top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

באנדל רוק - מקבץ כתבות רוק נדירות מן העבר 20

עודכן: 9 בדצמ׳ 2023



ברוכים הבאים לבאנדל 20 ומעניין של כתבות רוק נדירות מהסיקסטיז והסבנטיז, אותן ליקטתי, ערכתי, תרגמתי וחיברתי בהן את הנתונים. פה תמצאו פרטי מידע מיוחדים ביותר שרוב הסיכויים שלא הכרתם. אז בואו נצא לדרך... קריאה מהנה.


בנובמבר בשנת 1972 החליט פרנק זאפה שנמאס לו לתחזק הרכב קבוע.



עבר זמן רב מאז תאונת הבמה הקשה שלו בלונדון ואת תקופת ההחלמה הוא העביר בשכיבה במיטות בבית חולים ולאחר מכן התאוששות בביתו שבקליפורניה. בזמן הזה הוא כתב מוזיקה (בעודו על כסא גלגלים), הקליט אלבום בשם WAKA JAWAKA ולאחר שהתאושש, יצא מיד להופעות עם הרכב ובו עשרים נגנים.

כשחזר ללונדון, העייפות ניכרה בו ורגלו עדיין הייתה נתונה בסד. אז הוא דיבר על חוויות אישיות מפוקפקות בעולם הרוק, כשהשאלה הראשונה עסקה בהרכבו החדש.


"זו להקה חשמלית גדולה שהרכבתי לשמונה הופעות בלבד. החלטתי להפסיק לנהל להקה קבועה כי לדעתי כל תופעת אי האמינות שקיימת במאה ה-20 מגיעה קודם כל ממוזיקאים. תראו מה קרה ללהקה הקודמת שלי. קרתה לי תאונה ואז כל אחד מהם החל ללכלך עליי בתקשורת. זה בא במיוחד מהזמרים מארק וולמן והווארד קיילאן. אני עשיתי כל מה שיכולתי כדי לספק להם עוד כסף למשכורת, אחרי שנפצעתי קשה. הלכתי לקראתם והוצאתי אלבום בהופעה, בו הם משתתפים (שנקרא JUST ANOTHER BAND FROM LA) כדי שיהיה להם מה לאכול ממנו. אני איבדתי המון כסף בסיבוב ההופעות האחרון איתם. הציוד שלנו נשרף לחלוטין בגל שריפה שהייתה בקזינו בשווייץ (זו שבעקבותיה נכתב השיר SMOKE ON THE WATER - נ.ר). אבל הצלחתי, עם האלבום החי שהוצאתי, לגרד לכל אחד מהם 2,000 דולרים. ומשום מה, הם לא מזכירים את הטובה הזו כלל בראיונות איתם בתקשורת. הם רק מלכלכים עליי שלא התקשרתי אליהם ולא דאגתי להם. לעזאזל, אני מרותק לכסא גלגלים בביתי וזה מה שהם חושבים עליו?! הם היו צריכים לבוא אליי ולדאוג לשלומי. ברור שהם חשבו רק על הכסף ולא עליי.


עדיף לי לעשות דברים במנות קטנות כי גם כך אני מתעניין בכל מיני סוגי מוזיקה. אני מתכוון להקים להקה שונה לגמרי אחרי שאסיים את שמונה ההופעות האלה. אני אנגן בה המון בגיטרה. יכול להיות שגם אשיר קצת ואוסיף עוד זמר וגם חטיבת כלי נשיפה. הזמן היחיד בו אמן לא צריך יותר לצאת ולהופיע זה כשהוא מגיע למצב של הביטלס והרולינג סטונס ומוכר מיליונים אדירים של אלבומים באופן אוטומטי וללא צורך לצאת ולהופיע. אני מעדיף תמיד להגיע ישירות אל הקהל שלי. לא אוכל לעשות זאת עם תקליטים כי חברת התקליטים לא מרשה להוציא אלבום נוסף לפני תום ארבעה חודשים מהאלבום האחרון. הם טוענים שם שאחרת לא יצליחו להחזיר את ההשקעה. יש לי כל כך הרבה חומר חדש שאני כבר חייב להוציא אותו לקהל ולכן ההופעות שלי נחוצות ביותר עבורי".


השנה היא 1973 והמלודי מייקר מפרסם אייטם ובו שמועות כי אלטון ג'ון, מיק ג'אגר, דייויד בואי וקרטיס מייפילד ישחקו בסרט הקולנועי, TOMMY. ספוילר - רק אלטון יגיע למוצר הסופי.



בנובמבר בשנת 1965 פורסם בעיתון KRLA האמריקאי שאלביס פרסלי שונא פאות.



לא, הוא לא דיבר על פאות של בחורות, אלא על פאות שמכריחים אותו לשים על ראשו במהלך צילומי סרט. כך אמר: "אני אוהב את מה שאני עושה, חוץ מהסרט KISSIN' COUSINS, שם הייתי צריך לגלם תפקיד כפול ובגלל זה נתנו לי פאה בלונדינית. כששמתי את הפאה לראשי, נראיתי כה מטופש שלא העזתי לצאת עם זה לבמה. נשארתי בחדר ההלבשה למשך שעתיים וזעפתי. ממש התביישתי. כמה שנאתי את הפאה הזו. אני תמיד מתוח לקראת צילומי סרט חדש. בסיום כל סרט שכזה אני תמיד מאבד ממשקלי".


רוי הארפר - הופעות בשנת 1973



נובמבר בשנת 1975 ולהקת קווין כבר סיימה את הקלטת תקליטה הרביעי, "לילה באופרה".



"נמאס לי כבר להאזין לאלבום המזורגג הזה," מילמל רוג'ר טיילור העייף לכתב המלודי מייקר.


בפינה אחרת של אולפן ההקלטה ROCKET, נראה פרדי מרקיורי והוא נחרד באותה מידה מהמחשבה לחזור לאולפן. "אני לעולם לא אשכח את האלבום הזה, יקירי", הוא הכריז לאותו כתב. "לעולם לא. אבל אנחנו חייבים להשמיע את התוצאה לחברים שיגידו לנו מה דעתם. הבעיה היא שהם לא יבינו את האלבום בהקשבה אחת בלבד. אחרי ההשמעה הזו, נצא כולנו להשתכר איפה שהוא ולשכוח מהאלבום הזה".


ג'ון דיקון הבסיסט נראה רכון מאחורי מיקסר ההקלטה, כשהוא ממשש את טיוטת התוכנייה המודפסת שתהיה חלק מסיבוב ההופעות של הלהקה. הוא מצא בה המון טעויות ושחרר לאוויר תלונות לרוב. השלושה שבאולפן (בלי בריאן מאי) מתכוננים לנסוע משם לאולפני "ראונדהאוס", שם יושמע האלבום לחברים הקרובים. השמפניה כבר מחכה שם להיפתח. האירוע נקבע לשעה שבע בערב. אבל חברי הלהקה מאחרים. בסוף נוסעים כולם (כולל כתב המלודי מייקר) במכונית הלימוזינה. כשהם מגיעים לאולפן, ניצב שם שלט שאמר "ברוכים הבאים ללילה באופרה".


בלובי של האולפן מחכים ללהקה אנשים רבים שלוחצים את ידי הארבעה. בסוף ההשמעה נראים האורחים מופתעים מאד ולטובה. חברי הלהקה נראים כאילו אבן נגולה מעל צווארם.


לאחר מכן, במסעדה, אמר מרקיורי לכתב: "זה לא פשוט להקליט את התקליט הזה. פשוט התחלנו עם זה ואמרנו שאנחנו הולכים לעשות המון דברים בו. לקח לנו כארבעה חודשים והתקרבנו לקראת תאריך היעד ליציאה לסיבוב הופעות שנקבע לנו. זה האלבום החשוב ביותר עד כה. זה הולך להיות האלבום הטוב ביותר שלנו. אני ממש מרוצה מהעניין האופראי. אם אתה באמת מקשיב לקטע האופראי, אז אין השוואה, וזה מה שאנחנו רוצים. אנחנו לא רוצים להיות מקוממים. זה טבוע בנו. יש כל כך הרבה דברים שאנו רוצים לעשות וזה בלתי אפשרי.


אחרי האלבום השלישי שלנו חשבנו, 'עכשיו ביססנו את עצמנו ואנחנו יכולים לעשות דברים מסוימים'. אני חושב שלקווין באמת יש זהות משלה עכשיו. לא אכפת לי מה עיתונאים אומרים, קיבלנו את הזהות הזו אחרי האלבום השני שלנו. אמריקה ראתה שזה טוב וכך גם יפן. מאז אנחנו הלהקה הגדולה ביותר ביפן. לא אכפת לי להגיד את זה.


הרבה אנשים קטלו את 'רפסודיה בוהמית' אבל אם אתה מקשיב לסינגל ההוא, למי אתה יכול להשוות אותו? תגיד לי להקה אחת שעשתה סינגל אופראי. אני לא יכול לחשוב על מישהו".


להזמנת הרצאת הבוטיק "לילה באופרה - הסיפור שלא הכרתם על להקת קווין": 050-5616459



נובמבר 1973 ולהקת יס כבר משתוקקת לבצע את יצירתה החדשה והשאפתנית על הבמות באנגליה. זאת לפני שהאלבום הכפול יצא לחנויות. הקהל ברובו לא יתלהב ממה שיבוצע מולו.




בנובמבר בשנת 1970 פורסם ברולינג סטון ראיון עם אביה של ג'ניס ג'ופלין, סת', שאיבד את בתו חודש לפני כן. אספתי משם כמה דברים שהוא אמר:



"התקשורת לא הייתה הוגנת כלפי ג'ניס. היא הייתה הוגנת כלפיה רק לאחר מותה. אולי קשה לתקוף מישהו שכבר מת. מה שכתבו עליה, הרוב לא היה נכון. מאז מותה צצו המון השערות. נקבל את דו"ח הנתיחה רק בעוד שבועיים וכבר נכתב שהיא מתה ממנת יתר.


נטען שהיא ברחה מהבית. קראי שכתבו שהיא ברחה מהבית בגיל 11 ,14 או 17. ובכן, היא עזבה את הבית עם אישורנו ובכלכלתנו. העדפנו שלא תעשה כך, אך לא היה לנו מה לעשות נגד זה. נכון, היא הייתה פראית ומקללת לרוב, אבל זה בעיקר היה הצגה. היא ניהלה אורח חיים פראי וניסתה כל דבר.


לא הופתעתי מהצלחתה. היא הצליחה בכל מה שהיא ניסתה. אבל היא בדרך כלל פורשת ממשהו, ברגע שהיא מצליחה איתו. באמת ציפיתי שהיא תפרוש מהמוזיקה. היא אהבה את הערצת הקהל. זה היה כל חייה. אבל אתם תופתעו כמה שזה הופך אדם להיות בודד ואומלל – להיזרק בבתי מלון ועם רומנים חפוזים פה ושם. לא היו לה חיים יציבים. היא סיפרה לי על הבדידות שלה, על המחסור בחברים. אבל ככה חייה היו.


בנוגע לתקליטה האחרון (שטרם יצא - נ.ר), היו לה שמונה שירים שהושלמו מעשרה. נראה לי שהוא ייצא בקרוב וברור שחברת התקליטים תרכב על עניין מותה בשיווקו. היא ממש אהבה את הלהקה האחרונה שהייתה לה. להקת BIG BROTHER לא הייתה טובה, כי לחבירה לא היה איכפת זה מזה. חטיבת כלי הנשיפה בהרכב שהיה לה לאחר מכן, ממש לא התאים לסגנון שלה. הקול שלה היה כתזמורת בפני עצמה. הלהקה החדשה הייתה הדבר הטוב ביותר. זה בטח יהיה תקליטה הטוב ביותר. לא אהבתי את תקליטיה הקודמים.


שמענו על מותה כשג'ון קוק, מנהל ההופעות שלה, התקשר אלינו וסיפר מה שקרה. ברור שהיא לא הייתה ילדה קלה לגידול".


להקת פינק פלויד מודל נובמבר בשנת 1974. "אפשר לתהות אם בכלל אכפת להם מהמוזיקה שלהם".



הכתב של עיתון NME, ניק קנט, יורד רצח על המופעים שראה עם הלהקה אז. הנה רשמיו.


"בנובמבר 1974 חפפו כ-7,000 איש את שיערם ונסעו לאמפייר פול שבוומבלי, כדי לחזות בהופעה חיה של פינק פלויד. כמעט כולם, כלומר למעט דיוויד גילמור ששיערו נראה מטונף על הבמה, כשהוא מתפצל לשניים על ראשו ומתחדד מתחת לכתפיים, עם עיטור מרהיב של קצוות מפוצלים". גילמור קרא את הביקורת הזו ורתח מזעם. ריק רייט התקשר לקנט ודווקא ביקש להודות לו על השיקוף הנאמן.


קנט דיווח: "דבר אחד שתמיד לקחתי בחשבון, ואשר מסכם, מבחינתי בכל מקרה, את משבר האישיות הבסיסי הטמון בפלויד הישנה הוא שסיד (בארט) היה אמן ושלושת האחרים היו סטודנטים לאדריכלות. אני חושב שזה אומר הרבה מאוד, במיוחד כשאתה לומד את סוג המוזיקה שפלויד המשיכה לנגן מאז אותה תקופה". הציטוט הזה בא מפיטר ג'נר, שבעבר הרחוק היה ממנהלי הלהקה. עבור קנט, היה זה ציטוט מבורך והוא הוסיף שמן למדורה: "כמעט שכחתי את זה עד חצי הדרך במופע בוומבלי של פינק פלויד, מיד לאחר ביצוע שלושת השירים החדשים. בשעה 19.55 נכנסתי למתחם תוך צפייה בריאה לערב בידור מהנה לחלוטין. בשעה 22.45 עזבתי את אותו אולם אולי זועם יותר ממה שהייתי עד עתה. הייתי כועס ודי מדוכא. זה היה גיהנום. אבל בואו נתחיל בהתחלה.


בשעה 20.20 בערך עלו ארבעת חברי פלויד על הבמה. זו לא הייתה כניסה מרהיבה. למעשה הם עמדו במקום כמו ארבעה פועלים שזה עתה סיימו את הפסקת התה שלהם ועומדים לחזור לאט למשימה של זיפות קטע בכביש הראשי.


לאחר כחמש דקות של כיוון כלים מעט מאומץ, הלהקה מתחילה את השיר הראשון והחדש ששמו הוא SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND. זה איטי מאוד וכל תו בו תלוי באותה צורה מעוותת שנוטה לאפיין את הפלויד באופן הכי לא מעורר השראה. האקורדים בו משעממים, כמו גם הקצב. ואז מגיעות המילים: "קדימה, איש נודד, אתה רואה החזיונות / בוא אתה צייר, אתה חלילן, אתה נביא, ותזרח", שר רוג'ר ווטרס בשלב מסוים, כשקולו מרופד בתודעה עצמית מעט צווחנית. המילים לא טובות, כמעט כמו שירה ערמומית, מודעת לעצמה ויומרנית. השיר מיועד לסיד בארט. האמת שמגיע לו שיר טוב מזה.


ההתחלה הבלתי מרשימה לחלוטין מובילה לשיר החדש השני, RAVING AND DROOLING. זה מונע על ידי מקצב הדומה במקצת לדופק הלב האנושי עם התייחסויות נוספות שנאספו ממכשירים רבים מסוגנני פלויד. ריק רייט הקלידן מפיק כמה "צרחות" מסינטי המוג שהוא אחד מארסנל אדיר של כלי מקלדת. ווטרס מנגן תבנית בס פשטנית גמורה וניק מייסון מתופף אחד משניים או שלושה מקצבים סטנדרטיים שהוא נוהג להשתמש בהם - בדרך כלל בשילוב תופי הטום-טום והמצליתיים, בזמן שגילמור מעתיק את מקצב הקטע ONE OF THESE DAYS על הגיטרה שלו.


אז היה גם שיר חדש נוסף בשם YOU GOTTA BE CRAZY. אפשר כמובן להתחיל ולהצביע על כך שהשיר כולל מנגינה הגונה למדי עם התקדמות אקורדים מינורית מרתקת של גילמור. שגם שר עליו את מילותיו של ווטרס - "אתה חייב להיות משוגע, אתה צריך להיות מרושע / אתה חייב לשמור על הילדים והמכונית שלך נקיים / אתה צריך להמשיך לטפס, אתה חייב לשמור על כושר / אתה חייב להמשיך לחייך, אתה חייב לאכול חרא!".


אבל שוב, מי יותר טוב מפינק פלויד להטיף לנו על סגנון החיים המוזכר, כאשר אני לא יכול לחשוב על להקת רוק אחרת שחיה בקיום בורגני נואש יותר וספונה בפרטיות של הבתים שלה?


ולמה בדיוק אתם שם בלהקה מתכוונים כשאתם שרים שאנשים בבתי זכוכית לא צריכים לזרוק אבנים. והביקורת רק הולכת ומחמירה עם מה שהמטיר עלינו ווטרס. הוא מסיים את האפוס האדיר הזה ברשימה עוצמתית של סיבות פסיכולוגיות למצב האבדון של הקורבן האומלל שעליו הוא מטיף - "מי נולד בבית מלא כאב / מי נשלח לשחק לבד", כשרק כמה שורות לפני זה הוא התלהב בשקיקה על דעיכתו ונפילתו של המנוול המסכן - "וכאשר תאבד שליטה, תקצור את היבול שזרע ... אז שתהיה לך טביעה טובה ותלך לבד".


ברור שיש כאן משהו ש...איך אומרים, לא מתאים. אז יש את המילים, שאני אישית מוצא אותן די פוגעניות ועדיין לא הזכרתי את המבנה המוזיקלי של השיר מעבר לאותו קטע פתיחה נעים שאותו שכחתי להזכיר, שנשמע כמו סוג של מבנה אקורדים של להקת סופט מאשין הישנה והטובה.


למרבה הצער, הפלויד, כמו תמיד, נתנו לשיר להתארך כפליים ממה שהוא אמור להיות. המעט ביותר שניתן היה לצפות משיר כזה יהיה מבנה מהודק וחודרני, אבל חריפות מעולם לא הייתה משהו שפינק פלויד פוסט-בארט התגאתה בו, ולכן היא חשה צורך להשתכשך בקטעים מוזיקליים מרגיעים לפני שהעלילה מתחדשת ושוב אנחנו נגררים להוקעה המנופחת של רוג'ר שלנו: "חייבים להיות בטוחים, אתם חייבים להיות מהירים / חייבים לחלק את המאולפים מהחולים / חייבים לשמור על חלק מאיתנו כשירים ובכושר / עליכם להמשיך לקנות את החרא הזה". מה זאת אומרת "לקנות את החרא הזה???". תסביר לי בבקשה, מר ווטרס, אם תרצה.


השיר מסתיים ויש הפסקה של עשרים דקות כדי לנסות ולאגור כוח למתקפה הפסיכולוגית הבאה. את המחצית השנייה תופס כמובן כל "הצד האפל של הירח". אלוהים, הם נראים ונשמעים כל כך חסרי השראה.


בערך בזמן הזה אתה מתחיל להבין עד כמה הלהקה מוגבלת להפליא כחבורה של מוזיקאים. כחטיבת קצב, ווטרס ומייסון הם אולי המשעממים ביותר שחוויתי אי פעם באולם גדול. ווטרס הוא לא נגן בס עם מעוף. ריק רייט הוא בסך הכל נגן מקלדת הולם, ונראה תמיד לא נוח כשנאלץ לעשות מעשה על הבמה. רייט באמת לא השתפר כל כך מאז ימי פלויד הישנים; רק ארסנל המקלדות שלו התנפח.


האמור לעיל היווה את מה שיכול בקלות להיות הקונצרט הכי משעמם שאי פעם נאלצתי לשבת בו למטרות ביקורת. שימו לב, על פי הדיווחים, גם הפלויד עצמם לא היה נלהבים מדי מהאירוע וככל הנראה היה קרב מגעיל בין הלהקה לאחראים על הצליל שהסתיים בפיטורו של איש סאונד.


לאחר שהתבשרנו על כך, החלטנו לרסן את הארס מספיק זמן כדי לתת ללהקה הזדמנות שנייה ולחזור לראותה שוב. הפעם הסאונד אכן השתפר מאד אבל הפעם היו בקהל שזרקו ביקורת על הלהקה. ווטרס הגיב בציניות. אם זה לא היה מספיק גרוע, מישהו צעק מיד לאחר מכן את המספר 1967. זה היה יותר מדי עבור ווטרס. "זה לא 1967, זה 1974!", הוא צעק.


בכל אופן, המופע של יום שישי עדיין הסגיר עד כמה הלהקה גרועה בתקשורת והמוזיקליות שלה הייתה, כמו מקודם, בינונית. בסדר, בנים, עד עכשיו היה הקדימון. עכשיו מגיע החלק שבאמת יפגע...


מה שמסתכם משתי ההופעות של פלויד שהייתי בהן לא היה רק ​​סוג של עצלנות מוחלטת ומכוערת לחלוטין של סופר-סטארים, אלא תירוץ חיוור למוזיקה יצירתית שמתקרבת בצורה מסוכנת למעמד של מוזיקה קלילה וחסרת נשמה שבוודאי תשלוט על גלי הרדיו ויתרה מכך, תתואר כאמנות יפה בחזון של 1984.


פינק פלויד נראים עכשיו כל כך עייפים להפליא ונטולי רעיונות יצירתיים אמיתיים שאפשר לתהות אם בכלל אכפת להם מהמוזיקה שלהם. כלומר, אפשר לחזות בקלות במופע של פלויד בעתיד המורכב מלהקה שפשוט נודדת על הבמה, מפעילה את כל ההקלטות המוכנות מראש, מכניסה את כלי הנגינה שלה לשליטה מרחוק ואז הולכת אל מאחורי המגברים כדי לדבר על כדורגל או לשחק ביליארד. אני כמעט מעדיף לראות אותם עושים זאת. לפחות זה יהיה צעד אמיתי יותר ממה שראיתי.


ובכל זאת, הפלויד יכולה להסתפק בציון אחד; היא בהחלט הלהקה האנגלית המובהקת. אף אחד אחר לא ממש מסכם את התחושה המשתוללת של הבינוניות הטמונה בתפישת המדינה הנוכחית שלנו כרגע. דייוויד גילמור הוא, כמעט במקרה, המוזיקאי הכי מיומן בפלויד. ההיסטוריה של העבר חושפת את סגנונו וגישתו כגמישים. גילמור הצטרף ללהקה כמחליפו של סיד בארט. לפני כן גילמור ניגן בצרפת והיה, על פי הודאתו, גיטריסט רוק ששורשיו לא התרחבו יותר מהאנק מרווין. "באותה תקופה", דיווח מנהל הלהקה הראשון, פיט ג'נר, "דייב עשה נגינת גיטרה בסגנון הנדריקס. אז הלהקה אמרה לו, `תנגן כמו סיד בארט'...".


לאחר מכן, בראיון שנערך בשנה שעברה, גילמור הצהיר כי הצטרפותו ללהקה שונה כמו הפלויד אינה אלא מפתח קל בשבילו. מכאן שהמונח "גמישות" עשוי גם לרמוז (א) על חוסר אישיות בסגנון מוזיקלי ולכן (ב) על חשד לפילוסופיה של "זו רק עבודה". במובן מסוים, אפשר לומר שגילמור רואה את הלהקה ואת תפקידו בתוכה עם גוון מסוים של ציניות".


הרצאה מיוחדת על פינק פלויד ("הצד האפל של החומה") והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה: 050-5616459



להקת ג'ת'רו טול מודל יוני 1969.



הלהקה הייתה לקראת יציאה לסיבוב הופעות בארה"ב וכבר השיגה את מטרתה בפריצת דרך במצעד עבור סצנת המחתרת. מנהיג הלהקה, איאן אנדרסון, לכתב NME: "מנקודת המבט שלנו צריך יותר סינגלים שישאירו את המצעדים פתוחים למחתרת. התקווה שלנו היא שהסינגל הזה, LIVING IN THE PAST, יגרום ליותר אנשים להתעניין בנו ובמוזיקה של להקות מחתרת אחרות. זה אמור לפתוח את הדרך לכמה להקות שעלולות לפחד לעשות סינגל ולהיות מסחריות בעיני הציבור. ייתכן שחלקן לא יעשו את זה מאותן סיבות כמו שאנחנו עשינו - בשביל הצעירים. הן עשויות לעשות זאת מסיבות מסחריות ורווחיות".


אנדרסון המשיך: "אין שאלה שנמכור את התקליט האחרון שלנו, STAND UP. אין שום כוונה לנסות לרצות אנשים מבלי לרצות את עצמנו. השיקול הראשון שלנו הוא לעשות את מה שאנחנו מרגישים שהוא המוזיקה שלנו. אני חושב שאנחנו יכולים לשמור על זהות או להיות מה שנקרא מחתרת. אבל אף פעם לא חשבנו שאם נעשה תקליטונים אז זה יהיה משהו שאנחנו צריכים להתבייש בו. זה נעים לבדר אנשים ברמות שונות ועדיין להיות משוכנע שיש לך יושרה מוזיקלית משלך. ובזה אני בטוח...


...אני יודע, מההופעות שעשינו בשבועות האחרונים, שיש אנשים חדשים בקהל, חלקם מבוגרים וחלקם הרבה יותר צעירים. בדרך כלל הם מגיעים בפעם הראשונה וצוחקים ולא יודעים מה קורה, אבל כנראה שהייתי עושה את אותו הדבר בהתחלה. אבל זה לא משנה אם הם אוהבים אותך או לא - הם מקבלים הזדמנות לראות אותך ולהחליט בעצמם. אין שאלה של לחץ עליהם. אני לא חושב שמישהו יכול להאשים אותנו בשיווק מוגזם. לא הייתה לנו קבלת פנים עיתונאית מפוארת וקיבלנו רק מודעה אחת בעיתוני המוזיקה. אני חושב שהגענו להצלחה שלנו ביושר ובלי שום יומרות להיות כוכבי פופ שאפתנים. אני מצפה שהאנשים שקנו את התקליט שלנו יגיעו למופעים כשנחזור מאמריקה. תקליטונים הם ההיבט הכי פחות חשוב כרגע. הופעות הן הכי חשובות, אחר כך אלבומים ולבסוף סינגלים...


...אני חושב שלפופ יש משמעות חברתית כלשהי אבל בצורה עקיפה. אתה יודע, היבטי הסמים והשיער הארוך - הכל קצת בעייתי ומשהו שלמרבה המזל אני לא חלק ממנו, עניין הסמים כלומר. אם אנסה במודע לעשות משהו חברתית זה יהיה דרך השירים. אבל עדיין לא הגעתי לנקודה שבה יש לי משהו בונה לומר ואת האמצעים להעביר את זה. לא התפתחתי מספיק נפשית כדי להיות מסוגל לעשות את זה”.


בחודש יוני בשנת 1975 יצאה כתבה בעיתון NME על הקלידן ריק ווייקמן - "אין אף אחד אחר שאשם חוץ ממני. אני קצת שפוף מזה אבל זה לא הרס אותי".



ריק ווייקמן, לשעבר הקלידן של יס וכעת אמן סולו, היה בחור שאפתן ביותר שהפקותיו המרהיבות והיקרות עלו לו לא מעט כסף. ההפקה הבימתית האחרונה שלו, ARTHUR, גרמה להפסדים רבים לנוכח גחמותיו ההפקתיות.


"אני חייב להדגיש," הדגיש ווייקמן לכתב NME, "שאני לא בדיוק נשבר. עדיין יש לי נכסים, יש לי חברות והסינטיסייזרים עדיין אצלי. פשוט אין לי כסף מזומן".


מתברר כי ווייקמן הפסיד 243,000 דולרים בסיבוב ההופעות האחרון שלו בארה"ב עם הפקתו הקודמת, על המסע למרכז כדור הארץ. "המליצו לי בחום לא לעשות את סיבוב ההופעות האמריקני הזה. המנהל שלי (בריאן ליין) ורואי החשבון שלי היו נגד זה. כל מי שאני משלם כדי לתת לי עצות יעץ לי לרדת מהרעיון הזה. אבל הכרחתי את כולם לעשות את מה שרציתי. זה האגו שלי שאשם בכל זה".


אבל ווייקמן לא מוותר. הוא עדיין אוהב את המוזיקה שלו, אם כי הוא מוכן להודות כי הפקת ARTHUR הייתה טעות טקטית קשה - וגם הסיבוב האמריקני. "לא הייתי צריך לעשות את הסיבוב הזה. כשהגענו לשם, האלבום (מסע למרכז כדור הארץ) כבר מכר את כל מה שהוא יכל למכור וכל מה שקיבלנו היה מכירות מינימליות של כרטיסים כתוצאה מכך. גם לא הייתי צריך לעשות את הדבר הזה של ארת'ור. פשוט רציתי את זה. כשתיכננתי לצאת להופעות בחודש מאי בשנה שעברה, אף אחד אחר לא התכונן להופעות בחודש זה. לוח ההופעות היה ברור. ואז, לפתע, צצו זפלין ואלטון... ולצעירים רוכשי הכרטיסים אין כל כך הרבה כסף להוציא בעוד שאנחנו לא יכולים להעלות את מחירי הכרטיסים, בשום אופן. נותר להם לבחור איזה מופע הם יכולים להרשות לעצמם.


ברור שהפסדתי מזה, אבל לא הייתה לי ברירה כי כבר התחייבתי להופעות ההן ולא הייתה לי אפשרות לצאת מזה. אין אף אחד אחר שאשם חוץ ממני. אני קצת שפוף מזה אבל זה לא הרס אותי. ברור שיש פה דמורליזציה. הייתה לי פגישה עם רואי החשבון. הם אמרו 'ראשית, ריק, האם ניתן להעלות הופעות נוספות ללא התזמורת והמקהלה?'. ובכן, כן. זה אפשרי וזה מה שאני הולך לעשות כשנגיע לברזיל. אני גם מכין את האלבום החדש שלי. זה ייקרא 'סוויטת האלים' וזה יהיה הרבה יותר קרוב לנושא של 'שש הנשים של לואי השמיני'; עם שישה חלקים, שכל אחד מהם מוקדש לאל מיתולוגי מסוים כמו זאוס, ת'ור וכן הלאה".


הוא עדיין הגן על הפקת ARTHUR. "אני עומד מאחורי זה מוזיקלית. עשיתי כמות מדהימה של מחקר כדי לגרום לזה לעבוד. אני מאמין שאנשים רוצים משהו ויזואלי עם המוזיקה. בכל מקרה, המצב שלי כרגע הוא כזה; כתבתי את 'מסע למרכז כדור הארץ'. הקלטתי אותו. האלבום נמכר היטב. הומלץ לי לצאת עם הופעה של זה לארצות הברית. הלכתי לשם והפסדתי 243,000 דולר שרק עכשיו גיליתי. חזרנו דרך אוסטרליה ויפן, שם עשיתי כ-14 הופעות תוך 50 יום. הפסדתי כסף. חזרתי לאנגליה. עשיתי את `ארתור`. זה נמכר טוב. עשיתי את ההופעות של זה. הפסדתי כסף. שלום לחיים הפשוטים".


השנה היא 1973 והגיטריסט פול קוסוף (לשעבר מלהקת FREE) נשאל במלודי מייקר בנוגע להשפעותיו והציוד בו הוא משתמש. כך הוא ענה שם:



"ההשפעות העיקריות שלי היו אריק קלפטון, ג'ימי הנדריקס ופרדי קינג. אני משתמש בגיטרה של גיבסון לס פול ועל הבמה אני משתמש במגבר מארשל בעוצמה של 300 ואט. בסטודיו אני משתמש בהקלטות במגבר כזה אך בעוצמה של 100 ואט. היה זה פרופסור לגיטרה קלאסית שלימד אותי מוסיקה מגיל תשע. זה קרה כששמעתי את הגיטריסט האנק מרווין, מלהקת הצלליות, והחלטתי שאני רוצה לנגן בעצמי. אז שאלתי את אבא שלי אם אוכל לקבל שיעורי נגינה והוא הסכים. את הקריירה שלי במוסיקה התחלתי בגיל 16".


חבר לשעבר מלהקת מוט דה הופל מחפש גיטריסט וזמר ללהקה חדשה. שנת 1973.



בנובמבר בשנת 1973 היה רוברט וויאט כבר ללא תחושה בחלק התחתון של גופו. כמה חודשים לאחר התאונה בה נפל מחלון חדר האמבטיה במהלך מסיבה בביתה של גילי סמית׳, מלהקת גונג.



מצבו הכלכלי לא היה טוב. רק חמש לירות סטרלינג נזקפו לזכותו בחשבון הבנק שלו ושל בת זוגו. אך האופטימיות שבקעה ממנו השפיעה גם על הסובבים אותו. ההקלטה הראשונה שעשה לאחר הפציעה הייתה עם להקת הרוק המתקדם החדשה אז, ׳האטפילד והצפון׳ לקטע בשם CALYX.


על החיבור שלו להקלטה הזו סיפר אז לעיתון מלודי מייקר: ״זו הייתה הגיחה הראשונה שלי החוצה לאחר הפציעה והחלטתי להגיע לאולפני ההקלטה MANOR. נכחתי שם בזמן שלהקת האטפילד והצפון הקליטה. קיוויתי מאד שהם יזמינו אותי לנענע איזה תוף מרים בהקלטה או משהו כזה. אבל זה לא קרה, עד שבשלב מסוים ניגש אליי הגיטריסט פיל מילר, איתו עבדתי לפני כן בלהקת מאצ׳ינג מול, שחש כנראה נבוך מנוכחותי שם. הוא הגיש לי דף נייר ואמר לי שכדי שארגיש יעיל אז כדאי שאשיר את זה. זה היה שיר חדש שהוא כתב ואני חשתי שלא אצליח לעולם ללמוד את זה ואעשה מעצמי אידיוט גדול. אבל למזלי זה דווקא יצא טוב״.


להקת ציפור נדירה מחפשת זמר שגם יודע לנגן בס. שנת 1973.



ג'ון לנון מודל נובמבר 1973.


לנון: "אני לא מתגעגע לאנגליה כמו שאני לא התגעגעתי לליברפול מהרגע בו הביטלס עברו משם ללונדון. אנגליה תמיד תהיה שם אם ארצה לחזור אליה. אני אוהב את ניו יורק. זו העיר החמה ביותר בעולם. ההבדל בין ניו יורק ללונדון הוא ההבדל בין לונדון לליברפול".


באותה תקופה סיים לנון את ההכנות לקראת צאת אלבום הסולו שלו MIND GAMES. "מישהו ששמע את המוזיקה אמר לי שזה נשמע לו כמו האלבום IMAGINE רק עם ביצים. אני אוהב את ההגדרה הזו". כך הוא סיפר לכתב המלודי מייקר, כריס צ'ארלסוורת'. כששאלתי את כריס מה הראיון שהותיר בו הכי הרבה רושם, מכל שנותיו כעיתונאי מוזיקה - הוא הצביע מיד על הראיון הזה שערך עם לנון בארה"ב, על שפת הבריכה באחוזה בה לנון התגורר אז, שהייתה שייכת למפיק לו אדלר.


לנון גם עזר לרינגו באלבום הסולו שלו ובנובמבר הוא עסק גם במימוש פנטזיה בצורת אלבום אולדיז, שהפיק פיל ספקטור. "את מי תשיג אם אתה הולך לעשות אלבום אולדיז?", שאל לנון את כתב עיתון SOUNDS. "פיל ספקטור או סם פיליפס, נכון? ובכן, אני לא מכיר את סם".


ספקטור בא להפיק ועשה זאת בסטייל: חמישה גיטריסטים חשמליים, חמישה גיטריסטים שנותנים קצב, שני מתופפים, שני נגני בס ועוד. ההרכב היה משתנה בכל סשן כשאנשים נושרים או פשוט לא יכולים לעמוד בקצב. בין הנגנים נמנו לאון ראסל, סטיב קרופר, ג'סי אד דייויס, ג'ים קלטנר, נינו טמפו, ג'ים הורן, האל בליין ועוד.


לנון: "זו הלהקה הגדולה ביותר שראיתם אי פעם. אני בקושי יכול להיכנס לאופן מבלי להיתקל במישהו. ספקטור גורם למוזיקה להישמע נהדר, וזה מה שחשוב, אבל איזה סוג של אדם הוא, לא הייתי רוצה לומר. הוא בדרך כלל האיש הרגיל בעולם המוזר הזה שהוא גר בו, ואני במקרה חי בו אתו. זה ממש מטורף, יש אנשים שמתרוצצים ואומרים 'למי אני יכול לספר את זה? למי אני יכול להגיד את זה?' הרי אף אחד לא יאמין לי לעולם".


על לוס אנג'לס בה הקליט: "לוס אנג'לס משוגעת - זה נראה כל כך נורמלי כשמגיעים לשם, אבל אז אתה מגלה את הטירוף. בניו יורק אתה מרגיש את זה קצת ברחובות, אבל כאן זה פשוט נראה נורמלי, על פני השטח, ואתה חושב ששום דבר לא קורה ואז אתה מוצא את כל הטירוף הזה קורה בחדרים, מאחורי דלתות סגורות".

השירים באלבום האולדיז היו בגדר סוד אז. "אני הולך רק על הצד הטוב ביותר. אני יודע שדייויד בואי ובריאן פרי בדיוק עשו אלבומים של אולדיז אבל שלנו יהיה שונה. אני תמיד עושה אולדיס ותמיד ניגנתי אולדיז בהופעות, כשאני שוכח את המילים. בטח יש המון הקלטות שלי מהעבר עם אולדיז בהן אני מחפש את המילים הנכונות".


האלבום של האולדיז היה אמור להיות האלבום הבא שלו, ברגע ש- MIND GAMES ייצא. על צעדיו הבאים הוא לא מיהר לספר. "בפעם האחרונה שתכננתי את זה, הממשלה תקפה אותי, אז אני אעשה את זה בדחף שלי. הממשלה התישה אותי. הם פשוט סימנו אותי, עקבו אחריי, צותתו לטלפון. אני מספיק פרנואיד בלי כל זה. עכשיו אני רוצה לגור בניו יורק כי זו בהחלט בירת העולם, ואני רוצה להיות איפה שהדברים קורים. לא תכננתי לעזוב את אנגליה. כשהגעתי לניו יורק, לא תכננתי לגור כאן, רק ביקרתי ואולי נשארתי כמה חודשים וזה פשוט קרה. כנראה שהייתי חוזר לאנגליה הרבה יותר אם הייתי יכול לחזור לכאן - כנראה הייתי בא והולך הרבה יותר.


אני שומע את המוזיקה שיוצאת מאנגליה ואני שומע את החדשות, או קורא את זה, אז אני יודע שבאנגליה יש הרבה דברים שקורים. הרי אנחנו מדברים באותה שפה ויש לנו אותה תרבות - שעועית היינץ וקטשופ ודוריס דיי ואלביס. ואני אוהב את מגוון הגזעים כאן, זה כמו לחיות באירופה עם בריטניה בשוק המשותף, כמו שאירופה עשויה להיות בעוד 20 שנה או משהו כזה, אנשים באים והולכים כל הזמן, עוברים גבולות. כל האירופאים כאן ואפריקאים, כמובן, אבל זה ממש כמו אירופה, רק כשהשפה העיקרית היא אנגלית".

על התוכנית לשווק את האלבום MIND GAMES: "אין לי תוכניות. אולי אני אקח את האלבום הזה לסיבוב הופעות ואולי אני פשוט אנוח ואכתוב כמה שירים. הדברים העסקיים מתנהלים כרגיל".


השנה היא 1973 ובמלודי מייקר מתפרסמת מודעה לחיפוש מתופף להקה. תנאי דרוש - שיהיה לו רכב גדול. כנראה הלהקה רוצה שזה יהיה רכב ההסעות שלה... הצ'ופר שהוא יקבל: עבודה בחו"ל, במהלך הקיץ, ואחר כך באנגליה. מעניין איזו להקה צמחה מזה.



להקת הרוק המתקדם, יס, מודל יוני 1975. "כל לילה אחרי ההופעה דיברנו על מה שקרה והפקנו לקחים".



כריס סקוויר, בסיסט הלהקה, מספר לכתב NME את דעתו על התקליט TALES FROM TOPOGRAPHIC OCEANS, במבט קצת לאחור: "מה אני חושב על זה?... ובכן, זה 80 דקות של מוזיקה, נכון? עכשיו, מתוך 80 הדקות אלה אני לא אומר שהכל מושלם, אבל יש כמה חלקים טובים. בסך הכל אני חושב שזה הפרויקט שכל להקה צריכה לקחת על עצמה. אם היינו משקיעים בזה שנה נוספת, זה יכל היה להיות טוב יותר, אבל צריך למתוח את הגבול איפשהו. ואולי זה משעמם את האנשים המקשיבים לדברים האלו. אני יכול להבין שזה מעצבן אנשים מסוימים, אבל אתה צריך להתאמץ כדי למצוא אלטרנטיבה".


חברי להקת יס פיתחו הרגל לאכילת אוכל טבעוני (חוץ מהקלידן שלהם לשעבר, ריק ווייקמן, שהעדיף המון בשר ובירות).


"זה התחיל מסטיב וממני, בסיבוב ההופעות שעשינו עם יס בארה"ב. היינו במלון הזה בניו יורק והזמנו סטייק והם הביאו לנו את פיסת החרא הכי חסרת טעם שהייתה לנו אי פעם בצלחת. זה היה קיץ אז אמרנו שאנחנו פשוט אוכלים סלטים וזה התפתח משם. זה כל כך מגוחך כי זה רק עניין של טעם אישי במזון, ומשום מה זה התפתח ל'אנטי' נגדנו בעיתונות. אבל זה לא באמת משנה, כל עוד הם ממשיכים להזכיר את שם הלהקה בעיתונים".


העיתונים גם דאגו להשוות כל הזמן בין יס ללהקת "אמרסון, לייק ופאלמר", מבחינת ציוד טכנולוגי בימתי. סקווייר: "בניגוד לגרג לייק, אין לנו באמת שום צורך בשטיחים פרסיים על הבמה. אני לא יודע אם הסתכלתם אי פעם על הציוד של להקת יס, אבל זה ממש קטן יותר מהציוד של רוב הלהקות. למעשה, אנו משתמשים בפחות ציוד ממה שהיינו לפני שלוש או ארבע שנים".


בלהקת יס היה בזמן ההוא קלידן חדש יחסית שענה לשם פטריק מוראז וליהטט היטב במקלדותיו השונות. סקווייר: "יום אחד, בקיץ שעבר, הוא קיבל שיחת טלפון מהמנהל שלנו, בריאן ליין, ונתבקש לסייע לנו במהלך כמה חזרות של יס. לאחר מכן, הוא פרש מלהקת REFUGEE שלו כדי להתמסר לנו לחלוטין".


בהמשך נפגש כתב העיתון גם עם שאר חברי הלהקה. "במקור רציתי שלהקת יס תהיה כמו להקת הנייס עם ההרמוניות של להקת ונילה פאדג'. זה הכל", אמר ג'ון אנדרסון הזמר.


פטריק מוראז הוסיף: "להקת יס הייתה להקת הרוק הראשונה שראיתי בהופעה על הבמה. זו להקה מאוד משפיעה. בלהקה כזאת, עם מוזיקאים שמנגנים בדרך בה הם מנגנים, אם היא לא מסודרת היא עלולה ללכת לאיבוד בכל דקה. בגלל זה, כל לילה אחרי ההופעה דיברנו על מה שקרה והפקנו לקחים. פעם זה היה ככה, אבל אני לא חושב שזה עכשיו. עכשיו זה כנראה אפילו יותר מאורגן. אולי ריק (ווייקמן) לא זז הרבה על הבמה, אבל אני זז הרבה כי אני מרגיש את זה. אני מרגיש שזה רוק ואני הולך עם המוזיקה. זה כמו שכשאתה מתעלס עם בחורה. כשאתה מוצא קצב, אתה יכול להמשיך כך למשך שעות. מצטער על הסוגר הלא-מוזיקלי הקטן הזה...".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר













Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page