ברוכים הבאים לבאנדל שביעי ומעניין של כתבות רוק נדירות מהסיקסטיז והסבנטיז, אותן ליקטתי, ערכתי, תרגמתי וחיברתי בהן את הנתונים. פה תמצאו פרטי מידע מיוחדים ביותר שרוב הסיכויים שלא הכרתם. אז בואו נצא לדרך... קריאה מהנה.
להקת האנימלס - אייטם משנת 1966 בעיתון NME
"את השם ANIMALS העניק ללהקה ראש מחלקת תחנת הרדיו הפיראטית קרוליין, רונן אוריילי, שחש שזה מסכם את היחס הפרוע של הלהקה למוזיקת רית'ם-אנד-בלוז. הצעירים שנהרו לראות את ה'אלן פרייס קומבו', כפי שהיה אז, חשבו שהשם טוב וזה הפך לרשמי.
'אנימלס? בטח. אנחנו באמת חיות!', מלמל הזמר אריק ברדן, כשראשו עולה מצלחת מזינה של קורנפלקס באור מוקדם, בסביבות הצהריים, בדירתו החדשה מעל מועדון 'סקוטש אוף סנט ג'יימס' בלונדון. הוא אמר שהוא קיבל את המזון שם אז הם רק צריכים לשאת אותו למעלה! הוא צחק, כמובן.
'אני אוהב אתהשם שלנו, כי המוזיקה שלנו היא חומר גולמי וחסר עכבות", המשיך אריק. "זה נכון גם לגבי הגישה והיחס שלנו לחיים. אף פעם לא עסקנו יותר מדי באורח החיים המתוחכם. הציוויליזציה קשרה את עצמה בסרט אדום של משמעויות נסתרות ושפה פורחת לרגשות ופעולות פשוטות. אנחנו פשוט מנסים להיות קצת יותר כנים לגבי זה, זה הכל'.
בעלי החיים הם בעצם יצורים ליליים ו'ארוחת בוקר' היא מילה שלא תמצא באוצר המילים שלהם. רוב חברי הלהקה נופלים מהמיטה בסביבות הצהריים. שעות אחר הצהריים נועדו אך ורק למטרות עבודה - הם לא באמת מתעוררים לחיים עד שעות הערב המאוחרות והבקרים המוקדמים. ישויות הלילה הם נערי הרית'ם-אנד-בלוז שלנו.
'בוקר אצלי מתחיל בדרך כלל בסביבות 12:30 בצהריים', מודה אריק. 'אני קם ומסתכל על אזור האסון הגדול שאני קורא לו בצחוק דירה, זורק את כל הגופות מהמסיבה אמש ובודק ביומן שלי לראיונות, שיחות צילום או הקלטות. יכול להיות שזה אומר כמה דקות חופש כדי לרוץ לחייט שלי בשביל חליפת במה. שימו לב, כמו רוב האנימלס, יש לי מעיל זמש וג'ינס כל כך צמודים שהם כמעט עור שני. אבל על הבמה אתה חייב להתאמץ!' למרות שאריק שונא לראות כל סוג של אכזריות לבעלי חיים, הוא מודה שהציד והדיג מושכים אותו. 'אחת התקופות הכי מרגשות שהיו לי הייתה ירי בארנבות מג'יפ בקליפורניה', הוא אמר לי. 'אבל כשראינו זוג צבאים, לא נתתי לאף אחד לירות בהם. סוג של אינדיבידואל סותר, לא? לחימת שוורים היא מחזה אדיר. איפה עוד אפשר לראות אדם מתמודד עם מוות בזירה? החופש והזכות להתבטא - אלו הדברים הכי חשובים בחיים שלנו', מסכם אריק".
מישהו מכם יכול לעזור בבקשה לג'ק קאסידי?
ביוני 1969 פורסם ברולינג סטון כי הבסיסט של להקת ג'פרסון איירפליין, ג'ק קאסידי, איבד את גיטרת הבס שלו מתוצרת GUILD. כל זאת לאחר הופעה כאוטית בקנזס סיטי. המספר הסדרתי שלה הוא 16265. בעיתון נכתב כך: 'אם אתם רואים מישהו מנגן בגיטרה הזו, תצמידו אותו מבלי שיוכל לזוז, תקחו ממנו מיד את הבס ותתקשרו ללהקה שתבוא לקחת את האבדה'. הלהקה מציעה פרס למוצא. לקאסידי לקח שנה וחצי להתאים את הגיטרה הזו לפי דרישתו'.
אייטם על להקת LOVE בשנת 1970 בעיתון ביט אינסטרומנטל:
"בשנת 1967 הופיע בלייבל ELEKTRA תקליט בשם DA CAPO של להקה מלוס אנג'לס כמעט בלתי מוכרת בשם LOVE.
זה לא בדיוק התפוצץ בסצנה, אבל דור האהבה צץ עם חרוזים ופעמונים, תגית הרוק המתקדמת הפכה במהירות לאופנתית, והחוף המערבי של אמריקה היה המקום שבו זה קרה. הגיע הזמן והתקליט הוכתר כיצירת מופת של מוזיקאים ומאזינים בעלי אבחנה. עד מהרה הפכה האהבה הזו לשם כמו של כת.
הלהקה למעשה הקליטה אלבום אחד לפני 'דה קאפו', שנקרא פשוט LOVE, שלא הבחינו בו הרבה. לפני שהשנה נגמרה, החבורה הוציאה אתFOREVER CHANGES, אלבום שנחשב בדרך כלל אפילו טוב יותר מקודמו. מאז, כמעט שום דבר לא נשמע על הלהקה עד שאלבום חדש,FOUR SAIL, הופיע בשנת 1969. ובינתיים, הלהקה הפכה לחידה הגדולה של להקות הרוק בחוף המערבי. מנהיג הלהקהמלכתחילה היה ארתור לי, שנחשב על ידי רבים, כולל ג'ק הולצמן, נשיא חברת התקליטים ELEKTRA, כגאון. המוזיקאים האחרים השתנו מאלבום לאלבום; נראה שהקבוע היחיד הייתה דמותו האקסצנטרית של ארתור לי שכתב את רוב השירים.
היו הרבה שמועות על הלהקה. שמענו שאי אפשר לפתות אותה להופיע הרחק מהמאורה שלה - אפילו על ידי הצעות ענק, אם כי צד אחד של 'דה קאפו' כלל רצועה אינסטרומנטלית של 19 דקות, שהיה ללא ספק ג'אם, מה שמעיד שהחבורה בהחלט יכולה לנגן בכלים שלה אבל גדלו אגדות על התנהגות יוצאת דופן בקרבה. בסוף השנה שעברה החלו להתגבר השמועות הישנות על כך שארתור לי ולהקתו מגיעים לבריטניה. הקבוצה שיצרה את FOUR SAIL הייתה אמורה להופיע, מה שהיה קשה להאמין מאז הסיפור על הבידוד הקנאי לכאורה שלה. אבל לבסוף זה תוקן, ובתחילת השנה, חברי הלהקה עשו את ההופעה הראשונה שלהם מחוץ לארה"ב באולם SPEAKEASY בלונדון. ארתור לי מנגן בגיטרה, ג'ורג' סורנוביץ' בתופים, פרנק פיאד בבס וגארי רולס בגיטרה מובילה. הם עלו לבמה באחת וחצי בלילה, והתחילו. לקח להם זמן להיכנס להילוך, אבל אחרי חמישה או שישה שירים, הקהל האדיש, בדרך כלל, שכח את הבירה שלו והתחיל להיכנס לגרוב, למרות שחלק מהשירים לא שוחררו עדיין בתקליט.
לבסוף הלהקה עזבה את הבמה ב-3:15 לפנות בוקר, לאחר שהוכיחה לכולם שהיא להקה חיה טובה להפליא. למחרת הלכתי לפגוש אותה בפנטהאוז המפואר ביותר שהיא שכרה לסיבוב הופעות בן ארבעה שבועות. הדלת נענתה על ידי דני קרסקי, מנהל הלהקה, ואני הוכנסתי לטרקלין העצום שבו הקבוצה, פרט לג'ורג', הייתה באמצע משחק. ניתן היה להבחין כי ארתור הוא שנתן את הטון. אם ארתור צוחק, כך גם שאר הבנים.
שאלה ראשונה. מה הם חשבו על ההופעה הבריטית הראשונה שלהם? 'בנאדם, זה היה הקהל הכי טוב שהופענו מולו אי פעם', אמר ארתור, ונראה שהוא רציני לחלוטין. גארי ופרנק הסכימו. הערתי עד כמה צליל הבמה שלהם בלילה הקודם דמה לצליל המוקלט של האלבומים שלהם; לא דבר של מה בכך בהתחשב במורכבות ובתחכום של הגרסאות המוקלטות. כמו כן, מבין הארבעה שהם עכשיו להקת LOVE, רק לארתור היה קשר לשירים המוקדמים. 'זו באמת מחמאה', אמר ארתור, שהוסיף כי הלהקה ניסתה במודע להשיג את אותו הצליל ללא הרבה תקווה להצלחה.
נראה שזו להקה מאוד מלוכדת. זרם מתמיד של צחוק ובדיחות פרטיות הם מנת חלקה. 'כולנו באמת שמחים שהגענו לבריטניה', אמר ארתור. 'רצינו מזה זמן מה'. ללהקה כבר יש קשר אחד עם אנגליה. קוראי עטיפות תקליטים אולי שמו לב שדראצ'ן ת'יאקר, המתופף של ארתור בראון לשעבר, תופף בכמה רצועות בתקליטי הלהקה האחרונים. הוא היה עם הלהקה ארבעה חודשים, ואמר שהוא לא חושב שזו אחת מנקודות השיא בחייו; הוא גם סבר שללהקת LOVE אין נוכחות בימתית, לפי ציטוט שפורסם לאחרונה בעיתון זיג זאג. אם הוא היה רואה את הלהקה בערב הראשון שלה בלונדון, אולי הוא היה משנה את הדעה שלו".
כריסטין אן קריק לא אהבה, בשנת 1967, את התקליט החדש של הביטלס (סרג'נט פפר) וכך כתבה למלודי מייקר:
"כמה זבל ושטויות הוציאו הביטלס בתקליטם. רעשים חסרי הגיון, ובנוגע לשירה - החתול של השכן יכול לשיר טוב יותר".
להקת יס מודל מרץ 1971.
"הם צריכים להשמיע את PEACHES EN REGALIA של פרנק זאפה במקום להשמיע כל הזמן שטויות בבי.בי.סי". זו הייתה דעתו הכנה של ג'ון אנדרסון, הסולן של יס, שבא לבקרו בביתו בקנסינגטון. כמבקר גלוי נגד מדיניות הרדיו של אותה תחנה, הוא המשיך ואמר לכתב NME. "זה מצער שהבי.בי.סי עדיין ממשיך לנגן את מה שהוא מכנה 'השירים הפופולריים', שרובם עשויים בצורה גרועה מאד.
אני לא לבד כשאני אומר שהרדיו במדינה הזאת באמת צריך להיפתח ולהראות כמה סימנים של מודעות. אני לא מתכוון שהם צריכים להציף את גלי האוויר במוזיקה מתקדמת, אבל הם צריכים להיות הרבה יותר בעלי אבחנה במה שהם בוחרים לנגן". לבית של אנדרסון נכנס אז גיטריסט הלהקה, סטיב האו.
להקת יס לא הגיעה לעמדה הנוכחית שלה בן לילה. נדרשו לה שנתיים ארוכות של נחישות קשה ושלושה אלבומים ראויים לשבח כדי להתקדם כראוי. כעת, לאחר שהשיגו דריסת רגל איתנה, חמשת חברי הלהקה היו להוטים להרחיב כל פן של היכולות המוזיקליות שלהם.
אנדרסון: "רק לפני כמה ימים פנתה אלינו התזמורת הסימפונית של לונדון כדי שנופיע איתה ברויאל אלברט הול. אני מבין שזה יהיה פיוז'ן של מוזיקה חשמלית מודרנית עם תזמורת. אני חייב להבהיר שאנחנו לא רוצים לעשות קטע של 'רוק פוגש קלאסי'. בכל מקרה, בטח יש להם רעיון טוב מאוד לגבי מה שהם רוצים לעשות, כי הם אלו שיזמו. בכל הנוגע למופעים שלנו, אנחנו מתכוונים להגיע לממדים רחבים עוד יותר על ידי שימוש בדברים אלקטרוניים.
כרגע אנחנו פותחים את ההופעות עם שימוש בהקלטת היצירה 'כה אמר זרתוסטרא', מהפסקול של '2001' שמושמעת דרך מערכת ההגברה. תאמין לי שזה באמת מעיר את הקהל והופך אותו לקשוב ביותר".
בשלב זה סטיב האו התערב: "בלי להיות יומרני, יש לנו תכניות לנגן חצי שעה מוקלטת של קלאסיקות פופולריות לפני שנעלה על הבמה. אנחנו מרגישים שזה יכניס גם את הלהקה וגם את הקהל לאווירה נינוחה וגם ייתן לחלק מהאנשים את ההזדמנות הראשונה שלהם לשמוע מהמוזיקה הכי טובה שנכתבה ובוצעה אי פעם. השאיפה האישית שלי היא בסופו של דבר לנגן את CONCIERTO DE ARANJUEZ בהופעה. כרגע, זה הרבה מעבר ליכולתי, אבל אולי אני אצליח להגיע לזה בעוד 15 שנים".
השנה היא 1970 ולהקה בריטית חינמית בשם HAWKWIND יורדת על להקות יקרות כמו... FREE.
"הופענו לא מזמן לצד להקת FREE ונדהמנו לגלות שהיא קיבלה 800 ליש"ט עבור כמה שירים שנשמעו לגמרי אותו הדבר. אנשים כאלו יוצאים לשוק במחירים מגוחכים. אנחנו מוכנים לקבל כסף על הופעותינו באוניברסיטאות כי יש שם כסף, אבל אנו רוצים לעזור למועדונים השונים ולהופיע בהם בחינם".
ג'ון לורד (האורגניסט של דיפ פרפל) מודל מרץ 1971.
במאמר זה תגלו כיצד המוזיקאי המוכשר הזה תיאר, כבר אז, את הקריירה המוקדמת שלו. שתהיה לכם קריאה מהנה.
ג'ון לורד היה אז מעורב מאוד בתנועה להרחבת אופקים מוזיקליים. הוא סבל ייסורים רבים כתוצאה מהקונצ'רטו שדיפ פרפל ביצעה עם התזמורת הפילהרמונית המלכותית, אך לא נתן לסערה ואי ההבנה שנגרמו כתוצאה מכך להרתיע אותו.
"אני לא בהכרח מאמין בערך של מדיה מעורבת - זה לא מונח שאני אוהב, אבל אני לא יכול לחשוב על משהו יותר טוב, כי הפער בין מוזיקאים קלאסיים למוזיקאי הרוק מתרחב מדי יום", הוא הסביר אז לכתב NME.
"מבחינתי, מוזיקה תמיד צריכה להיות כיף, זה לא צריך להיות מאמץ - לא למוזיקאים ולא לקהל. המטרה שלה היא תקשורת, בידור, וככל שהענפים השונים מתרחקים זה מזה, כך יש פחות סיכוי שהמוזיקה תציל את העולם. ג'ון בירץ', מפיק ההקלטות שלנו, עלול ללכת לראות נגן צ'לו ולהתרגש ולבכות מהמוזיקה. אז הוא היה שואל מי המוזיקאי והיה נאמר לו 'זה רוסטרופוביץ', הוא רוסי' והוא היה חושב, 'אהה, אז רוסים הם לא רק קומוניסטים מחורבנים'.
זו דוגמה לסוג ההשפעה שיכולה להיות למוזיקה כאמצעי תקשורת, ובגלל זה אני מאמין שיש צורך במדיה מעורבת כי אם כל המוזיקאים יתאחדו ויפסיקו לצעוק אחד על השני, יש סיכוי שהם יהיו מסוגלים לתקשר ואולי אנשים אחרים יצליחו גם כן בהשפעה זו.
רוק'נ'רול מכסה ספקטרום שלם של מוזיקת פופ. מצד שני, אני לא חושב שצריך לקום ולהניף שלטים. זה צריך להיות לא מסובך ולא עמוס בפוליטיקה. אם זה יהפוך לדבר פוליטי אחרי האירוע - בגלל היכולת שלו להגיע לאנשים - זה בסדר, אבל לא לפני כן.
ספגתי מכות מאנשים שונים על כך שניסיתי לשים מוזיקת רוק בעולם שלהם, על ידי ביצוע הקונצ'רטו והיצירה 'סוויטת ג'מיני', אבל לא ניסיתי לרומם את הפופ בשום צורה. רק ניסיתי ליצור רמה חדשה למטרת הנאה. כל מה שצריך לעשות זה ללכת ולפתוח את האוזניים. גם אם חבר אחד מקהל של 12,000 איש קולט את זה, האז השגתי בזה משהו.
המטרה הראשונה של מוזיקה היא לבדר. ואז, בסדר, לך ותכתוב את החיבורים שלך על איך וודסטוק הפך לקול של הצעירים. אסור למוזיקאים לעלות לבמה ולחשוב על עצמם כחיה פוליטית. שירי המחאה המוקדמים של דילן היו בסדר כי הם היו אמנות טובה".
לורד נסע עם אותו כתב NME להופעה של דיפ פרפל , ב-27 בפברואר 1971, באולם BIG APPLE שבברייטון. המבנה, בו שכן האולם הזה, נבנה ב-1923 והיה בו מקום ל-1,500 איש. ביולי 1967 נהרס המקום, שופץ והפך לאולם בינגו כשבסוף שנת 1970 הוסב מחדש לאולם הופעות.
למרות שזה היה מקום שאפשר לרקוד בו, נהג הקהל בתקופה ההיא לשבת בהופעות ולהקשיב. הנהלת המקום דאגה לפנק ולספק לקהל זה כמויות גדולות מאד של כריות, כשהמנהג המקומי היה לערוך מלחמת כריות המונית בין האנשים. כשדיפ פרפל הגיעה להופעה שם, ריחפה מעל ראשה הצלחה של תקליטונה החדש STRANGE KIND OF WOMAN.
ההופעה עברה בהצלחה כשמיד עם סיום ההדרן פרצה באולם, לתדהמת חברי הלהקה וכתב ה-NME, מלחמת כריות היסטרית שכיסתה את כל המתחם, כולל הבמה, בנוצות. זה היה סימן לכך שהקהל אהב את ההופעה.
להקת יס הופיעה שם שבוע לאחר מכן ונהנתה גם היא ממפגן הכריות, אך כל העניין הסתיים כחודש לאחר מכן כשהאולם סגר את שעריו והבניין כולו נהרס.
חייו המוקדמים של ג'ון והאסוציאציות המוזיקליות שלו היו מלאים במספר השפעות מרחיקות טווח מהכנסייה ועד גרהאם בונד וגילברט וסאליבן. המגע הראשון שלו עם מוזיקה היה בבית ספר בכנסיה מחד גיסא ונגינה בפסנתר ישן וחבוט שהיה שייך לאחת מדודותיו.
אביו ניגן בסקסופון בלהקות ריקוד מאז נקודת השנה וכשחשד שבנו הצעיר מגלה נטיות מוזיקליות, מיהר וארגן לו שיעורי פסנתר. לורד לא אהב את זה. "שנאתי את זה. חשבתי שתוך שלושה או ארבעה שבועות אני הולך לנגן כמו הדודות שלי אבל זו הייתה עבודה קשה ומעולם לא הייתי מעריץ של עבודה קשה, למרות שלפעמים אני מבין את נחיצותה".
לורד האב היה נועל את בנו בחדר הקדמי בבית ומכריח לו להתאמן. פעם אחת, כבונוס מפנק, הוא לקח אותו לאולם דה מונפור, כדי לראות את טד הית' בהופעה. "נהניתי מזה", נזכר לורד. "אבל הייתי בן אחת עשרה או שתים עשרה לפני שהתחלתי להיכנס לפסנתר. קיבלתי מורה חדש שהיה פסנתרן ברסיטל של הבי.בי.סי והוא היה מבריק. הוא הראה לי איך ליהנות מזה במקום רק ללמוד את הטכניקה".
מורה נוסף שלורד למד אצלו, ג'ון פאלמר, היה פסנתרן ג'אז שהשמיע לו מבחר אלבומים של אנשים כמו מיינרד פרגוסון, דייב ברובק ומיילס דייויס. באותו זמן, לורד נהנה בעיקר מאנשי רוק'נ'רול כבאדי הולי וג'רי לי לואיס. החשיפה לעולם הג'אז פתחה את ראשו.
בזמן שעבד ביום במשרד של עורך דין, לורד התעניין בתאטרון בלילות והופיע כשחקן במחזה של בית הספר שלו. הוצע לו ללכת לבית ספר לדרמה, הוא הגיש בקשה לאודישן ולהפתעתו התקבל.
"הלכתי לבית הספר המרכזי לדיבור ולדרמה וקיבלתי מילגה לשנה הראשונה. הייתי בהמון קבוצות חובבים קטנות ומוזיקה הייתה עבורי מהנה מאוד, אך לא יותר. אף פעם לא חשבתי על זה כעל מקצוע. בית הספר לדרמה היה עבודה קשה יותר מכל מה שהכרתי בחיי, אבל הצלחתי להישאר שם במשך שלוש השנים. אחרי שנתיים לימדו אותנו שיטת סטניסלבסקי. הנגידים לא אהבו את זה ובמכה אחת הם פיטרו את כל צוות המורים. כולנו אמרנו למורים שלנו, 'אם אתם רוצים להתחיל בית ספר חדש לדרמה, נבוא אליכם' - וכשהם התחילו את מרכז הדרמה של לונדון מסרנו את ההתפטרות שלנו ואיבדתי את המענק שלי.
פתאום מצאתי את עצמי רעב באמנות ולא אהבתי את זה, כי לא באמת רציתי להיות שחקן. עזבתי אחרי שישה חודשים בהם בקושי אכלתי וגרתי בבית מעופש עם חולדות. הייתי גאה מכדי לחזור הביתה".
כשישב בפאב לילה אחד והשתכר, פנה אליו בחור והציע לו לעבוד בפסנתר בלהקת בלוז עם סיכוי להרוויח שש ליש"ט בשבוע. הוא הצטרף לקומבו של דון ווילסון ומצא את עצמו מנגן בחתונות רוב הזמן, אבל כל זה הוביל למודעות חדשה.
"המוזיקה הזו הייתה חדשה עבורי ונהגתי ללכת ולצפות בסיריל דייויס ואלכסיס קורנר במועדון מארקי ואת הרולינג סטונס במלון סטיישן, בריצ'מונד. התחלנו לקבל עוד הופעות בלוז אבל המנהיג היה בן שלושים וחמש וזה לא קרה - הוא היה בחור נחמד אבל קצת מרובע.
הוא לימד אותי הרבה על בלוז. לא ידעתי שהרוק'נ'רול בא ממוזיקה מהסוג הזה, חשבתי שזה הגיע דרך באדי הולי. בערך באותה תקופה, שמעתי תקליטון מורחב (EP) של מאדי ווטרס שהיה בו אורגן האמונד וזה הדהים אותי. מיד חשבתי שאני חייב להשיג אורגן כזה. שמעתי שגרהאם בונד מנגן באורגן והלכתי לראות את רביעיית גרהאם בונד בקביעות, מאותו רגע.
הלכתי לחנות כלי נגינה והיה בפינה אורגן שהשמיע צלילים נהדרים. חשבתי שזה הכלי בשבילי ושמתי פיקדון. זה היה אורגן מתוצרת LOWERY ומכיוון שהיה לנו עכשיו אורגן בלהקה, לוח ההופעות שלנו התמלא והתחלנו לקבל הרבה יותר הופעות בלוז וקניתי מגבר לזלי לאורגן הזה. יום אחד ישבתי בבית הקפה ג'קונדה שברחוב דנמרק, רחוב המו"לים התוסס של לונדון, וניגש אליי מתופף שחיפש עבודה. מכיוון שההרכב שלנו חיפש מתופף טוב, ערכנו לבחור הזה אודישן וגילינו שהוא משתלב בצורה אידיאלית.
אז קיף הארטלי הצטרף והלהקה הפכה למקצוענית ושינתה את שמה ל- ARTWOODS (על שם הזמר, ארט ווד). לורד קנה אורגן האמונד, בהשפעה ברורה של גראהם בונד וג'ימי סמית'. אבל עדיין היו בעיות.
"נמאס לנו מהבלוז, לא יכולנו לשחזר את הסאונד שהיינו רוצים לעשות. כולנו היינו אנשי ג'אז באמת אבל אנשים לא רצו להקשיב לזה הרבה, הם רצו לרקוד. הכנסנו למוזיקה אלמנטים של ג'יימס בראון ואוטיס רדינג והמוזיקאים האמריקנים הפ'אנקיים. נמאס לי אז להעתיק את סגנון הנגינה של ג'ימי סמית' וחיפשתי משהו אחר לעשות".
לורד אכן מצא את זה, אבל רק במקרה ולא בתכנון. למרות שהוא לא ידע זאת בזמנו, זה היה אמור להשפיע רבות על המוזיקה שלו בשנים מאוחרות יותר ובשלב מסוים כמעט הוביל לפירוק הקלהקה שלו.
"עשינו קטע אחד קבוע רק עם אורגן ותופים ולילה אחד, בלי סיבה, פשוט ניגנתי פוגה של באך וזה התקבל במחיאות כפיים אדירות. הופענו אז בקביעות ב'מועדון 100' ברחוב אוקספורד וקיבלנו את אותו קהל כל שבוע. הם תמיד רצו לשמוע את הפוגה של באך.
זו הייתה הפעם הראשונה שחשבתי להשתמש במוזיקה קלאסית. בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, לא קיבלתי את הרעיון הזה מקית' אמרסון והוא לא קיבל את זה ממני. עשינו בלהקה גרסה של השיר SHAKE שהתחילה עם קצת צ'ייקובסקי וזה הגיע לרמה מגוחכת - אבל זה עבד".
בתחילת 1966 הופיעה הלהקה בצרפת ומיד לאחר מכן הקליטה תקליטון מורחב (EP) בשם JAZZ IN JEANS. התקליטון הזה, שלא ממש שיקף את הקטע המדליק של הלהקה בהופעותיה, הכיל שירים שמאלציים כמו A TASTE OF HONEY. לתקליטון הזה הייתה בזמנו השפעה על הנזק התדמיתי שספגה הלהקה. אך העניין שוקם עם תקליטון, שהיה קאבר לשיר של סאם ודייב, בשם I TAKE WHAT I WANT. השיר הזה הפך ללהיט מינורי באנגליה. העיתונים הבריטיים שיבחו את התקליטון הזה.
באוגוסט 1966 פורסמה ידיעה, בעיתון ביט אינסטרומנטל, על אורגן ההאמונד של ג'ון לורד: "ג'ון לורד חתך לאחרונה את האורגן שלו לשניים. לא, זה לא היה מעשה של פרחחים באולם ריקודים. הוא ביקש את זה וזה עלה לו 60 ליש"ט. זה שירות שמעניקה חברת האמונד, שמאפשר סחיבה נוחה יותר של הכלי. לורד אמר אז לעיתון: 'הם חתכו את זה ממש מתחת לקלידים כך שהמנועים נמצאים בצד אחד והמגבר והרמקולים בצד השני. הם בנו לי את זה כך שכשמניחים חלק אחד על השני, הם מתחברים מיד והאורגן פועל. זה אומר שקל לנייד את האורגן מעכשיו. גם קל יותר לשים את זה ברכב הסעות. וגם זה חוסך את הבעיה של לסחוב את האורגן בחדרי מדרגות". למרות זאת, התלונן לורד שנים לאחר מכן על בעיות גב עקב סחיבת האורגן הזה.
ב-22 באוגוסט 1966 הופיעה הלהקה לראשונה במועדון מארקי הלונדוני. עיתון מלודי מיקר פרסם ביקורת אוהדת על ההופעה הזו ושיבח בעיקר את האורגניסט.
חברי הלהקה גילו קושי רב בלייצר תקליטונים שיהיו להיטים והחליטו להתמקד ביצירת תקליט. אך לרוע המזל הם לא הצליחו לכתוב חומר מקורי וראוי לזה. מבקרי המוסיקה החלו בשלב הזה לאבד עניין בלהקה וראו בה פשוט להקת קאברים. התקליט, ART GALLERY, יצא בנובמבר 1966 אך לא הצליח לשקף את הסאונד המדליק באמת שהיה ללהקה בהופעותיה. הביקורות היו מעורבות. בסוף שנת 1966 הבינה חברת התקליטים DECCA שלא תקבל עוד להיט מהלהקה והחליטה להעיף אותה. תקליט שני שהוקלט לחברה נשאר במחסנים ולא יצא. השם שהוצע בזמנו לתקליט השני היה ZENA'S TWIGS.
הלהקה לא התייאשה ומצאה מהר חברת תקליטים אחרת שהתעניינה בה, PARLOPHONE. החברה הזו החתימה את הלהקה לתקליטון אחד עם אופציה לתקליט בהמשך. התקליטון יצא באפריל 1967 עם שיר בשם WHAT SHALL I DO אך הוא בקושי נמכר ולפיכך החליטה חברת התקליטים לא להמשיך לאופציית אריך הנגן.
קיף הארטלי, שלא הצליח להתערבב אישית עם החברים האחרים, עזב להצטרף לג'ון מאייאל. מתופף בשם קולין מרטין החליף אותו והלהקה יצאה לסיבוב הופעות בדנמרק. אך כשחברי הלהקה הגיעו לקופנהאגן, הם גילו לתדהמתם שהסיבוב בוטל מבלי שידעו על כך.
באמצע 1967 הכריזה הלהקה על שיתוף פעולה עם מלחין גרמני בשם האנס ברגל, שהיה אמור לספק הופעה של הלהקה עם תזמורת סימפונית גרמנית בסוף אותה שנה. אך הרעיון הזה לא יצא לפועל וכך פספס לורד את האפשרות להיות חלוץ בהבאת תזמורת קלאסית שלמה לנגן עם להקת פופ.
בשלב הזה חתמה הלהקה על חוזה הקלטה עם חברת FONTANA, שהחליטה לשנות את תדמיתה. בתקופה ההיא נמשכו אנשים לגאנגסטרים ולפיכך החליטה חברת התקליטים להלביש את חברי הלהקה ככאלו. ולא רק זה - גם שם הלהקה שונה ל- ST. VALENTINE'S DAY MASSACRE (טבח ביום האהבה). התקליטון היחיד שיצא תחת המותג החדש היה עם קאבר נוסף בשם BROTHER CAN YOU SPARE A DIME. במקור זה היה שיר של בינג קרוסבי מ-1932. והצד השני של התקליטון בא עם קטע מקורי בשם AL'S PARTY, שהוקדש לגאנגסטר ידוע בשם אל קאפון. התקליטון הזה נכשל באנגליה אך קיבל הצלחה מינורית בסקנדינביה וחברי הלהקה יצאו להופעות שם על מנת לקדמו. הכישלון באנגליה הביא את הלהקה להבין שאין הרבה עתיד וההחלטה להתפרק הייתה בלתי נמנעת.
לורד: "הגעתי למצב גדול של אכזבה ממה שעשיתי ולא ידעתי למה. חשבתי 'אם אעזוב, מה עוד אני יכול לעשות?' ולא היה כלום. זה היה מבוי סתום ולא יכולתי לחשוב מה עוד לעשות. בסופו של דבר, אמרתי שאני הולך לעזוב וארט ווד אמר שגם הוא רוצה לעזוב. הוא היה נשוי ומאס בחיי להקה. הגעתי לאורח חיים לא פשוט, התאכסנתי אצל אמא של ארט והיא האכילה אותי ונתנה לי סיגריות. המוזיקה שלי סבלה, אף אחד לא גרם לי להילחם יותר".
לורד הגיע לשלב קריטי בקריירה שלו והוא היה צריך לקבל החלטה - האם להמשיך עם המוזיקה או לא.
הוא הקים מיד אחרי הפירוק להקה בשם THE SANTA BARBARA MACHINE HEAD ומעניין אם שם הלהקה הזו ישפיע על בחירת השם לתקליט של דיפ פרפל משנת 1972 בשם MACHINE HEAD. שלושה קטעים הקליט ההרכב הזה, שיצאו מאז בכמה אוספים של חברת התקליטים IMMEDIATE. לאחר מכן הצטרף לורד כקלידן בלהקת THE FLOWERPOT MEN שהצליחה עם להיטה LET'S GO TO SAN FRANCISCO. לורד לא ניגן בגרסה האולפנית הידועה של השיר הזה.
במהלך סיבוב ההופעות עם הלהקה הזו פגש לורד בסיסט בשם ניק סימפר, ששידך בינו לבין הגיטריסט ריצ'י בלאקמור. הם החלו ברעיון להקמת להקה. בהמשך אכתוב פוסט על תהליך הקמת הלהקה הזו שתיקרא דיפ פרפל.
הסופרסטאר של מחר? קבלו את ריק ווייקמן, הקלידן החדש של להקת STRAWBS (שנת 1970)
פרדי מרקיורי מודל ינואר 1976.
בסוף השנה הקודמת חגגו מרקיורי וחבריו ללהקת קווין הישג ענק, עם הסינגל "רפסודיה בוהמית", שלא הרפה מהמקום הראשון במצעד הבריטי, והאלבום "לילה באופרה".
"אני עומד לנפץ כמה אשליות", חייך אז פרדי לכתב עיתון SOUNDS. “רפסודיה בוהמית היה רק אחד מהקטעים שכתבתי לאלבום. הוא היה עוד אחד מקבוצת השירים שכתבתי לתקליט ובשלביו הראשונים כמעט דחיתי אותו, אבל אז הוא גדל וגדל. כשהיינו באמצע התהליך של הקלטתו, התחלנו לחשוב על הוצאתו כתקליטון. היו כמה שירים שהתמודדו על זה, כשאחד מהם אף היה THE PROPHET'S SONG, של בריאן - אבל אז 'רפסודיה בוהמית' נראתה הכי מתאימה.
הייתה תקופה שהאחרים רצו לחתוך את זה קצת, אבל סירבתי. אם הוא עומד לצאת החוצה, הוא יהיה בשלמותו. ידענו שזה מאוד מסוכן, אבל היה לנו כל כך הרבה ביטחון בשיר הזה ובכל זאת עשיתי זאת. זה היה ייצוג טוב של מה שעשתה קווין באותה תקופה. הרגשתי, מתחת לכל זה, שאם זה יצליח - זה יזכה בכבוד רב.
הרבה אנשים אמרו לי, 'אתה בטח צוחק, הם לעולם לא ישמיעו את זה ברדיו. אנשים בחברת EMI היו המומים. 'סינגל של שש דקות?? אתה בטח צוחק!!'. אז אני הוא שצחק האחרון.
אני נהנה מהאולפן, כן. זה החלק המאומץ ביותר בקריירה שלי, למען האמת. זה כל כך מתיש, נפשית ופיזית. זה סוחלט אותך לגמרי. לפעמים אני שואל את עצמי למה אני עושה את זה. אחרי הקלטת האלבום השלישי שלנו, SHEER HEART ATTACK, היינו כבר גמורים ואמרנו שיותר לא נעשה כך. ואז תראו מה קרה עם האלבום הרביעי!
אני חושב שזה בעצם הבסיס של קווין. היינו מאוד מוקפדים. זה הפך עכשיו לאובססיה בצורה מצחיקה, מחוסר מילה טובה יותר לתיאור המצב. אנחנו מרגישים שעלינו לשפר את הסטנדרט שיצרנו, בשביל שביעות הרצון שלנו.
יש לי מוסר עבודה מחמיר עם עצמי. השירה, היא הצד החזק שלי, במיוחד הרמוניות ודברים כאלו. בתקליט השני של קווין (QUEEN II) השתוללנו, אבל באלבום הזה (לילה באופרה) הגבלתי את עצמי במודע. זה הפך את הצד של כתיבת השירים להתחשב בזה, ואני חושב שאלו כמה מהשירים החזקים ביותר שכתבנו אי פעם”.
גם על החיצוניות שלו היה לו מה להגיד לעיתונאי ההוא.
"תמיד שמתי לק שחור ביד אחת. למה? אני לא יכול לחשוב על תשובה. זה התחיל בימים הראשונים של הלהקה, כשהקונספט של שחור ולבן היה ממש חזק אצלנו. אהבנו מאוד להתלבש בשחור, אבל אז נכנסנו ללבן כי נהיינו מודעים מאוד לאיך שזה נראה בעין המתבונן. זה הגיע לשיא בתקופת האלבום השני. זה פשוט התפתח למקום שבו הייתה קבוצת שירים שיכלה להיחשב תוקפנית, או הצד שחור של התקליט, והיה גם הצד החלק יותר, שהיה הצד הלבן".
על השיר DEATH ON TWO LEGS: "המילים הגיעו בקלות רבה... נניח שהשיר הטביע את חותמו. החלטתי שאם אני רוצה להדגיש משהו חזק, אני יכול ללכת על דמות של חזיר שלם ולא להתפשר. היה לי קשה לנסות להעביר את המילים ורציתי להפוך אותן לגסות ככל האפשר. הגרון שלי דימם, כל הזמן. שיניתי מילים כל יום בניסיון להפוך אותו למרושע ככל האפשר. כשהאחרים שמעו את זה לראשונה, הם היו במצב של הלם. כשתיארתי את זה הם הלכו, 'אה כן', ואז הם ראו את המילים והם נבהלו מזה. אבל בשבילי הצעד נעשה ואני הייתי שקוע בו לגמרי. האלבום היה זקוק לפתיחה חזקה ואיזו דרך טובה יותר מאשר לומר את המילים הראשונות 'אתה מוצץ את הדם שלי כמו עלוקה'? בהתחלה הייתה אמורה להיות ההקדמה ואז הכל נעצר והמילים הן 'אתה מוצץ את ה... שלי' - אבל זה כבר הלך רחוק מדי".
ידיעה בעיתון בריטי על פסטיבל אלטמונט, בסוף שנת 1969, בו ביקש מיק ג'אגר מהקהל להירגע... והקהל לא נרגע. זה הסתיים בדקירת אדם למוות.
להקת BLIND FAITH מודל אוקטובר 1969.
חברי הלהקה היו אז בקנדה וענו, בבית המלון, לשאלותיו של כתב עיתון NME.
שאלה: איך נוצרה אמונה עיוורת?
אריק קלפטון: סטיב (וינווד) ואני בדיוק התכנסנו והתחלנו לדבר על לעשות כמה דברים. להקליט דברים ביחד, אתה יודע. ככה זה התחיל. בדיוק התכוונו לעשות אלבום... ודברים כאלו. ואז ג'ינג'ר אמר שהוא רוצה להצטרף ולעשות כל מה שאנחנו רוצים לעשות. אז החלטנו שאנחנו רוצים לסחוב את הדבר רחוק יותר, והשגנו את ריק. אחר כך הייתה לנו להקה, והחלטנו שאנחנו רוצים לצאת לעבוד, וזהו.
שאלה: איך הכרת את ריק?
קלפטון: אני מכיר אותו בערך שנתיים או שלוש, רק מעבודה באותם מקומות באנגליה. הוא היה בלהקת פאמילי. ידעתי שהוא זמר טוב ויכול לנגן מצוין, וזה הבחור שרצינו.
ריק גרץ': לפני פאמילי נהגתי לנגן בלהקות שונות בסביבה שגרתי בה בשם לסטר, שנמצאת במידלנדס. הכרתי בערך את סטיב ואריק, ואז יום אחד הם פשוט צלצלו אלי וזהו.
שאלה: האם שניכם באמת הייתם אחראים על פתיחת אמונה עיוורת?
סטיב וינווד: טוב כן, אני מניח שאריק עשה את הצעד הראשוני.
שאלה: כשעזבת, האם היה לך מושג מיידי שאולי אתה עושה משהו עם אריק אחרי שלהקת טראפיק תתפרק?
וינווד: לא, זה היה אחרי שטראפיק התפרקה, כשאריק ואני התכנסנו והתחלנו לנגן ביחד.
שאלה: אני יודע שזה בטח נשאל מיליון פעמים בעבר, אבל למה עזבת את טראפיק?
וינווד: מעולם לא באמת חשבתי לענות על זה. זה היה בתקופת ירידה, אבל תקופות ירידה קורות בכל מקרה, זה פשוט קורה, וכולם הרגישו שזה מספיק.
שאלה: כשראיתי איך שני שליש מלהקת CREAM הגיעו לבליינד פיית', יש הרבה השערות שהלהקה ההיא התפרקה רק כדי להיפטר מג'ק ברוס. יש בזה משהו?
קלפטון: ובכן, זו לא הייתה שאלה של להוציא מישהו, כי פשוט נפרדנו. זה היה דבר ספונטני לחלוטין כי לא תכננתי שום דבר בזמן שחשבתי לעזוב את קרים, כי רק רציתי לסיים את זה. נמאס לי מהעבודה ומכל הדברים האלו, ורק רציתי לקחת מנוחה לזמן ממושך בלי שום תוכניות לעתיד בכלל.
שאלה: מה עשית אחרי שעזבת את טראפיק?
וינווד: ביליתי את כל החורף בקוטג' שלי בניסיון לעשות מוזיקה לבד, וזה נהיה קצת מדכא.
שאלה: כמה זמן זה היה?
וינווד: כשלושה חודשים. זה היה בדצמבר, ינואר ופברואר. ניסיתי לכתוב עם עצמי, וזה טוב לדברים מסוימים, אבל זה מאוד לא אנושי. פשוט קיבלתי הרגשה שאני רוצה לנגן עם אנשים במקום עם מכונות.
שאלה: לאיזה סוג של דברים אתה מקשיב עכשיו?
ריק גרץ': כל מיני. כל מה שאני אוהב אני פשוט מקשיב לו.
קלפטון: בלוז וקאנטרי, מוזיקת פולק, רוק'נ'רול.
שאלה: הכל?
קלפטון: לא, לא הכל. אין לי באמת אוזן כזו. אני לא באמת יכול להיכנס להרבה סוגי מוזיקה.
שאלה: מה יוצא לך ממוזיקת קאנטרי?
קלפטון: זו מוזיקה מאוד פשוטה, וזו מוזיקה לשיר. זה קל לנגן, ובכן, אני לא יודע, זה לא קל לנגן, אבל, זו לא עסקה מסובכת, זו מוזיקה טובה פשוטה שהרבה אנשים יכולים להבין, כמו בלוז, גם. פלח שלם באוכלוסיה יכול להבין את זה בלי לדעת על זה כלום, זה רק אחד מאותם דברים בסיסיים שנכנסים לך לראש ולנשמה.
שאלה: האם כתבת את רוב המוזיקה עבור הלהקה הזו?
וינווד: כן, עד כה עשיתי רק קצת יותר מכל אחד אחר.
שאלה: איך הכתיבה שלך מסתדרת?
קלפטון: יש לי הרבה חתיכות בראש. אני מסוג האנשים שלא יכולים לסיים משהו בלי עזרה. אני צריך מישהו שרק יוסיף אקורד, שיכניס את האקורד האחרון בשיר, ואז אני בסדר, אחרת אני לא יכול לסיים אותו.
שאלה: מי עוזר לך לעשות את זה?
קלפטון: סטיב או ריק. ריק כותב הרבה כמו כולם.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר
Comments