ברוכים הבאים לבאנדל שני ומעניין של כתבות רוק נדירות מהסיקסטיז והסבנטיז, אותן ליקטתי, ערכתי, תרגמתי וחיברתי בהן את הנתונים. פה תמצאו פרטי מידע מיוחדים ביותר שרוב הסיכויים שלא הכרתם. אז בואו נצא לדרך... קריאה מהנה.
אייטם על נגני כלי הקשת בלהקת אי.אל.או, בשנת 1976 - עיתון SOUNDS.
"טוב, זה חוזר לעניין הרוק הקלאסי הישן", אומר הכנר מיק קמינסקי, "כשכמה להקות ניגנו עם אנשים קלאסיים סטרייטים. מלווין (גייל, הצ'לן השני) בהחלט היה איש של מוסיקה קלאסית לפני שהצטרף ללהקה, אבל יו (מקדואל הצ'לן) היה איפשהו באמצע, ואז יש אותי, שאני לא קלאסי בכלל. אז יש קצת מהכל".
אבל תמיד נראה שבכל פעם שאתה נתקל במוזיקאים בעלי הכשרה קלאסית ברוק, הם אובססיביים להראות כמה הם עדיפים מוזיקליים, או שהם עסוקים לחלוטין להוכיח לכולם, מהמורה הראשון שלהם לפסנתר, ועד כל הפקולטה של האקדמיה המלכותית - מנסים נואשות להוכיח שהם באמת התעסקו ברוק'נ'רול לאורך כל הדרך. בתור אחד שבאמת התמקד באחת מאותן "קריירות מבטיחות", יו (למשל) לא נכנס לקטגוריה הזו בכלל.\
"באשר לצ'לו", אומר יו, "אי אפשר באמת לפתח טכניקה טובה בלי רקע קלאסי. אתה צריך את כל המסורת מאחוריך. במשך ארבע עשרה, אולי אפילו חמש עשרה שנים, חשבתי שאני הולך להיות צ'לן קלאסי, וזה היה ממש חשוב. אני לא מתכוון לבטל שום דבר שלמדתי בזמן הזה. לצ'לו יש הרבה צרות מהבחינה הזו - הדימוי הקלאסי הזה - כי הוא נחשב מאוד לכלי שפשוט נוהם ברקע, אבל למעשה, זה כלי מטורף עם טווח עצום. יש לך כל כך הרבה שליטה על הצליל שיוצא, ואם אתה יכול לנגן בו - אם יש לך את הטכניקה להפיק את מגוון הצלילים הזה - הצ'לו הוא כלי מדהים".
בהסתכלות על כלי כזה בהקשר של להקת רוק, לעומת זאת, התגובה הראשונית היא לתייק את כל ה'קונספט' לתוך התיבה המסומנת במילה 'גימיק'.
"טוב, זה גימיק במובן מסוים, אבל היה רצון אמיתי לצליל הזה. כל הרעיון צמח מהעניין של סרג'נט פפר. מייסדי הלהקה שלנו אהבו את הצליל הזה בתקליט והם רצו לראות אם הם יכולים להרכיב אותו להופעות חיות. הדרך שבה זה מסתדר על הבמה - שכולם מתרוצצים הרבה - לא תוכננה כך מההתחלה. במקור, אנשי כלי הקשת בלהקה נהגו פשוט לשבת שם, אבל אז כולם התחילו להבין, 'היי, אנחנו יכולים לעמוד עם זה', ואז זה גדל. זה לא היה כאילו ג'ף (לין) אמר, 'עכשיו אתם צריכים להרים את הצ'לו שלכם באוויר בשביל השיר הזה'. זה בכלל לא היה ככה. זה היה מאוד טבעי".
יו מסכים. "אני חושב שהדבר העיקרי שהיינו צריכים לעבור היה הבלבול לגבי מה זה אי.אל.או - כל הקונספט. התמונה. כלומר, עדיין יש קצת בלבול. יש את המופע הזה שעשינו... אני לא זוכר איפה זה היה... אבל כל האוטובוסים האלו של קשישים הגיעו! במהלך כל ההופעה אפשר היה לראות כמה שורות שלהם פשוט יושבים שם, אבל הם ממש נהנו מזה".
השנה היא 1966 ורון ווד (בעתיד חבר הרולינג סטונס) מתהדר בהדבקת שתי גיטרות לאחת!
אוזי אוסבורן (בלאק סאבאת') מודל נובמבר 1973.
באותה תקופה כבר הייתה להקת בלאק סאבאת' בגדר סיפור הצלחה ברור. אלבומי הזהב שחבריה קיבלו כיסו קירות רבים אבל אוסבורן היה עדיין מבולבל מכל התהליך שהזניק את להקתו משום מקום ארצי עד לירח. תקליטי הזהב בהקו וברקו, כמו שעון הזהב היוקרתי שהיה מונח על פרק כף ידו.
אבל האם הוא היה שמח? "בדיוק כתבתי שיר שנקרא 'האם אני משתגע?', זה בערך כמו מה שאני מרגיש", הוא אמר לכתב עיתון SOUNDS. כנראה שבלאק סאבאת' כרתה את באר הנפט הנכונה בזמן הנכון, כשהצעירים ביודעם טוב יותר שהעתיד היה רק סמטה חשוכה, ארוכה ואלימה.
כל שנותר עבורם לעשות היה ללכת להופעה, לשחרר אנרגיה ולתת לגל המאיים והשחור להתפוגג ולו לזמן קצר. "הסיבה שהתחלנו לשיר על הצד הזה של הדברים", אוסבורן אמר, "הייתה רק כי כל האחרים כתבו על ההפך. אתה חושב מה אנשים יעשו בשביל כסף; הם ייקחו חיים של אחרים בשביל הכסף שאתה מכיר. זה מעגל קסמים גדול שחוזר לאותו הדבר - כסף. בכל פעם. צפיתי בטלוויזיה בשבוע האחרון, והייתה שם תוכנית על אתיופיה. זה היה מגעיל, מגעיל לחלוטין. תנאי החיים היו גרועים פי 30 מבלזן, ובאותה עת - ועכשיו נהיה פוליטיים לרגע - קשה לאנגליה לטפל בזה עכשיו. הילדים האלו מסתובבים שם כמו מגרפות, גוועים ברעב, אבל באותה עת שולחים לישראל רובים בהמון כסף כדי להרוג אנשים, אבל לא יכולים לשלוח כמה שקיות אורז לאתיופיה".
הכסף הרב שהרוויח אוסבורן הביא לפתירת מעגל קסמים אחד, אך גם יצר מעגל חדש: "אני מבולבל מאוד, מכיוון שבארבע-חמש השנים האחרונות רמת החיים שלי עולה ועולה, כל אורח חיי השתנה. גם כל ההשקפה שלי על אנשים השתנתה, לא בגלל שרציתי, אלא בגלל שאנשים עשו את זה. אתה מבודד. אנשים חושבים שאתה מגלגל כסף והם לא מבינים שיש את איש המס וכל זה. יש גם הרבה ממזרים מסביבך והובלתי המון פעמים למצב בו הייתי צריך להתנקות. ומה אתה יכול לעשות כשחבר ותיק שגדלת איתו דופק על דלתך ואומר 'האם אוכל ללוות ממך 100 ליש"ט? אני צריך קצת כסף אחרת אני גמור'. אז הסכמתי לעתים קרובות, אבל אני צריך לשנות את דרכי עכשיו, כי זה נהיה קצת יותר מדי".
להיות כוכב הביא לאוסבורן יותר התפכחות מהגשמה. "אתה מסתכל על אנשים בטלוויזיה, כשאתה רק מתחיל את דרכך בעסק, ואתה חושב לעצמך, 'איזו סצנה נהדרת יש להם!'. ואז פתאום אתה נמצא בה, ואיפה שחשבת שהכל יהיה גן של שושנים, אתה מגלה שיש המון בעיות. וחלק מהבעיות הן אלה שאתה יוצר בעצמך בסיטואציה. כשאתה חורג מהדבר הרגיל, אז אתה מתחיל להיות מאוד חסר ביטחון, לפחות זה מה שאני מצאתי. החברים היחידים שיש לי עכשיו הם אנשים באותו מעמד כמוני".
ובכל זאת, בתוך האפלוליות הקוסמית, יש כמה רגעי אושר קטנים. כמו אלבום חדש בזמנו, SABBATH BLOODY SABBATH, שאיפשר ללהקה לקחת את הזמן באולפן ולעשות את הדברים כמו שרצתה בפעם הראשונה. ולמרות היעדר הופעות חיות של הלהקה באנגליה, המעריצים לא נטשו וגודל ההזמנות המוקדמות לאלבום היה גבוה.
בינתיים אוסבורן תיכנן להקליט אלבום סולו, "מתישהו בשנה הבאה". האם זה יהיה אלבום קליל יותר? מאושר יותר? אוסבורן: "טוב, כתבתי לזה רק שיר אחד עד בינתיים ושמו 'האם אני משתגע?'...". ובכן, אוסבורן לא יקליט את אלבום הסולו המיוחל והשיר הזה שכתב ימצא את מקומו באלבומה הבא של בלאק סאבאת', SABOTAGE.
נו טוב, זו כנראה לא הייתה סוכנות הלהקות הכי חדה בשטח שהציבה שתי להקות בסדר הלא נכון...
ג'ון לנון מודל נובמבר 1973.
לנון: "אני לא מתגעגע לאנגליה כמו שאני לא התגעגעתי לליברפול מהרגע בו הביטלס עברו משם ללונדון. אנגליה תמיד תהיה שם אם ארצה לחזור אליה. אני אוהב את ניו יורק. זו העיר החמה ביותר בעולם. ההבדל בין ניו יורק ללונדון הוא ההבדל בין לונדון לליברפול".
באותה תקופה סיים לנון את ההכנות לקראת צאת אלבום הסולו שלו MIND GAMES. "מישהו ששמע את המוזיקה אמר לי שזה נשמע לו כמו האלבום IMAGINE רק עם ביצים. אני אוהב את ההגדרה הזו". כך הוא סיפר לכתב המלודי מייקר, כריס צ'ארלסוורת'. כששאלתי את כריס מה הראיון שהותיר בו הכי הרבה רושם, מכל שנותיו כעיתונאי מוזיקה - הוא הצביע מיד על הראיון הזה שערך עם לנון בארה"ב, על שפת הבריכה באחוזה בה לנון התגורר אז, שהייתה שייכת למפיק לו אדלר.
לנון גם עזר לרינגו באלבום הסולו שלו ובנובמבר הוא עסק גם במימוש פנטזיה בצורת אלבום אולדיז, שהפיק פיל ספקטור. "את מי תשיג אם אתה הולך לעשות אלבום אולדיז?", שאל לנון את כתב עיתון SOUNDS. "פיל ספקטור או סם פיליפס, נכון? ובכן, אני לא מכיר את סם".
ספקטור בא להפיק ועשה זאת בסטייל: חמישה גיטריסטים חשמליים, חמישה גיטריסטים שנותנים קצב, שני מתופפים, שני נגני בס ועוד. ההרכב היה משתנה בכל סשן כשאנשים נושרים או פשוט לא יכולים לעמוד בקצב. בין הנגנים נמנו לאון ראסל, סטיב קרופר, ג'סי אד דייויס, ג'ים קלטנר, נינו טמפו, ג'ים הורן, האל בליין ועוד.
לנון: "זו הלהקה הגדולה ביותר שראיתם אי פעם. אני בקושי יכול להיכנס לאופן מבלי להיתקל במישהו. ספקטור גורם למוזיקה להישמע נהדר, וזה מה שחשוב, אבל איזה סוג של אדם הוא, לא הייתי רוצה לומר. הוא בדרך כלל האיש הרגיל בעולם המוזר הזה שהוא גר בו, ואני במקרה חי בו אתו. זה ממש מטורף, יש אנשים שמתרוצצים ואומרים 'למי אני יכול לספר את זה? למי אני יכול להגיד את זה?' הרי אף אחד לא יאמין לי לעולם".
על לוס אנג'לס בה הקליט: "לוס אנג'לס משוגעת - זה נראה כל כך נורמלי כשמגיעים לשם, אבל אז אתה מגלה את הטירוף. בניו יורק אתה מרגיש את זה קצת ברחובות, אבל כאן זה פשוט נראה נורמלי, על פני השטח, ואתה חושב ששום דבר לא קורה ואז אתה מוצא את כל הטירוף הזה קורה בחדרים, מאחורי דלתות סגורות".
השירים באלבום האולדיז היו בגדר סוד אז. "אני הולך רק על הצד הטוב ביותר. אני יודע שדייויד בואי ובריאן פרי בדיוק עשו אלבומים של אולדיז אבל שלנו יהיה שונה. אני תמיד עושה אולדיס ותמיד ניגנתי אולדיז בהופעות, כשאני שוכח את המילים. בטח יש המון הקלטות שלי מהעבר עם אולדיז בהן אני מחפש את המילים הנכונות".
האלבום של האולדיז היה אמור להיות האלבום הבא שלו, ברגע ש- MIND GAMES ייצא. על צעדיו הבאים הוא לא מיהר לספר. "בפעם האחרונה שתכננתי את זה, הממשלה תקפה אותי, אז אני אעשה את זה בדחף שלי. הממשלה התישה אותי. הם פשוט סימנו אותי, עקבו אחריי, צותתו לטלפון. אני מספיק פרנואיד בלי כל זה. עכשיו אני רוצה לגור בניו יורק כי זו בהחלט בירת העולם, ואני רוצה להיות איפה שהדברים קורים. לא תכננתי לעזוב את אנגליה. כשהגעתי לניו יורק, לא תכננתי לגור כאן, רק ביקרתי ואולי נשארתי כמה חודשים וזה פשוט קרה. כנראה שהייתי חוזר לאנגליה הרבה יותר אם הייתי יכול לחזור לכאן - כנראה הייתי בא והולך הרבה יותר.
אני שומע את המוזיקה שיוצאת מאנגליה ואני שומע את החדשות, או קורא את זה, אז אני יודע שבאנגליה יש הרבה דברים שקורים. הרי אנחנו מדברים באותה שפה ויש לנו אותה תרבות - שעועית היינץ וקטשופ ודוריס דיי ואלביס. ואני אוהב את מגוון הגזעים כאן, זה כמו לחיות באירופה עם בריטניה בשוק המשותף, כמו שאירופה עשויה להיות בעוד 20 שנה או משהו כזה, אנשים באים והולכים כל הזמן, עוברים גבולות. כל האירופאים כאן ואפריקאים, כמובן, אבל זה ממש כמו אירופה, רק כשהשפה העיקרית היא אנגלית".
על התוכנית לשווק את האלבום MIND GAMES: "אין לי תוכניות. אולי אני אקח את האלבום הזה לסיבוב הופעות ואולי אני פשוט אנוח ואכתוב כמה שירים. הדברים העסקיים מתנהלים כרגיל".
כיפאק היי לביטלס שמשתמשים במלוטרון - הודעת ברכה ממפעל המלוטרונים בבירמינגהם.
להקת סופרטרמפ מודל פברואר 1975. "חווינו אי נוחות פיזית. הכסף ירד לטמיון והציוד נשבר".
סיפורה של סופרטרמפ מתחיל בסוף שנות ה-60 כאשר ריק דייויס ניגן במועדון במינכן עם להקה שלא הסתדרה היטב מבחינה כלכלית. הדרך היחידה לגייס כספים כדי לחזור לאנגליה הייתה על ידי מכירת הציוד.
במקרה, חבר שלו פגש בחור הולנדי בשם סאם, שהתגורר בשוויץ. סאם היה איש עשיר והסכים לסייע למימון שאיפותיו המוזיקליות של דייויס, עם הלהקה שנקרא THE JOINT. אבל הלהקה לא הייתה טובה דיה כדי לשכנע שעתידה יהיה ורוד. חבריה התעוררו בוקר אחד בלונדון כדי לגלות שגם סאם ההולנדי לא התרשם מהם ותזרים המזומנים היה בסכנה גדולה מאד.
סאם לא רצה שהלהקה תמשיך, אבל הוא היה מוכן לממן קבוצה אחרת עם דייויס כמנהיג שלה. להקה זו נקראה סופרטראמפ ויצאה לדרך לא קלה. רק בשנה 1974, לאחר שלוש שנות דשדוש, התגלתה הלהקה כיחידה חזקה ונחושה. האלבום הראשון, שנקרא בפשטות כשם הלהקה ויצא בשנת 1970, הוקלט על ידי קבוצה אחרת לזו שהוציאה את התקליט השני, INDELIBLY STAMPED, עם עיצוב העטיפה הבלתי נשכח של סוג של ציצים מקועקעים (שהיו שייכים למריאן הולייר בת ה-26). אחר כך יצא CRIME OF THE CENTURY ששוב הציג תחת אותו מותג הרכב שונה.
השניים היחידים שבכל האלבומים היו ריק דייויס ורוג'ר הודסון, ולעתים קרובות הם עמדו על קצה הפירוק המוחלט. למשל, בתקופת התקליט השני שלהם היה זה מתופף הלהקה אז, קווין קורי, שהחזיק אותם יחד. "אם הוא לא היה נכנס ללהקה", אמר דייויס לעיתון NME, "כנראה שהיינו מתקפלים שוב. היינו צריכים מישהו שיאמין במה שהלהקה עשתה. הוא באמת גרם לנו להאמין בעצמנו שוב. הוא שירת מטרה והלך לדרכו. וכשהוא הלך דיברנו על פירוק. אז הבנו שזו המוזיקה שלנו והשירים שלנו ואף אחד אחר לא מתכוון לעשות זאת, אז...".
"זה לא היה באמת כך!", סתר הודסון את דבריו. "העובדה שהלהקה המשיכה לא הייתה קשורה לשנינו. כשדיברנו על פירוק, כשהמתופף והסקסופוניסט עזבו, זה היה באמת נגן הבס החדש שהצטרף, דאגי ת'ומפסון, שדחף אותנו קדימה ואמר שהגיע הזמן שנתחיל לסדר את הדברים. זה והמזל שלצידנו עשו את העבודה. מזל שאחרי שבדקנו 800 מוזיקאים באודישנים, בוב סיבנברג המתופף וג'ון האליוול הסקסופוניסט באו פתאום והיו בדיוק אלו שרצינו".
אבל סאם איבד עניין והחליט לחתוך את הקשר, כשהוא מותיר את הלהקה עם חוב גדול לשלם לו. חברי הלהקה כבר לא היו עטופים בפרנקים שוויצריים ונאלצו להתמודד עם המציאות.
"השנתיים הראשונות היו חלום", אמר הודסון. "כשהתחלנו, היה לנו את כל הציוד שרצינו ואוטובוס עם 42 מושבים ומיטות מאחור. לא היה לנו את אי הנוחות הפיזית שרוב הלהקות מרגישות כשהן מתחילות. אבל כשסאם עזב, חווינו אי נוחות פיזית. הכסף ירד לטמיון והציוד נשבר".
"תמיד היה לנו על מי להישען עם כסף", הסביר דייויס, "ולקח לנו הרבה זמן לקבל את המצב שעלינו לעשות זאת בדרך שלנו. סמכנו יותר מדי על סאם. זה משהו שאתה צריך להיזהר ממנו. היינו עצלנים בגלל שהיה לנו המון כסף ממנו".
הודסון: "אתה יכול להיות שאנן מאוד אם אתה יודע שנכנס לך שכר. האווירה בלהקה לא הייתה מגובשת". עם ההרכב הנוכחי (מודל 1975) הסיפור כבר שונה. את האלבום CRIME OF THE CENTURY הקדישה הלהקה לסאם וגם הצליחה להחזיר לו סכום נכבד מהחוב בזכות מכירות טובות ממנו.
דייויד בואי מפרסם בשנת 1969 את הסטיילופון - שצליליו מפארים את השיר SPACE ODDITY וגודלו כגודל קלמר מצוי.
דני ליין (מלהקת כנפיים) מודל 1974. "משמעת העבודה מושרשת בנו עכשיו יותר משבעבר".
ליין היה בשנות השישים הזמר של להקת המודי בלוז, בתקופתה המוקדמת. הוא גם זכה עמה ללהיט בשם GO NOW, אך הלהקה לא הצליחה לשמר את הצלחתה והוא החליט לעשות כמצוות שם שיר זה.
לאחר עוד מספר נסיונות מוזיקליים (כולל הקמת הרכב חשמלי עם כלי מיתר, בשנת 1967, כקונספט שהקדים את אי.אל.או) הוא הצטרף, בשנת 1971, לפול ולינדה מקרטני וביחד הקימו את להקת כנפיים.
בשנת 1974 גר ליין, בעל נפש הצועני, בסירה מתקלפת שהייתה קשורה לגדת נהר התמזה. באותם ימים הוא נחשב היחיד שלא פרש מלהקת כנפיים, למרות שהיו לו חילוקי דעות עם פול שכמעט וגרמו גם לו לפרוש משם כנפיים. בסוף הצליחו השניים להסכים על דברים והוא נשאר בקן המוזיקלי הזה.
שלוש שינה בילה ליין עם מקרטני ועד אז לא היה ברור אם הוא באמת מרוצה מהדבר או לא. השמועות, שמקרטני נוהג בשאר הנגנים ביד קשה, לא קיבלו אצלו אישור או שלילה. ללהקה הצטרפו אז הגיטריסט ג'ימי מקולוק והמתופף ג'ף בריטן. החבורה טסה להקלטות בנאשוויל וליין סיפר על החוויה: "הייתה זו הפעם הראשונה שהייתה לנו הזדמנות לשבת כולם ביחד ולהגיד את כל אשר על ליבנו. האווירה הייתה כה מתוחה שבפעם הראשונה הרגשתי שאני חייב לעזוב את הלהקה ומיד. אבל ככל שהמשכנו לשוחח, השתחררה המועקה ועכשיו כולם מרגישים טוב יותר. אני מניח שאחת הסיבות למועקה הייתה בגלל המתח שנוצר ממחסור ברור בלהיט בצמרת המצעד. ברגע בו השגנו את זה, הכל נהיה נינוח יותר. כשהדאגה על זה יורדת מראשך, יש לך זמן פנוי להירגע ולפתור בעיות. עכשיו אנחנו מאוחדים מאד כלהקה".
להקת כנפיים עבדה במרץ רב וליין הסביר: "משמעת העבודה מושרשת בנו עכשיו יותר משבעבר. בנאשוויל עבדנו עם מוזיקאים נוספים ולכן דאגנו להגיע בזמן לאולפן כדי להוות להם דוגמה. עד אז הייתה אווירה של חוסר אכפתיות והכל התנהל בעצלתיים. אם היו בעיות בלהקה, פול היה אומר שנלך הביתה ונדבר מחר. היה חשש לדבר על דברים. כתוצאה מכך, דברים נמשכו יותר מדי זמן והמצב החל להימאס. נקודת המפנה הגיעה כשהמתופף הקודם שלנו, דני סייוול, והגיטריסט, הנרי מקולוק, פרשו מהלהקה רגע לפני שהיינו אמורים לטוס ביחד להקלטה בניגריה. המשכתי עם פול ולינדה לשם בתחושה שאנחנו חייבים להקליט משהו ממש טוב. עבדנו קשה ועשינו את BAND ON THE RUN. ההצלחה של התקליט נתנה לנו זריקת מרץ להמשיך ולשאוף להישגים גבוהים אף יותר".
כשג'ימי מקולוק וג'ף בריטן הצטרפו לכנפיים, תהה פול האם להחתימם על חוזה לשנתיים או לצרפם ללהקה על בסיס הסכמה הדדית ולא חוזה. ליין הביע התנגדות לחתימת חוזה והסביר: "הרעיון להחתים אותנו על חוזה נועד כדי להעניק לנו בטחון כלכלי מסוים ושלווה נפשית. אני התנגדתי לזה כי להקת כנפיים לא אמורה להיות מסוג הלהקות שמחתימות חברים חדשים ואז מתקבעת על פורמט. הגמישות היא חלק חשוב בעניין וכך אין התחייבות ללהקה בגלל חוזה, אלא בגלל רצון אישי. כך גם נמנע מצב של יחסי עובד ומעסיק. זה גורם לי, למשל, להרגיש שווה בלהקה. אמרתי זאת לפול והוא הסכים".
ליין גם רצה לכתוב שירים ללהקת כנפיים אבל בינתיים הדבר לא יצא לפועל. "אני מודה שזה מאד הפריע לי. זו לא הייתה ממש אשמתו של פול אלא הבעיות הכלליות שהיו בלהקה. היו אלה בעיות של כוח אדם, ניהול, עובדי במה, תיכנוני סיבובי הופעות וכו'. כיום אני מרגיש שאני תורם הרבה יותר ללהקה ואני במצב בו פול ואני מתדיינים בינינו על עתיד הלהקה ומחליטים בעניין השאר. אני לא מהסס להגיד את דעתי, גם אם יש לי משהו נגד לינדה. אחרי הכל, אין לה עדיין את הוותק שיש לפול ולי בעולם המוזיקה. מצד שני, יש לה לפעמים רעיונות ממש פנטסטיים שפול ואני לא חושבים עליהם. אם אני שומע שהיא מזייפת בשירה או בנגינה בשיר מסויים, חובתי להעיר לה על כך. זה לטובת הלהקה ואני יכול להעיד שלאחרונה היא ממש השתפרה".
השנה היא 1966 ובעיתון באנגליה נרעשים לבשר שקלפטון, איש הבלוז, גילח את פאות לחייו!
להקת "עשרה סי סי" מודל 1973. "אנחנו רוצים להוציא את התחרותיות מהפופ".
הכל החל עם להיט בשם "האיש הניאנדרטלי". חברי הלהקה שרו בו "אני גבר ניאנדרטלי, את בחורה ניאנדרטלית, אז בואו נעשה אהבה ניאנדרטלית בעולם הניאנדרטלי הזה". אותה להקה נקראה אז HOTLEGS, שהורכבה משלושה רבעי הלהקה עליה אני כותב עכשיו.
לול קרים וקווין גודלי למדו יחדיו, באמצע הסיקסטיז, בבית ספר לאמנויות. בהמשך הם צירפו אליהם את אריק סטיוארט שגם הוא ממנצ'סטר (והיה כוכב פופ בלהקת THE MINDBENDERS). סטיוארט הקים אז את אולפני STRAWBERRY בשותפות עם גרהאם גולדמן, כותב שירים, גם הוא ממנצ'סטר. גולדמן כתב להיטים ידועים לאחרים. כמו למשל NO MILK TODAY למתבודדי הרמן או FOR YOUR LOVE ליארדבירדס (הלהיט שגרם לאריק קלפטון לפרוש בגועל מהלהקה בטענה שהתמסחרה).
קרים וגודלי נכנסו גם הם לשותפות באולפן ותרמו ציוד דל של הסטודיו שעדיין לא היה ידוע, ובמהלך ההתעסקות עם ארבעת ערוצי ההקלטה שבאולפן, בשנת 1969, נולד "האיש הניאנדרטלי".
בעקבות הצלחה זו שיפרה השלישיה את האולפן וניגשה להקליט אלבום עם תזמורת מלאה, "הוטלגס חושבים שבית הספר מסריח", שיצא מחדש בשנת 1971 תחת השם הקליט אך בנאלי יותר, SONG. האלבום נכשל במכירות והלהקה פנתה להפיק אחרים באולפן שלה. (שימו לב, דוקומנט נדיר על "הוטלגס" מעיתון עולם הקולנוע 1970, היישר מהארכיון האישי שלי, מחכה לכם בתגובה לפוסט זה).
גרהאם גולדמן חזר מארצות הברית, שם עבד ככותב שירים מול מו"לים שונים, והצטרף לשותפיו באולפן כשהוא משתחל בהצלחה כבסיסט שלה. קרים לעיתון NME: "זאת עד שג'סטין הייווארד מהמודי בלוז הציע שנלך ארבעתנו לגור יחדיו כלהקה".
לאחר שהפיקה אלבומים לאמנים כמו RAMASES (ואני ממליץ להקשיב לאלבום הזה שנקרא SPACE HYMNS) צברה הלהקה החדשה מספיק נסיון להקליט אלבום בכורה. זה קרה תוך שבועיים. "האדרנלין באמת זרם באותה שבועיים", סיפר קרים.. "רוב הלהקות עובדות כשש שעות עבודה בפועל ביממה, אבל השקענו שש עשרה שעות מלאות ביום. עבדנו במהירות ובזהירות וזה היה מאוד אינטנסיבי". מנהל הלהקה אז היה ג'ונתן קינג. החבורה שלחה לו הקלטת דמו עם השיר DONNA. הוא הקשיב, אהב את היצירה שבאה כקריצה ללהיטי סלואו מהעבר, ומיהר להחתימה אצלו. הלהיט הבא בא בצורת RUBBER BULLETS.
השיר הראשון שהוקלט על ידי ההרכב בן ארבעת החברים היה יצירה שכתבו גולדמן וסטיוארט בשם WATERFALL. בסוף היא יצאה כצד ב' של התקליטון RUBBER BULLETS.
מתופף הלהקה, קווין גודלי: "לא היינו בטוחים מה יהיה איתנו אז. אחרי שהשיר 'דונה' היה להיט, הוצאנו את השיר JOHNNY DON'T DO IT, שהיה דבר דומה מבחינה סגנונית. חשבנו אז במונחים של נוסחה, אני מניח. משם התחלנו ללכת לכיוונים שונים. כשאנחנו נכנסים למשהו, אנחנו באמת נכנסים לזה. כמו השיר 'כדורי גומי' שלא היה פרודיה פשוטה על הביץ' בויז. ברור שזה בשטח המוזיקלי שלהם, אבל יש לו קיום משלו".
קרים: "כולנו מכירים די טוב זה את זה כדי שנוכל להפסיק לעבוד על משהו, אם אחד מאיתנו נסחף יותר מדי. אני אגיד לקווין (גודלי) שהרעיונות שלו מעצבנים אותי, מבלי לפחד ממנו. כך גם הוא יעשה כלפיי. יש לנו בדיחה שכשמישהו מאיתנו מתעצבן, אז הוא צועק שהוא פורש מהלהקה והאחרים מלגלגים עליו".
הסינגל הבא של הלהקה סומן עם השיר THE DEAN AND I המקסים. המטרה של הארבעה היא להשפיע על חזרה לאסתטיקה מבוקרת ומאופקת של כתיבה, הקלטה, נגינה והפקה שהיו קיימות בסביבות 1966. "אנחנו רוצים להוציא את התחרותיות מהפופ", קבע קרים. "אנחנו לא מנסים להיות טובים יותר מאף אחד אחר ואנחנו לא רוצים למצוא את עצמנו במצב של השוואה בין להקות אחרות, באופן חיובי או שלילי. ברגע שההשוואות מתחילות, גם הדפיקות מתחילות ואז המוזיקה הולכת לאיבוד. אם נוכל לעזור להחזיר את הבידור, מבלי להיות טריוויאלים, נהיה מרוצים".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר
댓글