top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

באנדל רוק - מקבץ כתבות רוק נדירות מן העבר 9

עודכן: 24 באוק׳ 2023



ברוכים הבאים לבאנדל תשיעי ומעניין של כתבות רוק נדירות מהסיקסטיז והסבנטיז, אותן ליקטתי, ערכתי, תרגמתי וחיברתי בהן את הנתונים. פה תמצאו פרטי מידע מיוחדים ביותר שרוב הסיכויים שלא הכרתם. אז בואו נצא לדרך... קריאה מהנה.


ביולי בשנת 1973 פורסמה כתבה על ואן מוריסון במלודי מייקר.


לקח זמן רב לאיש מבלפסט לחזור אז ולהופיע באנגליה. למעשה, ההפסקה ארכה כשבע שנים. "היו הרבה סיבוכים לפני נסיעת העסקים הזו", הוא אמר. "עכשיו זה נראה כמו הזמן הנכון. הכל פשוט התחבר. לאחרונה נראה שאני לא מופיע הרבה אבל זה לא נכון. אני מופיע כל הזמן. זה פשוט לא מתפרסם כי לא מדובר בהופעות גדולות.


אני הכי אוהב להופיע במועדונים ובאולמות קטנים. אולמות ריקודים, אבל יש מעט מאוד כאלו בסביבה. אנשים נעשים כל כך עצלנים. פעם זה היה כמו בפילמור הישן כשכולם קמו, אבל עכשיו כולם שוכבים על הרצפה בקהל בזמן הופעה. אני אוהב מועדונים כי אתה יכול להיכנס לפרטים אינטימיים יותר של שיר. כשאתה שר על דברים מסוימים, כולם יכולים לשמוע את המילים ואת מה שאתה אומר".


על תהליך הרכבת להקת הליווי שלו: "פגשתי את ג'ון פלטניה הגיטריסט בוודסטוק, בסביבות שנת 1969. הוא היה אז עם להקה שהייתה חתומה בחברת התקליטים בה הייתי חתום, באנג רקורדס. פגשתי שם גם את ג'ק שרואר, איש כלי הנשיפה. הוא וג'ף היו עם להקת הבלוז קולוול-ווינפילד. הבסיסט דייוויד הייז הוא מקליפורניה ועובד בעבר עם הלהקה של ג'סי קולין יאנג. היה לי קשה למצוא את הנגנים הנכונים כשלא ידעתי מה אני מחפש. זה לא זמר עם להקה, או להקה עם זמר - זה עניין שלם".


פלטניה הוסיף: "רוב המוזיקאים מתעסקים רק בדבר אחד, בין אם זה ג'אז או רוק או כל דבר אחר, והם לא רגישים או פתוחים מספיק כדי לדעת שמוריסון מכסה את הכל".


ארבעת נגני הקשת הם מהתזמורת הסימפונית של אוקלנד - ומנהיגם הוא המאסטר של התזמורת, נייט רובין.

מוריסון: "אני אוהב להכין תקליטונים. זה כיף אבל אני חושב שאני מתרחק מזה. אני רוצה להיות מסוגל להוציא אלבומים משולשים ומרובעים, אבל לפעמים זה ממש קשה לעשות זאת. לפני זמן מה חברת התקליטים ביקשה ממני סינגלים, אז הכנתי כאלה - כמו 'דומינו', שלמעשה היה שיר ארוך יותר אבל קוצץ. ואז, כשהתחלתי לתת להם סינגלים, הם ביקשו אלבומים. לא אכפת לי. כל עוד הם משתפים פעולה איתי, אני אשתף איתם פעולה. האלבום הבא שלי יהיה הקלטה של הופעה שלנו".


ואכן, זה יקרה עם האלבום הכפול IT'S TOO LATE TO STOP NOW - נ.ר


על המעבר שלו מוודסטוק לצפון קליפורניה ב-1971: "וודסטוק התחילה להיות מקום כל כך כבד. כשנסעתי לשם לראשונה, אנשים עברו לשם כדי להתרחק מההמולה. ואז וודסטוק עצמה התחילה להיות הסצנה. הם עשו סרט בשם וודסטוק, וזה אפילו לא היה וודסטוק. זה היה במרחק של 60 ק"מ משם. מיתוס נוסף ושגוי. כל העולם ואשתו התחילו להופיע בתחנות האוטובוס, וזה היה ההפך הגמור ממה שהיה אמור להיות שם. אז עברתי לקליפורניה כי שמעתי שיש להם שם תפוזים טובים. למעשה, תכננתי ללכת לשם הרבה לפני כן. המקום הזה מתאים לי".



ביולי 1973 פורסמה כתבה על להקת יס ברקורד מירור.


ג'ון אנדרסון, זמר הלהקה, אמר בה: "אנחנו מאד אוהבים את המוזיקה שלנו. זה כמו תינוק שאנו משגיחים עליו ודואגים שלא יאונה לו רע. הרבה מהמוזיקה שלנו יכולה להסתיים בג'אמים אבל אנו משתדלים לא להיסחף לשם.


את תקליט ההופעה שלנו, YESSONGS, ערכתי בעיניים שלי, כמעריץ של יס. לא באמת ציפיתי שאנשים ירוצו לקנות גירסה נוספת של היצירה CLOSE TO THE EDGE אחרי שכבר קנו את התקליט האולפני, לפני כמה חודשים. אבל הם כנראה מרגישים כלפינו את מה שאני מרגיש כלפי הביטלס. ברור שאני אוודא שיש לי בבית את כל תקליטוני חג המולד של הביטלס, למרות שהרוב בהם מכיל שטויות. לעולם לא אנסה להציב אותנו ברמה של הביטלס, אבל יש הרבה אנשים שוודאי רוצים את אלבום ההופעה שלנו כמזכרת להופעותינו.


דאגתי בעריכה שלא יהיו דיבורים שלנו על הבמה בין השירים, כי האמת היא שאנחנו מדברים לא מעט שטויות. ריק (ווייקמן) הוא היחיד מאיתנו ששווה לשמוע אותו מדבר, וגם זה אחרי שהוא שותה כמה כוסות של בירה. יש שיאהבו את ההומור שלו. אני פחות מתחבר להומור שכזה על הבמה. המוזיקה שלנו מדברת בעד עצמה ואנחנו לא צריכים לדחוק בריק לספר בדיחה כדי לעורר את הקהל.


סטיב (האו) הוא מוזיקאי מאד אנרגטי ויש משהו מאד מיוחד בו. אלן (ווייט) תמיד צוחק מכל דבר וריק נחשב לאביר הנוצץ של המקלדות - למרות שבמציאות הוא יהיה שונה לחלוטין בעיני מי שרואה אותו על הבמה. אין ספק שהוא מוזיקאי מעולה. אבל האמת שלא הערכתי מספיק את ריק כשהצטרף ללהקה. כנראה בגלל המחסור הברור שלי בידע מוזיקלי, בתחום הנגינה. למזלנו, ההערכה הזו השתנתה ולטובה.


באלבום הבא שלנו יהיה רעיון שסטיב ואני יצרנו. עדיין, שלושת האחרים (ריק ווייקמן, כריס סקווייר ואלן ווייט) מעורבים בזה מאד. במקרים רבים, אנחנו לא מסיימים לעבוד על הרעיונות לפני בוא ההקלטות. אנחנו משאירים מקום להוסיף לזה בסשנים עצמם. ברור לי שיש מקור של אור שמוביל אותנו לעשות את האלבום הבא. זה יהיה אלבום כפול עם ארבע יצירות בו. למדנו כיצד לעשות יצירות ארוכות שתופסות צד שלם, בזכות מה שעשינו ביצירה CLOSE TO THE EDGE. יש לנו עכשיו מספיק זמן להכין את האלבום החדש הזה".



באפריל 1974 פרסם עיתון המוזיקה הבריטי NME כתבה על להקת קווין:


"להקת קווין מתוארת על ידי פול ת'ומפסון, מתופף להקת רוקסי מיוזיק' כלהקה מאולפת מדי. ניק קנט, מהעיתון שלנו, כינה אותה "דלי של שתן". עם זאת, הלהקה הזו עברה ממצב של אלמוניות למצב היותה סופרסטארית תוך כחצי שנה. פרדי מרקיורי הוא בחור די רגיל. הוא משתמש בלכה שחורה לציפורני ידו, איי ליינר רגיל והוא גם מיישר את שיערו עם מלקחיים חשמליים רגילים. אם נאמר לו כי המלכה הולכת להיות גדולה - הוא ישיב שהוא כוכב כבר עכשיו והכוכבות הזו מתאימה לו ככפפה ליד. תשאל אותו אם הוא משונה והוא יסתובב ויגיד: 'אני הומו כמו נרקיס, יקירי'. (יש לו הרגל לומר "יקיר" בסוף כל משפט). המתופף רוג'ר טיילור מספר: "פרדי הוא רק האני הטבעי שלו". מלבד ניק קנט, שהגדיר את האלבום הראשון שלה כ"דלי שתן",להקת קווין לא הוזכרה רבות ב- NME.


אך למרות זאת הצליחה להגיע למקום השני בסקר שערך העיתון על הלהקות החדשות הטובות ביותר. השבוע עושה הסינגל של הלהקה, SEVEN SEAS OF RHYE, את הופעת הבכורה שלו במצעד, ימים ספורים לאחר שחרורו. בקרוב יהיה זה גם האלבום השני של הלהקה שכנראה יילך באותה דרך להצלחה. אתם יכולים לשנוא את להקת קווין אבל היא יכולה לעוט עליכם ולגרום לכם להבין שהיא ענקית.


עבור להקה שעדיין נמצאת במצב כלכלי ללא רווחים יש לה כמות מדהימה של ציוד ומערכת תאורה שדייויד בואי היה מקנא בה. יש לה גם מופע שגורם לך לתהות כיצד לקח לה כל כך הרבה זמן להגיע לאן שהיא עכשיו.

כל אחד מחברי הלהקה הוא אקדמאי. כולם בעלי תארים. וכלהקה חכמה - היא לא תיתן לאנשים לעבוד עליה.


"ברגע שעשינו הקלטת הדגמה אולפנית היינו מודעים לכרישים", אומר מרקורי. "היו לנו הצעות מדהימות כאלה מאנשים שאומרים 'אנחנו נעשה איתכם את T-Rex הבא', אבל נזהרנו לא לקפוץ ישר פנימה. בדקנו כל חברת תקליטים לפני שהחלטנו עם מי להיות. אנחנו לא להקה רגילה וצריך להתייחס אלינו ככזו" ובכל זאת, המלכה הזו רגישה מאוד לתארים כמו 'תרמית'. "זה זבל להגיד שאנחנו תרמית," טוען טיילור. "התחלנו לנגן את ההופעות הקטנות, ואז שחררנו את האלבום, לא היתה התפרצות גדולה של פרסום או משהו. תיראו את להקת 'קוקני רבל' - הפרסום שלה הגיע עוד לפני שחבריה עשו משהו. האחריות עכשיו נמצאת אצלנו, אבל תמיד חשבתי עלינו כקבוצה עליונה. זה נשמע שאפתני, אני יודע, אבל ככה זה. ההזדמנות להיות להקת החימום עבור להקת 'מוט דה הופל' הייתה נהדרת אבל ידעתי שברגע שנסיים את סיבוב ההופעות הזה - נהיה הראשונים, בכל מה שנוגע באנגליה".


הערת עבדכם הנאמן: למרות התארים האקדמאיים שהוזכרו בכתבה כמגנים מפני צרות - הנהלת קווין בימים ההם (שהייתה של אולפני טריידנט) הצליחה להערים על חברי הלהקה. פרדי מרקיורי כל כך כעס שהחליט לכתוב על מי שעבד עליו (נורמן שפילד) שיר יוקד שנאה בשם DEATH ON TWO LEGS.



מתוך כתבה מרתקת, שפורסמה באוקטובר 1971 ברולינג סטון, על הביץ' בויז (בתרגום שלי, כמובן).


המפיק, ניק וונט: "החתמתי את הביץ' בויז בקפיטול רקורדס. הם הביאו את התקליט הראשון מוכן. הייתה להם הוצאה מינורית קודם לכן בלייבל עצמאי, עם שיר שנקרא SURFIN. מאריי, האבא של האחים ווילסון, הביא מאסטר ורצה לעשות עסקה חדשה. הוא רצה למכור את המאסטר וביקש 100 דולר ואחוז תמלוגים קטן. הוא לא רצה הרבה. אדם צנוע מאוד.


הייתי אז האדם היחיד בלייבל מתחת לגיל 62. הוא השמיע לי את התקליטון וזה היה ממש טוב. כנראה התקליטון הכי טוב ששמעתי באותה שנה. הם הפיקו את זה, בריאן והחבר'ה, וזה היה אדיר. קנינו את המאסטר. נתנו לו 300 דולר עבור זה ועשינו איתו עסקת תמלוגים טובה. הוא רצה לתת לנו את זכויות ההוצאה לאור והייתי צריך לייעץ להם לפתוח חברה קטנה ולהשאיר את ההוצאה לאור בידיהם.


ביום שיצא התקליטון, זה היה להיט. אני חושב שזה הצליח בפניקס, אריזונה. קליפורניה דחתה את זה, למעשה כמה אנשים בקליפורניה דחו את זה. התקליטון פשוט שבר כל מיני שיאי מכירות בניו יורק באותה שנה. הביץ' בויז הפכו מאוד חשובים.


בריאן הקדים בחמש שנים את החשיבה העסקית שלו, עם החשיבה היצירתית שלו, ובכל זאת הוא הצליח. אבל הוא סבל על זה. ואני בטוח שהוא משלם על זה היום. הוא דימם הרבה בגלל שינויים תובעניים. עלה לו יותר כסף לעשות תקליטים. תראה, החברה נהגה לספוג את העלות אם השתמשת באולפני הקסם שלה. בריאן נאלץ לשלם על האולפנים שלו.


הוא היה אחד השחקנים הראשונים בלייבל גדול שיצאו מ'תסמונת הלייבל הגדול' של כניסה לאולפנים שלהם בשעות שנקבעו ושימוש באולפנים - טובים, רעים או בינוניים - לפי סולם האיגודים שלהם ובשעותיהם, כולל החלפת טכנאים להפסקות ארוחת ערב, הפסקות לאכילת בננה, הפסקות לעשות פיפי, כל השטויות האלה; בריאן הראשון שהיה מותר לו לצאת החוצה בסשנים שלו. זה טריפ די כבד לצעיר בגילו.


בריאן ווילסון שחרר את קליפורניה עבור מפיקים ומוזיקאים. ניו יורק הייתה מרכז ההקלטות. בריאן וילסון והרבה אנשים לא יכלו להסכים עם זה והוא הביא הרבה אקשן לקליפורניה עבור צעירים מפיקים ומוזיקאים צעירים. הוא השתמש בנגנים שלא היו בקו החזית, אנשים שכיום הם נגני הפקות מיומנים. בריאן ווילסון השתמש בהם רבות, והם הפכו בזכותו לנגני אולפן נחשבים.


הוא גם היה הבחור הראשון שעשה את זה - לעבוד על שיר עד שזה יהיה נכון. הוא דיבר אל כולם עד שזה היה לשביעות רצונו ואז הוא נתן להם להקליט; הוא לקח הרבה סיכונים. הרבה מאיתנו היו משתפנים אחרי ארבע שעות ואומרים, 'כדאי שנרד מהמנגינה'. בריאן הסתובב שם תשע שעות ולא משנה מה המחיר. פעם חשבתי שהוא משוגע, אבל הוא צדק. בריאן היה איש שקשה לעבוד איתו. בריאן באמת דרש מאיתנו המון.


אבל האם אתם מבינים ש-70 אחוז מהג'ינגלים שאתם שומעים ברדיו ובטלוויזיה התפתחו מהתקליטים של בריאן ווילסון? תחשבו על כל הפרסומות, מקוקה קולה ועד סבן אפ. כולם משתמשים באופן השירה של ווילסון. הוא שינה את כל זה. תראו את הג'ינגלים האלו. הם יוצאים מהריפים של ביץ' בויז.


אם בריאן היה מתחיל היום - אני חושב שתעשיית התקליטים הייתה מצוידת יותר להתמודדות עמו, להקים עבורו סגנון חיים כדי שיוכל לחיות ולעבוד מבלי לדאוג לעולם שנשבר. באותם ימים ממש לא היה אכפת להם לאן אתה הולך ולעזאזל. אם היה לך להיט ורצית לבזבז את כל הכסף שלך, בסדר, כי חוק הממוצעים היה שלא היה לך עתיד של מחר.


הם עברו דרך הרבה עורכי דין ומנהלי עסקים. ברגע שיש לך כמה להיטים עבור החברה ונראה שאתה עשוי להיות שם זמן מה, אתה מתחיל להתמודד עם הרבה אנשים מוזרים. כמו שפתאום לא התעסקתי איתם יותר, התעסקתי עם עורכי דין, מנהלי חשבונות, מנהלים.


אני חושב שבריאן נאכל מהתסמונת הזו. הוא חשב שהוא יצליח לנצח בתנאים שלהם. אז כשהם ביקשו תקליט הוא נתן להם אחד. הרבה אנשים המשיכו לטרטר אותו. בריאן גדל והם החזיקו אותו. הם החזיקו את המוזיקה שלו. הם היו אומרים, 'טוב, אופנת שירי הגלישה מתה', אבל בריאן ווילסון עדיין היה בחיים.


אני חושב שבריאן הולך להיות איתנו כל עוד הוא רוצה להיות איתנו. אתה לא יכול לדחוף את האיש. הוא לא מיקי מאוס. אם היה לי אותו בחוזה, הוא יכל לקחת ארבע שנים של הפסקה בין התקליטים. כל עוד הוא היה מרוצה מהתקליט, זה הכל. זה הדבר השפוי היחיד. הוא תמיד היה מבריק ואני בטוח שהוא הרבה יותר חכם עכשיו. אז כתוצאה מכך זה ייקח לו הרבה יותר זמן, כי כנראה מאוד קשה לו להיות מרוצה.


קארל ווילסון היה השני בקבוצה שחשבתי שהוא מבריק. חשבתי שהוא יהפוך למפיק בעצמו ויעבוד עם אמנים אחרים. אני עדיין חושב שזה מה שהוא יעשה. קארל היה הקול השקט בשלבים המוקדמים. הוא היה מבצע כמה שינויים בשקט, ודאג בשקט שכולם יסתדרו. הוא היה בסדר, בחור צעיר ומאוד בוגר. לא באמת עזרתי לבריאן כל כך. לא הפרעתי לו אבל לא עזרתי לו כי אף פעם לא ממש התקרבתי אליו”.


ארל ליף, כתב עיתונות, ערך ראיון שבו הסביר בריאן ווילסון כיצד הגיע להחלטה להפסיק את הופעותיו עם הלהקה.


"פעם הייתי מר הכל", אמר בריאן לארל. "הרגשתי שאין לי ברירה. נדרסתי נפשית ורגשית כי התרוצצתי, קפצתי על מטוסים מעיר אחת לאחרת, גם הפקתי, כתבתי, עיבדתי, שרתי, תכננתי, לימדתי - עד לנקודה שבה לא היה לי שקט נפשי. לא היה סיכוי ממש לשבת ולחשוב או אפילו לנוח. הייתי כל כך מבולבל וכל כך מוטרד.

היינו בסיבוב הופעות, 23 בדצמבר 1964 (יומיים לפני חג המולד). נסענו ליוסטון כדי לצאת לסיור של שבועיים. נפרדתי מאשתי מרילין. לא הסתדרנו טוב מדי. המטוס היה באוויר רק חמש דקות כשאמרתי לאל ג'רדין שאני עומד להישבר בכל רגע. הוא אמר לי להרגיע את זה ואז התחלתי לבכות. שמתי כרית על הפנים והתחלתי לצרוח ולצעוק.


התרחקתי, התבטלתי, התמוטטתי, ופשוט נתתי לעצמי להיזרק לגמרי. זרקתי את עצמי מהמושב. נתתי לעצמי ללכת רגשית. הם טיפלו בי היטב. הם היו מבינים ככל יכולתם. הם ידעו מה קורה ואני התפרקתי. הגומייה נמתחה ככל האפשר.


באותו לילה נרגעתי וניגנתי במופע. למחרת בבוקר התעוררתי עם הקשר הכי גדול בבטן והרגשתי שאני יוצא מדעתי. במילים אחרות זו הייתה תקופת התמוטטות. בטח בכיתי בערך 15 פעמים למחרת. כל חצי שעה התחלתי לבכות. קארל הגיע לחדר שלי במלון, ראיתי אותו ופשוט טרקתי את הדלת בפניו. לא רציתי לראות אותו או אף אחד.


אף אחד לא ידע מה קורה. לא דיברתי, פשוט הורדתי את הראש ואפילו לא הסתכלתי על אף אחד. באותו לילה לקח אותי מנהל ההופעות בחזרה ללוס אנג'לס ולא רציתי לראות אף אחד מלבד אמא שלי. היא הייתה בשדה התעופה לפגוש אותי. ברגע שראיתי אותה, שוב התחלתי לבכות. רק הייתי צריך לשמוע אותה מדברת איתי, זה סוג של ביטחון להיות מסוגל לדבר עם אמא שלך כמו שאני יכול לדבר עם אודרי.


ניגשנו לבית ודיברנו שם שלוש שעות. סיפרתי לה דברים שלא סיפרתי לאף אחד בחיי והיא די יישרה אותי. זה היה הראשון מתוך סדרה של שלוש התמוטטויות שהיו לי מאז. החבר'ה האחרים לא רצו להציק לי אבל הם רצו לדעת מה קורה. היו ארבעה ביץ' בויז בדרכים. אז הם סיימו את הסיור של חמישה ימים בלעדיי וכשהם חזרו, לא רציתי לדבר איתם או עם אף אחד. רק רציתי לשבת ולחשוב ולנוח, להתאגד, לבדוק את החיים שלי, ושוב להעריך מי אני, מה אני עושה ומה אני צריך לעשות.


אז מה שזה הסתכם היה תחושת אשמה. ידעתי שהייתי צריך להפסיק לצאת לסיורים הרבה יותר מוקדם כדי לעשות צדק עם ההקלטות והפעילות העסקית שלנו. הייתי גם בלחץ מאבא שלי שלי, שחשב שאני אהיה בוגד אם לא אסע עם החבר'ה האחרים להופעות. תמיד הייתה לו בעיה להבין אנשים ורגשותיהם. הדרך היחידה שאני יכול לעשות זאת היא להתפרק כפי שעשיתי.


שאר חברי הלהקה נשארו בבית למנוחה ארוכה, בערך שבועיים, אז התחלנו להקליט את האלבום BEACH BOYS TODAY. היינו בערך באמצע האלבום, ולילה אחד אמרתי לחבר'ה שאני לא הולך להופיע יותר על הבמה, שאני לא יכול לנסוע. אמרתי להם שאני צופה עתיד יפה לביץ' בויז, אבל הדרך היחידה שנוכל להשיג זאת היא אם הם יעשו את העבודה שלהם ואני אעשה את שלי. הם יצטרכו להשיג לי מחליף. לא אמרתי 'הם'. אמרתי 'אנחנו' כי זה לא הם ואני, זה 'אנחנו'.


באותו לילה, כשמסרתי להם את החדשות על ההחלטה שלי, כולם התחרפנו. כבר עברתי את ההתמוטטות שלי - ועכשיו הגיע תורם. כשסיפרתי להם, הם טולטלו. למייק (לאב) היו כמה דמעות בעיניים, הוא לא יכל לסבול את המציאות שעולם לא אעלה איתם שוב על הבמה. זו הייתה פגיעה בתחושת הביטחון שלהם, כמובן.


מייק איבד את קור רוחו והרגיש כאילו אין סיבה להמשיך. דניס הרים מאפרה גדולה ואמר לכמה אנשים לצאת משם או שהוא יכה אותם בראש איתה. אל ג'רדין פרץ בבכי ופרץ בהתכווצויות בבטנו. הוא היה לגמרי גמור ואמא שלי, שהייתה שם, הייתה צריכה לטפל בו.


וקארל היה הבחור היחיד שמעולם לא נכנס לסצנה רגשית רעה. הוא פשוט ישב שם ולא התעצבן מזה. הוא תמיד שמר על קור רוח. אם זה לא היה קארל, קשה לומר איפה היינו. הוא ההשפעה המייצבת הגדולה ביותר בלהקה. הוא היה כזה מאז שהיה ילד והוא כזה עכשיו, יחד עם הרבה ניסיון ומוח. קארל שולט ברגשותיו. הוא קירר את דניס, אל ומייק.


עכשיו זה היה רק ​​עניין של זמן עד שהחבר'ה יסתגלו לסצנה החדשה. המחליף הראשון שהיה לנו היה גלן קמפבל. הוא היה הולם, אבל הוא לא באמת היה ביץ' בוי. הוא לא נראה או התנהג כמו אחד כזה. זה בטח נמשך שלושה או ארבעה חודשים. ואז גלן חלה ולא יכול היה לסייר. הביץ' בויז היו ממש בצרות עכשיו כי הם לא יכלו לבטל את הסיור.


אז מייק התקשר בדקה האחרונה לברוס ג'ונסטון וגילה שהוא פנוי. ברוס וקארל נפגשו. קארל לימד את ברוס את כל השירים שעשינו על הבמה. ברוס למד מספיק שירים ביום אחד כדי להופיע עם הביץ' בויז בלילה הבא. באימון של יום אחד הוא נכנס לקבוצה.


הוא עשה תקליטים עם המפיק טרי מלצ'ר לפני שהצטרף אלינו. ברוס נשמע קצת כמוני כשהוא שר פלצט. הוא מנגן ושר טוב. ברוס הופך את הביץ' בויז לקריירה שלו. הוא מרוצה מאיתנו, הוא מרוויח טוב, אבל יותר מהכל הוא פשוט אוהב להיות בלהקה, ואנחנו אוהבים את ברוס. הוא הגיע בדיוק בזמן הנכון כשהיינו מול מצב ביש. זה היה מייק שהביא אותו. זה היה מאוד הגיוני מכיוון שברוס עשה תקליטי גלישה דומים מאוד לביץ' בויז. אנחנו מכירים את ברוס כבר כמה שנים. ברוס וטרי הפסיקו את הצמד שלהם רק לאחרונה בגלל הדרכים השונות שהם עברו. ברוס איתנו וטרי מפיק דברים אחרים.


"הדבר ההגיוני לעשות מכאן ואילך היה להתרחב בפרסום שלנו, מבחינה צילומית, ולעשות הפקה יותר מתוכננת בתקליטים. תמיד ידעתי מה אני עושה אבל היה לי קשה לתקשר עם אנשים במשך זמן מה. אני חושב שלהיות בקבוצה שעשתה כל כך הרבה כסף והצלחה בזמן כל כך קצר, היה קצת קשה להתמודד עם זה מן הסתם. עברו כמעט חמש שנים מאז שהתחלנו, ולקח לא מעט זמן להסתגל ולהגיע לבגרות הנוכחית.


אתה לומד כל כך הרבה על המניעים של אנשים, במיוחד כשאתה מגלה כמה הם תאווי בצע. אבל הבנת החולשות של אנשים אחרים עוזרת לך לראות את החולשות שלך ואת הכוח שלך, ולכן זה עזר לכולנו. אני לא חושב שאי פעם יהיה רגע משעמם בקריירה שלי, מכיוון שאני מסור מדי לאיזשהו חזון. אני לא רוצה להיות סטטי, אני חייב להמשיך לתפקד. לא, אני לא גאון, אני רק בחור חרוץ".


קארל ווילסון: "בריאן היה תלמיד אדיר. הוא התעניין במוזיקה יותר מכל, אבל הוא עסק בספורט לא מעט. הוא באמת היה שחקן בייסבול טוב, הוא יכל להיות מקצוען, אם הוא רצה. הוא עזב את קבוצת הבייסבול בשנה האחרונה ללימודיו כי הוא רצה לעשות מוזיקה, והמאמן התעצבן עליו, לא רצה לדבר איתו במשך כל השנה. הוא באמת היה ספורטאי טוב מאוד. גם אל ג'רדין שיחק שם ובריאן פעם אחת שבר לו את הרגל בטעות בעת משחק.


הוא פשוט אהב מוזיקה והוא פשוט עשה את זה. הוא המציא את זה. הוא חשב על זה. הוא לימד את עצמו איך לקרוא ואיך לכתוב מוזיקה. הוא באמת עושה את זה מהנשמה, באמת. רק משמיעה.


היו שנים רבות בהן לא עשה דבר מלבד לנגן בפסנתר. ימים על גבי ימים. הוא היה מאזין לתקליטים של ה- FOUR FRESHMEN וכמובן פיל ספקטור. ההשפעה של בריאן היא הרבה יותר ממה שמישהו ידע. הוא נתן השראה להרבה מוזיקאים וסופרים להיכנס לתזמור ולעשות באמת סוג של מוזיקה גבוהה. בריאן היה באמת הראשון שנכנס לעניין יצירת אלבום כאמנות. הוא לא צריך להוכיח את עצמו. הוא גם לא ממש רוצה. הוא לא צריך. המוזיקה שלו ממש גאונית. הוא האדם הכי מוכשר בעולם".


המפיק טרי מלצ'ר: "הוא לא אופנתי. הוא בהחלט לא אופנתי בשום מובן של המילה כי זה עשוי לחול על כל דבר. הוא פשוט כל כך מעורב בדבר האחד הזה שהוא לא רואה שום סיבה לוויתורים בשום רמה. הם פשוט לא קיימים. הוא באמת בחור יוצא דופן. כמפיק תקליטים, מישהו שיודע מה קורה לגבי מיקס, אין מישהו טוב יותר.

הוא כותב מנגינות פנטסטיות. הוא כמו מלחין קלאסי. אבל הוא לא כותב תמלילים, אז הוא נדחק מאוד בגלל היותו אידיוט. אבל האנשים שהפילו אותו, אם הם באמת היו מוזיקאים, הם היו שוכחים את המילים ונכנסים למבנה של הדבר. אם הייתי יכול לכתוב מנגינות ואקורדים כמו בריאן ווילסון, הייתי לוקח את השירים המזוינים האלה ושולח אותם להאל דיוויד וללנון ולמקרטני - הייתי שולח אותם לכל הרוחות העולם, ולקחת את הטוב ביותר. זה מה שהוא צריך לעשות. כי הוא מספיק טוב. הוא יותר טוב מכל האנשים האלו. הוא יודע יותר על מוזיקה מכל מי שנמצא בכלל בסצנת המוזיקה. הוא יודע הרבה יותר. הוא עזב את המוזיקה, כן. הוא עזב את זה, זה מעולם לא עזב אותו.


במשך שנים ביליתי את הלילות שלי בבית של בריאן, יושב ולא אומר מילה, לא נכנס לשום שיחה, רק שמעתי אותו מנגן בפסנתר וכותב כמה מנגינות מדי פעם. זה היה פשוט פנטסטי. הוא טוב יותר מכולם. זה באמת נכון. הוא פשוט יודע כל מה שצריך לדעת וזה מצער. הוא נולד מאוחר מדי או משהו. אם בריאן ווילסון היה נולד לפני 500 שנה, הוא היה אחד מאותן דמויות קלאסיות ענקיות שכולנו מעריצים כל כך. אבל הוא לא היה, והיו לו כמה אחים שהשתטו עם מילים וכאלה, אז המנגינות שלו יצאו במישור אחר. המוזיקה שלו גאונית והמילים שלו, אלה שיוצאות מהשירים האלו בכל מקרה, הן רמה גבוהה.


אם הייתי בריאן ולא יכולתי לחיות עם המילים של מישהו, הייתי עושה אלבום ומוחק את כל מילות השיר. פשוט מזמזם את זה. אבל הוא תמיד שם מילים. אני חושב שזה סוג של הרגל. ובכן, לעזאזל עם המילים. אף אחד לא שאל את שופן מה המילים המזוינות.


אני חושב שהוא נלחץ מהלהקה. ובידיעה שכולם בלהקה ההיא היו נשואים, והיו להם ילדים, ובית. אני חושב שהוא הרגיש יותר נדיב מאשר אמן. קלטתי את זה כמה פעמים, שהוא הרגיש שמצפים ממנו לעשות דברים מסוימים ובזמן: יהיה לנו תקליט להיט כל שלושה חודשים, סיבוב הופעות כל חודשיים, ואלבום כל ארבעה חודשים. הוא היה הכוח היצירתי, והיו עוד חמישה אנשים - חמש משפחות אחרות - שהסתמכו על היצירתיות שלו. אני מניח שאף גאון מוזיקלי לא פעל אי פעם על בסיס שעון זמן. הוא הרגיש את זה הרבה. אז, אני חושב שהוא פשוט הלך לישון למשך כמה חודשים. פשוט הלך לחדר שלו והסתלק. אני חושב שהאנשים בקבוצה הרסו את זה בכך שלא ידעו מתי להפעיל לחץ.


בריאן צבע את הבית שלו בסגול כשעבר לגור בלב בל אייר. הוא צבע את זה בסגול מבריק. אז הייתה ועדת תושבים של בל אייר וכל החרא הזה. הם היו כעוסים. הם היו די עצבניים. זה היה מצחיק. זה היה צבע חולצה, אני חייב להודות. לא היית רוצה לחיות בו. אני לא חושב שהוא חושב על הכל. אני לא מאמין שיש לו זמן לשקול הכל".


מלצ'ר על הרגע בו בריאן החליט להוציא את השיר HEROES AND VILLAINS: "בריאן החזיק אצלו את השיר הזה כאילו אמר, 'בסדר, עולם - יש לי את זה', וחיכה לזמן הנכון. הוא הרגיש שחשוב לחכות לזמן הנכון. זה היה שיר טוב. האישה הזו, אני מניח שהיא הייתה אסטרולוגית, סוג של אסטרולוגית, הגיעה לביתו של בריאן. היא אמרה לו, 'בריאן - הגיע הזמן'. הוא חיכה למילה מהאישה הזו להוציא את התקליטון, אני מניח.

'אז הוא אמר, 'בסדר' והתקשר לכל הלהקה. זה היה כמו: 'בסדר. תראו. הנה זה יוצא!'. זה היה מאוד חגיגי, מאוד חשוב. הכל היה בסגנון של 'תתכוננו לגדולה'. לכל הלהקה היו לימוזינות והייתה שיירה שלהן ​שנשאה את התקליטון ל-KHJ. בריאן התכוון לתת לתחנת הרדיו בלעדיות השמעה,, מבלי לספר לחברת התקליטים, קפיטול. הגענו לשער התחנה והשומר לא נתן לנו להיכנס.


היו קצת דיבורים, קצת מהומה, קצת שטויות. לבסוף השומר נבהל מספיק מארבע או חמישה לימוזינות ​​כדי לפתוח את השער. נכנסנו לבניין, הגענו לשדרן שעמד על הפטיפון. זה היה די מאוחר, כנראה בסביבות חצות. בריאן אמר, 'היי, אני בריאן ווילסון, הנה הסינגל החדש של הביץ' בויז. אני רוצה לתת לך ול-KHJ בלעדיות השמעה על זה'. והחרא הזה הסתובב ואמר: 'לא יכול לשדר שום דבר שאינו ברשימת ההשמעה'. בריאן כמעט התעלף. זה נגמר. הוא החזיק בשיר, חיכה לזמן הנכון, היו לו אסטרולוגים שהבינו את הרגע הנכון - וזה ממש הרג אותו לעמוד כך שם.


לבסוף הם שידרו את זה, אחרי כמה שיחות למנהל הרדיו או למישהו, שצעק 'תשמיע את זה, אידיוט!'. אבל הנזק לבריאן כבר נעשה. הבחור מעולם לא ביקש שום צרות, הוא רק כתב שירים וכולם תקעו את הבן זונה לקיר. הם ממש קרעו אותו, הבן זונה המסכן הזה".


יולי 1972 ולנון חוטף חיצי ביקורת:


בשנת 1972 פורסמה בעיתון NME כתבה על רוג'ר גלובר, הבסיסט של דיפ פרפל, והנה מה שהיה לו להגיד:


"כשהייתי עם איאן גילאן, לפני דיפ פרפל, בלהקת EPISODE SIX, כתבנו הרבה שירים והוא לקח מהם ורקח רעיון לסרט. הקלטנו כמה מהשירים כדי לראות איך הם נשמעים וכדי שנוכל לנגן אותם למפיקים. כרגע שנינו מתכננים לכתוב שירים לסרט אבל אנחנו לא רוצים לספר במה מדובר, כדי שלא יגנבו לנו את הרעיון. זה רק דבר קטן שאנחנו עובדים עליו בצד. אני חושב שזה ממש טוב.


היינו אמורים לעשות את האלבום הבא של דיפ פרפל באיטליה, אבל בסופו של דבר נשארנו שם לתשעה ימים בלבד, וזה ממש לא מספיק. אז אנחנו צריכים לנסוע לגרמניה כדי לסיים את זה. אנחנו לא לגמרי בטוחים איפה נקליט. אנחנו צריכים להקליט מחוץ לאנגליה בגלל ענייני מס. יש לנו שני שירים כמעט גמורים ואת השאר אנחנו עדיין צריכים לכתוב. הלוואי שיכולתי לתת לכם חדשות ברורות על האלבום שהקלטנו בהופעה ביפן, לפני כמה שבועות. יכול להיות שנשחרר את זה כאן כאלבום הבא ואלבום האולפן יגיע בשנה הבאה. אבל, כמו שאני אומר, אני לא בטוח מה קורה. זה רק רעיון.


"הקלטנו כל הופעה ביפן לצורך אלבום שייצא שם. אבל עלנו שמסתובבים בשוק שם. אם אנחנו נוציא את האלבום החי שלנו, זה אמור להרוג את השוק הפירטי שלהם. שלנו יהיה אלבום כפול ואנחנו רוצים להוציא אותו במחיר הרגיל של אלבום בודד. בוטלגים על שמך יכולים להיות ממש דבר רע. לכל הלהקות יש הופעות טובות והופעות רעות, ואם הם תופסים אותך בהופעה גרועה, הרי שהתקליט הלא חוקי ההוא באמת יכול לכבות אנשים. הם שומעים את זה וחושבים" 'לעזאזל, דיפ פרפל לא טובים'. שמעתי בוטלג של לד זפלין והם נשמעו נורא. זה פשוט לא הוגן. זה עסק רקוב. היה לנו משפט בבית משפט נגד חברת התקליטים וירג'ין וזכינו. זה מנע מהם למכור את הבוטלגים שלנו. סיבה נוספת לרצות להוציא את זה היא שהמופע הבימתי בו השתמשנו בסיבוב ההופעות בבריטניה יושמט בשנה הבאה. הסיבוב הבא יתבסס סביב האלבום החדש. כמובן יהיו כמה שירים ישנים כי אנשים תמיד רוצים לשמוע אותם"



בינואר בשנת 1962 פורסמה בעיתון "דיסק" הבריטי כתבה על הזמר ניל סדאקה, כשהביטלס עוד לא היו ידועים ורק חיממו מנועים לקראת הפריצה הגדולה.


בהופעתו של סדאקה, באולם פלאדיום הלונדוני, הפתיע את מעריציו כשלצד להיטיו הגדולים ביצע גם את היצירה הקלאסית, FANTASY IMPROMPTU מאת הנדל. "בעבר נחלתי הצלחה רבה עם הקלטותיי והקלטות שעשיתי לאחרים, כמו קוני פרנסיס, רוי המילטון ודיינה וושינגטון. עתה אני חש שעליי להתמקד רק בי, בניל סדאקה. אני מנגן שופן בהופעתי כי למדתי מוזיקה קלאסית בקולג' ונראה שהקהל אוהב את הקטע הזה. אני אוהב לכתוב שירי פופ ורוק ומישהו לא מזמן העניק לי מחמאה גדולה, כשאמר שקולי נשמע שמח בהקלטותיי. אני בחור שמח, אך לא שיערתי ששירי האחרון, SWEET SIXTEEN, יהיה כה מצליח. לא הייתי בטוח בעניינו. חששתי שהוא לא מתאים למצעדים ולמזלי התבדיתי. כשאחזור הביתה מסיבוב ההופעות, אקליט גם גרסאות לשיר הזה בגרמנית, איטלקית, ספרדית ויפנית".



במרץ 1970 פורסמה כתבה על להקת ואן דר גראף ג'נרייטור במלודי מייקר:


"ואן דר גראף ג'נרייטור זה שם שכנראה יהיה מוכר לכם, אפילו אם המוזיקה שלהם לא. דרך ניסיונות רבים ותלאות, הם היו בסביבה די הרבה זמן. עכשיו הם על הנקודה שעל פני השטח, ואם יש צדק בעולם, האלבום החדש שלהם, THE LEAST WE CAN DO IS WAVE TO EACH OTHER, יביא שבחים מרעיפים עליהם.

למרות שהקבוצה מבריקה באופן אחיד, הקול והשירים של פיטר האמיל בן ה-21. זה הוא שהרכיב לפני קצת יותר משנה את ההרכב הראשון בסיועו של המנהל טוני סטראטון סמית'.


האמיל: 'התחלתי לכתוב שירים כשהייתי בפנימייה, וכל זה בלילה אחרי כיבוי האורות. הייתי ממציא שירים וכותב את המילים לבחושך. הייתי אז בן 14 או 15, ולא יכולתי לנגן כל דבר, אבל מאוחר יותר קיבלתי מפוחית ​​ואז גיטרה שעלתה 5 פאונד. זה היה מסוג הדברים המובנים מאליהם, שכל אחד יכתוב בגיל הזה. ואז הגיע קיץ 6719 כשהתחלתי לכתוב דברים נוספים ובמקביל הפסקתי לכתוב זבל. הייתי מבלה שבוע על שיר ולא כמה ימים. אחרי שגיליתי את הפסנתר באוניברסיטה, לא הפסקתי לכתוב בכלל. עכשיו, כתיבה היא דבר פחות מודע עבורי. אני רושם ריפים קטנים ובסופו של דבר זה מתחבר לשיר שלם'.


באוניברסיטה התחיל פיטר לשיר ולנגן בגיטרה עם חבורה של אנשים, במיוחד עם בחור אחר בשם כריס.

"הלהקה המקורית התחילה כשקיבלנו את יו, קית' וגאי, ואז כריס עזב. היינו בלונדון בזמן הזה. לכריס ולי היה חוזה הקלטות נוראי, שחתמנו עליו בתמימות, ונראה כאילו לא נוכל לצאת מזה'.


אולי הכישלון הגרוע ביותר שלהם הגיע כשכל הציוד שלהם, בתוספת ערכת תופים נוספת, נגנב ארבעה ימים אחרי שהם קנו את זה. האמיל: 'טוני המנהל היה בארצות הברית ונאלצנו להשכיר ציוד בן לילה, כך שהסאונד היה שונה בכל הופעה. אז לילה אחד אחרי הופעה במארקי חזרנו למשרד והתיישבנו במשך כמה שעות לדון על הסיכויים, ואז החלטנו להתפצל'.


הם היו בנפרד חמישה חודשים. האמיל הופיע בכוחות עצמו. אבל החוזה הגרוע מהעבר החזיר אותם יחד כאשר האמיל היה צריך להקליט אלבום, והחליט שהוא רוצה שהלהקה תהיה איתו. התוצאה באה עם תקליט שיצא רק בארה"ב, THE AEROSOL GREY MACHINE.


הלהקה השתנתה מאוד מאז. האמיל: 'הלהקה הישנה הייתה מאוד רועשת ומאוד גסה. לא הייתה עדינות. הכל היה או שקט מאוד או ניסיון לפוצץ לאנשים את הראש - כשלא היה שום דבר באמצע. עכשיו זה הרבה יותר דינמי ונוירוטי!'.


המתופף גאי אוונס: 'השירים נכתבו עבור להקה עכשיו. לפני כן הם היינו להקה שמבצעת את השירים של פיטר'.


פיטר: 'אני לא באמת יכול לחשוב על קהל כשאני לבד וכותב שיר. אם זה עובד, זה עובד'.


אוונס: 'לעתים קרובות אנו עושים חזרות על דברים ומקבלים אותם לגמרי ביחד, ואז אנחנו מחליטים לא לעשות אותם כי הם לא לגמרי מוצלחים מבחינת הקהל'.


האמיל: 'יש יצירה אפית אחת שנמשכת 25 דקות שהרכבנו ושוכבת איפשהו, מה שאנחנו לא יכולים לעשות כלהקה וזה פוגע בי מאוד. הייתי עושה את זה כשהופעתי לבד'.


אוונס: 'כולנו שונים ויש לנו רעיונות משלנו שבזמן מסוים אנחנו מקווים להיות מסוגלים לחקור. זה לא אומר שהלהקה מתפשרת, כי אנחנו מנגנים יחד על מה שמצאנו כמכנה משותף'...".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page