ברוכים הבאים לבאנדל שישי ומעניין של כתבות רוק נדירות מהסיקסטיז והסבנטיז, אותן ליקטתי, ערכתי, תרגמתי וחיברתי בהן את הנתונים. פה תמצאו פרטי מידע מיוחדים ביותר שרוב הסיכויים שלא הכרתם. אז בואו נצא לדרך... קריאה מהנה.
רוג'ר גלובר (הבסיסט לשעבר של דיפ פרפל) מודל נובמבר 1974.
באותם ימים הוא הפיק הפקת ענק שנקראה THE BUTTEFLY BALL, שהתבססה על ספר בשם זה. גלובר סיפר שנים לאחר מכן על ההפקה הזו: "ההפקה שעשיתי, מיד אחרי שפוטרתי ב-1973 מדיפ פרפל, היא מסוג הפרויקטים שלי שקיבלו חיים משל עצמם. האמת שהסיפור של ההפקה לא משהו. פשוט מדובר בחיות ששכחו את זהותן ליום אחד וערכו מסיבה משותפת. כשסיימתי את ההפקה הזו לא אהבתי את התוצאה. זאת כי אני תמיד רואה את הפגמים טוב יותר מאשר את הדברים החיוביים. עם סיום ההפקה גם ערכתי מסיבה ענקית בביתי. כל מי שהשתתף בהפקה הגיע לחגוג. והבית היה מלא בכיבוד יקר. זו הייתה מסיבה שכולם נהנו בה - חוץ ממני. ברקע השמיעו את השירים של התקליט הזה וכולם אמרו לי כמה טוב שזה נשמע. אבל אני פרשתי מהמסיבה לחדר השינה שלי ופרצתי שם בבכי".
באוקטובר 1975 נערך המופע ברויאל אלברט הול הלונדוני ולמעריצי דיפ פרפל הייתה זו הפתעה לראות את זמר העבר של הלהקה, איאן גילאן, כמו גם את הזמר הנוכחי בה, דייויד קוברדייל.
גילאן, שהיה אז במצב כלכלי לא טוב אחרי שנכשל בניהול מלון והשקעה בפיתוח מנועים לאופנועים, נפגש עם קוברדייל מאחורי הקלעים ושניהם שוחחו בידידות רבה. קוברדייל: "דיברנו גם על כך שנעשה תקליט משותף בו הוא ישיר בצד אחד שירים של אלביס פרסלי ואני אשיר בצד השני שירים של ריצ'רד הקטן".
תקליט המופע יצא בנובמבר ורוג'ר גלובר אמר אז לעיתון SOUNDS (כשהוא דווקא נשמע מבסוט מהתוצאה): "תמיד הרגשתי שאנשים מצפים ממני לסוגים מסוימים של דברים. כשפנו אלי לעשות את הפרויקט הזה, חשבתי האם לעשות משהו רוקיסטי כבד, או שאעשה את ההפך הגמור. ואז החלטתי לעשות בדיוק את מה שהרגשתי שנכון לעשות, ולא רק לעמוד בציפיות של כולם. לא כתבתי שום דבר עד שזה התקרב למועד האחרון. אני מוצא שאני עובד טוב יותר בלחץ. הרבה מהשירים כללו ניסויים. הייתי צריך לברר איזה סולן יתאים לשיר מסוים. אני מקווה שאנשים לא מתייחסים לזה כאלבום הפסקול אלא כדבר עצמאי. כשאנשים שומעים את זה, הם מכניסים אותו מיד לקטגוריות מסוימות, וזה משהו שאני לא יכול לסבול. אלבום זה צריך להתבלט בפני עצמו. יהיה מעניין לראות מה אומרים המבקרים. אני ממש שמח להיות מחוץ לסיבובי הופעות, למרות שאני חייב להודות שחשבתי להקים להקה. לפעמים אני מתגעגע להופעות השונות וללוחות הזמנים הצפופים שהיו עם דיפ פרפל".
בספטמבר 1969, במלודי מייקר - חברת התקליטים מברכת את להקת FAMILY על זכייתה במקום השביעי במשאל הלהקות הבריטיות בעיתון, ועל המקום החמישי במשאל על התקליטים של השנה, עם תקליטה השני.
לד זפלין מודל פברואר 1975. "קארן קארפנטר לא יכולה להחזיק עשר דקות בהופעה של זפלין!".
חברי לד זפלין מרותקים במלון אמבסדור איסט המהודר אך נטול הריגוש שבשיקגו. חוברת המלון מתארת לתיירים את הדיסקוטק המקומי "בוטרי" כמקום הממגנט ביותר בשעות הלילה. יש שם מוזיקה לריקודים ולהאזנה, שבעה לילות בשבוע. ג'ון בונהאם המתופף טרח ללבוש חליפה כדי לבדוק את המקום וחזר כעבור חמש דקות. "כל כך הרבה טרחה ובשביל הדבר הזה..", הוא נאנח.
המלון היה משעמם ורגוע, אך נוכחותה של זפלין מורגשת ושומרי הכניסה דאגו לשמור על דיסקרטיות בעניין שהותה של הלהקה שם.
"אל תחשיב את כולם כטעם שלי", הזהיר רוברט פלאנט את כתבת NME שריפרף בתקליטים שהיו מפוזרים על שולחן הקפה שבסוויטה שלו. "להקת THE GUESS WHO היא המועדפת עליי כרגע. הזמר בה עשה פעם בעיקר חיקויים שלי אך כיום הוא שר נהדר"
על ההופעות של זפלין, סיפר פלאנט: "אני מרגיש שהשירים החדשים שהקלטנו מקבלים עוצמה גדולה יותר מהופעה להופעה. הם כבר נשמעים טוב יותר ממה שהם באלבום. הקלטנו אותם בדיוק בזמן הנכון, כי כולם הרגישו באותה מידה. עבדנו ממש קשה ביחד, למרות העובדה שאנחנו לא מתראים כל יום ושבונזו (ג'ון בונהאם) גר מקרוב אליי אבל עסוק לרוב במכירת שוורים, עדיין נראה שהתכנסנו בזמן הנכון לעשות משהו טוב, מבחינה מוזיקלית. אני אוהב את האלבום החדש שלנו. יש בו כמה רוקרים מיידיים ושירים אחרים שאנשים יגלו בהמשך. אנחנו באמת מנגנים טוב עכשיו. אנחנו בוגרים יותר. הייתי ממש מתוח לפני ההופעה הראשונה בסיבוב. אנחנו תמיד כל כך עצבניים. אני לא יודע למה. אני חושב שזה בגלל שאנחנו כל כך ביקורתיים כלפי עצמנו. וכמובן שאם ג'ימי חולה או שמשהו משתבש אצלו, זה משפיע גם עלי. עכשיו זה רוברט פלאנט החדש. נקודת המבט שלי השתנתה על הרבה דברים. עברתי כל כך הרבה סיבובי הופעות שכעת אני רואה שיש דרכים ואמצעים להפוך את זה למהנה יותר מבלי להזדקק לשום דבר חיצוני או לשרוף את עצמך. אנחנו עדיין מצליחים לבדר את עצמנו כמו חבורה צעירה ונכונה של מנהלים".
"הייתי רוצה לפרסם ששובצתי אחרי קארן קארפנטר בסקר המתופפים של פלייבוי", שאג ג'ון בונהם לפני ההופעה הראשונה בשיקגו. "היא לא יכולה להחזיק עשר דקות בהופעה של זפלין", הוא גיחך.
אז עלתה זפלין לבמה ומול כ-20,000 איש נלהבים היא פצחה עם ROCK AND ROLL. אחריו היא ניגנה את הקטע החדש SICK AGAIN. אבל המופע לא חף מתקלות ובשיר OVER THE HILLS AND FAR AWAY זה גרם לפלאנט להגיד במיקרופון: "יש לנו כמה צרות. ראשית, חוסר היכולת של הקול שלי להשלים עם האקלים פה ושנית, הגיטריסט שלנו שבר את האצבע". ועדיין, זפלין נלחמה ויצאה מנצחת עם כמה הדרנים. למרות זאת, חברי הלהקה ירדו מהבמה ללימוזינה וחזרו למלון, כשמצב הרוח היה די שפוף.
המופע השני בשיקגו כבר היה באווירה מרוממת יותר. כשהאורות התעמעמו הקהל החל לעודד, ישב פלאנט בחדר ההלבשה וחייך לעצמו: "הם מנגנים את השיר שלי". הארבעה, שהיו מדוכאים ומבולבלים כל אותו היום בנוגע להופעה הראשונה בשיקגו, לא היו מוכנים לעזוב את המקום מבלי להטביע חותם ברור. הקהל משתולל ומקבל את מבוקשו.
למחרת בצהריים נראה ג'ימי פייג' מעודד מליל אתמול והסביר לכתבת NME על אצבעו השבורה. "זה קרה כשהייתי ברכבת באנגליה, בדרך לחזרה מוזיקלית. הייתי בקדמת הרכבת ותכננתי לרדת ממנה ולמהר לתפוס מונית. הרכבת עצרה בפתאומיות ובטח תפסתי במשהו והאצבע נלכדה בציר הדלת. הייתי קהה חושים לגמרי באותה שניה וכנראה מהלם. רק הסתכלתי על זה ואמרתי ... 'אה, לא'... כי זו האצבע החשובה ביותר עבור גיטריסט: אצבע שלישית ביד שמאל. זו שעושה את רוב העבודה, וזה באמת בא כמכה כי פשוט לא יכולתי לנגן עם זה, אני עדיין לא ממש מנגן איתה. אמש זה עדיין ממש כאב לי. אני מתחיל לשלוט בטכניקה של שלוש אצבעות. אני ממש מתאמן על זה במידה ואקלע לעוד תאונה שכזו לפני סיבוב הופעות, הפעם כבר אהיה מוכן".
אחרי המופע השלישי בשיקגו התחשק לכל חברי זפלין לצאת ולבלות. אז לאן הם יצאו לבלות? נכון, דיסקוטק "בוטרי". פלאנט רקד שם והשאר ישבו מסביב לשולחן ושתו. ג'ון בונהאם נראה אומלל והיה ברור שהתגעגע לביתו.
קארן קארפנטר שמעה בהמשך את דעתו של בונהאם על הסקר בפלייבוי ומיהרה להגיב: "שמעתי שג'ון בונהאם די נסער מזה. אני מקווה שהוא לא כועס עלי, מכיוון שלא היה לי שום קשר לסקר הזה".
בשנת 1970 פורסם אייטם על ג'ק ברוס, לשעבר מלהקת CREAM בעיתון "דיסק".
ג'ק ברוס: "להקת LIFETIME היא הלהקה הטובה ביותר בעולם. בתחום שלה, להקת CREAM הייתה, בזמנו, אבל לא נרשמה שום אהבה בתוך הלהקה ההיא".
סטיב מאריוט, מלהקת האמבל פיי, מודל מרץ 1973:
סטיבן פיטר מריוט, כפי שהוא נקרא במקור, כידוע נלקח מהעולם בנסיבות טרגיות, והותיר אחריו ילדים צעירים למדי, שמעולם לא הכירו אותו באמת לפני שהסתיים זמנו עלי אדמות. הוא היה זמר גדול שרבים העריצו, כול מוזיקאים נחשבים וידועים אחרים.
בשנת 1973 הוא היה בתהליך של דעיכת להקת האמבל פיי, כשנפגש עם כתב עיתון NME.
"אני לא עושה יותר מדי ראיונות," הוא אמר, "כי לפעמים אני באמת מרגיש כמו אדם משעמם. אין שום דבר שאני יכול להגיד עכשיו שלא אמרתי קודם. זה פשוט שאני אוהב את האלבום החדש שעשיתי (EAT IT) ואני משתוקק אליו. אני רק רוצה לעשות את כל מה שאני יכול".
אלבום זה הכיל לא רק את הצלילים של להקת האמבל פיי כי אם גם תוספת של שירה נשית שחורה, תחת השם הבלאקבריז. עבור מאריוט היה זה שילוב מגן עדן.
"מצאנו את הבנות כשהן יצאו ממוטאון. הכרתי את וינטה פילדס כבר מהאלבום החי הראשון של טינה טרנר. היא הייתה הסולנית הבולטת להקת הליווי של טינה ואייק. תפסתי אותה וגיליתי שהיא כבר שרה כחלק מבלאקבריז. כשהצענו שהן תצטרפנה ללהקה, הן באמת אהבו את הרעיון. עכשיו הן מוסיפות עוד שכבה למה שאנחנו עושים. כאילו, אנחנו לא להקת נשמה ככזו אבל הן יכולות להתאים את התחושה שלהן לכל דבר. דאגנו בהתחלה, כי אנחנו להקה רועשת, אבל הן אהבו את הלהקה ויש להן את הכוח להתגבר על זה".
מאריוט היה גאה מאד בשילוב.
"כֵּן. זו השירה שלהן שמוציאה אותי החוצה", הוא הדגיש בתקיפות. "יש לי הרבה יותר ביטחון עכשיו והנשים האלה גורמות לי לשיר. כאילו, שאני חייב לעמוד בקצב שלהן. האלבום היה אחד הדברים הראשונים שעשינו אז הייתי צריך להוכיח שאני ראוי להן. לא הייתי מספיק טוב לפני כן. צריך לעבור דרך ארוכה לפני שאעמוד בגאווה עם קול לשיר איתו. במשך זמן רב עברתי תהליך שבו הייתי צריך להוכיח את עצמי. באופן אישי, הגעתי לנקודה לפני כמה שנים שבה לא יכולתי אפילו לשיר בלוז של תריסר תיבות. במובן מסוים השלמתי מעגל. כאילו שכמעט חזרתי לדברים שעשיתי בלהקות כמו המומנטס, רק אני מקווה שיותר טוב".
להיטי עבר כמו LAZY SUNDAY גרמו לו מאז להתכווץ מבושה. "זה באמת היה חוסר הביטחון שלי שבא לידי ביטוי כי נתתי לחוש ההומור שלי להשתלט על העניינים. שירים מסוג זה הקלו על העומס של המחשבה שאני חייב לכתוב משהו או לשיר משהו ממש טוב. ואז זה הגיע למצב שלא יכולתי לשיר כמו שצריך. כולם צריכים לעבור את זה. בסופו של דבר אתה מגלה מה אתה יכול לעשות הכי טוב וכן... אני יכול לכתוב גם שיר מצחיק. בעיניי, השירים שעשיתי עם הסמול פייסס היו בסדר במונחים של 'תקליט פופ טוב', אבל הם היו תחליף לכל דבר עם כל סוג של תחושה . באלבום ההופעה של האמבל פיי בפילמור (שיצא בשנת 1971 - נ.ר) אפשר לשמוע שאני מקבל הרבה בטחון בחזרה, ועכשיו זה ממש קל".
באלבום EAT IT יש צד עם שירים אקוסטיים שמאריוט ראה בו צעד טבעי למרות שהאמבל פיי לא בדיוק נחשבה אז ללהקה העדינה ביותר בסביבה.
"אני כותב יותר שירים אקוסטיים מחומרי רוק'נ'רול. נשתמש בעוד כמה שירים כאלו באלבום הבא כנראה. אבל אנחנו צריכים קודם כל לראות איך אנשים מתייחסים לזה באמריקה. עם זאת, לעולם לא נשקול לנגן את החומר האקוסטי על הבמה. אני חושב שזה לבקש יותר מדי מקהל לשבת במקום בזמן שאתה מנסה להיות מגניב. פעם היינו עולים לבמה עם גיטרות אקוסטיות אבל זה כבר לא מתאים".
רוי אורביסון עוזר למכור, בשנת 1965, מגבר שהיום ודאי שווה הרבה יותר כסף...
אלטון ג'ון מודל נובמבר 1974.
אלטון ג'ון היה עסוק אז בסיבוב הופעות אמריקני והוא היה מרוצה. אמנית הימום הייתה הזמרת קיקי די (זו שבהמשך תשיר איתו בדואט המצליח DON'T GO BREAKING MY HEART).
האלבום החדש שלו, "קפטיין פנטסטיק", כבר הוקלט באולפני קאריבו לפני תחילת הסיבוב הזה, אך הוא נותר בהיחבא כדי לאפשר שנה מיציאתו של האלבום הקודם, CARIBOU, במקום להציף את השוק בתקליטי אלטון ג'ון, כפי שקרה בעבר. אלטון תיאר אותו כך בעיתון SOUNDS: "יש פה רק חוויות של ברני (טאופין) ושלי מתחילת דרכנו ביחד. לא מדובר עכשיו בסדרה של אלבומים ובהם ההיסטוריה שלי. פשוט הגדרנו את הרעיון של האכזבות והדברים שלנו. זה ממש לא אלבום קונספט. יש שם גם כמה שירים אישיים. זו הפעם הראשונה שכתבנו אלבום שבו ברני קיבל את סדר הפעולות של השירים לפני שכתבתי את הלחנים. זה היה מוזר מאוד, אבל זה הסתדר טוב".
אלטון גם הישווה בין האלבום הנוכחי שלו לאלבום עם הפטיין הפנטסטי: "ובכן, 'קאריבו' נעשה בערך כעשרה ימים, בעוד שהפעם היו לנו שלושה או ארבעה חודשי חופש, ביטלנו את ההופעות באנגליה ובאירופה כי היינו מותשים. וכשהגענו לאולפני קאריבו, הפעם הזמנו זמן אולפן לחמישה שבועות. מעולם לא הייתה לנו את האפשרות לעשות זאת. גם עם 'קאריבו' היו כמה בעיות אישיות; כולם צעקו זה על זה כי היינו עייפים. אני עדיין אוהב את האלבום, אני מעדיף אותו מאשר האלבום DON'T SHOOT ME, למשל".
גם ג'ון לנון התארח באולפן והקליט עם אלטון גירסה ל"לוסי ברקיע היהלומים".
לאחר שאלטון התארח בשירו של לנון, WHATEVER GETS YOU THRU THE NIGHT, הסכים לנון בשמחה לבוא ולעזור לאלטון בהקלטת השיר שרקח בשנת 1967 לביטלס.
לנון הגיע לאולפן ונחרד לגלות כי אינו זוכר כלל את האקורדים של השיר. הגיטריסט של אלטון, דייבי ג'ונסטון, התנדב להזכיר לחיפושית לשעבר את אותם אקורדים אבודים. מצד שני, לנון לא ניגן כלל את השיר משנת 1967, כך שלא היה לו באמת במה להתבייש.
בעוד שלאלטון הייתה דעה מוצקה בנוגע לעיבוד השיר, לנון תרם רעיונות משלו לסשן. מקצב הרגאיי לקראת סוף השיר היה רעיון שלו (שאני אישית חושב כי הוא חסר טעם ולא קשור - עניין של טעם אישי). לכן הקרדיט בתקליטון ציין את גיטרת הרגאיי של דוקטור וינסטון או בוגי. וינסטון היה שמו האמצעי של לנון (על שם וינסטון צ'רצ'יל).
אלטון: “ג'ון ממש נהנה, אלא שהוא לא הצליח להתרגל לגובה (האולפן היה ממוקם גבוה בהרים - נ.ר). הוא נאלץ למהר כל הזמן למיכל החמצן. הסתדרתי איתו ממש כי הוא עובד בדיוק כמוני באולפן. צחקנו כל הזמן. יש לי באמת חיבה מאוד חזקה אליו".
אלטון היה עסוק מאד באותה שנה ובנובמבר הוא כבר תכנן את מופע חג המולד שלו בהאמרסמית' בלונדון, שישודר באופן חי בטלוויזיה.
"אני לא מתכוון לעשות שירים חדשים בכלל בהופעה הזו. כשהאלבום החדש ייצא, אנחנו נעשה הופעה מיוחדת שבה אנו ננגן את כל האלבום הזה. אז בחג המולד נבצע שירים ישנים, כולל כאלו שלא עשיתי, כמו השיר LEVON. אני גם רוצה לעודד את המתופף שלי, נייג'ל אולסון, לצאת מאחורי מערכת התופים שלו כדי לבצע את הסינגל שלו, עם גרסה מחודשת של הקלאסיקה של המארבלס, ONLY ONE WOMAN".
על התופעה של אמני רוק שהחלו לעזוב את אנגליה, כדי להימלט מתשלום מס הכנסה גבוה מאד: "אני לא עוזב. אני לא יכול לעזוב את קבוצת הכדורגל שלי".
נכון שגם היום הייתם רוצים לראות הופעה של הרולינג סטונס במועדון כה קטן? הנה מודעה משנת 1963.
להקת ג'נסיס מודל מרץ 1975. "זה מעצבן אותי כשאנשים חושבים שפיטר עושה הכל".
באותו זמן הייתה עסוקה להקת ג'נסיס בהופעות לקידום אלבומה הכפול, THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY. עבור גבריאל זה יהיה הקש שישבור את גב הגמל.
"הרעיון לסיפור על רייאל (הדמות המרכזית שגבריאל נטע בסיפורו - נ.ר) בא אליי בחודשי הקיץ האחרון", סיפר גבריאל לעיתון NME, "אז התחלתי לארגן אותו עד שהצגתי את זה לשאר חברי הלהקה, שבסוף הסכימו לעבוד עליו. הרבה מהמוזיקה כבר נכתבה אז ויש כמה השפעות שרציתי להביא אבל לא הצלחתי לשים מהן בעלילה. דברים שבאו אליי בעיקר בחלומות”.
על הביקורות המעורבות על האלבום הכפול החדש של ג'נסיס גם היה לו מה להגיד. "המקום היחיד בו לא קיבלנו ביקורות טובות בפעם האחרונה היה באנגליה. העלאת עיתונאי הרוק לדרגה של כוכבי-על מסבירה מדוע זה כך. ברגע שאותם מבקרים שומעים צלילי מלוטרון, הם נועלים את עצמם ומסיימים בכתיבת ביקורת לא טובה. אולי בעוד עשר שנים תופיע להקה שתקדם את העניין טוב יותר ממה שאנחנו עושים עכשיו. אני מסתכל עלינו כעל אב טיפוס קדמוני ומסורבל.
באמריקה אני מוצא את הסצנה הרבה יותר בריאה. יש שם מקום לדעות שונות ואתה לא צריך להצדיק את עצמך כשאתה אוהב להקה. לאמריקנים לא היה אכפת שסיפרתי להם על אמריקני בשם רייאל, באלבום האחרון שלנו. לא התיימרתי להיות משהו אחר מלבד צופה מהצד. לא שיחררתי את סודות ניו יורק הכמוסים. אני מניח שנקבל רק ביקורות טובות בעיתונים כשנרשה לעצמנו לשלם את השוחד שמבקשים לגבות גם מאיתנו".
שאר חברי ג'נסיס התעצבנו אז כשגבריאל היה בקדמת הבמה ואור הזרקורים הופנה רק אליו. עד כדי כך שהיה ברור לציבור, באופן שגוי, שהוא גם היה האחראי על כל מה שקשור באמנות של הלהקה.
הגיטריסט, סטיב האקט: "זה נכון שעל הבמה אנו בוחרים להפוך את עצמנו לאנונימיים. אבל זה מעצבן אותי כשאנשים חושבים שפיטר עושה הכל עד לכתוב את כל השירים ולעצב את הבמה. באלבום האחרון הוא כתב פחות מוזיקה מאיתנו. יש ימים בהם אני שרוי באופוריה ובטחון שיא ובימים אחרים בהם אני בדיכאון מוחלט. ככה זה בעסק הזה, אבל ההתמדה היא הדבר החשוב פה. כששאלו אותי בבית הספר מה ארצה להיות כשאגדל, עניתי שברצוני להיות מפורסם. ובכן, כדי להגיע לזה צריך להיות מאד מחושב וזה צורך גם המון רגש ממך".
בשנת 1968 היה זה קית' אמרסון שניצב לפינת בליינד דייט של מלודי מייקר, בה השמיעו לאמנים צלילים חדשים מבלי שיידעו את זהות המבצע. הנה מה שהוא אמר על השיר החדש של הביטלס, היי ג'וד:
"אני רואה את שדרני הרדיו מתים כבר להיכנס בדיבור שלהם עוד לפני סוף השיר. זה נחמד לראות שגם הביטלס מקליטים משהו שאורכו כשבע דקות, אבל זה לא ישמח שדרני רדיו שרגילים להשמיע שירים בני שלוש דקות. כמו הרבה שירי ביטלס, אי אפשר לדעת מהקשבה אחת אם באמת אוהבים את זה או לא. אני אוהב את האופן בו הם לאט לאט מחלישים בסוף את השיר. מבחינתי, הם הגיעו לשיא עם סרג'נט פפר ומאז הם מנסים להשתוות לזה. בכל מקרה, הכל כבר נאמר על הביטלס".
בלאק סאבאת' מודל 1972. "זה נראה כמו יום חגיגי מזורגג של היטלר!"
בסוף שנת 1971 נאלצה להקת בלאק סאבאת' (או קסם שחור, בפי הישראלים של אז) לבטל את סיבוב ההופעות הבריטי הראשון שלה מזה חודשים. בתחילת 1972 הם חזרו שוב להופעות באנגליה ולעיר מולדתם, בירמינגהאם, ועם חומרים חדשים להציע, לצד הקלאסיקות.
"אני ממש מצפה להופיע בבריטניה", אמר זמר הלהקה, אוזי אוסבורן, לעיתון NME. "לא הופענו כאן מזה הרבה זמן ואני מרגיש שאכזבנו הרבה מהאוהדים הנאמנים שלנו. היה נחמד אם היינו יכולים להתחיל את הסיבוב שלנו בלונדון. יתכן ונעשה הופעה נפרדת בהמשך באלברט הול, אבל עדיין אין שום דבר ברור בנידון. זה היה ממש אמוציונלי כשהופענו שם בפעם האחרונה. מעולם לא נהנינו כל כך. הסיבה שבגללה ביטלנו את הסיבוב שלנו בדצמבר הייתה כי הייתי חולה מאוד כשחזרנו מארצות הברית בנובמבר. תכננו כל כך הרבה לשנת 1972. אנחנו נעשה את הסיבוב הבריטי הזה, ואז נצא לאמריקה שוב בחודש מרץ לארבעה שבועות. לאחר מכן נגיע ליפן, אוסטרליה, ניו זילנד ואפריקה".
גם על האלבום החדש והרביעי של הלהקה, שיצא בהמשך השנה, אמר אוסבורן: "באלבום הזה יהיו מספר שירים קצרים על מנת שיהיה מגוון רב. אני חושב ששירים ארוכים הם משעממים, ואם אנחנו רוצים לשמור על הפופולריות שלנו אז נצטרך לגוון. עד כה הקלטנו רק כמחצית מערוצי הבסיס. אנחנו מקבלים אפקטים מוזרים באולפן ועושים איתם דברים מטורפים. למשל, גרמנו לכולם לצעוד לראש גרם המדרגות הגדול הזה באולפן ולשיר כמו שבעת הגמדים. זה היה מדהים; כולם פשוט השתחררו, כולל אנשים שבדרך כלל לא היו עושים זאת. הקלטנו את זה לקלטת ואנו שוקלים להכניס את זה לאלבום, אבל אנחנו עדיין לא בטוחים מדי. זה נשמע שיש שם מיליון איש".
(ספוילר של רפפורט - האפקט הווקאלי הזה לא ייכנס לאלבום).
אוסבורן: "כמובן שצברנו הרבה יותר מעריצים עם הלהיט PARANOID. רבים מהם צעירים בהרבה מהמעריצים הרגילים שלנו. אבל לא אכפת לי שאנשים שבאים לראות אותנו הם בני 10 או 110, בתנאי שהם באים להאזין למוזיקה. אבל זה שיגע אותנו בכמה הופעות. אנשים המשיכו לקפוץ על הבמה ובהופעה צפונית אחת הילדים פגעו בטעות ברמקולים בגלל שהמפיקים דחפו כל כך הרבה מהם למקום. אותם מפיקים המשיכו להכניס יותר ויותר אנשים עד שזה נראה כמו תא גז. זה נראה כמו יום חגיגי מזורגג של היטלר!.
מאז שהוצאנו את הלהיט הזה היה לנו קצת כסף נוסף, אבל אני חושב שכסף זה דבר די מרושע. בטח כשאתה צריך את זה כדי לשרוד, אבל זה הביא לי הרבה אומללות. באמצעות עושר אתה מאבד הרבה מהזהות שלך, ואתה לא יכול לתקשר עם אנשים כמו שהיית יכול לעשות מקודם. החברים הוותיקים שלך מסתכלים עליך כאילו אתה לא שם, כי הם רוצים שתשתנה. אני רוצה לשמור על כמה שיותר מחבריי הוותיקים, אבל אתה לא תמיד יכול לעשות את זה כי הם משנים את הגישה שלהם כלפיך".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר
