ברוכים הבאים לבאנדל 22 ומעניין של כתבות רוק נדירות מהסיקסטיז והסבנטיז, אותן ליקטתי, ערכתי, תרגמתי וחיברתי בהן את הנתונים. פה תמצאו פרטי מידע מיוחדים ביותר שרוב הסיכויים שלא הכרתם. אז בואו נצא לדרך... קריאה מהנה.
בפברואר בשנת 1970 התפרסמה ביקורת ברקורד מירור על הופעתה של להקת SPIRIT בלונדון.
"היה צריך משהו באמת מיוחד כדי לגרור אותי מחוץ לביתי הנוח ולהגיע ללונדון. אבל הפעם זה בהחלט היה שווה את זה. אמנם בשיר הראשון שהיא ביצעה חשבתי שהנה מולי להקה שנשמעת הרבה יותר טוב בתקליט מאשר בהופעה, אבל מחשבה זו התפוגגה כשהלהקה התחממה על הבמה.
זו אחת הלהקות הטובות ביותר שראיתי והיא נמצאת שניה אחרי הלהקה האהובה עליי ביותר בהופעה, שיקגו.
להקת ספיריט שמה כל כך הרבה במוזיקה שלה. יש בה גם אפקטים אלקטרוניים שמקבלים שימוש למען המוזיקה ולא כאפקט טרחני. זו להקה מאד ויזואלית וזה דבר חשוב כשמנגנים מול קהל. מאחורי התופים נמצא אד קאסידי בן ה-45, שכבר ניגן עם גדולי ג'אז כת'לוניוס מונק, ג'רי מאליגן וקאנונבול אדרלי. הוא ושאר החבורה יודעת לעשות רוק וניגנה גם את הלהיט I GOT A LINE ON YOU, עם סולו פסנתר חשמלי נהדר מידיו של ג'ון לוק. הרבה להקות יכולות ללמוד מספיריט על דינמיקה נכונה.
הגיטריסט רנדי קליפורניה והזמר ג'יי פרגסן חולקים ביניהם את תפקידי השירה באופן מרשים. מרגעים כבדים כמו YOU MAKE ME JEALOUS לקטעים עדינים כמו ICE, ספיריט מוכיחה שהיא להקה עילית.
כמו בהרבה הופעות רוק, גם פה יש סולו תופים, כשהסולו של קאסידי גורם למערכת התופים של ג'ינג'ר בייקר להתגמד. הסולו שהוא ביצע היה מאד אינטליגנטי.
ולא נשכח גם את להקת החימום, ואן דר גראף ג'נרייטור שמנהיגה הוא פיטר האמיל. המוזיקה שלו ושל חבריו עוצמתית ומלאת עומק".
ינואר 1968 ואורגניסט להקת פרוקול הארום מודה בכתבה במלודי מייקר שלהקתו בשפל איום.
בפברואר בשנת 1976 בעיתוני הפופ באנגליה ששלושה חודשים לפני כן כמעט איבדה להקת בלאק סאבאת' את נגן הבס שלה בתאונת דרכים.
גיזר באטלר נמלט בקושי ממוות בגלל שהוא לא חגר חגורת בטיחות. באטלר היה במרחק של 100 מטרים מביתו כשאיבד שליטה בעת נהיגה במכונית הספורט שלו, וזו עלתה על גדת דשא, הושלכה לאוויר ונחתה על הגג שלה. כל החלק הקדמי של המכונית נמחץ בפגיעה, אבל באטלר, שהושלך ממושב הנהג לפני הנחיתה, יצא בנס עם חתכים וחבלות קלים בלבד. לו היה חגור בחגורת בטיחות אין ספק שגם הוא היה נמחץ (ולא, זו ממש לא המלצה לא לחגור חגורות בטיחות!)
התאונה התרחשה רק ימים לפני שהלהקה הייתה אמורה להתחיל את החלק השני של סיבוב ההופעות האחרון שלה בבריטניה. למרות שבאטלר היה כשיר להופיע על הבמה, למחרת ההתרסקות - הזמר אוזי אוסבורן קרע שריר בגבו בזמן שרכב על אופנוע. בעצת הרופא, סאבאת' ביטלה את מופע הפתיחה שלה בקרדיף, דרום ויילס. היא אמנם הופיעה במנצ'סטר למחרת אבל כאבי הגב של אוסבורן חזרו והובילו לדחיית הופעות נוספות.
ינואר 1968 ויש תקליטון חדש באנגליה של החלונות הגבוהים.
פברואר 1975. לד זפלין כבר עברה את השבועיים הראשונים מסביבוב ההופעות הנוכחי שלה ורוברט פלאנט, סולנה הממגנט, כבר התחיל לחוש את הלחץ. הופעה אחת בוטלה כי חלה בשפעת.
אבל הלחץ לא הפריע לו להתראיין אז לעיתון מלודי מייקר הבריטי בחדרו שבבית המלון, כשהתקליט FOREVER CHANGES, של להקת LOVE, מתנגן ברקע.
"אני חושב שהתחלנו לעבוד על האלבום הזה לפני כשנה", סיפר פלאנט למלודי מייקר על האלבום הכפול שעדיין לא יצא לאור. "התחלנו לעבוד עליו כמו על כל אלבום אחר, עם כמה ימים של השתעשעויות משותפות בחיפוש אחר מוזיקה. במהלך החיפוש אנו מקבלים תחושה חדשה, כלהקה, שמביאה אותנו ליצור שוב. בכל פעם שכזו הקלטנו כמה שיותר, מחשש שהאש שלנו תיכף תיכבה. כך הגענו למצב הנוכחי, בו נערמו לנו מספיק שירים כדי לחשוב על אלבום כפול, עם הקלטות מהעבר וההווה.
שנת 1974 לא הותירה לנו זמן רב ליצור ולהקליט, כי היינו עסוקים בהקמת לייבל תקליטים משלנו. חוץ מזה שאנחנו שונאים לערוך חזרות מוזיקליות, אבל אנחנו חורקים שיניים ועושים את זה. את השיר החדש שלנו, שנקרא SICK AGAIN, אנו כבר מבצעים בהופעה. הוא מדבר עלינו ועל כל מה שאנו רואים בלוס אנג'לס. אני שר שם משפטים כמו 'דרך החלון של לימוזינה שכורה, ראיתי את העיניים היפות והכחולות שלך. את תגיעי לגיל 16, כליידי מאופרת בעיר השקרים'. זו המציאות שלנו שם.
ג'וני מיטשל תיארה את העיר הזו בדיוק מושלם, כ'עיר המלאכים הנופלים'. אנחנו גם מבצעים עכשיו קטע בלוז ישן בשם IN MY TIME OF DYING. בכלל, אנו עושים כל מיני שירים ישנים באופן כזה שנותן להם רוח חיה שמחזיקה אותם בחיים לעוד זמן מה".
ומה עם מתן קרדיט כתיבה לכותבי השירים הישנים, מיסטר פלאנט?
שנת 1969:
פברואר בשנת 1970 ולהקת סופט מאשין הבריטית הולכת על חבל דק, בין שירים לאלתור. מתופף הלהקה, רוברט וויאט, סיפר אז למלודי מייקר.
וויאט: "לעולם לא נוכל לאמוד את עצמנו מול מה שהקהל מרגיש, כי אנחנו לא עוצרים למחיאות כפיים בהופעותינו. אנו חשים כל סוג של תגובה רק לאחר סיום ההופעה. סוג ההתקדמות שלנו הוא הסוג שבו המוזיקאים משתפרים ככל שהם מנגנים, ומקבלים יותר שליטה על הכלים שלהם וצועדים טוב יותר. זה משהו שכולם צריכים ללמוד, וזה מה שקורה איתנו. אני אף פעם לא יודע מה אנשים חושבים עלינו וזה די מספק.
אנחנו יכולים לרדת מהבמה ומייק (ראטלדג') יהיה די מדוכא בזמן שאני מרגיש מאושר. אנחנו לא קבוצה אינטלקטואלית ואם היינו, לא היינו מגיעים לשום מקום. אנחנו אפילו לא מדברים על זה וזה פשוט קורה בצורה לא מודעת. כי מייק כן משכיל מבחינה מוזיקלית. אנחנו לא מבלים מספיק זמן בחזרות עבור מייק, אלא אנחנו שם יותר מדי זמן בשבילי, כי אני יכול לגלות דברים רק בנגינת היצירה, במצב ביצוע. זה כמו לצייר בצורה מסויימת. זה באמת אלסטי מאוד והדבר הבסיסי הוא למצוא את האנשים הנכונים לעבוד איתם על זה. אחרי זה אתה מחייב את עצמך לעבוד סביב כל מה שהם עושים. אם הייתי חושב שיש מישהו שמנגן ממש פנטסטי, הייתי רוצה לעבוד איתו ומבחינתי אלו הם מייק, יו (הופר), אלטון (דין) ולין (דובסון). נגינת הבס של יו היא הדבר הכי מעניין עבורי. הוא עושה דברים לבס שתמיד רציתי שאנשים יעשו ברמה הזו. הוא תמיד שומר על המשקל והסמכות שבבס שצריכה להיות"?
על הקהל, שלהם העיר וויאט: "תמיד מצאתי שהקהל הבריטי הוא הכי פחות אידיאליסט מכולם. הצרפתים וההולנדים מאוד רוצים לעשות משהו ובאמת להקשיב. האווירה בבריטניה אדישה מדי. לדוגמה, אם מערכת ההגברה מתקלקלת בהופעה, יש פחות דחיפות לתקן אותה. אולי זה בגלל שבריטניה היא הבית, ואנחנו לא מרגישים את התחושה של אירוע כמו כשאנחנו מגיעים להופיע בחו"ל. זו כנראה אשמתנו, כי חלק מהלהקות דווקא מאוד מצפוניות בעניין הופעה. זה כמובן לא כולל את הקהל הנהדר שיש לנו באוניברסיטאות. במערב ברלין אנשים שאלו אותנו מדוע השירים שלנו אינם מחויבים יותר פוליטית, ומדוע אנו גובים דמי כניסה, ובכלל בצד של מי אנחנו בכלל. הקהלים הטובים ביותר הם בעיקר אלו שמתעניינים במוזיקה ולא מתעסקים במה שמסביב".
על השירה שלו בסופט מאשין אמר וויאט: "אני לגמרי ילד של סצנת הפופ. כשבא לי לשאוב השראה לאחד הלחנים של מייק, אני הולך ומקשיב לסליי ומשפחת סטון או לג'יימס בראון. הקול שלי נובע מצורך בצליל מסוים. אני לא יכול לשיר נמוך ובמדויק בגלל אופי כלי הנגינה, אז אני שר גבוה. זה גם דבר מעט חברתי, בכך שזה הכי קרוב שאני יכול להגיע לדיבור עם הקהל. לקח לי הרבה זמן להבין איך להשתמש בזה. את טכניקת התיפוף שלי קיבלתי ממתופף ג'אז שלימד אותי איך לנגן כמו פילי ג'ו ג'ונס, אבל לא התאמנתי על זה כראוי ופיתחתי משם משהו שונה. אני שוקל להרחיק ממערכת התופים שלי את תוף הסנר, כדי ליצור משמעות ריתמית שונה. את מערכת התופים שלי קיבלתי ממיץ' מיטשל, המתופף של הנדריקס. כשאני יושב מאחוריה, אני מרגיש כאילו אני בחדר הקטן שלי".
השנה היא 1969 וחברת ווטקינס בלונדון מתהדרת במכירת ציוד שלה גם ללהקות העכשוויות אז באנגליה.
פברואר 1972 ומיק ג'אגר מספר לרולינג סטון על התקליט הבא של הרולינג סטונס (שייקרא 'גלות ברחוב הראשי'):
"אנחנו עורכים כרגע מיקסים בלוס אנג'לס ודי מתבטלים. זה נחמד להיות פה. צ'ארלי (ווטס) אוהב ללכת פה להופעות ג'אז. הוא ראה את קני בארל ואת דקסטר גורדון. אני הלכתי לראות את להקת המי. בתקליט הבא שלנו יהיו שירים קצרים ואנחנו כרגע במחצית הדרך. קית' (ריצ'רדס) ואני כתבנו את השירים והקלטנו אותם בדרום צרפת. אולי בהמשך ניקח את ההקלטות ללונדון כדי להוסיף בהן תזמורת. עם זאת, המוסיקה שעשינו הפעם בסיסית מאד, שורשית ומחוספסת יותר מתקליטנו הקודם, 'אצבעות דביקות'. אני חושב שהפעם אנחנו פחות יומרניים".
השנה היא 1969 ומודעות להופעות של להקת פינק פלויד לא תמיד נראו כה אטרקטיביות:
פברואר 1973. עיתון רקורד מירור מדווח על ציוד יקר ערך, בשווי של מעל 2500 ליש"ט, שנגנב ללהקת יס, יום לאחר חג המולד, מהמחסן שלה.
השבת הציוד נעשתה הודות לאדם אנונימי שסיפק מידע בנוגע למקום הימצאו, ואסף 500 ליש"ט על כך כפרס. הציוד כלל גם שני סינטיסייזרים מדגם מיני מוג ומערכת תאורה שנבנתה באופן מיוחד. שני הדברים שלא אותרו הם מגבר וכמה כבלים והמשטרה ממשיכה בחקירתה.
פברואר 1976 ודייויד בואי מציג לתקשורת את מצבו. כולל כמה הפתעות.
"היום אני מאושר מאי פעם. חזרה אליי התחושה שאני יכול לשנות את העולם. תחושה זו הייתה בתוכי פעם. הייתי אידיאליסט חזק. אבל כשראיתי כי כל נסיונותיי מקבלים את הפירוש המוטעה, הפכתי לפסימיסט. קיננה בי מאניה דיפרסיה. עכשיו אני שוב חזק מבחינה מנטאלית. אתם יכולים לשמוע בתקליט האחרון שלי, 'אמריקאים צעירים', שאני שמח. זה התקליט הראשון שלי שאני אוהב מאז שהוצאתי את 'האנקי דורי'. אני לא אוהב את רוב המוזיקה שעשיתי בשנים האחרונות. שכחתי שאני לא באמת מוזיקאי. מעולם לא הייתי. תמיד רציתי להיות במאי סרטים. ניסיתי להכניס אלמנטים קולנועיים בהופעות שלי אך הרעיון נכשל".
באותו זמן כבר חתם בואי על החוזה לצילומי סרט חדש, של ניקולס רוג, בשם 'האיש שנפל מכוכב אחר'. לניקולס לא היה קל עם בואי, שלא אהב את התסריט שהוגש לו. הדבר שחיבר את בואי לרוג היה היום בו איש הקולנוע חיכה לבואי שמונה שעות, לאחר ששכח על קיום הפגישה ביניהם. בואי, שהבין כי הבריז ועשה דבר לא מקצועי, מיהר להגיע והשניים שוחחו במשך כמה שעות. זה היה הרגע בו הבין הזמר כי כדאי לו להיכנס לפרויקט. בהמשך אף כינה בואי את רוג בתואר גאון. חלק מהתסריט שונה לפי דרישתו של בואי.
בואי: "לפני זמן מה קיבלתי תסריט של אליזבת טיילור, שרצתה שאשחק לצידה. היא לא הפסיקה להחמיא לי. אבל מיד לאחר מכן היא רצה לתקשורת כדי לספר שאני אהיה בסרט שלה. קראתי את התסריט שהיא הציעה והוא היה משעמם. ויתרתי על כל זה".
על ימי העבר שלו: "כשהתחלתי עם זיגי סטארדאסט אז היה לי רק קומץ קהל אוהד באנגליה. העניין של זיגי צץ לי מתוך סקרנות לגלות כיצד זה להיות כוכב רוק. אבל אני באמת לא אוהב את האלבומים ההם שעשיתי - 'זיגי סטארדאסט', 'אלאדין סיין', 'פינאפס', 'דייאמונד דוגז', 'דייויד לייב'. עשיתי אותם כדי לבדוק אם אני רלוונטי לקהל. מסתבר שהם עבדו היטב ושימרו את הקריירה שלי. עכשיו סיימתי עם רוק אנד רול. לחלוטין. אני כבר מיציתי את זה. זה היה כיף לעשות את זה אך לא אעשה זאת שוב. זיגי סטארדאסט היה יצירה מהונדסת שלי. ממש כמו שעשו לפני כן את להקת המאנקיז. אבל בשלב מסוים נכנסתי יותר מדי לדמות ואנשים התחילו לפמפם בראשי שאני המשיח האמיתי. הלכתי לאיבוד בעולם הדמיוני שיצרתי. יכולתי להיות היטלר באנגליה. זה לא היה קשה להגיע למצב כזה מבחינת שליטה על ההמונים. ההופעות שלי עם זיגי הפכו מפחידות מרגע לרגע. העיתונים החלו לפרסם כי זה ממש כמו עצרות של היטלר. הם כנראו צדקו. הייתי היטלר טוב בקטע ההוא של שליטה בהמונים. מין דיקטטור מטורף ולא שפוי. אין לי מושג עוד כמה זמן אצליח למכור אלבומים. מה שבטוח הוא שאעשה מעתה אלבומים מגוונים יותר ואף קיצוניים יותר".
על פירוק להקת הליווי שלו, 'העכבישים מהמאדים': "נתתי לחברי הלהקה ההיא יותר חיים ממה שהתכוונתי. פשוט השתעממתי בשלב מסוים. הגעתי לרגע בו חשתי שמיציתי את העניין איתם. נמאס לי מלהקת ליווי שמחרישה את אוזניי. לצערי איבד מיק רונסון הגיטריסט את דרכו, לאחר הפירוק. הוא החל בקריירת סולו כושלת וממשיך משם למטה. מאד התאכזבתי ממנו. הוא יכל להיות מדהים. לא דיברתי איתו מזה שנים. מעניין אם הוא השתנה מאז".
על מצבו המנטאלי של אחיו הגדול, טרי (ששנים לאחר מכן התאבד על פסי רכבת): "מי יודע? אולי גם אני משוגע? אבל תמיד היה בי משהו שרצה להיות יותר מדבר אנושי. רציתי להיות סופרמן. כנראה שהבנתי מוקדם יחסית שהאדם אינו מכונה חכמה במיוחד. לכן תמיד חשבתי שכדאי לי להשתנות כל הזמן. האישיות שלי כיום שונה לגמרי מזו שהייתה לפני מספר שנים. כל פעם החלפתי חלקים בתוכי כדי להשתנות. ממש כמו במכונאות רכב. כששמעתי מישהו אומר משהו אינטליגנטי, לקחתי את זה והשתמשתי בזה כאילו אני המצאתי את זה. אני עדיין עושה את זה. אם הייתי הוגה דעות אמיתי - לא הייתי מחפש את דרכי בעולם הרוק. מעולם לא הייתי ילד פרחים, עם כל ערכי האהבה והשלום ההם. תראו מה קרה לאותם ילדי פרחים. הם הפכו להיות מיושבים או אלימים. אני עשיתי מדיטציה שנים לפני שזה הפך לטרנד אופנתי. כל העניין של ההיפים נראה לי חלש וחסר עמוד שידרה. שנאתי את זה. רציתי להרביץ לכל מי שבא מולי עם בגדים צבעוניים ונוצות".
על סמים: "לא התעניינתי יותר מדי באל אס די. נטלתי את זה שלוש או ארבע פעמים וזה היה טריפ צבעוני למדיי. אבל עולם הדמיון שלי, בשגרה, היה עשיר יותר מזה. גם מריחואנה לא עניינה אותי. עישנתי פה ושם חשיש. היה לי רומן קצר עם קוקאין, אך זה היה למען פיצוח האניגמה. אני אוהב סמים שממריצים אותי ולא כאלה שמאטים אותי".
על אנג'לה אשתו: "התחתנתי איתה בגלל שהיא האישה היחידה שיכלה לסבול אותי יותר משבוע. מעולם לא חנקנו זו את זה. אני לא חושב שבאמת התאהבנו זה בזו. פשוט היה לנו נוח ביחד. אהבה היא זן שמצמיח קינאה וכעס ברוטאלי".
על נטיותיו המיניות: "אני זוכר את הפעם הראשונה שיצאה העובדה, על היותי ביסקסואל, לאור. מישהו שאל אותי בראיון אם היו לי התנסויות עם גברים. הייתם צריכים לראות את הבעת פניו המבועתת כשעניתי שכן".
על הדרך בה היה רוצה לצאת מעולם הרוק: "אם כבר לצאת מהעולם הזה אז כמו וינס טיילור. הוא היה האמן שהשפיע עליי ליצור את זיגי סטארדאסט. הוא היה זמר רוק אמריקאי מהסיקסטיז שהחל להשתגע. יום אחד הוא עלה לבמה עם חלוק לבן ופיטר את להקתו מול הקהל. בנוסף הוסיף לקהל ההמום שכדאי שישמחו כי מולם נגלה עכשיו ישו האמיתי. אנשים לא היססו ולקחו אותו משם להתאשפז".
השנה היא 1964 ולרינגו יש עניינים עם האף הגדול שלו.
בפברואר בשנת 1976 פתח דייויד בואי בקנדה את סיבוב ההופעות שלו בדמות חדשה – הדוכס הלבן והרזה. שנים לאחר מכן תיאר בואי את הדמות הזו כנבזית, כשברור לרבים כי היא באה לשקף את אופיו של סם הקוקאין לו היה מכור אז הזמר.
ההופעות, שנקראו בשם ISOLAR, נפתחו עם הקרנת סרט משנת 1928, בו יש גם סצנה של חיתוך עין בעזרת סכין גילוח. בואי רצה להמם את הקהל והוא הצליח היטב, כי ברגע שהסרט נגמר והקהל לא האמין למראה עיניו - פרץ בואי לבמה, בדמות הדוכס, והחל להפגיז מוזיקלית. התפאורה הצבעונית של הופעות העבר פינתה את מקומה לתאורה לבנה וחזקה מאד, כשהרקע הוא שחור.
בשנה זו היה דייוויד בואי רזה מאוד ולבן מאוד. הוא לבש חליפה שחורה, עם חולצה לבנה מתחתיה, ומשח את שיערו הבלונדיני לאחור בג'ל. הוא כינה את עצמו הדוכס הלבן הרזה, והוא החל להתנהג באופן מטריד מאד, כשברור כי הוא מנסה לזרוק מעליו את כל מה שעשה עד אז. הצעד הזה כמעט והרג את הקריירה שלו, כשפיזר משפטים גזעניים ומטרידים. רק בהמשך התברר כי זה היה חלק מהדמות התיאטרלית שאימץ.
כשהוא התלבש בחליפות, לקידום אלבומו הקודם, YOUNG AMERICANS, היה נראה לכל כי הוא מנסה לשוות לעצמו דמות של זמר נשמה. אבל הפעם, עם הדוכס הלבן והרזה, הודגשו אלמנטים אחרים.
בראיון שנערך עמו לעיתון NME, בשנת 1975, הכריז בואי שהרוק'נ'רול מת ומה שהוא זקוק לו זה דיקטטור שיביא לתחייתו. הוא היה אז בעיצומה של התמכרות לקוקאין, חי בלוס אנג'לס, שתה מחלב אכל רק פלפלים אדומים והסניף כמויות מבהילות של קוקאין. כל זה הגיע לשיאו בשיער החלקלק, בחליפה בשחור-לבן ובמאפיינים הכהים והחיוורים שהזריקו דם חדש בקריירה הפתלתלה של בואי.
הדמויות זיגי סטארדאסט ואלדין השפוי נראו כדמויות רחוקות מאד. ומייג'ור טום? הוא עף רחוק רחוק אי שם בחלל. כאשר בואי פתח את פיו, המילים הניהיליסטיות שיצאו משם היו למעשה אלה של הדוכס, אותה פרסונה נבזית של בואי, ששרה על רגשות אך בעצמה לא מרגישה דבר. בראיונות מתודלקי קוקאין טענה דמות הדוכס שהיטלר היה כוכב הרוק הראשון. עם חזרתו לאנגליה, הוא העניק את מועל היד הנאצי לתקשורת ההמומה ורבים האשימו אותו מיד בפאשיזם, למרות שהוא לא היה כזה ורק בא לייצג דמות. אך בואי נכנס למלכודת, עם הדמות שיצר. נדמה היה שהוא נפל לבור שלא יכל לצאת ממנו החוצה.
בזמן ההוא אמר בואי לרולינג סטון: "מי יודע? אולי גם אני מטורף? הטירוף רץ במשפחה שלי. תמיד היה לי צורך להיות משהו שהוא יותר מאשר להיות אנושי. הרגשתי בן ערובה כאדם. חשבתי, 'לעזאזל עם זה. אני רוצה להיות סופרמן'. אני מניח שהבנתי מוקדם מאוד שהמכונה האנושית אינה מנגנון חכם במיוחד. רציתי להשתפר".
שנים לאחר מכן הוא אמר: "הייתי מאד רזה בתקופה ההיא. ראיתי תמונות שלי מאז, כשאני נראה כשלד מהלך. זה מראה כמה רע התנהגתי. אני לא מבין איך נתתי לעצמי להגיע למצב הזה. ואני עוד יותר לא מבין כיצד הצלחתי לשרוד את זה. אז כן, אפשר להיות רזים מדי ואני יודע שהדמות שיצרתי אז הפכה איקונית, בגלל אותו רזון מוגזם שהיה לי. אני ממש לא ממליץ לאנשים לעשות זאת כחלק מהקריירה שלהם".
ארל סליק, הגיטריסט שעבד עם בואי עד אז, הוחלף ברגע האחרון בגיטריסט סטייסי היידון, שסיפר: "כשהציעו לי את התפקיד בסיבוב הזה, אמרו לי שאם אפשל פעם אחת, יעיפו אותי. הם נכנסו לחדרי עם מכשיר טייפ וקסטות ודרשו שאלמד את כל המופע לחזרה שלמחרת. ואני עשיתי זאת".
הגיטריסט השני בסיבוב, קרלוס אלומר: "הרעיון של בואי היה פשוט להרחיק את הנגנים מהטלפון, להרחיק אותם מאהוביהם והרחק מכל סוג של הסחות דעת הוא רצה להניח אותם על אי בו כל מה שהם יכולים לעשות זה לאכול, לישון ולנגן מוזיקה". לא קל היה אז לעבוד עם דייויד בואי.
פיל מנזנארה (הגיטריסט של רוקסי מיוזיק) מודל פברואר 1976.
היה זה זמן קצר לאחר צאת האלבום SIREN (עם הלהיט LOVE IS THE DRUG) שמנזנארה התראיין לעיתון TROUSERS PRESS ואמר את דעתו על מספר נושאים.
על נגינת גיטרה: "החלטתי, לפני ארבע שנים, שאני רוצה להיות מעורב בעסקי הרוק עד סוף חיי. יש כל כך הרבה סיפורים על אנשים שהגיעו לשיאם במהירות, ואוזלים להם הדברים לומר ולעשות עוד. במיוחד מבחינת הגיטרה, כשאתה יכול ללמוד כל כך הרבה טכניקה ובמהירות רבה - ואז אתה מפוצץ את עצמך. יש הרבה דברים שאני לא יודע, ואני יודע שאני לא יודע אותם, ואני מצפה ללמוד עליהם לאורך תקופה ארוכה. בגלל זה אני מוכן לקחת דברים בהדרגה.
בשלב מסוים, כשהייתי בן שמונה-עשרה, החלטתי עם החברים בלהקת QUIET SUN בה הייתי חבר, שננסה להרחיב את האופקים המוזיקליים שלנו כמה שיותר, ולא להיות מושפעים מ סוג מסוים של מוזיקת רוק. התחלנו להקשיב לכל דבר, החל מסטרווינסקי או צ'ארלס אייבס ועד מינגוס ולד זפלין והביטלס והסטונס. התחלתי להקשיב לאורגניסטים, כמו מייק ראטלדג' (מסופט מאשין) כי הרבה מהם נראו יותר מעניינים מאשר הרבה גיטריסטים, מבחינת תפניות מוזיקליות ודברים. כמו כן, הבעיה הגדולה הייתה שכל מי שהכרתי נהג להשקיע את זמנו בניסיון ללמוד סולואי גיטרה מתקליטים. ניסיתי קצת, אבל הייתי כל כך גרוע שוויתרתי. הייתי צריך לנגן את הגרסאות שלי לסולו שלהם ובהדרגה התפתח איזשהו סגנון. זה הייתי אני. לא היה לי סיכוי להביס את הנדריקס".
על רוברט פריפ: "אני מאוד אוהב את הנגינה שלו ואת הצליל שהוא מקבל. הוא אחד האנשים הבודדים שתמיד חשבתי שנשמע כמו אורגן ולא כגיטרה. הוא אדם שיודע כל כך הרבה על טכניקה. הוא הלך ללמוד שנה בקולג' כדי לפתח גורמים נפשיים ורגשיים אחרים. הוא למד פוליטיקה או משהו מוזר מזה. הוא אפילו לא מנגן בגיטרה כי אסור לו במכללה הזו והוא מורשה לצאת רק פעם בחודש. הוא מנסה לפתח משהו חדש. טכניקת למידה זה דבר מאוד קל - אתה פשוט מתאמן ומגיע לנקודה בה אתה יודע איפה לשים את האצבעות. ואז אתה צריך משהו אחר ובגלל זה כל האנשים אוהבים את ג'ון מקלפלין וקרלוס סנטנה, שהמשיכו לדברים רוחניים".
על בריאן אינו, חברו לשעבר ברוקסי מיוזיק: "יש מוזיקאים מסוימים שאי אפשר לנגן איתם בגלל שהם לא ממש מנגנים בכלי. בריאן הוא איש הרעיון. הוא לא האדם לעשות להיכנס לאולפן, להרים גיטרה ולהגיד 'בוא נג'מג'ם'. אצלו זה כמו 'בוא נעביר את צליל הגיטרה דרך פילטר ואז ננסה לבנות שיר סביבו'. אני בספק אם הוא יסתדר עם מישהו נורא פ'אנקי. הוא אדם נגיש מאוד. הוא מאוד קל לעבוד איתו. אין ניתוקים והוא מאוד ידידותי. זה למה הוא עבד עם כל כך הרבה אנשים".
על עשיית אלבומי רוקסי מיוזיק: "זה כמו להוציא דם מאבן".
על הבסיסטים המתחלפים בתדירות גבוהה בלהקה: "כרגע ג'ון גוסטפסון הוא שמנגן איתנו. אין לי מושג מדוע הייתה תחלופה כה גבוהה של בסיסטים אצלנו. זה יותר עניין של מקריות. היו בסיסטים שרצינו להשאיר והיו שממש לא. מצאנו את האיש הנכון עם ג'ון ווטון אבל הוא קיבל הצעה טובה מלהקת אוריה היפ ובחר לעבור אליה. ניסינו בסיסטים כמו ריק ווילס, פרסי ג'ונס ומישהו שניגן בלהקה של סטומו ימאשטה".
על הימים הראשונים של רוקסי מיוזיק: "כשבאתי לראשונה במגע עם האנשים בלהקה, דבר אחד שהדהים אותי היה שכולם תרמו רעיונות. לכולם היו המון רעיונות לגבי מה שהלהקה צריכה לעשות ולהיות. זה היה ממש כמו ישיבת דירקטוריון. זה היה מדהים וממש התרשמתי מזה. גרהאם סימפסון הבסיסט היה המוזיקאי האמיתי בלהקה. בהתחלה, היינו חובבים מוזיקלית. זה מה שנתן לנו את כל הביטחון. ידענו שרק ביחד נצליח להתקדם. בהתחלה הייתה אחדות בגלל חוסר ביטחון. באותה תקופה נהגנו ללבוש בגדים שערורייתיים ואיפור ומה שאף אחד באנגליה לא עשה, למעט בואי שהתחיל את זה באותה תקופה. הבנתי שברגע שנשיג את תשומת ליבם, המוזיקה שלנו תתקבל".
פיטר גרין (פליטווד מק) מודל פברואר 1970 - מדוע הוא רוצה לזרוק את כל הכסף שלו?
באותם ימים היה גרין איש שכסף לא היה חסר לו ומכוניתו הייתה מתוצרת יגואר. בסך הכל הוא היה מרוצה ממה שהיה לו, אך מצד שני הוא לא היה מרוצה.
“יש כל כך הרבה אנשים שבכלל אין להם שום דבר", הוא אמר אז לכתב NME, "שאני מרגיש שהמעט שאני יכול לעשות זה לוותר על העודפים שלי. לא שיש לי מיליונים, אבל יהיו הרבה כספים גדולים שיגיעו לי בהשוואה למה שהאדם הממוצע מרוויח. עדיין לא קיבלתי תמלוגים מכתיבת השירים שלי ומגיע לי 18,000 ליש"ט (של אז - נ.ר) שבכוונתי לתת לנזקקים. אסור שיהיה רעב. רק בגלל שמישהו נולד בצד השני של העולם, זו לא סיבה שהם ירעבו בגלל זה.
אני לא נכנס לעוני, למרות שחשבתי לעשות את זה. אולי זה היה גורם לי להרגיש טוב יותר. כך ככל שאני מרוויח יותר כסף כך אוכל לתת יותר. קל לעשות את זה. מה שאנשים אחרים עושים עם הכסף שלהם זה ממש לא ענייני, אבל אני יודע איך זה להרוויח 5 ליש"ט בשבוע ולצחוק טוב ולהרוויח 500 ליש"ט ולהיות עצוב.
אני מרגיש אשם עם בזבוז כסף על עצמי אבל אני עומד להיזהר. הרגשתי את זה הרבה... אפילו כשאני אוכל לפעמים. המעט ביותר שאני יכול לעשות הוא למסור את הכסף שאני לא צריך, וכל מי שחושב שכסף ישמח אותם, כל כך טועה. אשמח לרכוש יאכטות ואני אוהב מכוניות, אבל העניין הוא שלפני שאני עושה את זה - הייתי רוצה לדעת שכולם מקבלים את קערת האורז שלהם כל יום. אני חושב על החיים כצינור ארוך שאתה מסתכל בו. כאשר אתה נולד - הצינור פתוח והחלק הפנימי קל לכניסה. דברים כמו בסיס משפחתי גרוע, עוני וחוסר הזדמנות מתחילים להכות עם ההליכה בפנים עד שהצינור נסגר מאחוריך. באתי מבית פועלים והיה לי רקע משפחתי טוב, אבל דברים מסביבי החלו להחליד את הצינור. זה מה שקורה להרבה אנשים".
פיטר גם קיווה אז לעשות עם להקת פליטווד מק מופעי צדקה - "זה יהיה טוב יותר כי אז אני לא אצטרך לגעת בכסף". המופע הראשון לצדקה היה בליסיאום הלונדוני, ב-12 באפריל, לסיוע לקשישים יהודים. כמובן שהיו ספקנים שפקפקו בסיבות העומדות מאחורי טוב הלב שלו, ועל זה הוא אמר, “זה ענייני מה שאני עושה וכל מי שמפקפק יכול ללכת לעזאזל".
על סיבוב ההופעות האחרון של פליטווד מק בארה"ב הוא אמר: "מאוד נהניתי מזה. הסוכן האמריקני שלנו, שמזמין הרבה להקות בריטיות, כמו ג'ת'רו טול, עשר שנים אחרי וכו', אמר שמבחינתו הלהקה שלנו הייתה אחת המוצלחות ביותר איתה נקשר. הרגשנו שעשינו דריסת רגל חשובה. כמובן שהיו הרבה עליות ומורדות וזמנים שבהם בקושי זזנו אבל התחושה בטיסה חזרה הביתה הייתה כל כך טובה שאם נתבקש להסתובב ולחזור לשם שוב, אני חושב שכולנו נסכים מיד. הכרנו שם הרבה חברים חדשים".
הלהקה הביאה מארה"ב גם הקלטה עם שלושה מופעים שעשתה במועדון GARDEN PARTY שבבוסטון כדי לערוך אותן לאלבום בהופעה, "כשיהיה לנו זמן. יש לנו גם בערך 20 משירים חדשים ואנחנו באמת צריכים להקליט עכשיו. אבל יש לנו כל כך הרבה הופעות לעשות”.
דצמבר 1967 ובעיתון מלודי מייקר לא ברור אם אנשים בעד פינק פלויד כלהקה חשובה בעולם הפופ או שמא טוענים שהיא הגרועה מכל.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר
Comments