top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

באנדל רוק - מקבץ כתבות רוק נדירות מן העבר 4

עודכן: 24 באוק׳ 2023



ברוכים הבאים לבאנדל רביעי ומעניין של כתבות רוק נדירות מהסיקסטיז והסבנטיז, אותן ליקטתי, ערכתי, תרגמתי וחיברתי בהן את הנתונים. פה תמצאו פרטי מידע מיוחדים ביותר שרוב הסיכויים שלא הכרתם. אז בואו נצא לדרך... קריאה מהנה.


אייטם על להקת פרוקול הארום משנת 1967, בעיתון NME:


לגיטריסט רובין טרואר יש פנים כמו מתאגרף אגרוף שנכנס לזירה לעתים קרובות מדי. החבר שלו, המתופף בארי ווילסון לא אוהב את האף שלו! אבל זה של רובין הוא פרצוף מצחיק וכמו הקריירה של רובין, הוא ספג כמה מכות.

למרות הכל, רובין הוא מבריק ומעניין שקולו גולמי ולא מלוטש תוך שהוא מתנגד לטוב הזה כשהוא מדבר. הוא מודה שהוא מופנם, ביישן מלדחוף דעה קדימה אבל מברך על ההזדמנות לדבר בעצמו. בפעם הראשונה בחייו רובין מרוויח כסף טוב באופן קבוע. אבל הוא לא, ומעולם לא דאג, לגבי רווחים. "דאגתי לזה רק אם לא הספקתי לקנות אוכל. היה לי די טוב מדי פעם ובאופן כללי די נוח. אבל רעבתי פעם או פעמיים בימים מוזרים. זה נבע מהנהלות גרועות שלא נתנו לנו את הכסף שלנו. רימו אותי הרבה מאוד פעמים ואני אפילו קצת מפחד בימינו. כשרימו אותך כמה פעמים, אתה נזהר. למרות שיש לנו ארגון טוב עכשיו בלהקה, לפעמים כשדברים קצת משתבשים, הזיכרון של הימים ההם חוזר ואני דואג. ברגע שזה קרה לך אתה לעולם לא סומך על אף אחד לגמרי שוב. זה לקח שאתה לומד ולעולם לא שוכח".

רובין ציני אולי אבל מציאותי בהחלט. הוא מקצוען ותיק. הוא מעולם לא הרוויח כסף משום דבר מלבד מוזיקה. "הפעם היחידה שעשיתי משהו שלא היה קשור בפופ היה כשלא עשיתי כלום אחרי שלהקת הפראמונטס, בה הייתי חבר, התפרקה. פשוט ישבתי והתכנסתי בעצמי, מנסה למצוא לאן אני הולך. המסלול בסוף הפראמונטס היה כה שגוי שהייתי צריך לצאת, ואז לברוח ולחשוב זמן מה. תמיד ידעתי שאצליח. אם לא הייתי מאמין בזה לא יכולתי להמשיך. תראה, לפני חמש ושש שנים ניגנתי דברים של ג'יימס בראון ולפני שהביטלס יצאו עשינו את כל הדבר הזה, אבל זה נשבר בגדול ופשוט נשארנו מאחור. אני בן 22 ואני מנגן מגיל 14. אני מוזיקאי במשרה מלאה מאז שעזבתי את בית הספר. ואז הקמתי להקת טריו כדי לנגן את הדברים שכתבתי. זה היה כמו הנדריקס בפורמט, אבל המוזיקה שלי לא דמתה לשלו, וחשבתי שסוף סוף אני הולך להגיע לאנשהו.

התקשרתי לבארי ווילסון ושלושה ימים לאחר מכן גארי ברוקר התקשר אלי. בהיותי גיטריסט בלוז לא חשבתי שאתאים לפרוקול הארום, אבל כמו בארי, ברגע ששמעתי מה הם חושבים, ידעתי שאנחנו נתאים אחד לשני".

ברור שרובין היה מרוצה מפרוקול הארום. מה הם חושבים עליו? בארי ווילסון, חבר ותיק ויועץ היפר-ביקורתי נוטה לראות בו פחות אדם מאשר מוזיקאי ואומר: "הוא הגיטריסט הטוב ביותר בארץ, בסגנון שלו. הוא לגמרי מקורי, לגמרי כן בכל מה שהוא מנגן”. אם זה נשמע כמו הערצה הדדית חולנית למדי, זו לא הייתה הכוונה. זו רק הערכה שנבנתה משנים של עבודה משותפת. "וכאדם הוא אותו דבר, ישר לחלוטין, כן".


רובין הוא גם דמות מגניבה. הוא לא מתעצבן בעליל, הוא מסתכל ובודק לפני שהוא מחליט על מצב. לעתים רחוקות הוא נושף בקור רוח. אם מישהו מרגיז אותו הוא לא צועק או צורח, הוא מושך בכתפיו נפשית ומבין שהוא כנראה לא יראה את האדם שוב לעולם, אז למה לטרוח להסתבך? הוא לא הולך לאנשים כדי להכיר חברים, אם הם רוצים אותו הם באים אליו. אין לו הרבה חברים, והוא גם לא מתחבר בקלות. הוא לא מחזר אחרי פופולריות.


בארי ורובין נראים כזוג. הם משלימים זה את זה. "זה בגלל שהוא המתופף ואני הגיטריסט ואנחנו עושים כמעט את אותה עבודה בהנחת הקצב בלהקה", אומר רובין. כמעט כל מה שהוא אומר שנוגע לאנשים ומערכות יחסים מתורגם להקשר של הלהקה. הוא נותן את הרושם שכל השאר הוא משני ללהקה, למוזיקה שלה ולתפקיד שלו בתוך המכלול הזה.


"אבל לבארי ולי אין הרבה מה לעשות אחד עם השני מחוץ ללהקה," הוא הסביר. "לאחר שההופעה, האימון או הראיון יסתיימו, חברי הלהקה יילכו בנפרד לדרכם". רובין אוהב את זה ככה, הוא חושב שאם אתה יכול להיות מעורב מדי, זה רע. "אנחנו לא יוצאים ביחד. אנחנו צריכים להיות עצמנו, מכיוון שהחיים הפרטיים שלנו הולכים וקטנים כל הזמן. זה חלק מההצלחה. אני נהנה מהצלחה מכיוון שאני עכשיו בעמדה לנגן בפני אנשים שאני מכבד וזו המשמעות של הצלחה עבורי".


רובין אומר משהו כהצהרת עובדה טהורה שאחרים יפרשו כהתנשאות גסה. לדוגמה: "תמיד הרגשתי שאהיה גיטריסט מעולה". זה נועז להגיד, למען האמת, אבל בעיניו זו אמת מובנת מאליה. אחרי הכל, זה מה שהוא עבד לקראתו כל כך הרבה זמן והאמונה שלו בעצמו, הוא מרגיש, מוכיחה את עצמה במסגרת פרוקול הארום. "אני מרגיש שאני עומד בסטנדרטים הגבוהים שלי כל עוד אני מלהיב את המנהל שלנו, (התמלילן של הלהקה) קית' ריד, בכל פעם שאני מנגן! כל עוד הוא יאהב את מה שאני מנגן, אני אהיה מאושר”.


מדי פעם הוא מבין שמה שהוא אומר עלול להתפרש בצורה לא נכונה. "אני לא רוצה להישמע עם ראש גדול. למרות שאני אוהב הרבה אנשים ואת מה שהם עושים, אני לא מבין אותם, אז הם לא חשובים לי כל כך”. במילים אחרות, הוא מכיר בעבודתם של אנשים אחרים ובחשיבותה, אבל הוא לא תמיד עוקב אחר המאמרים הנלהבים שהעניקו לה העיתונות, הציבור והביזנס. הוא מגבש מסקנות משלו בהתייחסות לעבודתו ולטעמיו.

רובין הוא מתבודד. הוא אומר: "אני משתדל לא לפגוש אנשים מחוץ למעגל שלי." וזה מעגל קטן.


רובין טרואר הוא אחד האנשים הקשים ביותר שאי פעם ראיינתי. זה כמעט בלתי אפשרי להיכנס מתחת לעור שלו. הוא לא צוחק הרבה. הוא לוקח דברים ברצינות והוא בהחלט לוקח את רובין טרואר ברצינות. אבל הוא לא אדם טיפש או יהיר. הוא פשוט מאוד מודע למה שהוא צריך לעשות ואיך הוא צריך לעשות את זה. זה אתגר לדבר איתו, הוא אדיש, ​​חסר עניין בטווח הרחב של החיים שמחוץ למה שהוא מעורב בו ובאופן עיקש יחיד. אדם שקל לאהוב על היושר שלו. רובין טרואר הוא החבר האניגמטי של הפרוקול הארום".


השנה היא 1971 וטים ת'ורפ חושף, במכתב למלודי מייקר, את האידיאלים האמיתיים של כוכבי הרוק - כסף! "איך לג'ק ברוס יש אי משלו ושתי מכוניות נוצצות?"


"הגיע הזמן להבהיר מה באמת שואפת אליו תרבות הרוק של ההיפיז. סברתי שהאויבים היו רווח וחוסר שוויון (מכל סוג) ושהמטרות היו שוויון, אהבה, שלום.


איך אפשר להסביר את העובדה שלג'ק ברוס יש אי ושתי מכוניות מנקרות עיניים?ולמה לקח הרבה זמן למישהו ב"עולם הפופ" לעשות משהו בקשר למצב במזרח פקיסטן? למה להקות המי, פינק פלויד, יס ועוד גובות מחירים גבוהים לכרטיס להופעותיהן? איך מארק בולאן (שאני אוהב את המוסיקה שלו) מקבל שלושה להיטים שלו מבלי לחוש אשמה? לא בעוון הצלחה והתמסחרות, אלא כי הוא לוקח את הכסף.


התשובה ברורה; הם אינם הגיבורים שאנו עושים אותם. הם קפיטליסטים שמתחבאים מאחורי מסיכת החירות והאנטי-חומרניות. למה אנשים מוכנים לסבול מחירים כאלו? למה לא להחרים הופעות ותקליטים? האם הכמיהה שלנו למוסיקה גדולה יותר מהאידיאלים שלנו?"


פיטר גבריאל מודל שנת 1977.


פיטר גבריאל, סולנה לשעבר של ג'נסיס, סיפר אז לעיתון NME: "הייתי בטוח שלא אחזור לדרכים בעולם המוזיקלי למשך כמה שנים מעזיבתי את ג'נסיס. המשכתי בכתיבת שירים אבל איבדתי חשק בלהופיע. ואז הגיעו השירים, נכנסתי להקלטות והתחלתי ליהנות מזה. והנה אני שוב בדרכים!". פיטר גבריאל חזר להופיע. "זה היה קל מדי עבורי לתכנן עוד מופע ויזואלי. הפעם החלטתי לבסס את המופע על המוזיקה". לכן המופע לא כולל שירים שעשה עם ג'נסיס, אלא קאברים לשירים של הקינקס וגם מארווין גאי. "אני לא מעוניין להיות בדמות כוכב הרוק המיסתורי. אני פשוט רוצה להצליח".


לעיתון מלודי מייקר סיפר באותה שנה את זווית ראייתו: "כשהייתי בג'נסיס קיבלתי מהעולם קרדיט על כל המוזיקה של הלהקה. זה כמובן לא היה נכון. עכשיו אני מקבל קרדיט על כתיבת כלום. אם תשאל את טוני בנקס ומייק ראת'רפורד, שני הכותבים העיקריים בלהקה, הם יגידו לך שאני זה שיצר את המלודיות לתפקידי השירה שלי. זה היה התחום שלי".


גבריאל ראה בהופעה את להקתו לשעבר יותר מפעם אחת וכך דיווח: "מאד נהניתי מהם בהאמרסמית' אבל התאכזבתי כשהם הופיעו בריינבאו שבלונדון. צ'סטר תומפסון, המתופף השני שלהם על הבמה, נראה כמו דג מחוץ למים. לא היה רגש לביצועים. ההופעה שלהם בבריסטול הייתה טובה יותר".


אז מה דעתו של גבריאל על ג'נסיס בלעדיו?

גבריאל: "כשהייתי עם ג'נסיס היה הדגש יותר על שירים מאשר על הבלטת נגינה. עכשיו הלהקה הזו דואגת יותר להבליט את כשרון הנגינה שלה. מה שכן, כשאני שומע מדי פעם את תקליטי העבר שלנו - אני מרגיש לאן חתרנו וכיצד נכשלנו פה ושם בנסיון להגיע לשם. אני זוכר כיצד ניסיתי המון פעמים למלא חורים במוזיקה שהיו צריכים להישאר ללא כיסוי שלי. בעניין הזה ג'נסיס טובים יותר עכשיו. מבחינה טכנית, פיל קולינס הוא זמר טוב יותר ממני. יש לו יותר שליטה ממני על הקול".


על ג'נסיס עם קולינס הוא הוסיף:

"אם ג'נסיס הייתה מתרסקת אחרי שעזבתי אותה - הייתי מרגיש רע ביותר על כך. כשעזבתי אותם הם מיהרו לספר שהרסתי את הלהקה ממניעים אגואיסטיים. עכשיו אין כבר את הנקודה שהרסתי את הלהקה. העזיבה שלי הכניסה בהם אוויר צח. בעוד הם רטנו על כך שהייתי הדמות המרכזית על הבמה - הם כל הזמן נהגו להתחבא מאחוריי. נפלה עליהם אחריות ליצור משהו חזק מוסיקלית עם עזיבתי. להקת ג'נסיס הייתה עם עתיד ורוד כשעזבתי. היינו ממש לקראת פריצה גדולה באמריקה. אבל אני כבר חשתי שג'נסיס הגיעה הכי רחוק שאפשר איתי והאש החלה להיכבות במוזיקה שלנו".


על אמני רוק עשירים ומנופחים:

"הלכתי לראות הופעה של פול סימון בניו יורק.זה היה מופע מנופח. ג'ורג' האריסון היה שם וכל האירוע הזה היה זחוח. שני אלו איבדו את הקשר הישיר עם האנשים שמקשיבים למוזיקה שלהם. לכן לי חשוב להופיע במועדונים ולא באולמות גדולים, כדי לא לאבד את האינטימיות עם הקהל".


השנה היא 1967 והבי ג'יס מכריזים במלודי מייקר:


דייויד בואי מודל נובמבר 1969.


באותו זמן הוציא בואי את אלבומו השני, ששמו נקרא במקור "דייויד בואי" אך מאוחר יותר יצא מחדש בשם SPACE ODDITY. יש הפתעות בדברים שאמר פה. בואו לקרוא.


היה לו אז, כמובן, להיט ענק עם "תעלומה בחלל" (כפי שהשיר תורגם בארצנו) שנוצר בהשראת הסרט "2001", של סטנלי קובריק, ושוחרר זמן קצרצר לפני שהעולם נשאר ער כל הלילה כדי לצפות בנחיתת האדם הראשון על הירח.


"היה פה הרבה מזל עם הצלחת השיר", אמר בואי לכתב NME. "אני באמת נדהם מההצלחה, למרות שהיה לי ביטחון שכך יהיה. אני המקבילה הגברית לבלונדינית המטומטמת מזה כמה שנים, והתחלתי להתייאש שלא אזכה לאנשים שמקבלים אותי בגלל המוזיקה שלי. יכול להיות שזה בסדר להגיד לדוגמן גברי שהוא בחור יפה, אבל זה לא עוזר לזמר, במיוחד עכשיו כשנדמה שכת אישיות הנער היפה נמצאת בדרכה החוצה".


בואי התייחס ברצינות לכתיבת השירים שלו והיה משועשע לנוכח אנשים שחקרו את החומרים שלו וחיפשו משמעויות נסתרות שאפילו הוא לא מודע להן כלל. "השירים שלי הם כולם מהלב, והם לגמרי אישיים בשבילי, והייתי רוצה שאנשים יקבלו אותם ככאלו. אני מאוד רוצה שיזהו אותי ככותב רציני, אבל הייתי מבקש מהם לא להיכנס יותר מדי לשירים שלי. אין שם כלום מלבד המילים והמוזיקה שאתה שומע בהאזנה אחת. השירים שלי הם לעתים נדירות על מערכות יחסים בין בחור ובחורה. זה בגלל שמעולם לא היו לי טראומות עם בנות. אני אוהב לחשוב שאני אדם די יציב, ומעולם לא היו לי יחסים גרועים עם בחורה אינטליגנטית. ואם זו בחורה לא אינטליגנטית, אני לא רוצה לדעת עליה".


סיבוב ההופעות האחרון שלו אז היה עם להקת סופרגרופ חדשה בשם HUMBLE PIE. "זה היה סיבוב ההופעות הראשון שלי ולא הפסקתי להיות מופתע מזה שהכל נראה לי כל כך מסודר, אבל אני מניח שכולם ידעו מה הם עושים. הוגבלתי שם להופיע במשך עשרים דקות. שמחתי מאוד לראות שספייס אודיטי התקבל היטב. אני משליך את עצמי לחסדיו של קהל, ואני באמת צריך שהם יגיבו לי. אם לא, אני אבוד. יש יותר מדי גאווה מזויפת בתוך סצנת הפופ ואני רק רוצה לשיר לכמה שיותר אנשים שרוצים לשמוע אותי, ולא אכפת לי איפה אני עושה את זה".


עוד אחד שהופיע בסיבוב ההוא (שנקרא CHANGES 69) היה מארק בולאן. בואי: "מארק השפיע עלי רבות, לא כל שכן במוזיקה שלו, אלא ביחס שלו לסצנת הפופ. הוא מתרחק מהאלמנטים ההרסניים, ומעדיף להמשיך בעבודתו. ככה אני מתכוון להיות, ולמעשה ברחתי מלונדון לפני כמה זמן כשאנשים התחילו לדבר עליי, ולא חזרתי אלא אם זה היה ממש חיוני".


מן הסתם, היותו בעל להיט שיפרה את מאזן חשבון הבנק שלו. “קניתי מכונית גדולה ובית קטן ונחמד. אני מניח שדברים קטנים אחרים יופיעו ככל שיחלוף הזמן. כרגע, אני דואג יותר להישאר בן 22, או אפילו לחזור שנה ל-21. העסק הזה עשוי להשאיר אותך צעיר מבחינה נפשית, אבל אני מרגיש כמעט בגיל העמידה, מבחינה פיזית. לעתים קרובות אני מצטער על כך שלא ניהלתי חיי נוער רגילים יותר. מאז שהייתי בערך בן 16, מעולם לא בעטתי בכדורגל עם חבריי, לא הייתי צריך לשוחח עם בחורה כמו נער רגיל במשך שנים, ותאמינו או לא, אני מתגעגע לזה. אני צריך לנסות להבין אם בחורה יודעת מי אני והאם היא רוצה אותי במה שאני או בשמי. זו בעיה קשה יותר ממה שהיא נשמעת, אבל כפי שאמרתי, לא היו לי הרבה בעיות עם בנות".


ג'ף לין עושה את הצעד הראשון כמפיק - בשנת 1969 (מצאתי בעיתון ביט אינסטרומנטל)


"זמר, גיטריסט, מלחין - ועכשיו גם מפיק של תקליט. זה הגיטריסט הראשי של להקת THE IDLE RACE, ג'ף לין. הוא הלחין, שר והפיק את שני צידי התקליטון החדש וגם חתם כמפיק בחברת התקליטים LIBERTY. הוא יפיק את הקלטות להקתו וגם אמנים אחרים. ללהקה יש אלבום חדש בתיכנון וג'ף מקווה להשתמש באולפן משלו בשיר אחד או שניים בו".


ג'ימי פייג' מודל 1973 - "זה יהיה שטותי לפרק את לד זפלין".


באותה שנה הייתה לד זפלין כבר מפלצת רוק שמשכה קהל אדיר להופעותיה. לכן גם היה צורך בשידרוג ויזואלי עם תאורה. "זה לא דבר פנומנלי", אמר אז ג'ימי פייג' לעיתון NME. "רק שמעולם לא היו לנו אורות לפני כן, אז חשבנו שזה יכול להיות כיף ולהוסיף קצת אווירה נוספת לבמה. כל האחרים עושים את זה מזה שנים, אבל לפני כן תמיד נתנו למוזיקה לדבר שלנו בעד עצמה".


פייג' של אותם ימים היה זהיר יותר כלפי התקשורת המוזיקלית, כנראה לאחר ביקורת קשה שספג לאחרונה אלבומה החדש של זפלין, HOUSES OF THE HOLY. כלפי חוץ הוא ניסה להיראות אדיש לעניין: "לא ממש אכפת לי. זה לא באמת משנה. זה אלבום שהקלטנו מזמן, אבל אני יודע שיש שם דברים טובים. אי אפשר לפטור משהו כמו NO QUARTER או THE RAIN SONG על הסף. אולי אפשר לתקוף את THE CRUNGE או D'YER M'AKER אבל הם רק נועדו כאתנחתא הומוריסטית. למעשה, היו לנו שני שירים, אחד שנקרא THE ROVER ואחר, שעדיין אין לו שם, שאנחנו הולכים להשתמש בהם בפעם הבאה. אולי נכתוב מחדש את אחד מהם, אך עדיין נשמור על המהות.


זו לא הפעם הראשונה בה מבקרי מוזיקה לא הבינו אותנו. הייתה בגרות כללית שהוצגה באלבום השלישי, שהרבה אנשים לא הצליחו להשלים איתה. מבחינתי, האלבום השלישי היה מאוד טוב ועדיין הוא ספג המון התקפות. מי שמתקרב לאלבומים שלנו צריך לשכוח ששמע אי פעם על להקה בשם לד זפלין, וכך לשכוח את מה שהם מצפים לשמוע, ולהקשיב רק למה שיש בתקליט. זה כל מה שאנחנו מבקשים, אבל לצערי אנחנו לא מקבלים את זה. כשנכנסנו לאולפן, לא היו לנו רעיונות ברורים בנוגע לאלבום החדש. פשוט הקלטנו את הרעיונות שהיו לנו באותה תקופה מסוימת. פשוט נתנו לזה לצאת. אני כותב הרבה בבית, ואני בר מזל שיש לי סטודיו בו אני יכול לנסות דברים מעניינים. אם אני מוצא שיר שאני יודע שלא יתאים, אני גונז אותו. אני מפסיק לעבוד על זה מאותו הרגע".


האנרגיה של פייג' אז הייתה מחויבת לחלוטין ללד זפלין. הוא לא יכל לראות את עצמו מנגן בלהקה אחרת. "שום דבר אחר לא יתאחד בצורה כל כך יפה. אני יודע שזו תהיה טעות לפרק את זה כי אתה רואה את זה קורה ללהקות אחרות. הם נפרדים, ומה שמגיע אחרי כן לא עובד באותה מידה. אם הכימיה קיימת, זה יהיה שטותי לפרק את זה".


על ג'ף בק, איתו ניגן בלהקת היארדבירדס הוא אמר אז: "נהגתי להסתדר איתו טוב מאוד באותה תקופה ואני מעריץ אותו כמוזיקאי. בעיקרון, להקת היארדבירדס מבחינתי היא תערובת של זיכרונות טובים ורעים. היו בהחלט כמה רגעי קסם וזה היה זמן נהדר לנגן, עם חומר חדש שהגיע לאוזני הציבור. זה היה נהדר כשהיו לנו שתי גיטרות מובילות איתי ועם ג'ף בק, אך הקלטות מעטות לכך נותרו בתיעוד. היה השיר HAPPENINGS TEN YEARS TIME AGO, שלדעתי פסח על הרבה ראשים בבריטניה, אם כי זה הנציח את המוניטין של היארדבירדס באמריקה. באמריקה הם תמיד היו בצד הלירי יותר של מה שעשינו. היה גם אלבום הופעה חיה נוראי של היארדבירדס שעמד לצאת, שהוקלט על ידי אדם ששם רק מיקרופון אחד מעל התופים, כך שלא היה תוף בס בכלל. ברור שהיה צריך לעצור את הדפסת האלבום.


פייג' ידוע בעיקר בזכות עבודתו בגיטרה החשמלית, שאולי האפילה על כל מה שעשה על האקוסטית, למרות שהוא הציג נגינה אקוסטית בכל אלבום של צפלין. לדבריו, עליו להתייחס לשני הכלים באופן שונה. זה שני תחומים שונים לחלוטין. באופן אישי, אני מוצא את שניהם מרתקים באותה מידה. כנראה שההשפעה הגדולה ביותר שלי על הגיטרה האקוסטית היא ברט יאנש. הוא היה מקורי להפליא כשהופיע לראשונה, והלוואי שיחזור לדברים שעשה כמו 'ג'ק אוריון'. לאלבום הראשון שלו הייתה השפעה רבה עלי".


סקופ על הטרמלוס - ברקורד מירור בשנת 1968:


להקת גראנד פ'אנק מודל אוקטובר 1973.


להקה זו חטפה עד אז המון ביקורות רעות עד נוראיות. אמרו שהיא להקה בנאלית וחסר יכולות. אלבומה הראשון קיבל בעיקר קיטונות של בוז והם הושמצו ללא הרף מאז המופע הראשון שלהם ועד להוצאת התקליט WE'RE AN AMERICAN BAND, שהפך לתקליט הנמכר ביותר שלה. לפתע התקשורת פקחה את עיניה וזיהתה אשיש פה להקה ששווה לתת לה גם כבוד.


היא מכרה את כל הכרטיסים להופעתה באצטדיון SHEA בניו יורק בתוך 72 שעות, בשנת 1971. נו בסדר, כמה שנים לאחר מכן יצאה הודאה שכמה מהכרטיסים נמסרו בחינם. יותר מ-12,000 מעריצים חיכו כל הלילה והיו הראשונים בתור לכרטיסים. והכסף ששולשל לקופה היה רב. המתופף דון בראוואר לעיתון SOUNDS: "זה היה רק ​​קונצרט להאדרת התדמית שלנו. האקוסטיקה באיצטדיון הייתה גרועה ולא יכולת להתקרב מספיק לאנשים".


מאז ניתקו שלושת חברי הלהקה את הקשר עם טרי נייט, המנהל לשעבר והמנטור המוצהר שלהם, הם התרחבו משלישייה לרביעייה עם הוספת הקולגה הוותיק קרייג פרוסט בקלידים. הם גם נעשו נגישים יותר לעיתונות לעומת התקופה בה טרי נייט אסר עליהם להתראיין ושימש כשופר הלהקה.


גם את אנגליה הם הצליחו לכבוש. בראוואר: "אהבתי מאוד את הקונצרט שעשינו בהייד פארק. הופתעתי מאד מכמות האנשים שהגיעו".


כשיצא התקליט SURVIVAL, בשנת 1971, נראה היה כאילו הלהקה מתרככת וזה נתן עוד סיבה למהלומת המבקרים. בראוואר נזכר באלבום בזלזול: "אני לא משמיע אותו הרבה, זה מזכיר לי כמה תקופות לא טובות שעברנו באופן אישי. אני מעדיף את CLOSER TO HOME ואת החדש שלנו".


מכירות התקליט SURVIVAL לא היו גבוהות בהשוואה לשאר אם כי הוא זכה גם כן בפרס אלבום זהב. האלבום הבא, E PLURIBUS FUNK, חזר לסגנון הישן שלהם. אבל בתקופה זו, כשנדמה היה שההצלחה חוזרת, רבו חברי הלהקה עם טרי נייט והתביעה שלהם נגדו הגיעה לבתי המשפט ולסיקור נרחב בתקשורת.


בראוואר: "אני חושש שאני לא יכול להגיד כלום בעניין כי אנחנו עדיין נלחמים בתיקים בבית משפט ואם אנחנו אומרים משהו, אז הצד השני יוכל להשתמש בו".


תפקידו של מארק פרנר, גיטריסט הלהקה, הוא כמנהיג שלה. בראוואר: "לא הרגשנו אשמה כשמרק לקח את המנהיגות מכיוון שהייתה לו כל כך הרבה אחריות, היה לו כל כך הרבה מה להתמודד עם זה, אבל אנחנו מגיעים כלהקה, בתור גראנד פאנק. מארק יודע שהוא נמצא במצב בו הצעירים יקשיבו לו ולכן הוא מרגיש שבאחריותו לגרום להם להיות מודעים למצב שמסביבם, אבל אנשים אומרים 'מארק, צריך להפסיק לכתוב שירים על זיהום אקולוגי' ו'מארק, צריך לעשות אחרת', אבל הוא באמת מודאג מהמצב סביבו".


בראוואר על הביקורות שהוטחו על הלהקה: "זה היה מלחיץ אותי בהתחלה, אבל עכשיו אני לא שם לב לביקורות כל כך הרבה, למרות שאני מודע להן. אבל אני מודאג יותר מאנשים מאשר מהעיתונות. אנחנו לא מתכוונים להיות בסביבה לפרק זמן קבוע. זה תלוי רק כמה זמן מתחשק לנו להיות גראנד פאנק כל עוד זה מרגיש נכון".


פייק ניוז במלודי מייקר משנת 1970 - מיץ' מיטשל (המתופף של ג'ימי הנדריקס, שעדיין היה חי בעת פירסום הידיעה) לא הצטרף לג'ק ברוס.


להקת דיפ פרפל מודל יולי 1972.


הצלחה עם דיפ פרפל העניקה לג'ון לורד בית מרווח, שניצב רק חמש דקות מהתמזה. אבל בגלל לוח הזמנים של העבודה שלו לא היו לו הרבה הזדמנויות לשבת ולהירגע שם עם אשתו ג'ודית' ובתו שרה. בביתו היה גם פסנתר מקושט שפעם היה שייך לזמרת שירלי בייסי.


אבל כל כך הרבה שמועות על דיפ פרפל נפוצו לאחרונה בעניין פירוקה. אז איך התחילו השמועות?


לורד לכתב NME: "אני מניח שמילה לא אחראית יכולה להתחיל אותן. ריצ'י (בלאקמור), למשל, ערך ראיון לאחרונה ובטח כעס על משהו. הוא אמר משהו על זה שהאלבום הבא שלנו יכול להיות גם האחרון שלנו. זה שימש ככותרת עבור מי שראיין אותו. אולי זה התחיל משהו. היו כמה מריבות בלהקה. אתה לא יכול להתקיים ביחד כלהקה במשך ארבע שנים וחצי בלי שאנשים יתפוצצו זה על זה. היו ויכוחים וריצ'י הוא אישיות חזקה מאוד. כך גם כמה אחרים בלהקה. אבל מבחינת השמועות, הן בעצם די מופרכות. דיברנו עליהן בינינו, ברור.

אני לא חושב שהאלבום הבא יהיה האחרון שלנו. למעשה, אני בטוח שזה לא יהיה. אני לא חושב שריצ'י יעזוב ואני יודע בוודאות שלא. זה נכון גם לגבי האחרים. הוא יסלח לי שאמרתי את זה, אבל אני חושב שהבחור היחיד בלהקה שעשוי לעזוב הוא ריצ'י. זה כל מה שאני באמת יכול להגיד על זה כי אני לא יודע יותר. אבל אני יודע, למשל, שהשמועות שהוא ואני הולכים להקים להקה אינן נכונות לחלוטין. השמועות שהוא ואיאן פייס מתחילים יחד משהו חדש הן, כרגע, לגמרי לא נכונות. אני מאמין שאם ריצ'י יעזוב, איאן עשוי ללכת איתו. אבל, כרגע, אנחנו מחויבים בחוזה גם לתחילת 1973. אני לא ממש רואה את הלהקה מתפצלת, לפחות עד אז. אבל מי יודע מה יקרה מעכשיו לעכשיו?


לפני זמן קצר הייתה לנו אווירה לא נעימה עם בעיות פנימיות שונות. הדברים היו די דביקים עבורנו במהלך תשעת החודשים האחרונים. היו לנו שתי מחלות די קשות בלהקה. שני סיורים אמריקאים שבוטלו. הרבה מזל רע, כמו השריפה בקזינו במונטרו. זה עלה לנו הרבה כסף. לרוג'ר (גלובר) היה רצף של מחלות מוזרות למדי, שלא ניתן היה להסביר אותן. הוא היה יורד מהבמה בייסורים עם כאבי בטן. בסוף הוא גילה שהם פסיכוסומטים. הוא עבר טיפול ועכשיו הוא בסדר.


הייתה נקודה שבה רוג'ר חשב שהוא לא יכול להמשיך. כשאיאן גילאן חלה בדלקת בכבד, לא ידענו כמה זמן הוא עומד להיות חולה ואם נוכל להחזיק את עצמנו יחד בזמן שהוא בהתאוששות. עם רצף של מזל רע כזה, דברים נוטים להיבנות וליצור מתח רב. היו רגעים מוזרים שבהם ויכוחים הובילו ל,'בסדר. לך תזדיין! אני הולך!', אבל הצלנו אותם. כולם מתגברים על זה. אלו הם רק התקפי זעם.


אבל כשהיינו צריכים לבטל את סיבוב ההופעות האמריקאי השני בגלל מחלתו של ריצ'י, אני חושב שכולם היו ממש מצוברחים. רק הסתכלנו אחד על השני ואמרנו: 'מה נעשה? נמשיך, או מה? זו כנראה הייתה התקופה הכי גרועה שהייתה לנו.


היינו באותה תקופה בפלינט, מישיגן, באיזה מלון הולידיי אין נורא. הייתה סופת שלגים קשה בחוץ ושיחת הטלפון על הביטול הגיעה מניו יורק, שם ריצ'י היה בבית החולים יום קודם לכן. הם אמרו שהבדיקות היו חיוביות ולריצ'י הייתה דלקת בכבד. הוא היה צריך לחזור הביתה מיד.


זה ממש גמר אותנו. היינו עצובים בשביל ריצ'י וזה פשוט נראה כאילו לעולם לא נתנער מהמזל הרע. עברנו פחות ממחצית הסיבוב וניסינו להמשיך אותו ולעשות כמה הופעות מכריעות עם אל קופר, שהוא חבר שלנו. עשינו חזרות ביחד וזה יכל היה להיות בסדר. למחרת אל צלצל ואמר שהוא לא מרגיש טוב מדי. יומיים לאחר מכן הוא אושפז עם הרעלת מזון.


לאחר מכן קיבלנו בחור בשם רנדי קליפורניה (מלהקת ספיריט) שבא לנגן איתנו. באמת רצינו לעשות הופעה בקוויבק ובסופו של דבר המופע היה טוב, אבל החזרות לקראתו היו מטורפות.


כדי לגרום לנו להרגיש טוב יותר, חברת התקליטים שכרה לנו כמה לימוזינות לנסוע אל חדר החזרות וממנו בחזרה למלון. כשחזרנו בערב הראשון, הלימוזינה שהיינו בה עלתה באש, אז המכונית השנייה אספה אותנו. כשלפתע התפוצץ אחד הצמיגים שלה. הכל התפתח לנקודה שבה אמרנו, 'אני רק רוצה ללכת הביתה ולהיות רואה חשבון'. רק רצינו לשכוח את הכל! אבל אני חושב שצלחנו את זה.


כשחזרנו לאנגליה, היינו צריכים לחכות שמצבו של ריצ'י ישתפר. זה היה נורא רק לשבת ולא לעשות דבר. זו הייתה תקופה מאוד מכרעת עבור כולנו. ריצ'י הרגיש נורא. הוא אכל רק ​​עוף מבושל או דגים במשך ארבעה שבועות. אז באופן טבעי הוא הרגיש קצת שפוף אחר כך.


אבל אז חזרנו לאמריקה וזה הקל עלינו. זה היה סיבוב מוצלח. זה גרם לכולנו להרגיש טוב יותר. עכשיו עשינו את ההופעה באולם ריינבאו (בלונדון) ואנחנו שמחים על כך. שוב יש לנו גיחה לארצות הברית, ואז אנחנו נגיע לאיטליה לעשות אלבום. אחרי זה נחזור לאמריקה, אחר כך ליפן ובסתיו אנחנו מתחילים סיבוב הופעות בבריטניה.


זה נראה נחמד. זה מרגיש נחמד. כולם מרגישים הרבה יותר טוב. השמועות על הפיצול הגיעו מהתקופה שבה לא היינו כל כך מרוצים. מילה לא ברורה ובאיזה מועדון הייתה יכולה להתחיל את זה, ואז אנשים התחילו לחבר שתיים ושתיים וקיבלו ארבע וחצי.


זה כמו שנסעתי לדרום צרפת לחופשה, אבל זה נגמר כשאנשים קבעו שהלכתי לגור שם ועזבתי את הלהקה. או שכאיאן גילאן ורוג'ר גלובר טסו לאמריקה כדי להפיק אלבום לקלהקה קטנה מניו יורק. אז אנשים אמרו שהם עברו לאמריקה כדי לחיות שם ולהקים להקה חדשה. אז כן, דברים משתנים. התרחקנו מהתקופה המפחידה ההיא".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page