ברוכים הבאים לבאנדל 19 ומעניין של כתבות רוק נדירות מהסיקסטיז והסבנטיז, אותן ליקטתי, ערכתי, תרגמתי וחיברתי בהן את הנתונים. פה תמצאו פרטי מידע מיוחדים ביותר שרוב הסיכויים שלא הכרתם. אז בואו נצא לדרך... קריאה מהנה.
אליס קופר מודל מאי 1973.
מתוך כתבה שפורסמה אז על הלהקה בעיתון המוזיקה הבריטי NME: "להקת אליס קופר הוצגה על ידי נשיא מזויף של ארצות הברית בקבלת פנים ב-COCONUT GROVE לציון הופעתה של הלהקה בפורום בלוס אנג'לס. ומר ניקסון לא נראה פופולרי מדי בקרב פמליית קופר, אם לשפוט לפי הערות גסות שמלמל אחד מהלהקה.
עם צלילי 'אלוהים יברך את אמריקה' צעדו הזמר אליס קופר ושאר חברי ההרכב, לבושים בחליפות הטובות ביותר שלהם ופחיות בירה בידיהם. שאלה ראשונה במסיבת העיתונאים הגיעה משולחן שבו גבר לא מושכל רצה לדעת מאיפה הם קיבלו את הרעיון לאלבום BILLION DOLLAR BABIES.
'קנית את האלבום?', שאל אליס קופר. 'זה נקרא תינוקות של מיליארד דולר. פשוט חשבתי שהרעיון של ילדים בני 14 ורולס רויס היה די דקדנטי, זה הכל'.
מה חברי אליס קופר התכוונו לעשות עם כל הכסף שלהם? 'לקנות את לינדה לאבלייס', אמר אליס קופר בשמחה, בהתייחסו לשחקנית הצעירה שעושה את שמה כעת באמריקה באמצעות סרט הפורנו 'גרון עמוק'. בינתיים חזרה בקבלת הפנים שאלה עמוקה נוספת, על תוכניותיו של קופר לעתיד: 'כרגע אנחנו נוסעים במטוס משלנו, ואני רק יודע שנתרסק לתוך הרי הרוקי, אז אני אף פעם לא מתכנן שום תוכניות לעתיד'.
עיתונאי אחר שאל את אליס קופר איפה הנחש שלו? 'יש לי נחש חדש עכשיו. הנחש הישן מת בדירה שלי, ולמרות שאני יכול להריח אותו - אנחנו לא מצליחים למצוא אותו'..."
במאי 1982 פורסם ברולינג סטון שהלחץ על בנו הבכור של ג'ון לנון, ג'וליאן, גדול מדי.
"מה קורה עם ג'וליאן לנון? נטען שבנו בן ה-19 של ג'ון לנון המנוח מתקיים מדמי מחיה בגובה מאה דולרים בלבד, אבל זה לא מונע ממנו להתגורר בלונדון. נמסר לנו שמסיבת יום ההולדת האחרונה שלו, באפריל, עלתה כ-20,000 דולרים. כמו כן, חשבון הבילוי שלו בלילה אחד הגיע לאלף דולרים. את הנתונים מסר טאריק סידיקי, ששימש כמנהלו של ג'וליאן מתחילת השנה. סידיקי גם קנה לג'וליאן כלי נגינה ושילם עבור שכירת מוזיקאים וזמן הקלטה באולפן. זאת במטרה שג'וליאן יקליט הקלטת דוגמה עם שיר שכתב אביו, במהלך הסשנים לתקליט 'פנטזיה כפולה', אך טרם יצא.
אבל ב-16 באפריל עזב לפתע ג'וליאן את דירתו של סידיקי שבצ'לסי, שם התגורר לרוב. הוא דאג לקחת איתו את כלי הנגינה וגרם למנהל לכעוס. ג'וליאן דאג להשאיר פתק: 'אני חייב לקחת הפסקה. הלחץ גדול מדי'. בהמשך התקשר לסידיקי והבטיח לחזור. בינתיים עסוק סידיקי בחיפוש אחר חוזה הקלטה בחברת תקליטים, עם השיר הזה של ג'ון לנון בביצוע בנו. שם השיר הוא I DON'T WANT TO FEEL IT ANYMORE".
מארק בולאן מודל מאי 1972. "סוף סוף משהו קורה כאן לטי רקס".
לאחר שורה של להיטים גדולים סומנו בולאן ולהקתו, טי רקס, כביטלס החדשים באנגליה ובמקומות שונים באירופה., את כישרונותיו ביקש בולאן להביא גם לשוק בצפון אמריקה, שעד אז התעלם ממנו לחלוטין. הייתה זו משימה מאד לא קלה, כי חלפו הימים בהם כל תגלית מוזיקלית אנגלית, מינורית ככל שתהיה, פרצה אוטומטית לארצות הברית.
בולאן, שהיה בסיבוב הופעות אמריקני, התקשר למערכת עיתון NME וסיפר: "אני חייב להודות שהופתעתי שזה קרה כל כך מהר. כל כך הרבה קורה פה. ביליתי שעה עם ג'ון לנון וזה היה מדהים. ניסיתי לתפוס אותו במשך שלושה ימים כדי להזמין אותו להופעה שלנו בקרנגי הול, אבל פשוט לא יכולנו לתפוס אותו בזמן. הוא בסדר. בסדר גמור. מעולם לא פגשתי אותו לפני כן. אבל תמיד הרגשתי חזק כלפיו וכלפי המוזיקה שלו. הוא אמר משהו במוזיקה שלו שגרם לי להתפתח.
ההופעה בקרנגי הול הייתה מדהימה. חשבתי שראיתי את פול סיימון רוקד במעבר. הוא פשוט קנה כרטיס וזה כל כך נחמד. זה רוקנ'רול, אני מקווה. זה לא יכול היה להיות טוב יותר".
הערת רפפורט - ההופעה בקרנגי הול לא נרשמה כלל כהצלחה ובולאן קצת חירטט. ההופעה הזו נערכה ב-27 בפברואר 1972, וזו הייתה הופעתו האחרונה בסיבוב ההופעות האמריקאי. בעוד שזמר החימום, ג'קי לומקס, ביצע את שיריו על הבמה, השתכר בולאן מאחורי הקלעים, צעד בחזרה לבמה ונפל ממנה אל מול הקהל שלא האמין למראה עיניו. פול סיימון, שנכח בקהל, טען מיד שמארק בולאן הוא פשוט בולשיט.
מנהל הלהקה, טוני סקונדה, הסביר מדוע המופע נפל לקרשים: "ערכנו מסע תקשורתי מטורף וכל אנשי התקשורת שם היו חייבים לבוא ולראות את התופעה בקרנגי הול. כל העולם ואשתו באו לראות את המופע ומה לעזאזל מארק עושה שם, מאחורי הקלעים? הוא נעל את עצמו בשירותים עם שני בקבוקי שמפניה ומשתכר ללא הכרה. הוא עלה לבמה כשהוא לובש טי שירט עם הדפסה של פרצופו ונופל על הפנים! זה היה פשוט נורא".
בולאן בהמשך הדיווח שלו: "סוף סוף משהו קורה כאן לטי רקס. מעולם לא חשבתי שאמריקה תיכנס לזה. אני שמח שזה קרה כמו שתמיד רציתי. היינו כאן פעם אחת במאי אשתקד. אבל זה היה מוקדם מדי. רק התחלתי לקבוע את הדרך בה אני עובד עכשיו. זה לא היה מוכן. באמת שלא ניסינו את זה באנגליה ואז טעינו לנסות את זה קודם באמריקה. הפעם באנו מגובשים יותר מיק ג'אגר הגיע אלינו בלוס אנג'לס ואמר לי שזה הדבר הכי טוב שהוא ראה מאז הקונצרט האחרון של הסטונס. הוא באמת התלהב. זה כל העניין. כלומר, כמוזיקאי - לפעמים אתה רע, לפעמים אתה טוב. לרוב, בסיבוב הזה, היינו טובים"
להקת ג'נסיס מודל חודש מאי 1974.
האם הלהקה פיצחה אז את השוק באמריקה? האם היא נמצאת כבר בליגה של המודי בלוז או ג'ת'רו טול? נשאלה השאלה.
"זה עדיין מוקדם לדעת," אמר המתופף פיל קולינס למלודי מייקר. בינתיים נהנתה הלהקה מהצלחה בריטית עם התקליטון I KNOW WHAT I LIKE.
קולינס: "זה מוזר. היינו בבוסטון כששמענו שזה הפך ללהיט פה. אנחנו רק הוצאנו את הסינגל כדי לעזור לאנשים להיכנס לתוך האלבום SELLING ENGLAND BY THE POUND, ובהחלט נראה שיש לו השפעה. אפילו תקליטים ישנים יותר שלנו מתחילים להימכר שוב". הסינגל לא זכה להצלחה בארצות הברית.
קולינס: "הלהקה הולכת לקחת חודשיים של חופשה כדי לכתוב חומרים חדשים וכולנו הולכים לגור יחדיו בבית בסורי כדי לעבוד. חברת התקליטים הולכת להביא אלינו את האולפן הנייד החדש כדי לנסות לתפוס יותר מההתרגשות והתחושה שאנחנו מכניסים ליצירה שלנו. בכל פעם שאני מקליט חזרה מוזיקלית, זה תמיד נראה שיש בה יותר תחושה מאשר כאשר בהקלטה שתצא באלבום הרשמי".
נראה היה שללהקה אין ממש זמן מנוחה. קולינס: "לא ממש. נגנבו לנו הגיטרות באמריקה וזה החזיר אותנו אחורנית. גנבו לנו שש גיטרות, אבל שתיים הוחזרו במצב רע".
על זמר הלהקה אמר קולינס: "פיטר עבר דירה מלונדון לבאת' ואשתו מצפה לתינוק, אז באופן טבעי הוא רוצה לבלות קצת זמן בבית. יכול להיות שבשנה הבאה נתחיל לעשות אלבומי סולו. הגענו למצב בו אני יכול לעשות דבר שכזה. באמריקה הופענו גם במקומות בהם לא היינו צריכים לחמם אחרים ואנשים ממש באו בשבילנו. אחרים שהגיעו, כנראה באו מסקרנות. היה מופע אחד בו פיטר החל לספר את הסיפורים שלו על הבמה ולפתע הקהל החל לצעוק ולהציק. לקח זמן עד שהבנו שהמיקרופון שלו לא פועל במערכת ההגברה. אחד המקומות הגרועים בהם הופענו באמריקה היה בווינטרלנד. זה לא אולם שמתאים ללהקה כמו שלנו. אנשים צריכים לעמוד שם כדי לראות את הבמה. אין שם כסאות. אז אנשים, שנאלצו לעמוד במשך שעתיים ולשמוע אותנו, החלו לאבד סבלנות.
היו רבים מהם שפשוט הסתובבו שם. בסופו של דבר, הסיבוב הזה העניק לנו יותר בטחון וגם השכר עלה קצת. לא הצטלמנו שם לתוכנית טלוויזיה, כי עשינו פעם תוכנית בצרפת וזה היה כה נוראי שנדרנו נדר לא לעשות יותר כאלו. בצרפת אילצו אותנו לנגן את כל היצירה SUPPER'S READY חמש פעמים עד שהם הצליחו למקם את המצלמות כראוי! הם רצו להשתמש בהמון אפקטים עד שבסוף איימנו שנעלה על המטוס ונעוף הביתה".
פרנק זאפה מודל מאי 1974. "כל מי שנתפס בלהקה שלי משתמש בסמים, מפוטר מיד!".
פרנק זאפה חגג באותם ימים את יום השנה העשירי להקמת להקתו, "אמהות ההמצאה". בשיקגו הוא ערך מופע מיוחד לציון האירוע. אחרי הכל, זה היה יום האם. בעבר נמנע זאפה מלהיות כתיבת נגינה של להיטים ישנים, אבל הסיבוב שלו באותו זמן היה משהו מיוחד, עם כרטיסי אהבה שחולקו בלובי האולם והשמעה מוזיקלית ברמקולים ממיטב התוצרת המוקלטת של הלהקה.
בחצות הכריז זאפה על יום האם שנפתח באופן רשמי, בעוד הקהל שגדש את האולם עד אפס מקום צעק בשמחה. אז החל זאפה לספר על הבמה, במשך כרבע שעה, על הימים הראשונים של "אמהות ההמצאה", לפני שהתחיל לבצע עם להקתו, במשך שעה, שירים מאלבום הבכורה, FREAK OUT. זאפה לקהל: "אתם תאלצו לשמוע עכשיו את FREAK OUT עד שזה ייצא לכם מכל החורים".
לכתב NME סיפר: "סיבוב ההופעות הזה שונה כי הפעם אני רוצה לנגן אולדיז. רוב השירים לא בוצעו על הבמה מאז הימים הראשונים. אני ולהקתי הנוכחית נשפר את הביצועים שלהם ונקבל כבונוס הקלטה של זה. האלבום המקורי היה רע. לא הצלחנו לשמור קצב בהקלטתו. החולשה העיקרית הייתה הקצב כי הוא היה מרושל. עכשיו אנחנו מנגנים הכל טוב יותר. השירים הישנים ההם כל כך קלים בהשוואה למה שעשינו לאחרונה. בחזרה למדנו שניים ושלושה מהם מדי יום - וזה מחליא אותי לחשוב על זה, כי כאשר הקלטנו לראשונה את האלבום, לקח שבועות רק כדי להשיג שיר אחד קטן. איש בלהקה לא ידע לנגן כראוי.
כמובן שהייתי צריך לשנות את העיבודים הישנים כך שיתאימו לכלי הנגינה המודרניים שלנו עכשיו. מה שאני הולך לעשות זה לנגן עשרים משירים מזה ברצף, ואני חושב שהקהל יאהב את זה. כיום נשמע לי האלבום כמו אוסף של הקלטות דמו. אבל חשוב לזכור ששלושת האלבומים הראשונים שלנו הוקלטו במכונה עם ארבעה מערוצים בלבד. לא היה אז 16 ערוצים. המגבר הגדול ביותר שהיית יכול להשיג היה VOX SUPERBEATLE. זה היה פשוט רע".
נראה היה אז שהקהל ציפה מזאפה להיות איזה מוזיקאי מסומם ומטורף, אבל ההיפך הגמור הוא הנכון. זאפה היה מוזיקאי בעל משמעת קפדנית ביותר, שניהל את הלהקה שלו ללא פשרות. זאפה: "כל מי שנתפס בלהקה שלי משתמש בסמים, בעודנו בסיבוב הופעות, מפוטר מיד. מה שהם עושים בזמנם הפנוי, זה העסק שלהם, אבל כל עוד הם עובדים אצלי - זה חייב להיות עם משמעת ברורה. הצעירים היום מניחים שכל מי שהם אוהבים במוזיקה הוא מסטול כמותם. בעיית הסמים בארצות הברית היא בהיקף כזה שרבים מהאנשים בקהל במופע רוק משתנים כימית ואז עליהם לתפוס את הכל מנקודת מבט מעורפלת זו. כלומר, 90 אחוז מקהל הרוק עוסק יותר במראה מאשר במוזיקה. ראיתם למשל את להקת קיס? אוי אלוהים!".
להקת ג'נסיס מודל מאי 1976. "ציפינו לביקורת גרועה ממנו וקיבלנו אותה".
בימים ההם היה על פיל קולינס להוכיח המון; שהוא לא רק מתופף בחסד עליון אלא גם מסוגל להוביל קדימה את להקת ג'נסיס ולהיכנס לנעליו הענקיות של זמר הלהקה המקורי שפרש, פיטר גבריאל.
מאז שהצטרף ללהקה בשנת 1971, קולינס תמיד שר קולות רקע לגבריאל באלבומים ועל הבמה. באלבומים השלישי והחמישי הוא קיבל פינת סולו ווקאלי קטנה. רבים לא חשבו אז שיצמח מזה זמר אמיתי.
לאחר שכ-400 מועמדים לתפקיד יורשו של גבריאל לא עוררו שמחה בקרב חברי הלהקה הנותרים, קולינס חשב שהגיע הזמן לנסות לשיר בעצמו. "זה היה מאוד מתסכל", הוא אמר לכתב ה-NME. "שרתי ולימדתי אותם ואף אחד מהם לא הצליח לגרד את מה שחיפשתי אחריו. אפילו נכנסנו לאולפן בלי זמר וחשבנו להיות להקה אינסטרומנטלית. אבל משהו בי דחק לנסות. בשלב זה הרגשנו ביטחון רב וידענו שנצליח".
עניין הבמה היה דבר אחר לגמרי, אבל בעידוד אשתו, קולינס הציע לשאר חברי ג'נסיס שהוא ידאג לכל השירה בהופעות. הם לא היו משוכנעים, אך כעבור חודשיים, כשעדיין לא היה שום סימן למישהו שישתלט בחזית הווקאלית, קולינס העלה שוב את העניין לדיון בלהקה. הפעם הם הסכימו, והחיפוש אחר מתופף החל.
אז נכנס לתמונה הבראשיתית ביל ברופורד, אחד המתופפים הטובים יותר, שניגן בלהקות יס, קינג קרימזון ותופף בלא מעט פרויקטים. ברופורד ניגן לראשונה עם קולינס בלהקת הג'אז-רוק, בראנד אקס, כנגן כלי הקשה לצד התיפוף של קולינס, שהקים אותה לפני כשנה כדי להופיע במועדונים ובפאבים קטנים כשג'נסיס לא עסוקה בהופעות.
באחת החזרות של בראנד אקס שאל ברופורד את קולינס כיצד מתנהל החיפוש אחר מתופף. כשזה אמר לו שזה לא הולך טוב, ברופורד רצה לדעת למה הוא לא הוזמן להצטרף. קולינס: "לא חשבתי שהוא ירצה להיות איתי כך בג'נסיס", אבל אחרי חזרה אחת עם ג'נסיס, היה ברור שברופורד משתלב היטב. החבורה יצאה לסיבוב הופעות בארה"ב, בעיקר באולמות עם 3,500 מושבים, שנמכרו במהרה. גם בקנדה נרשמה הצלחה במכירות.
קולינס: "אני חושב שזה בגלל שהם עוקבים שם בקנדה אחר הטעם האירופאי. האמת שאני לא אוהב להופיע שם כי זה כמו להופיע באירופה. ואני לא אוהב להופיע באירופה". בסופו של דבר, הביקורות על ההופעות בקנדה לא היו מהמשבחות. קולינס: “חשבתי שאנחנו ממש טובים. בשום אופן לא חשבתי שאנחנו גרועים, אבל הביקורות נראו כאילו נכתבו על ידי אנשים שהעדיפו משהו אחר לגמרי. הם קראו לנו מופע בינוני. זה די הוריד לי את הרוח מהמפרשים. חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון, אבל לא הייתי בטוח כי המשוב החשוב היחיד, מלבד תגובת הקהל, היה שאני חלש. הם (העיתונות) אמרו שהמוזיקה בסדר, אבל שאיבדנו זמר טוב. במקום אחד ידענו בוודאות שמערכת עיתון שלחה מומחה לגינון לסקר את הופעתנו, ואני לא מתבדח. הם שלחו מומחה לגינון מכיוון שכתב המוזיקה שלהם היה חולה. אז התחלתי לאהוב את הרעיון להתעלם מביקורות.
בעבר תמיד הייתי קורא נלהב את הביקורות עלינו. וקיבלנו ביקורות איומות. אז הבחור שבדק אותנו במונטריאול אמר שהוא אוהב את ג'יימס בראון. ציפינו לביקורת גרועה ממנו וקיבלנו אותה".
פיל קולינס הפך את ג'נסיס לנגישה יותר. בעוד שפיטר גבריאל תמיד היה דמות מדהימה, קולינס נגע יותר ללב, בעיני רבים אז. הוא רץ על הבמה ונתן את כולו. קולינס: "אני מעדיף לחזור ולנגן בתופים מאשר לצאת לקדמת הבמה. אני עדיין מתופף. אני לא רואה את עצמי כסולן. אני מרגיש שיש לי יותר מרחב חופשי לעשות מה את שאני רוצה כמתופף. עם זאת אני נרגש יותר מג'נסיס עכשיו כי אני יכול להפיק יותר מזה. תמיד היו שירים שהייתי רוצה לשיר. זו כנראה הסיבה ששרתי יחד עם פיטר על הבמה. יש אנשים שיכולים לחשוב שישבתי שם ותכננתי מאחורי מערכת התופים כיצד להיפטר מהזמר הראשי כדי שאוכל להשתלט עליו, אבל זה מגוחך.
נראה שג'נסיס עכשיו יותר מוזיקלית, אבל אולי זה בגלל שקיבלנו את ביל ברופורד ללהקה ויש לי כבוד גדול למה שהוא עושה. אני נהיה חסין מפני עלויות של סיבובי הופעות. לא ידעתי כמה עולה חדר במלון. לא ידעתי כמה אנחנו מרוויחים בהופעה ומבחינתי זה היה בין חמישה לעשרת אלפים דולר. אין לי מושג ... זה יכול להיות הופעה זולה. זה יכול להיות הופעה יקרה ממש. אנחנו לא מתכוונים להרוויח כסף מההופעות החיות שלנו. למעשה, עד הסיבוב של THE LAMB מחקנו חוב. עם זאת, עדיין לא נגמר לנו החוב מול מס ההכנסה".
גם המתופף של אלטון ג'ון חשק בהוצאת אלבום סולו בשנת 1971...
להקת הרוק המתקדם ההולנדית, פוקוס, מול הגיהנום האמריקאי - מאי 1973.
הגיטריסט, יאן אקרמן, לכתב עיתון NME: "אמריקה? אה. שמחתי ללכת משם הביתה. אתה יודע, אין להם תרבות". גם נגן הבס, ברט רויטר, אמר לכתב את אותו הדבר: "כל יום במשך חמישה שבועות רק ניגנו שם, התארחנו בבתי מלון וישנו במטוסים. זו לא דרך החיים שלי, אבל אנחנו חייבים לעשות את זה. אף מדינה לא יכולה לעשות אותנו טובים יותר ממה שאנחנו. אולי זה מוזר, אבל אנחנו אוהבים אחד את השני בגלל המוזיקה".
חזרתה של פוקוס לאירופה לא הייתה מנצחת כפי שחשבו שיהיה. במונטרו נתקלה הלהקה באינספור תקלות עם הציוד שלה. זה הביא לכך שארבעת החברים ירדו מהבמה, ובהמשך חזרו לעשות סט שהיה אך ורק לקהל - כי בשלב זה צוות הטלוויזיה כבר קיפל את הציוד שלו. בעיתונים היומיים ההולנדים דווח באופן שקרי שפוקוס התפרקה אז. לא מעט אנשים האמינו בכך.
הם פתחו את סיבוב ההופעות הבריטי שלהם באולם ריינבאו של לונדון ועבור רבים שם זו הייתה אכזבה. הם היו רועשים מדי ללא טווח ביניים, המוזיקה נראתה לא אחידה, ורק במהלך היצירה ERUPTION הושג איזון.
אקרמן: "בבריטניה הקהל מאוד סטרייט. אם הם לא אוהבים את זה, לפחות הם לא מפריעים. אבל הקהל בהופעה בהולנד התחיל לצעוק בוז, וזה היה כאילו הם חוזרים לילדותם. יש לי מספיק רעש של בוז בחווה שלי עם כל הפרות. זה אותו הדבר".
על אמריקה הוא אמר: "זה לא שהאנשים לא ידידותיים אבל הם כל כך מוחצנים. אם תעשה טעות אחת, הם יהרגו אותך. זה פחד. בניו יורק במיוחד - זה כל כך מדכא".
פיצוח השוק האמריקאי הוא נוצה גדולה בכובע של פוקוס כשחושבים שהם היו רק להקת חימום לאמנים כמו הביץ' בויז, פרנק זאפה וסנטנה. כך שרוב הזמן הסט שלהם היה קצר בהרבה מהרגיל. "אבל יש תקווה לאמריקה", אמר אקרמן, "במיוחד כשלהקה כמו יס עושה שם עבודה טובה מאוד. זו כנראה אחת הלהקות הלבנות היחידות שבאמת מעניינות. רוק'נ'רול, שהוא בלוז לבן, אינו הגיוני. אלכסיס קורנר עשה עבודה טובה עבור הבלוז - אבל עכשיו הבלוז הצליח. אתה יודע שזה עדיין כאן, אבל בשבילי זה משהו של פעם. ניגנתי את זה כשהייתי בן עשר... והם עדיין חיים בזה. הלהקה היחידה שמעזה לעשות מוזיקה בלי זה היא יס.
זו התשובה היחידה למוזיקה השחורה ולרוק'נ'רול. זה כל כך מוזר באמריקה. עשר פעמים ביום איזה בחורה מתקשרת אליך, ולפעמים החברה שלי מקבלת את השיחות. הן אומרות, 'כן, אני יכולה לדבר עם יאן? אני חברה שלו מלוס אנג'לס. וחברתי אומרת, 'הוא לא מכיר אותך, תשכחי מזה'... אבל בכל מקרה, מצאנו את ההכרה שלנו עכשיו, ונראה שזה הולך עם כסף. לפחות הרווחנו את זה; עבדנו בשביל זה. אבל אני לא יודע כמה אנשים מרוויחים מאיתנו הרבה כסף רק מלעשות כלום. וזה תמיד מתסכל. לפעמים אני מרגיש שאני לא יכול להמשיך יותר, וזה רע. כי אנשי עסקים, וכל כך הרבה אוהבים אותם, עושים מזה את המשחק שלהם. העסק כבר יותר חשוב מהלהקה עצמה. אנחנו פשוט ממשיכים לנגן".
תהילה גם פירושה שיש התנכלות קטנונית וחסרת היגיון מכמה להקות אחרות שפוקוס מופיעות איתן. אקרמן סיפר על הופעה אמריקאית שהם חיממו בה להקת רוק אמריקאית ידועה, ששמה נשמר אז במערכת. "היינו על הבמה חמש דקות והיו לנו 10,000 אנשים שצרחו וצעקו עלינו. אז אמרתי, 'קדימה חברים, תשכחו מזה, אני לא רוצה לנגן יותר'. אז הלהקה השנייה המשיכה. תוך שתי דקות מהרגע שהם עלו לבמה הכל היה יפה - מושלם. . כך שנראה לי שמישהו חיבל בכוונה בהופעה שלנו".
השנה היא 1971 והבסיסט של להקת FREE שהתפרקה הקים להקה חדשה.
ביקורת על הופעה של להקת קולוסיאום 2, בלונדון, מעיתון SOUNDS, מאי 1976.
"אני עדיין סובל מהתוצאות של ניסיון לגבש דעה קונקרטית על אלבום הבכורה של להקה זו, אז זה היה כהקלה למצוא את הלהקה מהודקת ומלאת ביטחון בהופעה במועדון מארקי, ביום שישי האחרון. למרות שהתקליט לא מצליח להציג את הלהקה כמכלול מאוד מגוון ודינמי לגמרי (כתוצאה מכך הוא משאיר אותך די אדיש), אין זמן לחוסר החלטיות שכזה כשאתה רואה את הלהקה על הבמה.
המוזיקה המורכבת לא נותנת זמן לעמוד ולהרהר בסגולות המורכבות שלה, אתם פשוט נהנים.
למרבה ההפתעה, החומר מהתקליט לא הוכיח את עצמו כנקודת המוצא של הסט של הלהקה. במקום זאת, שירים חדשים זכו לבלוט במקומם. ובכל זאת, היה את DARK SIDE OF THE MOOG -עד עכשיו הקטע הפותח המסורתי עם סולואי הקלידים המרשימים של דון איירי, את DOWN TO YOU וגם סוויטת הרוק'נ'רול המאושרת, GEMINI AND LEO המאפשרת לגארי מור להתעופף עם הגיטרה שלו.
ההופעה נפגעה מעט עם סולו התופים של ג'ון הייסמן, שהיה ארוך מדי ולא עוצמתי כרגיל. הזמר מייק סטארס לא ממש הצליח להפסיק לעשות פוזות אבל, יחד עם זאת, אי אפשר שלא להתפעל מהמנעד הקולי האדיר שלו".
הנה אני עם קלידן הלהקה, דון איירי...
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר
