק ממופע קבארט בניוקאסל. היינו כל כך שבורים כלכלית וזו הייתה כזו אומללות שאמרנו, שאנחנו לא אוהבים את המוזיקה שאנחנו מנגנים ושצריך למצוא דרך החוצה מזה.


זו הייתה נקודת המפנה בה הפסקנו לנסות לעשות דברים שאחרים עושים ופשוט עשינו את זה כמו שהרגשנו. לא היה טעם לנסות לגרום לג'סטין (האייוורד) לקפוץ על הבמה כי פיט טאונסנד יכול לעשות את זה טוב יותר וזה לא היה בטבע שלו. כשג'סטין מתלהב על הבמה, הוא מזיז קצת את הרגל שלו. אני מניח שאנחנו קצת מיושנים".


חלק מהמבקרים התקשו ליישב את האידיאלים הנשגבים של הלהקה עם מוצאם הצנוע. אדג': "אני אצטט את ג'ורג' האריסון בזה. הוא אמר שאין שום דבר מיסטי במיסטיקה. מחשבה טובה היא לא רק המחוז של האינטלקטואל. בימי הלהיט GO NOW, היו לנו חליפות מבריקות, מכוניות מהירות וטונות של בחורות לדפוק - היה לנו את כל זה והבנו שזה לא הותיר אותנו מרוצים וחסר משהו. אפשר ללכת לשתי דרכים מאותה נקודה - לחזור למקום בו היית, או קדימה ומעבר למטריאליזם.


סביר להניח שהיינו זוכים לקבלה גדולה יותר מהממסד אם היינו ממהרים עכשיו לעשות קונצרטים של צדקה ולתת כסף לנזקקים, אבל זה שטויות. המוזיקה שלנו מחזירה מיליוני דולרים למדינה הזו, שרובם מגיעים לממשלה. אני אישית נותן למדינה הזו יותר מ-60 אחוז ממה שאני מרוויח, ואני לא רואה שום דבר רע בכך שיש לי כסף, כיוון שאתה לא משתנה כאדם. כל שעלינו לעשות הוא לשכנע אנשים שזה יהיה רעיון טוב יותר לבזבז את כל הכסף, שאנו מבזבזים על אמצעי לחימה וחימוש, כדי לבנות מחדש מקומות לאנשים להתגורר בהם".


להקת פינק פלויד מודל אוקטובר 1972. "עבור "הצד האפל של הירח" נתנו לעצמנו זמן סביר, והוא עדיין לא מספיק".



תחילה קראה הלהקה ליצירתה החדשה בשם "הצד האפל של הירח", ואז החברים גילו שללהקת MEDICINE HEAD יצא אלבום תחת השם הזה, אז הם שינו אותו ל- ECLIPSE. אבל בינתיים לקח זמן להקליט ויותר זמן ממה שציפו, והאלבום של הלהקה ההיא כבר חלף ללא הצלחה. אז פינק פלויד שינו את שם האלבום הבא שלהם בחזרה לרעיון המקורי.


את שירי היצירה בנתה הלהקה גם בהופעותיה, כשביצעה אותם, לפני ההקלטות, מול הקהל במטרה לבדוק מה עובד ומה פחות.


מתופף הלהקה, ניק מייסון, לעיתון SOUNDS: "זה מה שאנחנו עושים בדרך כלל. עם 'אמא לב אטום', למשל, היה לנו את היצירה קצת לפני שהקלטנו אותה ועבדנו עליה קצת, אבל זה בהחלט היה שינוי משמעותי מבחינת הטכניקה מבחינתנו. כי בדרך כלל עד אז נכנסנו לאולפן ותהינו במשך ימים מה לעשות. אני חושב שזו דרך טובה יותר לעשות זאת מכיוון שכך אתה מקדיש יותר זמן להכנת תקליט טוב. בדרך כלל אם אתה משתמש בטייק מאוחר כשאתה מקליט, הטייק העשירי או משהו כזה, עד שהוצאת אותו לסיבובי הופעות למשך כמה חודשים, אתה מתחיל להתחרט על הדרך בה טיפלת בשיר באלבום.


אני חושב ש"אמא לב אטום" הוא דוגמה מעולה לאחד הדברים שהיינו רוצים לעשות שוב, כי זה היה מקרה של למידה מהטעויות שלנו , טכניקות ההקלטה שלו היו יוצאות דופן למדי. אחד הדברים שעשינו בתור התחלה היה שרוג'ר (ווטרס) ואני הקלטנו קודם כל רק בס ותופים. זה היה דבר מטורף לעשות וחסר תועלת לחלוטין".


האלבום הקודם של הלהקה, OBSCURED BY CLOUDS, הוקלט במשך כמה ימים בלבד.

מייסון המשיך לספר לעיתון: "חשבתי שהאלבום הזה הוא שיפור מדהים במוזיקה ​​הקולנועית שלנו, אבל אז חשבתי אותו דבר על הפסקול שעשינו לסרט MORE. זה אחד הדברים המעצבנים, שההבדל בין משהו שהקלטנו במשך שבוע למשהו שלוקח תשעה חודשים הוא לא כל כך גדול. ברור שתשעה חודשים לא אומר שזה תשעה חודשים של הקלטה ללא הרף, אבל למרות זאת...


עשינו הרבה טעויות, אני יודע, אבל הן הוגשו תחת התיוג של מוזיקה נסיונית, ואין הרבה מהן שהחשבנו כאסונות מוחלטים שלעולם לא נחזור אליהם. אני לא יכול לחשוב על דבר שבאמת אמור להיות בפח הזבל ושלא נשתמש בו יותר לעולם"


מייסון על ההבדל בין הופעות הפלויד משנת 1967 להופעות של 1972: "אני חושב שיש הבדל ברור למדי. עם מועדונים כמו UFO אנשים הגיעו לאירוע באותה מידה כמו בשביל לראות אותך, ואילו עכשיו, למרות הצליל ההיקפי והכל, הם באים ויושבים ומטרתם לצפות על הבמה. נכון, כי יש כל מיני דברים שיעלו את תשומת לבם לבמה, כמו מגדלי התאורה וכן הלאה. אני חושב שזה בלתי נמנע, כי מלבד כל דבר אחר זה קשור לגודל המקום שאתה מנגן בו. ב-UFO הייתה סוג כזה של קהילה שהרגישה את מה שקורה. היו שם אירועים אחרים בזמן שהופענו ואין קסמים בחלק מהמקומות הנוראיים שאנחנו מופיעים בהם עכשיו - אצטדיוני בייסבול וכן הלאה. כך שזו אחת הסיבות שבגללן אנו מתרכזים הרבה יותר על הבמה. אני חושב שאנחנו ברורים יותר מאי פעם לגבי מה שאנחנו רוצים לעשות. פעם היו לנו שאיפות עמומות מאוד. כשהתחלנו, כל מה שעניין אותנו היה להצטלם לטופ אוף דה פופס ולעשות להיטים, ואז כשהגענו לזה, זו הייתה אכזבה מדהימה והלהקה כמעט התפרקה.


הכתיבה של סיד בארט והשירים שלו היו מה שעשה את הופעותינו אז כי שאר הלהקה כנראה לא הייתה טובה בכתיבה, למעשה אני בטוח שלא. זה היה חלק מזה, כמו שרעיון התאורה הבימתית היה יותר הרעיון של המנהלים שלנו מאשר שלנו, וזה היה קפיצת מדרגה מדהימה כי אפילו אם היה לנו מופע האור הגרוע ביותר שניתן היה לדמיין, איש לא ראה דבר כזה קודם. זו פסיכדליה אמיתית.


אני חושב שכולנו היינו אז במצב די מבולבל ורק אחרי שכל התקופה ההיא הסתיימה, באמת התחלנו לדבר על מה שננסה לעשות. הסתבכנו לא מעט סביב עצמנו, עד שהבנו מה באמת צריך לעשות.


הצרה היא שיש כל כך הרבה דברים לעשות וכל דבר חדש לוקח כל כך הרבה זמן. אם אנחנו עובדים קשה מדי, אז כולנו מתעייפים מאוד ואנחנו מפסיקים לעשות כל דבר יצירתי, אנחנו נכנסים למעין מצב של זומבי וזה ממש מסוכן. זו הדרך הקלה ביותר, אולי, לפוצץ להקה כי כל העניין הופך להיות חסר טעם ואתה מאבד את כל העניין במה שאתה עושה.


יש כמה להקות שיכולות לעבוד 300 יום בשנה, לעשות הופעות חיות ולהיות מאושרות, אבל זה לא עובד ככה בשבילנו. אנחנו מנסים לעבוד בהופעות כמה שאנחנו יכולים, ומקליטים כמה שאנחנו יכולים וזה לוקח כל כך הרבה זמן, וכך נהיה קשה מאוד למצוא פרקי זמן ארוכים לכתוב דברים חדשים מבלי לזרז אותם. עבור "הצד האפל של הירח" נתנו לעצמנו זמן סביר, והוא עדיין לא מספיק.


אנחנו לא עובדים הרבה באנגליה, זה נכון. אבל במשך תקופה ארוכה סבלנו כאן ממבוכה איומה כי הרגשנו שאנחנו פשוט יוצאים כל הזמן ועושים את אותם הדברים על הבמה. האלבום "אומהגומה" היה אמור להיות מתנת פרידה מכל אותם שירים שנהגנו לבצע. אנחנו עדיין עושים חלקים מהם למעשה, אבל זה בגלל שאנחנו אוהבים לעשות אותם. אבל במשך שלוש שנים עשינו אותם כי לא היה לנו במה להחליף אותם. פשוט הרגשתי מבוכה באנגליה, כי אנשים היו יודעים מה אנחנו הולכים לעשות אחרי כל שיר. פשוט לא היה שום דבר אחר".


להזמנת הרצאת הבוטיק "הצד האפל של החומה - הסיפור המיוחד של פינק פלויד" והרצאות מוסיקה אחרות: 050-5616459


באוקטובר בשנת 1970 פורסמה בעיתון דיסק הבריטי כתבה על דיפ פרפל - "פרפל כבר לא חושבים שמוזיקה קלאסית זה דבר מדליק יותר... חוץ מג'ון לורד".



בכתבה פורסם (כרגיל, בתרגום שלי): "דיפ פרפל הגיעה לפתע לנקודה הגבוהה ביותר בהיסטוריה שלה, מזה שלוש שנים. עם אלבום ותקליטון במקומות גבוהים במצעדים. עכשיו יש לחברי הלהקה את ההצלחה וההכרה שכה מגיעה להם.


זו להקה שלמה. נגנים מצוינים שלא שוכחים שכדי להיות בתוך המוזיקה, הם צריכים גם להיות חלק מהביזנס שנלווה לה. למרות שההשתוללות הבימתית ששלפה לאחרונה נתקלה במבקרים שליליים, מעריציה אוהבים אותה ומעדיפים אותה על להקות אחרות שרק עומדות קפואות במקום. פרפל לא נותנת לקהל שלה להרגיש כאילו הוא פולש לג'אם פרטי על הבמה. חברי הלהקה זוכרים היטב שאותו קהל שילם מכספו כדי לראותם - ולא רק כדי לשמוע אותם.


עברה כשנה מאז שהזמר, איאן גילאן, והבסיסט, רוג'ר גלובר, הצטרפו ללהקה. מאז הם כמעט ולא מביטים לאחור.


האורגניסט, ג'ון לורד, מספר: "זה היה קשה מאד לספר לרוד אוונס ולניק סימפר, הזמר והבסיסט הקודמים שלנו, שהם לא עושים את מה שאנחנו רצינו שיעשו. כולנו היינו חברים טובים אבל נאלצנו להחליפם לטובת התקדמות הלהקה. איבדנו חצי שנה מבחינה מוזיקלית, בגלל השינוי הזה. אבל התקופה הזו שינתה את הלהקה לטובה. זה היה שווה את המאמץ. עם זאת, באותם ימים חשבתי שלעולם לא נצליח להתרומם שוב".

למרות שדיפ פרפל כבר נהנתה בעבר מלהיט בשוק האמריקני (HUSH), היא לא הייתה מוכנה להצלחה שקרתה פתאום שם עם השיר BLACK NIGHT. לקח כמעט שלושה חודשים מצאתו ועד שהחל להרים גלים שם.


לורד: "זו הפעם הראשונה שנכנסנו לאולפן לעשות תקליטון. מה שיצא לפני כן כתקליטון היו שירים שהוצאנו מאלבומים" (זה לא נכון, כי יצא לפני כן תקליטון עם השיר "אמרטה", שלא נכלל באף אלבום - נ.ר). אני מניח שרצינו לקבל להיט. זו הרגשה נהדרת שזה הצליח כך".


כרגע כותבת הלהקה חומרים לאלבומה הבא וכרגע יש לה כתשעה או עשרה שירים לעבוד עליהם. לורד: "נרצאה הפעם עשרה שירים בתקליט. הם יהיו קצרים יותר כך שיהיה יותר גיוון. הסולואים יהיו קצרים יותר, כי סולואים ארוכים זה דבר שלא מצליח ממש בתקליט. זה יותר קטע של הופעות חיות". (ובכן, גם פה לורד לא מדייק - בתקליט הבא של דיפ פרפל, FIREBALL, יהיו רק שבעה קטעים ובהם גם סולואים ארוכים - נ.ר).


לורד: "חיפשנו זהות עבור הלהקה שלנו. התקליטים הקודמים היו בלגאן של סגנונות. התקליט IN ROCK הוא הראשון שנעשה עם כל הכוח. בתקליט הבא נשתמש בלקחים שלמדנו מעשיית האלבום הזה ונתקדם משם. אנו רוצים שזו תהיה התקדמות טבעית. כשעשיתי את הקונצ'רטו ללהקה ולתזמורת, שאר חברי הלהקה היו נחמדים לעזור לי בזה. הקונצ'רטו מאד עזר לנו אז. מאז כתבתי עוד יצירה, GEMINI SUITE, כי נתבקשתי לעשות זאת מהבי.בי.סי. אבל כלהקה הוחלט שלא ניכנס לפרוייקט שכזה. ריצ'י (בלאקמור) ממש לא רוצה את זה יותר. אבל כתבתי דברים לתזמורת שאני רוצה לעשות. זו המטרה שלי. אני רוצה לכתוב קונצ'רטו לאורגן עבור קית' אמרסון. דיברנו על זה לפני כחצי שנה אבל לא היה לנו זמן לפתח את זה. אולי אני והוא נעשה אלבום כפול; להקת הנייס עם תזמורת בצד אחד ואנחנו עם תזמורת בצד השני. אבל הקטע הכלכלי לעשות את זה ודאי יטרפד את העניין. אני בהחלט רוצה לכתוב לו משהו כי הטכניקה שלו בנגינה חסרת גבולות. אולי זה יהיה רק הוא ותזמורת. אולי אעשה משהו עם תזמורת ואני אנגן בפסנתר וקית' באורגן ונתחלף באמצע. זה יכול להיות דבר נהדר".


בעניין הכלכלי של הפרויקט, לורד ידע היטב במה מדובר. אחרי הכל, כשעשה את GEMINI SUITE בהופעה עם דיפ פרפל, היו להם רק שתי חזרות עם תזמורת של 70 איש שעלתה 700 ליש"ט (של אז) לכל חזרה בת שלוש שעות בלבד.


בנוגע לצליל של דיפ פרפל, לורד התחמש לאחרונה גם בפסנתר חשמלי כי חש שהגיע הכי רחוק שיכול עם אורגן ההאמונד וברצונו לחזור לתחושת הנגינה בפסנתר. עם זאת, הופעת הלהקה, כולל ההתעללות הפיזית בכלי נגינה, תמשיך כדי ליצור את האפקט הויזואלי. לורד: "כמו שמיק ג'אגר אמר - 'אם אתה לא מתכוון לנוע על הבמה - עדיף שתנגן מאחורי וילון'...".


להזמנת הרצאת הבוטיק "עשן על המים - הסיפור המיחד של להקת דיפ פרפל" והרצאות מוסיקה אחרות: 050-5616459



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר











Comentários


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page