top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

באנדל רוק - מקבץ כתבות רוק נדירות מן העבר 25



ברוכים הבאים לבאנדל 25 ומעניין של כתבות רוק נדירות מהסיקסטיז והסבנטיז, אותן ליקטתי, ערכתי, תרגמתי וחיברתי בהן את הנתונים. פה תמצאו פרטי מידע מיוחדים ביותר שרוב הסיכויים שלא הכרתם. אז בואו נצא לדרך... קריאה מהנה.


להקת ארג'נט מודל 1972


לא משנה מה נאמר על סינגלים תקליטונים ועל התוכנית טופ אוף דה פופס, אי אפשר להכחיש שהם עדיין יוצרים את הטוניק הכי חזק שלהקה בריטית יכולה ללגום ממנו. קחו למשל את ארג'נט. חבריה היו להקה מצליחה שעשתה את הסיבוב של ההופעות והתקליטים ומשכה את ההמונים, אבל משום מה, הם התקשו לבסס את הזהות שלהם מבלי להסתבך עם חייו הקודמים של חברם, כחבר בלהקת הזומביס. כמו כן, הם אף פעם לא ממש הצליחו להציג את הסאונד האמיתי שלהם באלבום. עבור החלק הגדול יותר של ציבור מאזיני המוזיקה הם היו שם ואיכשהו קשורים לזומביס.


הדבר שעשה להם את השינוי היה תקליטון בשם HOLD YOUR HEAD UP שבתורו קיבל דחיפה שיווקית מהתוכנית טופ אוף דה פופס. הגיטריסט ראס באלארד הסביר את ההשלכות: "הכוונה היא שאנחנו מקבלים קהל הרבה יותר רחב עכשיו. אנשים מקבלים הלם כשהם מבינים שלא כל השירים שלנו הם כמו הלהיט הזה. אנחנו מושכים הרבה אנשים שראו אותנו בתוכנית בטלוויזיה - אנשים שבדרך כלל היו מבטלים אותנו כעוד להקת רוק מתקדמת".

המנהל שלהם, דון ברוטון, סיפר לכתב עיתון SOUNDS, סטיב טרנר, על תקרית שאישרה את ההשפעה הנרחבת של ההופעה בטלוויזיה. הלהקה עצרה לאכות במסעדת דרכים בדרכה הביתה מהופעה וכשהחברים התיישבו עם כוסות התה מפלסטיק, ניגשה מלצרית לנגן הבס, ג'ים רודפורד, שהיה די מוצף ברגשות לאחר שזיהו אותו. "אני נכנס לכאן בקביעות בעשר השנים האחרונות", הוא אמר, "וזו הפעם הראשונה שאי פעם מזהים אותי!" כל הכוח לתקשורת.

זרעי הלהקה נזרעו כאשר רוד ארג'נט קרא לפירוק הזומביס. במהלך תקופה זו הוא יצר קשר עם בן דודו, ג'ים רודפורד, והם דנו יחד ברעיון. מאוחר יותר הם יצאו לראות את להקת UNIT 2+4 בהופעה מכיוון ששמעו דברים טובים על הגיטריסט הראשי שלה. הם התרשמו כראוי וראס באלארד הצטרף יחד עם החצי השני של אותו הרכב, המתופף בוב הנריט.

ראס באלארד זכר את ההתחלה: "רוד אמר שהוא רוצה לעשות הכל נכון ולא למהר. לא חשבתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן כמו שזה לקח. עברה שנה עד שבכלל יצאנו להופעות. ערכנו חזרות ארבעה ימים בשבוע אבל חוסר הפעילות הותיר אותי עם כיב בתריסריון". האלבום הראשון שלהם נוצר לפני שהם אי פעם ניגנו יחד על הבמה - גורם שכנראה הלך רחוק כדי ליצור את הפער בין ההופעות החיות לבין הקלטות האולפן שלהם בחודשים הבאים.

"ההופעה הראשונה שלנו הייתה דווקא בארה"ב וזה היה פגז", נזכר ראס. "האדרנלין ממש עף. נשארנו שם בסך הכל אחד-עשר שבועות. זה היה בעיקר בגלל שזווית הפרסום הייתה מהסוג של אקס-זומביס. הם היו גדולים בארצות הברית. בתקופת הפירוק, השיר TIME OF THE SEASON הגיע למקום הראשון שם. הדבר שהכי שימח אותי היה שהם בכל זאת התייחסו אלינו כאל להקה חדשה".

הסיבה שהעוקבים אחרי ארגנט הוגבלו פחות או יותר להופעות החיות שלהם היא זו שכבר הוזכרה. האלבומים שלהם פשוט לא היו מזכרת מהמוזיקה החיה שלהם. "אני חושב שאנשים התבלבלו בכך שאנחנו כל כך שונים על הבמה מההקלטות שלנו. ALL TOGETHER NOW הוא באמת האלבום הראשון שלנו. לקח לנו שנתיים להעלות את הסאונד הבימתי שלנו לאלבום. ובנוגע ללהיט שלנו, למעשה לא התפשרנו בכלל - בכלל לא. השיר נכתב עבורנו על ידי כריס ווייט שהיה הבסיסט בזומביס ומי שמפיק אותנו כעת, כמו גם כותב השירים עם רוד. במקור השיר היה רק ​​עוד קטע מאלבום אבל חברת CBS בחרה בו כמתאימה לתקליטון. הייתי אומר שכריס התאים את הכתיבה שלו לאחרונה לאופן שבו אנחנו מנגנים על הבמה.

עבור כל הלהקה, הצלחה במצעדים הייתה זריקת עידוד. "כולנו לגמרי בעניין", התלהב באלארד, "אני יכול לראות אותנו נמשכים לנצח. יש כל כך הרבה כישרון בלהקה. לרוד יש כל כך הרבה כישרון ואפילו כשג'ים ניגן עם מייק קוטון נהגתי לדרג אותו בתור נגן הבס הטוב ביותר בסביבה. כמובן שאני עם בוב כבר עשר... לא, ארבע עשרה שנים מעכשיו. אעזוב רק אם לא אהנה מזה יותר - אם ארגיש שאני מפסיק להתקדם עם הלהקה". וזה מה שבדיוק עשה ראס באלארד בשנת 1974...


ינואר 1969 ועדיין אין מחליף לגרהאם נאש בהוליס...


להקת באד קומפאני מודל שנת 1979...


חמש שנים מאז הקמתה, להקת באד קומפאני כבר ביססה את מעמדה בעולם הרוק.


"אני לא חושב שאתה צריך, כמו, להביא פוליטיקה ודברים שמקיפים אותך כל יום - כל הדברים המדכאים האלה - למוזיקה", אמר אז הזמר, פול רודג'רס בתקיפות. "אנשים רוצים ללכת ולראות להקות כדי להתרחק מכל זה. אני יודע שכן. האורות , האווירה... הם יכולים לשכוח את כל השאר".


ועבורו, כמוזיקאי, יש גם עדיין פנטזיה? "אני חושב שכן. להצליח עם קהל זו פנטזיה. אני יכול לומר לך, באותו סיבוב הופעות אמריקאי אחרון. זה פשוט נהיה קצת שגרתי וזה יכול להרוג הכל".


סיבוב ההופעות הבריטי מגיע לאחר הפסקה של כמעט שנתיים מהדרך. סיבוב ההופעות האחרון של הלהקה בארה"ב היה בשנת 1977. המתופף, סיימון קירק, חשב שכמות מסוימת של שאננות הגיעה: "טוב לי, בכל מקרה. סיכמנו בינינו שאנחנו צריכים קצת חופש כדי להחזיר את הריגוש. אז זה מה שעשינו". ולמרות שהם מתעבים להודות ברווח כספי, להקות יכולות לקבל החלטות מסוג זה רק כשהן לא מודאגות לגבי החשבונות לשלם.


הם הכחישו לעיתונות שהם היו עצבניים מלהופיע במגרש הביתי בפעם הראשונה מזה ארבע שנים, אם כי קירק התעקש שסיבובי הופעות הם המפתח להצלחה ושהוא בספק שהם יוכלו לעצור את זה ולהישאר למכור תקליטים בכמות גדולה. בוז בורל, הבסיסט, אמר שהוא לא הופתע שהכרטיסים נמכרו כל כך מהר: "זו להקה טובה, להקה חיה טובה. התעשייה והגל החדש אולי לא מזהים אותנו, אבל אף אחד מהמעריצים המקוריים לא עזב אותנו".


מה שהם הכי אהבו בסיבוב הופעות באמריקה, הם אמרו, זה פשוט צאת מההופעה למועדון מקומי, כדי לראות ולפעמים לנגן עם המוזיקאים שהשפיעו כל כך על המוזיקה שלהם. "אתה יכול להגיד את אותו הדבר על הסטונס", אמר בורל, "שלקחו את המוזיקה של צ'אק ברי לאמריקה ומיחזרו אותה. אנחנו מביאים בחזרה את ההשפעות של פאטס דומינו, ממפיס בצורה מסוימת - כל ההשפעות שלנו".


פול רודג'רס: "הבלוז באמת פותח את הדרך לכתיבת שירים. זה די קל לכתוב בלוז והדבר הפנטסטי ב-12 תיבות הוא שאתה יכול לשים את כל מה שאתה מרגיש ישר למעלה. משם זה מאוד קל לשנות כמה אקורדים ולהיכנס לנישה משלך. אני לא חושב שאי פעם נאבד את זה. אני לא יכול להתאפק עכשיו, עשיתי את זה כל כך הרבה זמן - אני לא יכול לדמיין לעשות את זה אחרת".


"העניין הוא", אמר בורל לבסוף, "שאחרי הופעות באמריקה אנחנו הולכים למועדונים ובסופו של דבר מג'מג'מים - קאנטרי, בלוז, מוסיקת נשמה. תראו, אחרי הכל זו באמת להקת מועדונים, מה שיש לנו".


ינואר 1969 - דיווח על ג'ימי הנדריקס הפצוע, במלודי מייקר. בגלל הפציעה הוא נאלץ לדחות את הופעותיו בהולנד.


ריק ווייקמן מודל ינואר 1976.


לרבים לא היה אז ספק שהוא הקוסם הבלונדיני בגלימה המנצנצת כשהוא מטיל לחשים של קסמי מוזיקה מצבא המקלדות האלקטרוניות שלו. אבל מעריציו האדוקים ידעו שווייקמן הוא אדם אנושי יותר מזה, שאהב לשחק כדורגל ולשתות בירה. הרבה בירה.


לכתב עיתון SOUNDS הוא סיפר אז: "ובכן, למעשה אני עושה גרסה מוזיקלית של יצירותיו המלאות של שייקספיר. זה יהיה סט של 146 תקליטים והוא צפוי לצאת במרץ 2003 ואנו מקווים להוציא אותו במחיר של אלבום בודד. בכל מקרה, זה סוג הסיפור שהסתובב בסיבוב ההופעות שלי בארצות הברית בסתיו האחרון. זה יכול להיות בגלל שסיפרתי את זה לעיתונאי אמריקני נבזי באמת והוא בלע את הפתיון. אז המשכתי להישאל על זה והייתי עונה שטויות".


באופן ריאלי יותר הוא סיפר על ביקורות: "ביקורת כמעט תמיד עוזרת ליידע אותי איך נראית הופעה שלי מהזווית של הקהל. אני משאיר את עצמי פתוח בפני אנשים בעלי דעה עצמית שרוצים מטרה לסגנון הכתיבה שלהם שהוא בדרך כלל סרקסטי. זה כמו לעמוד מול כיתת היורים. אני אוהב את זה. זה כל העניין. הדבר המצחיק הוא שכרגע אני חושב שאני הולך לאן שהמבקרים תמיד רצו שאלך. אחרי שעזבתי את להקת יס, עבדתי עם תזמורת כי הלהקה שלי לא הייתה מוכנה לעשות את כל הקונספט לבדה בשלב זה. אחרי ההופעות של "המלך ארתור" בוומבלי, ידעתי בדיוק מה היו הטעויות שלנו כלהקה חיה. אתה צריך ללמוד לפי דברים שמשתבשים ולפעול בכנות. אני מסכים עם מה שחלק מהמבקרים אמרו - חוץ ממה שאמרו על היצירות 'מסע לבטן האדמה' ו'המלך ארתור'...”. כך, למעשה הוא הודה שהוא בקושי מסכים איתם, כי אלו היו יצירותיו העיקריות לצד 'ששת הנשים של הנרי השמיני'.


“לא הייתי מוציא שום דבר שלא אהבתי. אלו הם חיי. הייתי ידוע לשמצה עם הלהקה שלי כי נתתי לה קטעים מסריחים לנגן, אבל הבנתי שאני לא מוציא את עצמי מספיק כנגן קלידים. עכשיו אני מקשה על עצמי וזה הרבה יותר מספק. כתבתי לא מזמן את 'סוויטת האלים' אבל הייתי צריך לגנוז את זה לזמן מה. אחרי 'ארתור' עדיין הייתי צריך לחשוב במונחים של שימוש בתזמורת וסיימתי את כתיבת 'הסוויטה'. אני באמת אוהב את זה. אבל אז הלהקה ניגנה היטב והסוויטה הייתה כבר קצת מיושנת. לא הייתה לי בעיה להחליט על הנושא של האלבום החדש שלי כיוון שהרעיון היה אצלי בראש במשך חמש שנים וחצי. אז לא הייתה לי להקה או מספיק ניסיון כדי לדעת אפילו על אילו מכשירים אני רוצה לכתוב אותה. זה נקרא NO EARTHLY CONNECTION והוא עוסק בתופעות טבע שונות שהמדענים לא אוהבים לדבר עליהן, כי הם לא יכולים להסביר אותן: האגדה על אטלנטיס, סטונהנג', משולש ברמודה וכאלו.


קישרתי את זה לרעיון החוש השישי, שאולי זו הנשמה שלנו והיא המוזיקה. זה החלק בנו שיכול לצמוח ולהיות מועבר הלאה כאשר אנו מתים. המסלול המרכזי מתחקה אחר חייו של אדם אחד מלידתו ועד לגיל מבוגר כשהוא רואה אחרים עושים את אותן טעויות שעשה והוא לא יכול לעשות דבר בנידון. זה אלבום כפול אבל אני מנסה לגרום לחברת התקליטים למכור אותו במחיר של אחד. זוהי רק חתיכת ויניל נוספת. כך אחזיר אהבה למעריצים שדבקו בי. אני רק רוצה להראות לאוהדים כמה אני מעריך אותם. אני יודע שזה נשמע נורא אבל אני מתכוון לזה".


מודעת דרושים במלודי מייקר בשנת 1969. מי זה אריק אותו רוצים להחליף? שימו לב לשני התנאים...


פיטר גבריאל מודל מרץ 1973.


כך נכתב אז בעיתון NME: "כשאתה פוגש את פיטר גבריאל מחוץ לבמה, קשה בהתחלה לקשר את מה שאתה רואה על הבמה לאדם שאתה מדבר איתו. הוא בא בדיבור רך ונאומו חסר את הקומפוזיציה של אותם מונולוגים ידועים על הבמה.


מוחו גם נוטה לשוטט במילים ערמומיות כדי להכין בשר טחון מהשאלה ששאלת מלכתחילה. הוא ינסה לחקור מעבר לזה ויפוצץ אותה בתשובה לא רלוונטית וסרקסטית. לגבריאל יש הרבה מה לומר, אבל הוא אומר את זה בתנאים שלו.


כשנפגשנו בדירתו בלונדון בשבוע שעבר, הוא ציין לראשונה שלפני ההכרה שהגיעה אליה לאחרונה, חברי להקת ג'נסיס היו קרובים לנטוש את הספינה.


'הפסדנו כסף במהירות ולא היה אפשר להמשיך עוד הרבה זמן', הוא אומר.


המצב הזה, לעומת זאת, לא העיד על חוסר אמונה במוזיקה, שכן גבריאל הוסיף: 'אני כן חושב שהלהקה השתפרה בשנה האחרונה וכשאפסיק לחשוב על זה, אלך ואעשה משהו אחר'. אז מה בדיוק הפנייה של ג'נסיס עכשיו? 'אני חושב שאנחנו להקה מסוג פנטזיה שיכולה ליצור מצבים שהקהל יכול להתייחס אליהם. כרגע אנחנו מודעים יותר לפנטזיה מאשר הקהל, ולכן אני מקווה שנרחיב את הצד הוויזואלי כך שהם לא יוכלו להתחמק מזה'.


לאיזה סוג של קהל הם מנגנים? תשובה מהירה: 'כל מיני סוגים, החל מצעירים קטנטנים ועד אנשים בגיל העמידה. אנחנו אוהבים להופיע בפני אנשים שאוהבים אותנו'.


השיר GET 'EM OUT BY FRIDAY, מתוך האלבום FOXTROT, נכתב בגלל סרט תיעודי בטלוויזיה על דיור באילינגטון, מודיע לי גבריאל. האם הוא נוטה להמחיז יתר על המידה את המצבים? שאלתי.


'אני לא חושב כך. יש רגש במילים אבל הן לא רגשניות. אם אתה אומר שהאנשים בשיר הם קריקטורות, זה די הוגן. כל מי שאתה קורא עליו בעיתונים הוא מקוטלג. עיתונאים תמיד מנסים לשים תוויות על כל דבר'.


שאלתי אותו, "איך אתה רואה את עצמך? – כמו מוזר ומפחיד או כמו הילד הידידותי שגר בשכנות?'.

'על הבמה אולי אני מפחיד, אבל לא מחוץ לבמה. המראה שלי עוזר להגזים בתגובות של אנשים. יש אנשים שיגיבו בשלילה לכל דבר אחר, ואחרים יחשבו שזה ילד מסכן שעבר תאונת דרכים והוציאו לו את המוח... יש אנשים שחושבים שזו פעולה מודעת עצמית נהדרת של משיכת תשומת לב לעצמי. לא אכפת לי, אני פשוט יושב בגוף ומתבונן - והתגובות מאוד מעניינות. לא מצאתי שזה מפריע לתקשורת שלי'.


אז המראה החיצוני אינו בעיה. אבל למה גבריאל מגלח את מרכז ראשו?

'רשימת התשובות שלי מתנהלת כך: להימנע מאנשים. אני לא רוצה להיפגש; גימיק זול כדי להרוויח לי יותר כסף; כדי שאוכל לחפוף את הכינים כשהן חוצות משמאל לימין כל לילה בשעה שש... אדם רוחני אמר לי פעם שאני מוהיקני מודרני ובחור ממקדש ראדה קרישנה ניגש אליי ברכבת התחתית ואמר לי שאני בחצי הדרך להגשמת הרוחניות. בסך הכל, כולנו מעוניינים בהצגה ויזואלית כלשהי. בעיקר עשיתי את שלי ואף אחד לא התלונן הרבה'.


האם חיכוך עוזר לשמור על ג'נסיס חיה, בריאה ויצירתית?

'אני אף פעם לא בטוח לגבי זה. בטח יש קונפליקט כשיש לך מספר אנשים בעלי רצון חזק. אבל אני מעדיף לעבוד עם אנשים בעלי רצון חזק מאשר עם אנשים עם רצון חלש. אני חושב שאנחנו להקה יוצאת דופן בכך שאף אחד לא שולט עלינו. אנחנו הלהקה השיתופית היחידה שאני מכיר. לכולם יש אמירה הוגנת. טעמים מוזיקליים שונים הם טובים כי הכל כל הזמן מוטל בספק, ואני חושב שגם החיכוך בלהקה עובד במידה מסוימת. אנחנו טובים יותר בהימנעות מסוג של רמיסה רגשית שהייתה קיימת בנו בעבר'...".


בפינת "בליינד דייט" של מלודי מייקר, בינואר 1969, הביע סולן להקת מרמלדה, דין פורד, את דעתו על שירים שלא ידע מי מבצע אותם. כך הוא אמר על הגירסה של אריק ברדן והאנימלס לשיר RING OF FIRE של ג'וני קאש:


"זה נשמע כמו להקת THE HERD עם הפזמון הזה. זה לא שיר חדש אבל אני לא זוכר מי שר אותו פעם. הקול נשמע כמו זה של אריק ברדן. אני לא חושב שיש לזה סיכוי להפוך ללהיט. תפקיד הבס נחמד. אהבתי את הקול של אריק פעם, בתקליטיו הישנים, אבל לא עוד. זה נשמע פה כמו צעדת המוות. אריק הפך פנטי בסגנון מוסיקה מסויים ואז פתאום הוא שינה את דעתו. הוא פשוט זמר פופ, גם אם הוא שר בסגנון FLOWER POWER או מה שהוא קורא לו בלוז. הוא עשה כמה תקליטים מטורפים. מה זה היה התקליט ההוא עם חמת החלילים והמטוסים? (הוא התכוון לשיר SKY PILOT - נ.ר). לא, אני לא אוהב את זה".


הפעם שלפתי לכם מהארכיון שלי ראיון נדיר, משנת 1977, עם הקלידן דייב סטיוארט (מלהקות EGG והאטפילד והצפון). אז הנה מה שהיה לו אז לספר לעיתון TROUSERS PRESS.


"למדתי לנגן בעיקר באופן אוטודידקטי. לקחתי כמה שיעורי פסנתר בגיל 13. התעניינתי במוזיקת ​​פופ והקמתי להקת קאברים לשירי נשמה בגיל 15. אחר כך הקמתי את להקת EGG. לא התחלתי לכתוב מוזיקה עד שהייתי בן 19, ברצינות.


למעשה, הקמתי לפני EGG את להקת URIEL, שהיו בה חברים שלי מבית הספר; סטיב הילאג', מונט קאמבל וקלייב ברוקס. סטיב פרש מהלהקה כשאני והשאר החלטנו לא ללמוד יותר כדי לקחת את המוזיקה שלנו ברצינות רבה יותר. אז הקמנו את EGG.


יש כמה שהשפיעו על סגנון נגינתי. להקת הנייס וברור שסופט מאשין. מייק ראטלדג' הוא השפעה עצומה עליי. לאחרונה אני מקשיב להמון קלידני ג'אז כמו ג'ו זאווינול, צ'יק קוריאה, הרבי הנקוק וקית' ג'ארט. גם יצירות מוזיקה קלאסית של הולסט, סטראווינסקי ובאך אהובות עליי. מה שכן, אני לא מנסה לקחת יותר מדי סגנון של אמן אחר אלא ליצור מכל ההשפעות סגנון משלי.


להקת האטפילד והצפון הוקמה על ידי פיפ פייל, פיל מילר וריצ'רד סינקלייר כי להקת מאצ'ינג מול התפרקה וזה הותיר את פיל חופשי. ריצ'רד התגורר אז עם פיפ וכולם היו חברים טובים ונהנו לנגן אחד עם השני, אז הם חשבו שאם הם יכולים להשיג הופעה, הם יקימו להקה, להרוויח כסף וליהנות בדרך.


הם צירפו בתחילה בקלידים את אחיו של פיל, סטיב, אבל הוא איבד עניין, אז הם קיבלו את דייב סינקלייר, במקור מלהקת קאראוואן, בה היה חבר גם ריצ'רד, שהוא גם בן דודו. דייב נשאר במשך כשש-שבע הופעות, אך לא המשיך כי זה לא מה שהוא רצה לעשות. אז ריצ'רד התקשר אלי וניגשתי לאודישן, שנעשה ברוח טובה מאד.


ריצ'רד סינקלייר עזב לפני כן את להקת קאראוואן כי נמאס לו ממנה. הוא ממש השתפר מאז. בתחילה לא חשבתי שפיל הוא גיטריסט כה טוב. האמת שלא ממש אהבתי את נגינת השלושה, באופן כללי. כנראה בגלל שלא הייתי רגיל לסגנון הזה שלהם. הם לא היו ממש טובים בנגינה חיה אבל היו טובים בנגינת אולפן. בהמשך הבנתי שהם ממש טובים. למרות שעדיין חשבתי שהתיפוף של פיפ צפוף מדי ולוקה בדיוק ריתמי. הייתי רגיל ללהקה בה הקצב עבד כמטרונום. אבל הוא ממש התאמץ, התרכז והצליח להשתפר.


הייתי צריך לשנות את הסגנון שלי כדי להשתחל היטב ללהקה הזו. הייתי חייב להתאים את נגינתי עם השירים של ריצ'רד, וזה לא היה טוב בשבילי לנגן את סוג האורגן שניגנתי עם בלהקת EGG בשיריו. הייתי צריך למצוא דרכים לנגן יותר בשקט וברגישות, לעומת מה שהייתי רגיל אליו. עם האטפילד, זה היה מקרה של להקשיב יותר ולהיות ספונטני וגמיש. זה היה חדש בשבילי ונהניתי.


באלבום הראשון שלנו היו לנו כ-24 שברי רעיונות שרצינו לדחוס ביחד. באלבום השני שלנו, THE ROTTERS CLUB, כבר היה לנו קל יותר ליצור כי היה לנו חודש וחצי של הפסקה לפני כן. כל אחד מאיתנו הלחין כמות מסוימת של דקות מוזיקליות ועבדנו על זה באופן נינוח יותר. באלבום הראשון היינו יומרניים מדי וחשבנו, מיד לאחר צאתו, שפישלנו בגלל זה. השקענו יותר מדי כסף באולפן ההקלטה. זה כסף שידענו שלא נצליח לקבל בחזרה. אז בהקלטות של האלבום השני היינו ממוקדים יותר.


לצערי, כיום, בשנת 1977, אנשים באנגליה כבר לא מתעניינים בסוג המוזיקה שלנו. הם רוצים מוזיקה שמכה ישר בין העיניים. כולם רוצים מוזיקה מיידית. חברות תקליטים רוצות כיום אמנים זולים כדי לעשות כסף מהיר. אני חושב שזה קצת דפוק. אנשים נופלים בפח של להרוויח יותר כסף מאשר לעשות מוזיקה וערבוב שני הדברים האלו הוא תמיד קטלני".


רוצים להקליט באולפן הנייד של הרולינג סטונס? הנה הפרטים במודעה נדירה משנת 1975.


בשנת 1971, פורסמה ברקורד מירור כתבה על אלטון ג'ון.


כך כתב העיתונאי ביל מקאליסטר, שגם ראיין אותו פה: "נראה שקל לומר עכשיו, אחרי האירוע, אבל תמיד ידעתי שאלטון ג'ון יהיה סופרסטאר. התג "סופרסטאר" מעולם לא התרחש אצלי כלפיו עד שעיתון פופ אחר יישם אותו, אך במובן מסוים אלטון הוא סופרסטאר, תצחקו או לא. יש לו איכות, הילה, נוכחות, אינדיבידואליות. וכישרון. השיר שלו, 'ליידי סמנתה' היה הדבר הראשון ששמעתי ממנו. ניגנתי את זה ללא הפסקה והתפעלתי מפשטותו. הכל אהבתי בו; את הטיפול הווקאלי, העיבוד, המוזיקליות והמילים. לא ידעתי דבר על אלטון ג'ון מלבד העובדה שהסינגל שלו נוגן הרבה ברדיו, אבל ידעתי שאני רוצה לראיין אותו.


הייתה תקופה מתוסכלת כששום דבר לא קרה בעניין. כמה ניסיונות עם משרד היחצ"נות של חברת התקליטים שלו, כדי לארגן זמן מתאים לראיון, סוכלו בדרך זו או אחרת. התחלתי לשכוח מהעניין כשלפתע נחת על שולחני עותק מאלבומו הראשון, EMPTY SKY. העניין שלי בו התחדש.


התחושה הפנימית ההיא, כי כאן כישרון מרכזי שחיכה להתגלות, הניעה אותי לנסות שוב לראיינו. הפעם זה היה קל יותר. ראשית, זמני היה חופשי יותר והתחלתי לקבל על עצמי עבודות, כעוסק חופשי, באופן קבוע. שנית, נדרשו רק שלושה ניסיונות לארגן ראיון מסודר. חברת התקליטים שלו התארגנה מחדש ו והלן וולטרס, ממשרד היחצ"נות שלו, שמאז הפכה להיות חברה קרובה, הבטיחה לי שזה יקרה ועם קפה, ביסקוויטים ואווירה נוחה. הראיון הראשון שלי עם אלטון ג'ון כלל גם את התמלילן שלו, ברני טאופין. ברגע שנכנסתי לחדר, יכולתי לומר שהם היו תאומים מוזיקליים. העובדה שהם הדגישו נקודה זו במהלך השיחה שלנו רק העצימה זאת.


ברני לא אמר הרבה וכשהוא עשה, זה היה בחן חביב. רג' (אלטון) דיבר כל הזמן וזה הצדיק את מה שחשבתי, שהם היו כוכבים כקומבינציה. ראיתי אותם לעתים רחוקות אחרי זה, אבל בכל פגישה אנחנו הכרנו זה את זה יותר טוב,. מצאנו את הטעם שלנו, שהיה דומה מבחינות רבות. רג' ואני אוהבים בעיקר את אותה מוזיקה, ברני ואני קראנו את אותם הספרים והתחלתי להכיר אותם כאנשים.


האנלוגיה שיכולתי לחשוב עליה היא כציור ובו הורה צופה בילדו שגדל ועף למעלה, אבל אני מעדיף לחשוב על זה כמו שאני גדל ועולה איתם ומתפתח עם המוזיקה שלהם.


כשהפריצה של אלטון ג'ון קרתה, זה טילטל את כולם. זה קרה באופן כה פתאומי, בלי אזהרה. זה היה לגמרי חדש ומדהים עבורם. בשבועות האחרונים הם התבגרו הרבה ולקבוע איתם לראיון הזה היה קשה. "רג' פשוט לא רוצה לעשות עוד ראיונות", הלן אמרה. "הוא עייף מהלחץ הרב". ידעתי את זה, כמובן, אבל לא ויתרתי בקלות והצלחתי. לא החלטנו לדבר על משהו מסוים אלא פשוט דיברנו.


"הקריירה שלי תהיה קצרה. אולי שנה או שנה וחצי", אמר אלטון. "אז ארצה לפרוש ולהיעלם לאלמוניות. יש לי המון התחייבויות לשנה הזו ולשנה הבאה, וכשאסיימן אז אפרק את להקת הליווי שלי. מבחינתי זה מצויין לפרוש כשאהיה בשיאי. אני רואה כל כך הרבה אמנים אחרים שממשיכים אחרי השיא שלהם ומתחילים להחליק למטה. יש לנו עוד שני סיבובי הופעות באמריקה השנה וזהו זה. לא אעשה דבר לאחר מכן. התעייפתי מכל עניין סיבובי ההופעות. כשהלהקה תתפרק, המתופף, נייג'ל אולסון, יפנה לענייני הפקות. הוא מעדיף להפיק מאשר לתופף. כרגע הוא מאד נהנה להפיק את אלבום הסולו שלו. טרם שמעתי את זה. הבסיסט, די מאריי, ימשיך לנגן גם אחר כך. הוא תמיד יצליח. כשהרכבתי את הלהקה הזו, האמת שלא התלהבתי מיד מנייג'ל.


אבל לא אמרתי כלום כי רציתי לתת לו הזדמנות להוכיח את עצמו. אנשים אמרו לי להיפטר ממנו כי חשבו שהוא לא מספיק טוב, אבל בחרתי לחכות עם זה וזה עבד, בגלל שהוא השתפר כל כך הרבה. אני לא חושב שהוא יודע עד היום שהוא היה מועמד להיזרק החוצה, אם הייתי מקשיב לאחרים. אבל זה נחמד לחשוב שהם היו הצריכים לאכול את הכובע ואני הרווחתי. נייג'ל היה מתופף פופ והוא הרבה יותר מזה עכשיו. באמת שלא יכולתי לאחל לעצמי להקה טובה יותר. ליאון ראסל כבר אמר לדי מאריי שיש מקום עבורו בלהקה שלו, אם הוא ירצה את זה. זו מחמאה אמיתית. אה, עוד נקודה חשובה בשמירה על נייג'ל הייתה שהוא יכול לשיר וזה היה מאוד חשוב. גם נייג'ל וגם די שרים טוב מאוד וזה בולט בהרכב שלנו. זה מאד מוזר לדבר על ההרכב הזה כמשהו שבקרוב יתפרק, אבל זה חייב להיות. זה בלתי נמנע. אני רוצה להיכנס לתחום הסרטים כשחקן, אבל זה לא פשוט. בשביל להצליח בזה, עליי לפרוש מעולם המוזיקה ולהתמסר לזה. אולי פה ושם אעשה מופע, אם אנשים עדיין ירצו אותי".


גם הקלידן בילי פרסטון משתמש בסינטיסייזר ARP. מודעה משנת 1975.


פיל קולינס (ג'נסיס) מודל מרץ 1976. "אני אהיה איש של קו חזיתי אבל אני רוצה לעשות את זה כמתופף ולא כמו זמרת סקסית".


פיל קולינס לא הסתפק אז בלהיות המתופף הוותיק והזמר הראשי החדש בלהקת ג'נסיס, כי הוא אהב להפיץ את כישרונותיו. בזמן שהעולם לעס את הציפורניים בציפייה מוטרדת בנוגע לעתיד הלהקה, לאחר עזיבתו של פיטר גבריאל בשנה שעברה, מר קולינס היה עסוק.


הוא נתן מכישרונו לאלבומים של ג'ון קייל, בריאן אינו, טומי בולין, גרסה רוקיסטית ליצירה "פטר והזאב" ועוד. נוסף על כל הדברים האלה, מלבד חזרות עם ג'נסיס, הוא הוציא לאור קומבינציית ג'אז-רוק אינסטרומנטלית הרפתקנית, שנקראה בראנד אקס, שדרשה ממנו תפקיד שונה לחלוטין מחלקו בג'נסיס.


קולינס: "זה התחיל בסביבות חג המולד של 1974. חבר שלי שעבד באותה תקופה בחברת התקליטים 'איילנד' אמר לי, 'אתה רוצה לבוא לנגן עם להקה אחרת? הם צריכים מתופף'. לא חשבתי לעזוב את ג'נסיס, באמת. אבל לא דחפתי את עצמי עם ג'נסיס כמו שרציתי וזה נראה כמו רעיון טוב. אז באתי לעזור ונשארתי. באותה תקופה זו הייתה קבוצה של חמישה נגנים והמתופף היה הבחור השישי. היה זמר שניגן בכלי הקשה, שני גיטריסטים, נגן קלידים, בסיסט ואני. הם בעצם עשו שירים פ'אנקיים, והייתה להם עסקה עם איילנד. אז התחלתי לג'מג'ם איתם וזה ממש עבד טוב. התכנסנו בקביעות כדי להתאמן ולעשות אלבום. הם ידעו שאני בג'נסיס והם ידעו ששום דבר לא באמת יכול להוציא אותי משם.


בכל מקרה, הכנו את האלבום הזה עם השירים ההם, אבל אני לא חושב שאני באמת אהבתי את הסולן. הוא חבר שלי ואני לא רוצה לומר עליו יותר מדי אבל הוא כנראה היה החולייה החלשה בקבוצה. איילנד החליטו לא להוציא את האלבום ההוא, אז החלטנו לחזור ולכתוב עוד חומר. בשלב זה היה פילוג בקבוצה. בסוף התקבענו כרביעייה.


ג'נסיס, מאז נובמבר כשסיימנו את האלבום, היו די לא פעילים. עשינו כמה שבועות בחזרות לסיבוב ההופעות בינואר, אבל חוץ מזה וכמה דברים עיתונאיים היינו קצת בחוסר פעילות. אז בשלב זה החלטתי להכניס כמה הופעות של בראנד אקס ליומן שלי. עשינו בערך תריסר הופעות, אבל לא נופיע שוב עד מאי. הלהקה ברוך השם תישאר ביחד. הם יכתבו חומר חדש ונקליט אותו בהמשך.


יש לי שתי מערכות תופים; האחת היא מתוצרת PREMIER והשנייה היא מתוצרת GRETSCH. בראשונה מהן אני משתמש לעבודה בימתית עם ג'נסיס. זה נשמע טוב אבל עם השנייה אני מרגיש באופן יותר אישי ולכן אני משתמש בה למוזיקה שהיא יותר ניסיונית.


זה קשה באמת להיכנס כזמר מוביל בג'נסיס כי חלק מהשירים שאנחנו עושים הם כבר בני שלוש או ארבע שנים וקשה לדמיין אותם ברוח אחרת. אנחנו לא באמת מעדכנים את החומר הישן מלבד שינוי עיבוד פה ושם. אני עדיין רוצה שיחשיבו אותי כמתופף. לכן אני עדיין אנגן קטעים תובעניים יותר כמו CINEMA SHOW ו- LOS ENDOS. אני אהיה איש של קו חזיתי אבל אני רוצה לעשות את זה כמתופף ולא כמו זמרת סקסית".


וגם הרבי הנקוק משתמש בסינטיסייזר ARP. שנת 1975.


בינואר 1977 שאל עיתון המלודי מייקר כמה רוקרים ותיקים בתעשייה את דעתם על זרם הפאנק שהחל לבעבע באנגליה. להלן תשובתם:


אריק ברדן (לשעבר הזמר של להקת THE ANIMALS): "נראה שיש פה מין רכיבה על הגל של הרולינג סטונס מהסיקסטיז. עדיין לא הקשבתי לסקס פיסטולס, שמתחילים לדבר עליהם פה, אך כל דבר שמשווק רוק חם וסקס זה מבורך מבחינתי. נראה לי שעניין הפאנק הוא תוצאה של מוח שיווקי גאוני, כשהמוסיקה היא די בצד בסיפור. זה מזכיר לי סרטים כמו 'התפוז המכני' שהיטלר ודאי היה גאה בתכנים מהסוג הזה. הזרם הזה של הפאנק יכול להיות מסוכן ביותר אם הנוער של היום ייקח את המוסיקה הזו ויוביל אותה ליצירת מעשי אלימות קיצוניים ובכמויות לא רציונליות. היטלר היה תחת השפעתו של המלחין ואגנר וזה משהו שהופך את המוסיקה של ואגנר ללא נעימה. אבל אני לא רוצה לעשות שיפוט מוקדם לסקס פיסטולס. לא שמעתי אותם מנגנים. השם של הלהקה הזו כבר לא מדליק אותי. ממה ששמעתי מאחרים, המוסיקה של הלהקה הזו לא משהו. שקודם חברי הלהקה הזו יראו יכולות נגינה ואז נשמע גם את מה שיש להם להגיד".


רוג'ר דאלטרי (סולן להקת המי): "זה כנראה הזיוף התדמיתי הגדול ביותר מאז ששייכו אותנו לאופנת ה'מוד' בסיקסטיז. אין פה משהו באמת מקורי. האמת היא שהסקס פיסטולס נשמעים פה ושם כמונו, כשהיינו צעירים. אני לא בעניין של קללות על הבמה. חברי הלהקה יכלו להביא איתם מסרים מעניינים ולהגיד אותם במקום סתם לקלל. נראה לי כי הם גולשים על שכבת קרח דקה שעלולה להיסדק מתחת לרגליהם. התקשורת קופצת מהר מדי על סיפור הלהקה הזו, שעדיין לא הוכיחה את עצמה. בטח חברי הלהקה עצמם לא חושבים עכשיו שהם ישתנו בעתיד, אך החיים נראים אחרת כשאתה בן 19 לעומת עיניים של בן 32".


פיל קולינס: "אני מניח שההתנהגות של הסקס פיסטולס באה ללמד אותנו משהו שלהקות אחרות לא מסוגלות ללמד. מה שבטוח, יש להם פה מערכת שיווק מיומנת מאחוריהם. אם ג'וני רוטן וחבריו מאיימים להיות הביטלס הבאים, הם לא יצליחו לעשות זאת בשיטת הפחדות. הם יהיו חייבים להפיק משהו ראוי שיימשך זמן רב. חבר שלי צילם את הלהקה בהופעה והביא לי לראות. אני מצאתי בהופעה הזו מקבץ של אנשים חסרי כשרון מוסיקלי לחלוטין".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר

















Commenti


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page