top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

באנדל רוק - מקבץ כתבות רוק נדירות מן העבר 24



ברוכים הבאים לבאנדל 24 ומעניין של כתבות רוק נדירות מהסיקסטיז והסבנטיז, אותן ליקטתי, ערכתי, תרגמתי וחיברתי בהן את הנתונים. פה תמצאו פרטי מידע מיוחדים ביותר שרוב הסיכויים שלא הכרתם. אז בואו נצא לדרך... קריאה מהנה.


בנובמבר בשנת 1976 פורסם באייטמים הקטנים של הרולינג סטון גם זה:


"הבמאי, קנת' אנגר, טוען שג'ימי פייג' שלח לו רק 28 דקות של מוזיקה לסרטו, LUCIFER RISING. לכן הבמאי פיטר את פייג'. אנגר סיפר לעיתון SOUNDS שלא ראה את פייג' מאז יוני - 'הדרך בה פייג' מתנהג מנוגדת לחלוטין לאופן הלימוד של אליסטר קראולי (איש המאגיה הבריטי). אני מתחיל להאמין שג'ימי התייבש כמוזיקאי. הוא לא מצליח לבוא עם נושאים, מלודיות והשראה'.


אנגר עבד על הסרט מזה תשע שנים, כשבמהלכן השתעשע מיק ג'אגר לשחק בסרט בתפקיד לוציפר. אנגר פגש את פייג' בשנת 1973, כשנכחו בארוע מכירה פומבית של ספרים נדירים שכתב קראולי. אנגר: 'אני באמת שוקל ברצינות לא להעסיק יותר מוזיקאי רוק לסרטיי'...".


עד פה מהדיווח ברולינג סטון.


פייג' לא נותר חייב ואמר לעיתון NME שאנגר הוא מנוול אמיתי. "נתתי לו את הכל והקדשתי לזה המון זמן", הוסיף הגיטריסט. אנגר בתגובה: "ביקשתי שהוא יביא לי 93 דקות של מוזיקה. 93 זה מספר חשוב בתורה של אליסטר קראולי, שעליה מבוסס הסרט. והוא נתן לי רק 28!".


את מקומו של פייג' כמלחין הפסקול תפס בובו ביוסולייל, שהיה חבר בכנופיה של צ'רלס מאנסון ובינתיים ריצה עונש מאסר ממושך בעוון רצח. התכנון היה שביוסולייל יקליט את המוזיקה באולפן שהוקם בבית הכלא. ביוסולייל פגש לראשונה את אנגר בשנת 1967 והיה אמור לגלם את לוציפר בסרט זה, אבל מריבה שפרצה ביןנו לבין אנגר הובילה לניתוק היחסים וביוסולייל לקח את הסרט המצולם וקבר אותו במדבר, מבלי לגלות לאנגר היכן זה נמצא.


רק לאחר סולחה, שנערכה כשנכלא, הוא הסכים לגלות היכן הסלילים.


ביולי בשנת 1980 פורסם ברקורד מירור על החבר הראשון בלהקת קווין שמקליט אלבום סולו (בניגוד למה שנאמר בסרט "רפסודיה בוהמית"):


"רוג'ר טיילור, המתופף של להקת קווין, החל לעבוד על אלבום סולו והוא החבר הראשון בלהקה שעושה זאת. טיילור, שכבר הוציא תקליטון סולו לחברת EMI בשנת 1976, מתכוון להקליט את האלבום שלו בחצי השנה הקרובה. הוא אמר לנו מאמריקה, שם קווין מופיעה כעת: 'אני מצפה שהתקליט שלי ייצא בחברת EMI, כמו שאר הקטלוג של קווין. לא נראה לי שאבצע שירים מהתקליטים בהופעות של קווין או שאעשה סיבוב הופעות כאמן סולו. אני די שמח בלהקה בה אני נמצא".


בנובמבר בשנת 1969 פורסמה כתבה במלודי מייקר על להקתו של פיל קולינס, FLAMING YOUTH. כותרת הכתבה - JUSTICE FOR FLAMING YOUTH.


להקה זו הייתה אז לקראת הוצאת תקליטה היחיד, ARK 2, כשהקהל בינתיים שמע ממנה צלילים ראשונים עם התקליטון GUIDE ME ORION. לפי לשון הכתבה: "על הנייר, ARK 2 יכול להיות מפורש כזבל יומרני. זו סוויטת שירים שמדברת על הימלטות מכדור הארץ הבוער בספינת המילוט האחרונה. למעשה, זה מבוצע באופן מופתי. המילים בוגרות ונושכות והלחנים קליטים - שילוב נדיר. מזמן לא שמעתי להקה כה מבטיחה".

חברי הלהקה היו הבסיסט גורדון "פלאש" סמית', האורגניסט בריאן צ'אטון, הגיטריסט רוני קיריל והמתופף פיל קולינס.


האחרון סיפר: "אנחנו כרגע עסוקים בכתיבת חומרים משלנו אבל בעיקר לוקחים להופעותינו שירים של אחרים, מפרקים אותם ומרכיבים מחדש כך שיהיה לכם קשה לזהותם. אנחנו גם מנגנים ג'אז".


צ'אטון: "לקהל נמאס לשמוע שירים בשלושה אקורדים. הם לא יקשיבו לך עכשיו אם אתה לא מנגן בכלי נגינה. זה קהל שממש משתוקק להקשיב. אריק קלפטון היה מאלו שעזרו לפיתוח העניין הזה".


קיריל: "אנחנו גם רוצים לחשוב שאנחנו מבדרים אנשים". בינתיים 'פלאש' סבור שהם צריכים לנסות את מזלם מחוץ לאנגליה. "אנגליה שחוקה מבחינתנו. האנגלים רוצים לרקוד. במקומות אחרים רוצים להקשיב".


הכתבה הסתיימה עם הקביעה, "אם יש צדק, ללהקה הזו צריך להיות תקליט רב-מכר בידיה".


בדצמבר בשנת 1977 פורסם, ברקורד מירור הבריטי, אייטם קטנטן על להקה שתהיה ענקית... דייר סטרייטס.


כך נכתב שם: "דייר סטרייטס, להקה בריטית חדשה, חתמה על חוזה עולמי ארוך טווח עם חברת פונוגראם. התכנון להוציא אלבום כפול באפריל בשנה הבאה.


דייר סטרייטס הם מארק נופפלר בשירה מובילה וגיטרה מובילה, דייויד נופפלר בגיטרה, פיק ווית'רס בתופים וג'ון אילזלי בבס.


הם הגיעו לחברת התקליטים הזו דרך ג'ון ג'ילט שמשדר את התכנית HONKY TONK ברדיו לונדון. אומרים שההשפעות של הלהקה נעות בין ואן מוריסון לג'יי ג'יי קייל".


ובכן, אלבום כפול לא ייצא מזה אך תהיה מוזיקה בהחלט מופלאה.


ביולי בשנת 1966 פורסם בעיתון המוזיקה האמריקני KRLA על מה שהיה עם בוב דילן באנגליה.


"סיבוב ההופעות הבריטי של בוב דילן הסתיים עם פגז אמיתי ברויאל אלברט הול. הוא בחר להוסיף בין שיריו דברי מסרים לקהל שלו, על נושאים שנעו בין שירי רוק'נ'רול לשירי סמים.


בשלב מסוים, דילן הכריז שלא יופיע יותר באנגליה והעניינים הורעו בחלק השני של ההופעה, כשהוא העלה לבמה את להקת הליווי שלו והקהל התנגד לנוכח כלי הנגינה המוגברים שהיו על הבמה. בעיתון דיסק אנד מיוזיק אקו, כתב ריי קולמן ש'דילן הוא נהדר אבל עם מריבה מהסוג הזה הוא פוגע בכשרון שלו'.


במהלך החלק השני היו בקהל שצעקו בוז ושרקו. רבים יצאו משם בסערה בעוד דילן נלחם מהבמה עם מילות תוכחה משלו. לא ראינו מעולם דבר שכזה. גם הביטלס, שנכחו שם כאורחים שלו, לא ראו דבר שכזה.


גם בפריז נתקל דילן בהתנגדות שכזו מהקהל. זה היה הביקור הראשון שלו שם וכל הכרטיסים נחטפו להופעה באולם אולימפיה. עם זאת, הקהל הזדעזע כמו הקהל הבריטי ודילן לקח כעשר דקות הפסקה בין שיר לשיר, שבמהלכן כיוון את הגיטרה שלו ועיצבן אף יותר.


הקהל החל לשרוק במחאה ודילן הביט לעברם ואמר 'אני משתוקק לחזור הביתה בדיוק כמוכם. אין לכם איזה עיתון לקרוא במקום לעשות את זה?'. באופן ברור, דילן נקטל למחרת בעיתונות הצרפתית ואחת הכותרות זעקה 'בוב דילן - לך הביתה!'. עיתון אחר, שמרני יותר, הציב את הכותרת 'נפילתו של אליל'...".


להקת ג'ת'רו טול מודל מרץ 1971.


"אני לא רוצה להמיר אנשים", אמר אז מנהיג הלהקה, איאן אנדרסון, לכתב עיתון NME. "אני פשוט מסתכל על האנשים שהטעו אותי", הוסיף בנסיון להסביר את התקליט AQUALUNG.


לפי אנדרסון, התפיסה הדתית הגיעה כאשר במשך תקופה של כשנה הוא גילה שהוא כתב ארבעה או חמישה שירים שאלוהים הוא הנושא המרכזי בהם. "אבל זה לא אלבום קונספט כשלעצמו. לא באותו אופן כמו `טומי'. הוא לא מספר סיפור, אין לו שום קשר עמוק בין השירים, למרות שיש אמירות בעלות אופי מאוד אישי. אבל הן אינן אמיתות מוחלטות".


השיר הראשון שנכתב לו היה MY GOD, שנכתב עוד לפני האלבום הקודם, BENEFIT, והיה חלק מהמופע הבימתי של הלהקה כבר קרוב לשנה.


"השיר הזה", אמר אנדרסון, "הוא בלוז לאלוהים, לא בשום אופן כגינוי של אלוהים. הדבר שאני נגד הוא שאלוהים אינו אלוהים במובן הרוחני אלא כדמות של דת".


השיר הוא קינה מעט הומוריסטית על מצבו של אלוהים שצריך להיות אלוהים עבור כל אחד, באופן בו הוא נתפס על ידו.


"הרבה מהשירים שלי לא מתאימים ללהקה", אמר אנדרסון. "הרבה מהשירים שלי מתחילים כשאני לבד. במקור הם לא שירים ללהקה, למרות שאני יודע שבאיזשהו שלב הם ינוגנו על ידי השאר".


בחזרות לקראת ההקלטות נוסו עיבודים שונים והובאו הצעות של כל הלהקה. "במהלך השבוע הראשון של החזרות בטח כתבתי מחדש כמה שירים שלא הלכו כמו שצריך", אמר אנדרסון, "ואפילו ביטלתי כמה והתחלתי חדשים".


ההקלטות החלו זמן קצר לאחר יציאת BENEFIT, אבל רובן נעשו מחדש כשהלהקה חזרה מסיבוב הופעות אמריקאי והחליפה אולפן.


השנה היא 1974 ורוברט וויאט, כבר מרותק לכסא גלגלים, נפגש עם כתב עיתון מלודי מייקר.


אז הוא גם סיפר על ההקלטות שעשה עם סיד בארט, בשנת 1969, לאלבום הסולו הראשון של אקס פינק פלויד המעורער. וויאט הגיע לאולפן עם חבריו אז ללהקת סופט מאשין. "חשבתי שאלה הן רק חזרות! היינו אומרים 'באיזה מפתח מנגנים את זה, סיד?' והוא היה אומר 'כן'. או, 'זה מצחיק' ואז מסביר לנו קצב בלתי אפשרי. ישבנו שם עם הקלטת הדמו פועלת, ניסינו לפתור את זה בלעדיו".


בשנת 1974 הוא דחה את מופע החינם שהוצע לו לעשות בהייד פארק, לצד להקת הנרי קאו, "כי לא היה מספיק זמן לחזרות ואני לא מעוניין בג'אמים. אני גם נרתע מלהיכנס לדואטים שירה מאולתרים עם ריצ'רד סינקלייר כשהוא עובד עם האטפילד והצפון. אני יכול להבין את הקטע שלי, אם אני יודע אילו תווים ואקורדים מנגנת הלהקה, אבל אני לא יודע מה ריצ'רד הולך לשיר. אני בכלל לא בקטע של פעולות מקריות. תמיד הייתה לי הבעיה הזו ממש מהרגע שהתחלתי לנגן מוזיקה. תמיד עבדתי עם שני סוגים של מוזיקאים - חלקם שהתעסקו באימפרוביזציה כתהליך, וחלקם לא. ותמיד שיחקתי את עורך הדין של השטן בפני כולם. אתה יודע, מדברים על ססיל טיילור לדייב סינקלייר ואז הוא לוקח בדיוק את העמדה ההפוכה. כל מה שאני אומר באמת הוא שכל סוג של הליך יכול להפוך לכלא, וכשזה קורה, היזהרו. זה יכול לקרות באותה קלות בג'אז חופשי כמו בכל סוג אחר של מוזיקה.


ללמוד לנגן על הכלי שלך מהר יותר מכל אחד אחר בעולם עשוי לשחרר אותך. זה שיחרר את צ'רלי פארקר, למשל. אבל מצד שני, יש לך מישהו כמו קית' ג'ארט, שלמרות כל הווירטואוזיות שלו לא ממש יכול להגיע לגבהים שאליהם הגיע ת'לוניוס מונק פעם. אני מתחרט כמעט על כל שנייה בחיי המקצועיים. אין כמעט דקה באף אחד מהאלבומים הישנים האלה שעשיתי שאני יכול להאזין להם בלי להתכווץ. יש שם כל כך הרבה רעיונות מדליקים, אבל יש יותר בלבול".


על מצבו הנוכחי הוא אמר: "נגינת המקלדת שלי, אני חושב, הולכת להשתפר בדיוק בזמן. איבר אחר איבר אני מתפרק. אני לא יכול לנגן יותר בתופים, וכשאני מעשן 60 סיגריות ביום, ברור שהשירה הולכת להתייבש בעוד כמה שנים, וכשהרעלת האלכוהול משתלטת, לא אוכל לכתוב שירים יותר, ואני אשאר דמות זומבית פתטית שיושבת מול פסנתר. זמן קצר לאחר מכן וללא ספק, השיתוק יגיע לידיי, ולבסוף כשכל הפקולטות שלי ייעלמו, אהפוך למבקר ואצטרף אליכם לצוות המלודי מייקר".


גיטריסט להקת ג'נסיס, סטיב האקט, הוציא אלבום סולו ראשון בשנת 1975 והעיתונאים רצו רק לדעת "מה עם הלהקה האחרת שלך?". כי ככה זה כשאתה מנגן באחת הלהקות הגדולות בסביבה - לעולם לא תהיה יותר גדול מהלהקה. למרות שזה עשוי להיות נתון לוויכוח אם פיל קולינס הפך להיות גדול יותר ממה שג'נסיס הייתה, לזמן מה.


טוב, הבה נראה מה שלומו של האקט אז.


מאות פניות למשרדי להקת ג'נסיס והחבורה עדיין לא מצאה תחליף לפיטר גבריאל. האקט מילמל לכתב עיתון NME, כשנראה היה שהוא דווקא לא רוצה לגלות: "יכול להיות שיש לנו מישהו. לא החלטנו על מישהו אבל מישהו נמצא בבדיקה. זה לא יהיה הוגן כלפיו שנגלה את זה כבר עכשיו".


מטבע הדברים, האקט סירב למסור את שמו של המתמודד הראשי, ורק אמר שהאיש עבד אז עם להקה אחרת ולא סביר שרבים שמו עליו. הבעיה העיקרית, כך נראה, במציאת מחליף לגבריאל היא למצוא עם זמר שמציג מגוון סגנונות ווקאליים כפי שגבריאל עשה. "אנחנו לא מחפשים תחליף כזה. אנחנו לא מחפשים זמר עם אותו סגנון ווקאלי. לפיטר היו מספר קולות שונים וזה לא קל למצוא זמר כזה". האקט הוסיף שלא תהיה הודעה רשמית לגבי מי בעצם מחליף את גבריאל עד סוף השנה. בינתיים, ארבעת הנותרים בלהקה עסקו רבות בהקלטת האלבום הבא כשכל חבר תורם ללחנים והמילים.


האקט: "מספר אנשים שנכנסו ושמעו את זה אמרו לנו שזה נשמע מאוד ג'נסיס. זוהי תפיסה שגויה פופולרית שפיטר היה אחראי לחלוטין לחומר שלנו; רק באלבום האחרון פיטר כתב את כל המילים. פיטר נהג להוציא הומור מהלהקה. כולנו מנסים לעשות את זה עכשיו. זה יהיה נורא אם הלהקה תתקע לגמרי במוזיקה רצינית. ליציאתו של פיטר מהלהקה תהיה השפעה גדולה לא במונחים של המוזיקה של ג'נסיס, אלא בהתייחס למופע הבמה שלנו. ייתכן שמספר אנשים יגדילו את הלהקה על הבמה כדי לפצות על היעדרו".


בינתיים לא היה שם לאלבום הבא, אבל בימים ההם תוכנן שצד אחד יכלול יצירה שלמה ואילו הצד השני יורכב משירים קצרים יותר.


בנוגע לאלבום הסולו של האקט; הוא הוקלט במשך חודש, כולל חומרים שמקורם בימי טרום ג'נסיס. "אני לא מרגיש קרוב יותר לגיטרה מאשר לכל כלי אחר. באלבום התעסקתי עם קלידים. לא ניגנתי קודם בקלידים וזה היה כמעט כמו לחבר משפט בשפה זרה. הכלי היחיד שאני בקיא בו במידה כלשהי הוא הגיטרה. לא הרגשתי חובה לעשות את התקליט. ממש רציתי לעשות אותו. כתבתי שירים לכלים שונים. רציתי להפיק, רציתי לראות אם אני יכול לסמוך על עצמי. כל מוזיקאי מרגיש את זה. יש לי הרבה תענוג לעשות את זה. העניין התחיל כהימור, אבל כמעט הכל יצא, חוץ מכמה דברים שלא. זה לא תקליט רוק.

"אני לא יודע מה זה מוזיקת ​​רוק. תמיד קישרתי את זה עם אלביס פרסלי. לאלבום אין הרבה מה לעשות עם זה - זה פסטורלי מדי ובכל זאת... במקומות מסויימים בו יש את הדחף. גם TUBULAR BELLS זו לא מוזיקת רוק. זה אלבום מאוד נעים שלא צורם יותר מדי מבחינה דינמית. אם אתה מקיים שיחה, המוזיקה של התקליט ההוא לא תפריע. אם אתה לוקח את האלבומים המצליחים ביותר בשנתיים האחרונות, זה של מייק אולדפילד והצד האפל של הירח, אין להם את הטווחים הדינמיים העצומים האלה. אני לא רוצה להגיד שזה מוזיקת מעליות ברמה גבוהה, אבל זה מתקרב לזה.


אני לא מרגיש שמח לעשות מוזיקת ​​רקע. אני מקווה שאנשים יקשיבו לאלבום שלי לפחות פעם אחת. התקליט הזה וגם תקליטי ג'נסיס דורשים יותר מנקודת מבט של הקהל, מאשר מייק אולדפילד או פינק פלויד. אני מאוד רכושני לגבי האלבום שלי, בדיוק כמו שהורה מדבר על ילד. אבל לא כולם הולכים להבין את זה: יש רוח אוניברסלית אבל אין מוזיקה אוניברסלית".


גרג לייק לעיתון GUITAR PLAYER בשנת 1974:


"התחלתי לנגן בס בקינג קרימזון לא כי רציתי אלא כי לא הייתה באמת ברירה. כשהייתי צעיר יותר, גרתי ליד רוברט פריפ ואפילו הלכנו לאותו מורה לגיטרה. התחרינו זה בזה וכשרוברט החל להקים את הלהקה הוא היה זקוק לבסיסט כי הוא לא מצא מישהו מתאים. אז הוא שאל אם אני יכול ולא רציתי. הוא השיב שאם לא אצטרף, הלהקה לא תתרומם, אז נאלצתי להסכים".


ג'ימי פייג', הגיטריסט של לד זפלין, בראיון מספטמבר 1977, לעיתון TROUSERS PRESS:


"בכלל לא הושפעתי כגיטריסט מלהקת הצלליות. זה היה סוג המוזיקה שכולם רצו אז לשמוע - ולא אני. אני חושב שהאנק מארווין גיטריסט נהדר והרבה גיטריסטים הושפעו ממנו, אבל אני לא. העדפתי את ג'יימס ברטן ואנשים מהסוג הזה. אני חושב שהגיטריסט האנגלי היחיד שהיה טוב זה טוני שרידן, ויש רק תיעוד אחד כזה שייתן אינדיקציה לכמה הוא היה טוב - השיר I LIKE YOU.


אני אוהב שכנוע ברוק. משהו שנשמע כאילו יש לו שכנוע מאחורי הנגינה. לצערי, הצלליות נשמעים בהקלטות כאילו הם אכלו פיש וצ'יפס בזמן הנגינה".


סטיב האו, הגיטריסט של להקת יס, אמר בשנת 1973 לעיתון דיסק אנד מיוזיק אקו:


"התקליט CLOSE TO THE EDGE היה התקליט ההומניסטי הראשון שעשינו. לפניו, הייתה בתקליטים שלנו מין אווירה של שמיימיות. גם בתקליט החדש יש את זה, אך הוא מדבר גם על הדרך הטבעית של החיים. הגענו למסקנה שכדי להגיע לפשטות, צריכים לעבור דרך מורכבות החיים. אני מתכוון לאופן המוזיקלי, כמו גם על אורח החיים".


והבסיסט כריס סקווייר, מלהקת יס, סיפר לעיתון NME בשנת 1975:

"באלבום TALES FROM TOPOGRAPHIC OCEANS יש המון חלל. סוג של חלל שאין באלבומים אחרים. זה מלא באקשן בכל שניה נתונה. נראה שאנשים לא הבינו את האלבום שעשינו והחליטו שהוא חסר כיוון, בעוד שהמטרה שלנו הייתה להרגיע. אולי זה שיעמם אותם".


איאן אנדרסון, מלהקת ג'ת'רו טול, לעיתון CIRCUS, בשנת 1975:


"התקליט הטוב ביותר, כחטיבה אחת, היה לדעתי A PASSION PLAY. יש אלבומים אחרים שלנו שיש בהם חומר יפה שכבר לא מחזיק מעמד. יש כמה רגעים טובים בתקליט AQUALUNG וכך גם בתקליטים WAR CHILD ו- MINSTREL IN THE GALLERY. אבל אין אחד מהם שעומד כחטיבה אחת כמו A PASSION PLAY. זה היה תקליט שנכתב באופן רגשני מאד ממני, מתחילתו ועד סופו. זה תקליט שמרגש אותי. הקשבתי לו כמה פעמים ובכל פעם מצאתי את עצמי נרגש. כי שכחתי את העיבודים והמוזיקה שעשינו שם. יש שם מוזיקה עם המון אנרגיה ואני ממש מרוצה מזה".


מרץ בשנת 1970 וגיטריסט להקת ג'ת'רו טול, מרטין באר, סיפר לעיתון דיסק אנד מיוזיק אקו:


"אני מנגן בגיטרה כבר שמונה שנים, מאז שהייתי בן 15. זה היה כשהחלה תופעת הלהקות לראשונה. אחותי חזרה הביתה מהמרכז הקהילתי המקומי ודיברה על להקה מסוימת. הלכתי לראות אותה ולאחד מחבריה הייתה גיטרה אדומה ונדלקתי. פשוט הייתי חייב אחת שכזו - זה היה רק בגלל ​​הצבע.


פעם עשינו מוזיקה בבית הספר אבל הכל היה כל כך רציני, משעמם ולא מרגש. זה היה כמו לעשות תרגילים במתמטיקה. מוזיקה לא משכה אותי, אבל אני מניח שאם הייתי מתעניין בה, היה לי את הידע שאליו אני מייחל עכשיו. האמת שאני לא יודע כמעט כלום על תיאוריה.


אני גם מנגן בחליל אבל אני מאוד מתבייש בנגינה שלי. אני מנגן את זה עכשיו יותר גרוע ממה שעשיתי כשהתחלתי.


היו לי שיעורי גיטרה. כשהתחלתי, אבא שלי היה משמיע לי תקליטים של ברני קסל ואומר, 'לו רק יכולת לנגן ככה...'. אבל, בזמנו, חשבתי שזה פשוט שטויות. אני אוהב את ברני קסל עכשיו.


אני לא מתאמן. הפעם היחידה שעשיתי זאת אי פעם הייתה כשעשיתי שיעורים. לא הגעתי רחוק יותר מלהכניס את האצבעות לתנוחות הנכונות, אבל תמיד יש לי גיטרה איתי. ניגנתי בלהקות בבית הספר ואחר כך בקולג' אבל לא התייחסו סביבי למוזיקה ברצינות.


זה היה בזמן שהייתי בקולג' כשהתחלתי לשים יותר לב למוזיקה. זה הפך להיות חשוב יותר מהקולג'.

אני מוזיקאי מקצועי כבר כשלוש שנים וחצי. הלהקה שהייתה לי לפני ג'תרו טול הייתה GESTHEMANE, שהיא בערך היחידה האחרת שאני לא מתבייש בה. הלהקה המקצוענית הראשונה שלי ניגנה רק מוזיקת ​​נשמה. ניגנתי בה סקסופון טנור, אבל אף פעם לא יכולתי לנגן כראוי בכלי הזה.


"אין לי שאיפות, מוזיקלית, כי אני לא מסתכל כל כך רחוק קדימה. השאיפות היחידות שיש לי נוגעות ללהקה. אישית, אני לא חושב על מה שאעשה בעוד עשר שנים. אני פשוט יודע שאני הולך לנגן מוזיקה עד סוף חיי.

מוזיקה היא נושא רציני, וזה דבר אחד שנשאר אותו דבר. אני פשוט לא מבין בפוליטיקה ודברים מהסוג הזה. מוזיקה בעתיד תהיה חשובה יותר ויותר. זה דבר שאפשר לסמוך עליו.


ההשפעה הגדולה ביותר שלי היא בהחלט אריק קלפטון. הוא הגיטריסט הטוב בעולם, בכל מקום - והקשבתי לג'ף בק וג'ימי פייג'. אף פעם לא באמת הקשבתי לגיטריסטים של הבלוז כמו בי.בי. קינג. אף פעם לא הקשבתי לריפים של הבלוז. יש אנשים שמעתיקים ביטויים אבל אני מעדיף לנגן את מה שאני חושב.


לכל מוזיקה יש קלישאות, למרות שבג'אז ובקלאסיקה הן פחות ברורות. בשבילי, ג'אז זה לא כל כך מרגש כמו סוג המוזיקה שלנו. טכנית, הרבה מזה טוב מאוד אבל זה בדרך כלל משעמם אותי. בג'אז אין תקשורת. אנשי הג'אז מתרגזים כשלהקה של ארבעה שעירים מנגנת דברים פשוטים.


עבור ג'ת'רו טול, הרדיו הוא המדיה הכי חשובה ולא ממש הסתננו למנגנון ההשמעות של 'רדיו 1', של הבי.בי.סי. אני חושב שנכשלנו בכל מה שנוגע לזה. מאד אכפת לי מה אנשים אומרים על המוזיקה שלנו. זו מחמאה גדולה שאנשים יושבים, מקשיבים ומוחאים כפיים בסוף".


רוג'ר הודסון (מלהקת סופרטרמפ) מסביר את מצב הלהקה, בשנת 1983, לעיתון רולינג סטון, כולל יחסיו המורכבים עם הכוח השני בלהקה - הקלידן-זמר, ריק דייויס:


"זה תמיד היה לא קל לשנינו לתקשר זה עם זה. אנחנו מבינים זה את זה אך בקושי מדברים. אנחנו שני אנשים שונים לגמרי. זה היה יותר קל כשהיינו צעירים ורווקים עם בעיות דומות. בימיה הראשונים של הלהקה היינו שנינו חסרי ביטחון. התקליט CRIME OF THE CENTURY היה האחרון של הלהקה בו ריק ואני עבדנו ביחד על כתיבת שירים. אחרי זה הפכו השירים לאישיים יותר.


כל אחד מאיתנו פיתח אורך חיים שונה. אני הפכתי לצמחוני והתמסרתי ליוגה ופילוסופיות שונות. הדבר הזה הטריף את ריק. אני נוהג להביע את דעתי השלילית כלפי דברים באופן מיידי. ריק נוהג לאגור את התיסכולים שלו כמו בבקבוק. זה כנראה תיסכל אותו מאד. פעם נטלתי אל.אס.די וזה שינה את חיי לגמרי. זה הוביל אותי לכיוון שריק לא יכל להבין כלל והאמת שכל האלבומים שעשיתי עם סופרטרמפ מ-1975 והלאה היו קשים מאד עבורי".


במרץ 1971 התראיין סיד בארט לעיתון מלודי מייקר. זה היה ראיון ראשון לאחר היעדרות של כשנה.


שאלה: מה עשית מאז שעזבת את פינק פלויד והוצאת שני אלבומים?

תשובה: אני צייר ולצערי יש לי מעט מדי זמן לצייר כפי שהייתי רוצה. יש שיחרור אמיתי בציור. אני עובד במרתף שבביתי.


שאלה: מה אתה מעדיף להיות? צייר? או מוזיקאי?

תשובה: צייר


שאלה: למה עזבת את פינק פלויד?

תשובה: "זה לא היה מצב של מלחמה. אני משער שפשוט לא התאמנו יותר זה לזה. היו לי רגעים נוראיים ופינק פלויד חשה את הצרה הזו. אולי משהו נכנס אז למוח שלי. אני לא יודע".


שאלה: ישנם סיפורים שנכנסת להתקפים בגלל סמים ובגלל זה הועפת מהלהקה?

תשובה: אני לא יודע. כנראה לא הייתי מודע מספיק למה שקורה. אנשים העדיפו אותי עם גיטרה ועליה מדבקות נוצצות מאשר לראות אותי על הרצפה. כיום אני רוצה לחזור ולהופיע. יכולתי לצאת ולהופיע באופן אקוסטי אבל אני מעדיף מוסיקה חשמלית. יש כיום להקות מעניינות. אומרים לי שלהקת סלייד תהיה טובה מאד. אני רוצה לעשות תקליט שלישי משלי ונראה לי שהפעם אוכל להפיק אותו בעצמי".


ביוני 1971 פורסמה בביט אינסטרומנטל כתבה עליו: "בכל מהפכה גדולה נוצרים גיבורים אשר נהרגים לעתים קרובות על ידי האידיאלים עליהם הם נאבקו. המהפכה הפסיכדלית בשנים 1966-1967 לא הייתה יוצאת דופן. חלק מהגיבורים בה מתים וחלק עדיין חיים. ג'ימי הנדריקס, אל ווילסון, ג'ניס ג'ופלין ובריאן ג'ונס לא חיים. סיד בארט לא מת. עם זאת בארט הוא לא ממש האדם שהיה בימים הראשונים של 'המחתרת' כשפינק פלויד היו מלכי האסיד של הרוק הבריטי.


כעת שיערו קצוץ. במהלך הראיון הוא מדליק סיגריה משרידי הקודמת ומסובב את גלגלי עיניו במהירות מדהימה בזמן שהוא מדבר. 'בדיוק עזבתי רכבת ונאלצתי לשלם נסיעה נוראית במונית. באתי לחפש גיטרה. בוקר די מרגש בשבילי'. משהו בו גורם לך לחשוב שזה בהחלט יכול להיות נכון.


הדיבור שלו איטי ולא חושף. התשובה שניתנה לרוב אינה קשורה לשאלה שנשאלה. תחומים מסוימים בחייו הוא נמנע בזהירות מלהזכיר. "זה היה רק ​​לפני שנתיים" הוא אומר על עזיבתו את פינק פלויד. "יש דברים הרבה יותר מעניינים שקורים כרגע. יש תחושה של חופש".


בשנתיים האלה הוא חזר לביתו בקיימברידג', שם הוא גר כיום במרתף. זמנו מושקע בהאזנה לתקליטים ובנגינת מוזיקה משלו. "אני מנגן בעיקר בגיטרה" הוא אומר. 'זה מאוד נוח לנגן וזה לפעמים נהיה מאוד מעניין'.


נראה כי דעותיו על החיים בבית משתנות במהלך הראיון. 'קיימברידג' היא מקום שצריך להסתגל אליו', הוא אומר. 'התקשיתי. זה היה די חריג לחזור כי זה המקום בו גרתי וזה היה די משעמם, אז חתכתי את השיער'. בהמשך רגשותיו משתנים "זה די כיף" הוא מחייך. "זה מקום נחמד לחיות בו באמת - מתחת לפני השטח".


בארט, כמו אמני רוק אחרים, הוא מוצר של בית ספר לאמנות. שיריו, כמו ציורים, משמשים בעיקרו להעברת מצב רוח. במהלך הראיון הוא מדבר על 'התייחסות למצב רוח' כאשר הוא מתייחס ליצירתו. בעבודתו המוקלטת יש איכות עצלה - מצב תודעתי כמעט חלומי. השיר 'דומינוס' באלבומו השני הוא תיאור יפה של חוסר משמעות וניכור המושר בקול שנשמע עייף מן החיים.


'אני עדיין מאוהב בלהיות כוכב פופ באמת. בתור עבודה זה מאוד מעניין אבל מאוד קשה. זה מרגש. אתה מתעל הכל לדבר אחד וזה הופך לאמנות. אני לא באמת יודע אם פופ הוא צורת אמנות. אני צריך לחשוב על זה'...".


סטיב הילאג' לעיתון RECORD COLLECTOR על עזיבתו את להקת גונג בשנת 1975:


"היו אז סדקים בתוך הלהקה ואני כל הזמן ניסיתי לאחות אותם ולחבר בחזרה את החברים זה לזה. לפתע דייויד אלן עזב את ההרכב ונותרנו במוצב הזוי בו הופענו בלעדיו. כשהופענו בצרפת, אנשים צעקו עלינו 'איפה דייויד אלן?'. אז החליט פייר מורלן המתופף שנמאס לו ממוזיקה פסיכדלית ושהוא רוצה לקחת את הלהקה לכיוון אחר, סגנון הג'אז-רוק. אני לא אהבתי את זה. בשנת 1975 הוצאתי את אלבום הסולו הראשון שלי, FISH RISING, שהורכב מחומרים שבכלל כתבתי לאלבום השני של להקת KHAN, שהייתי חבר בה לפני שהצטרפתי לגונג. בתקופה הזו עדיין לא חשבתי לעזוב את גונג. ההחלטה הגיעה לאחר שינוי הכיוון של מורלן.


אז החלטתי להוציא מההרכב את כל החומר שכתבתי לקראת האלבום הבא, שבסוף נקרא SHAMAL, וסיימתי את הקשר שלי עם גונג. חשוב לי לציין שהפרידה לא הייתה מכוערת ונשארתי בקשרי חברות עם השאר. לאחר מכן הייתה לי פגישה עם ריצ'רד ברנסון, שהיה אז הנשיא של חברת התקליטים וירג'ין בה גונג הייתה חתומה. הוא ממש כעס עליי, כי השקיע המון כסף על הלהקה. למזלי, הוא לא עשה סוף לקריירה שלי אז והודיע שיתמוך במה שאני מחליט".


קבלו את פול מקרטני, שבמאי 1975 סיפר לעיתון מלודי מייקר כיצד נרקח התקליט שלו עם להקת כנפיים, VENUS AND MARS.


"הקלטנו את התקליט בניו אורלינס כי עד אז לא הייתי שם, חוץ מפעם אחת בה לא ראיתי שום דבר חוץ מאשר את החלק הפנימי של משאית, שלקחה את הביטלס. הדבר היחיד שזכרתי אז מניו אורלינס היה המיטה הרוטטת בבית המלון ושמזג האוויר היה חם מאד. אז החלטנו להגיע לניו אורלינס כדי לספוג את האווירה ולהקליט. גילינו שהמרדי גרא התקיים בדיוק כשהיינו שם.


כתבתי את רוב השירים לתקליט עוד לפני שהגענו לשם וג'ימי מקולוק, הגיטריסט שלנו, כתב שיר אחד עם חבר שלו. הגענו לניו אורלינס מג'מייקה, כשבאמתחתי רשימה אדירה של שירים שכתבתי וכל מה שנותר לי הוא לסדר אותם בסדר הנכון. הפעם האחרונה שעבדתי כך הייתה כשהדבקתי את המחרוזת בתקליט אבי רואד.

הרבה אנשים חושבים שוונוס ומאדים באים לסמן סימנים אסטרולוגיים אך האמת שכל הקונספט בא עם מזל בלבד. ישבתי בחדר והתחלתי לשיר שטויות כשלפתע צץ לי רעיון על בחור שמחכה לחללית שתבוא ותיקח אותו למסע. לאחר מכן נדהמתי כשמישהו סיפר לי שוונוס ומאדים הם הכוכבים הקרובים ביותר לכדור הארץ, משני הצדדים. כל יום לומדים משהו חדש".


השנה היא 1974 ופיטר גבריאל, סולן להקת ג'נסיס, מספר לעיתון NME על אפקטים מיוחדים שניסה עם להקתו על הבמה ותוצאותיהם.


"כשהופענו בלוס אנג'לס, החלטתי להשתמש בגז הליום כדי לשנות את גוון קולי בעת שסיפרתי סיפור בין השירים. אבל הגז הזה גרם לי לשיהוקים גדולים במשך יומיים. בתחילה זה היה מצחיק אבל במהרה זה הפך למדאיג. ניסיתי כל מיני משקאות להרגיע את העניין, אך בסוף הייתה זו כוס עם מי סוכר שעשתה את העבודה. בימים אלה קשה לנו להשיג כלים שיוצרים אפקטים של פיצוצים על הבמה. היה לנו רכיב כזה שפיצוץ בו הושג רק כשחוט שחובר בו הגיע לרמת החימום הניאותה.


בדרך כלל חיכינו לפיצוץ כשהתרחקתי מהמכונה הזו וכולנו עצמנו את עינינו לפני האפקט המיוחל. אבל במופע אחד המכונה הזו לא התפוצצה וחשבתי שאפשר לחזור לקדמת הבמה. אבל אז התפוצץ הדבר מולי והמם אותי לגמרי. כיום קשה להפעיל מכונות פיצוץ על הבמה, בגלל כל ענייני הטרור שמסביב. המשטרה דורשת היום רישיון מיוחד לזה, וזה רק אחרי שאתה מוכיח שאתה אזרח למופת ולא אקטיביסט או טרוריסט. נראה לי שלא תהיה ברירה אלא שנעסיק בהופעותינו, באופן קבוע, מפוצץ מקצועי".


הקלידן, קית' אמרסון, סיפר בשנת 1979 לעיתון המוזיקה CIRCUS (בתרגום שלי, כרגיל):


"חייב להיות מרכיב אובדני בסיסי בקיום שלי. אני אוהב לנהוג באופנועים כמה שיותר מהר. יש לי כמה בבית שקרובים אלי יותר מכל דבר אחר. יש לי גם רישיון טייס. הצלחתי לפתח את הפעילויות האלה יותר במהלך השנתיים האחרונות כשהייתי מחוץ למחוייבויות בענייני הופעות. צריך לזכור שקפצתי ישר מלהקת הנייס להקמת ELP ואחרי כל זה הייתי צריך את ההפסקה הארוכה. הייתי צריך להתרחק מעסקי המוזיקה.


כמה פעמים התפצלה הלהקה שלנו "רשמית" ולא דיברנו בכלל. מבחינתנו ELP לא הייתה קיימת יותר. אבל בסופו של דבר, נפגשנו לשוחח מדי פעם והיינו מנגנים רעיונות זה מול זה וכולנו התלהבנו מחדש. ואז עלתה השאלה מה לעשות עם כל החומר שלנו. בסופו של דבר, זה היה הרעיון של גרג להקליט מחדש, עם צד סולו כל אחד. לקח לי זמן להסכים לזה כי כבר הרבה זמן רציתי לעשות סולו מוחלט. כי בכל פעם ש-ELP הייתה אמור להקליט אלבום, היינו תקועים בלי חומרים והדברים שתכננתי לאלבום סולו תמיד הסתיימו בלהקה, כך שמעולם לא הייתה לי הזדמנות להיות לבד. זה אפילו היה המקרה עם כמה דברים ביצירה PIRATES, שנכנסה בסוף לאלבום WORKS. זה עמד להיכנס לאלבום הסולו שלי. הוצע לי לכתוב את המוזיקה. ל'כלבי המלחמה', רומן מאת פרדריק פורסיית'. התחלתי לכתוב את המוזיקה והדבר הבא שאני יודע, הרעיון לעשות את הסרט ירד. אני לא יודע למה. זה היה ספר טוב ויכל להיות סרט טוב.


אז נתקעתי בלי סרט ועם מוזיקה שעדיין הייתה שמישה. הלכתי אל גרג ואמרתי, 'בוא נשתמש בזה, ועם הדימויים שאני רואה מאחורי זה, אתה צריך לכתוב מילים על שכירי חרב'. גרג אמר שהוא לא אוהב את זה ורוצה להמציא משהו אחר. כחודש לאחר מכן, גרג צלצל אליי והיה איתו פיט סינפילד, והוא אמר, 'מה דעתך על שודדי ים?' - אז אמרתי בסדר. אז גרג ופיט עבדו כמו משוגעים - הכי הרבה זמן שהם עבדו על קטע מוזיקלי אחד. הם ממש התעמקו בהיסטוריה של הפיראטים ובגלל זה המילים יצאו כל כך טוב. הרעיון של פיראטים היה טוב למוזיקה שלי כי המוזיקה שלי היא מאוד הרפתקנית, בדומה לרומן הרפתקאות. היא דורשת שיהיו דברים ויזואליים קשורים אליה. אני חושב שהתזמורת באמת עוזרת לתת למוזיקה שלי את המימד הנוסף שלה.


כשאני מסתכל אחורה על כל אלבומי להקת ELP, אני תמיד שומע אותם מעט מוגברים. למרות שתזמורת לא עמדה מאחורי 'ניתוח סלט מוח' או 'טרקוס', תמיד הייתי שומע את זה במוחי. רציתי לשמוע את התקליטים גדולים יותר ממה שהם היו בפועל, ומהר מאוד הבנתי שאני מתעתע בעצמי, וחשבתי שתזמורת היא מה שאני צריך להיכנס אליו. מי יודע? בשנה הבאה אני עלול להיות מאוד נגד תזמורות. אני זוכר שאמרתי את זה אחרי פירוק הנייס. מעולם לא רציתי לעבוד עם תזמורת שוב כי אנשיה לא היו מועילים בכלל. כשהקלטתי את הקונצ'רטו לפסנתר עם הפילהרמונית של לונדון - בשבילם זו הייתה רק בדיחה. זה היה מגוחך. אנשי כלי הנשיפה ישבו מאחור וקראו מגזיני פורנו והמנצח אפילו לא ראה את זה. הם לא יכלו להתייחס ברצינות לקטע המוזיקה החדש הזה שכתבתי. אבל הייתי די עקשן והזמנתי זמן אולפן בלונדון לשישה מפגשים - יותר ממה שהייתי צריך אי פעם. כשאמרתי להם שאני רוצה שישה מפגשים, הם לא האמינו לזה אבל אמרתי, 'אתם לא לוקחים אותי ברצינות ואני הולך להזמין אתכם עד שתבינו את זה כמו שצריך'. אז הם הבינו שאני רציני.


חברת התקליטים אומרת לי שהקונצ'רטו לפסנתר שלי מתנגן בתחנות קלאסיות (WNCN של ניו יורק, למשל) ואני אומר, 'יופי, זה כל מה שרציתי לעשות'. כי דאגתי שהשמת היצירה בתקליט של ELP תגרום לזה ללכת לאיבוד ואולי לא ייקחו אותי ברצינות. אני שמח שכל מיני אנשים התעניינו בזה. אני יודע שהפילהרמונית של לונדון שוקלת את זה כחלק מהרפרטואר הקבוע שלה ואני ממש מרוצה מזה. זה יהיה אידיאלי שמישהו אחר יעשה את זה. זו באמת מטרה מרכזית שלי, וזה תמיד מתגמל מאוד לראות את היצירות שלך מבוצעות. על הקונצ'רטו עבדתי עם ג'ון מאייר. לא הייתה לו יד בהלחנה, אבל הוא עזר מאוד בגיבוש הכיוון שאליו זה צריך ללכת. כשהתחלתי לכתוב את הקונצ'רטו הייתי במקום רגוע בכפר. עברתי את הטריפ של כוכב הפופ הטיפוסי עם קניית בית באזור כפרי, מקום נחמד מאוד בססקס, וזה בא לידי ביטוי בפרק הראשון ביצירה שהוא מאוד פסטורלי - ואז הבית הארור נשרף, בגלל איזו תקלה חשמלית.


המקום הנהדר הזה נשרף עד היסוד ואפשר לשמוע את הכעס הזה בחלק השלישי ביצירה שהוא מאוד תזזיתי".


השנה היא 1975 ופרנק זאפה מספר לעיתון אמריקאי:


"לא התחלתי להאזין למוזיקה עד גיל חמש עשרה בערך, כי ההורים שלי לא אהבו את זה יותר מדי, ולא היה לנו רדיו או נגן תקליטים או משהו. אני חושב שהמוזיקה הראשונה ששמעתי שאהבתי הייתה מוסיקה ערבית ואני לא יודע איפה נתקלתי בה אי פעם. לא התחלתי לכתוב שירים עד גיל עשרים, אולי עשרים ואחת, כי כל הקומפוזיציות שלי לפני אותה תקופה היו מוזיקה תזמורתית או קאמרית. אני חושב שהרעיון הבסיסי להיות מלחין הוא להיות נאמן לעצמך ולכתוב את מה שאתה אוהב מבלי לדאוג אם זה יהיה מתאים מבחינה לימודית או אם זה יטביע חותם כלשהו בהיסטוריה.


המנגינות הראשונות שכתבתי היו בסגנון הדו-וופ של שנות החמישים. תמיד טענתי שהמוזיקה שהתרחשה במהלך שנות החמישים הייתה אחד הדברים המשובחים ביותר שקרו אי פעם במוזיקה האמריקנית ואני אהבתי את זה מאד. יכולתי לשבת ולכתוב מאה שירים נוספים בסגנון הזה וליהנות מכל רגע. אני חושב שהכתיבה שלי מושפעת באותה מידה מבלוז וקאנטרי.


באותה תקופה גרתי בעיירה בשם אקו פארק, שבלוס אנג'לס. זו הייתה שכונה מקסיקנית, יפנית, פיליפינית, שחורה, ואני גרתי בבית קטן עם שני חדרים, מקום קטן ועצוב בצד של גבעה. בבית ההוא כתבתי את 'מי צריך את משטרת המוח?', 'אוי לא, אני לא מאמין בזה', 'רעבים פריקים, אבא', ועוד. הרבה שירים מהאלבום הראשון שלי עם אמהות ההמצאה, FREAK OUT, כבר נכתבו במשך שנתיים-שלוש לפני שהאלבום יצא. והרבה שירים לא יצאו עד לאלבום השלישי או הרביעי.


כחמישים אחוז מהשירים עסקו באירועי 1965. לוס אנג'לס, באותה תקופה, נכנסה לתרבות האסיד והיו לך אנשים רבים מסביבך שראו את אלוהים בצבעים. זה וכל המתח הגזעי ששרר.


הייתי בסן פרנסיסקו פעם או פעמיים, אבל לא התעניינתי ולא הושפעתי מהסצנה שם. בעיקרון חשבתי שמה שקורה בסן פרנסיסקו באותו שלב מוקדם היה... טוב, אני אגיד לכם מה אני ראיתי כשנסעתי לשם. הגעתי לסן פרנסיסקו ומצאתי את כולם לבושים בבגדים כפריים יותר.


בניו יורק לא התרחש בהתחלה יותר מדי עבורי ועבור הלהקה שלי. האנשים שבאו לראות אותנו במועדון 'גאריק' היו בעיקר בעלי שיער קצר; הם הגיעו מסביבות יהודיות לבנות מהמעמד הבינוני, שגר בפרברים. הם באו לראות את המופע שלנו כי היינו משהו מוזר. הסיבה שהם היו המומים באותם ימים הייתה שהם לא ראו ולא שמעו שום דבר שהתקרב למה שעשינו. קחו, למשל, את אליס קופר. בעיקרון מה שהם עושים זה גרסה קוסמטית של אותו הדבר שעשינו בשנת 1967.


פעם הייתי כותב דברים ספציפיים על תופעות חברתיות ברורות שמספר רב של אנשים יכולים להזדהות איתם מכיוון שראו את זה קורה. אבל זה פחות ספציפי מבחינת החוויה האישית שלי. אני יכול לכתוב על דברים שלאו דווקא קרו לי אישית. השיר 'מונטנה', שעוסק בחלקו באדם שחולם לגדל חוט דנטלי בחווה במונטנה, התחיל את דרכו: כשקמתי יום אחד, הבטתי בקופסת חוט דנטלי ואמרתי, המממ... הנחתי שאיש לא עשה את אותו הדבר והרגשתי שתפקידי כמשקיף על חוט דנטלי לבטא את יחסי לחבילה. אז ירדתי למטה וישבתי ליד מכונת הכתיבה וכתבתי על זה שיר.


לפעמים אני מראה את מילות השיר לאשתי, או כעבור זמן מה אביא אותה להקריא לי אותן כדי שאוכל לראות איך הן נשמעות, כי חלק מהטקסטים מורכבים בצורה פונטית. אני משנה טקסטים כל הזמן. הרבה מהם משתנים במקרה. מישהו יקרא אותם לא בסדר וזה יישמע כל כך מצחיק שאשאיר את זה לא בסדר.


תמיד שנאתי שירה. אני ממש שונא אותה. כל הרעיון בה פשוט גורם לי חלחלה. עלים שנופלים מהעצים, הרוח נושבת וכל החרא הזה. אני שונא את זה. אני גם לא אוהב ספרים. לעתים רחוקות מאוד אני קורא. אני חושב שבאופן אידיאלי, איך שזה אמור להיות, אתה יכול להשתמש במילים למטרות שעשוע בלבד, משום שהמילה המדוברת, צליל המלים... נראה לי מצחיק בגלל ההבדלים במנגנוני הפקת רעש של אנשים את אותה מילה".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר
















Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page