top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

ז'אנרים במוסיקה - על להקת סלייד, שהביאה להיטים גדולים בעולם של רוק

עודכן: 13 בנוב׳ 2023



סלייד הייתה להקת רוק בריטית שפעלה בין השנים 1966 עד 1991. הלהקה הייתה ידועה בשירים האנרגטיים והקליטים שלה, בנוכחות הבימתית הראוותנית ובתדמית הגלאם-רוק הייחודית. ההרכב המקורי כלל את נודי הולדר בשירה וגיטרה, דייב היל בגיטרה, ג'ים לי בגיטרה בס ודון פאוול בתופים. הם מכרו המון תקליטים ותקליטונים והיו להקת רוק מושחזת.


לפני שנתחיל את המסע, רק אספר שלהקת סלייד הייתה ממובילות זרם הגלאם-רוק (GLAM ROCK) באנגליה. אז מה זה גלאם-רוק? הנה בכמה מילים; גלאם רוק, המכונה גם רוק נוצץ, הוא סגנון מוסיקת רוק שמקורו בתחילת שנות ה-70 והתאפיין בתיאטרליות, באופנה ראוותנית ובדימוי האנדרוגיני שלו. זו הייתה תגובה למוזיקה הרצינית, הטעונה פוליטית של סוף שנות ה-60, ובמקום זאת אימצה אסתטיקה דקדנטית, נהנתנית וראוותנית יותר.


מבחינה מוסיקלית, הגלאם-רוק התאפיין בשימוש בגיטרות חשמליות, תופים כבדים ובהפקה נוצצת ומוגזמת. שירי גלאם-רוק רבים כללו מנגינות קליטות ואופטימיות ולעתים קרובות עסקו בנושאים של מיניות, מסיבות ומרד של הצעירים.


להקת סלייד הוקמה בשנת 1966 תחת השם THE N BETWEEN, הקליטה תקליטון אחד שנכשל והתמקדה בהופעות חיות. בשנת 1968 קיבלו הקלטות דמו שעשו התעניינות מצד בכיר בחברת התקליטים פיליפס, שמיהר להחתימם. אבל ההחתמה שלו באה עם תנאי; שהחברים ישנו את שמם ל- AMBROSE SLADE. חברי הלהקה הסכימו, למרות שקינן בהם החשש לאבד את כל מה שצברו עד אז תחת שם להקתם הקודם. השם החדש נוצר בזכות מזכירתו של אותו בכיר חברת התקליטים, שאהבה לקרוא לחפצים בשמות. לתיק שלה היא קראה AMBROSE ולנעליה היא הדביקה את הכינוי SLADE.


אז בואו נגלה כמה תחנות של להקת סלייד...


ב-9 במאי בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה של להקת סלייד שנקרא BEGINNINGS. ללהקה קראו בתקופה הזו בשם AMBROSE SLADE והתקליט הזה הורכב ברובו מגרסאות כיסוי לאחרים. בארה"ב יצא התקליט בעטיפה שונה לגמרי ובשם BALLZY.


כיום, עותק ויניל מקורי במצב טוב יחסית שווה סכום כסף טוב בשוק האספנות והוא הוצג, כחלק מהסרט התיעודי של השדרן ג'ון פיל, RAREST RECORDS.


הלהקה בילתה שבוע באולפן פיליפס להקלטת אלבום הבכורה. באברסטוק התעקש שהלהקה גם תכתוב כמה שירים מקוריים, לצד גרסאות הכיסוי שעשתה.


בראיון משנת 1980, נזכר הבסיסט ג'ים לי: "זו הייתה הפריצה הגדולה הראשונה שלנו בהכנת תקליט, אז הכל היה חשוב עכשיו מלתת לזה לחמוק. באברסטוק התעקש שנכתוב חומר מקורי ועשינו זאת מתוך פחד". בתקופה שבה הלהקה עדיין לא כתבה את החומרים שלה במלואם, האלבום הכיל שמונה קאברים של שירים שנוגנו בקביעות בהופעות.


במהלך הקלטת האלבום, אמברוז סלייד הוצגו בפני צ'אס צ'נדלר, שביקר באולפן עם שותפו העסקי, התרשם ממה ששמע והחליט לראות את הלהקה בהופעה חיה במועדון "רספוטין", בערב שלאחר מכן. בסוף ההופעה הוא החליט שהוא רוצה לנהל את הלהקה.


התקליט BEGINNINGS לא נמכר היטב, זאת למרות סרטון שיווק שצולם בתחנת הרכבת יוסטון בלונדון. בעקבות חוסר ההצלחה המסחרית, הלהקה וצ'נדלר החלו לשקול את הצעד הבא שלהם בקריירה. לאחר שלא היה מרוצה מאלבום הבכורה, צ'נדלר חשב שהלהקה תרוויח מכתיבת חומרים משלה עם שינוי תדמית.


ב-28 בנובמבר בשנת 1970 יצא התקליט השני של להקת סלייד, PLAY IT LOUD.


הגיטריסט דייב היל: "הסיבה לכך שהאלבום נקרא כך היא שמעולם לא חשבנו שהלהקה נשמעת חזק מספיק בפורמט של תקליט. זה עדיין לא היה שם לגמרי".


עטיפת התקליט מנציחה את ארבעת חברי הלהקה באופן בו בלטו משאר להקות האופנה. ראשם היה מגולח משיער ארוך ובגדיהם נראו כשל מרובעים אמיתיים, אך היה זה נסיון כושל לשווק את עצמם כמשהו מיוחד. דווקא כשיגדלו בחזרה את שיערם ויוסיפו לארון הבגדים שלהם ביגוד נוצץ - יקבלו את ההצלחה הגדולה ביותר.


ההצלחה לא הגיעה לסלייד בעקבות אלבום הבכורה שלה, BEGINNINGS וארבעת חברי הלהקה הבינו שחייבים לשנות כיוון; במקום לבצע גרסאות כיסוי כדאי לפנות לכתיבת שירים מקוריים. כמו כן, צריך לשנות תדמית. מנהל הלהקה, צ'אס צ'אנדלר (לשעבר הבסיסט של האנימלס ושעבר גם מנהלו של ג'ימי הנדריקס) הציע לחברי הלהקה לגלח את ראשיהם. הגיטריסט דייב היל והבסיסט ג'ים לי התחלחלו מהרעיון. לאחר שכנוע הם ניאותו לנסות וגם מיהרו לקנות נעלי ד"ר מרטין וביגוד עם שלייקס שישלים את התמונה.


הגיטריסט, דייב היל: "למרות שהתחלנו להתרחק ממראה המגולח שלנו, האלבום השני שלנו הציג אותנו עדיין עם שיער קצר על העטיפה - ונראינו קצת לא בנוח עם זה. עדיין לבשנו את מה שהתאים לסקינהדס ונראינו מאיימים – במיוחד נודי הולדר ודון פאוואל. מישהו אמר לי שזה נראה כאילו אנחנו פשוט חזרנו הביתה מהעבודה והתכוננו לצאת לקטטה. זה היה רחוק מאיתנו. בעצם היינו אנשים שוחרי שלום, אבל אני חושב שצ'אס רצה שנשחק קצת עם התדמית. הוא ניסה לזרוק אותנו החוצה ממלון יוקרתי בלונדון. הוא הזמין אותנו, ואז היינו כולנו בחדר אחד ויצרנו המון רעש. דחפנו כמה כיסאות במעלית, דפקנו ברצפה. הוא רצה שהעיתונים יכתבו על כך שהעיפו אותנו משם, אבל הם לא זרקו אותנו. בסופו של דבר, בנימוס, הם ביקשו אותנו לעזוב, אז אין סיפור לעיתון.


זה מצחיק איך תספורת משנה את הדרך שבה אנשים מסתכלים עליך. ממש לא התאמנו לזה. אני זוכר שצ'אס לקח את נודי הולדר וג'ים לי לחנות של בגדי צבא כדי להביא לנו כמה בגדים. זה היה זר לחלוטין למישהו כמוני, שהיה רגיל להיות ראוותני. המשכנו את זה לזמן מה, אבל למרבה המזל, התדמית הזו נמשכה פחות משנה. לאט לאט השיער התחיל לצמוח וצ'אס לא אמר כלום. האם זה עבד? זה אכן הפריד בינינו לבין כל הלהקות שהיה להן שיער ארוך. כשהקלטנו את האלבום, צ'אס לא השתמש בציוד הגדול שלנו מהבמה. הוא אמר שהיו לו בעיות עם ג'ימי הנדריקס שרצה להשתמש במגבר חזק מדי שפשוט לא עבד בהקלטה: 'זה יהיה מעוות וזה פשוט לא יישמע גדול', הוא אמר. אז העצה שלו הייתה תמיד להשתמש במגבר קטן".


התקליט הזה של סלייד, שהכיל ברובו שירים מקוריים מאת הזמר נודי הולדר והבסיסט ג'ים לי, צריך לקבל האזנה בקרב כל מי שאוהב את המוסיקה שלו עוצמתית, קליטה, מלאת אנרגיה וטבולה בניחוחות גאראג'יים. עדיין אין פה את הלהיטים הגדולים (עם שגיאות הכתיב המכוונות להפליא) שהזניקו את הלהקה לשחקים, אך יש פה להקה שיודעת ואוהבת לנגן ביחד. קולו המחוספס והרועם של נודי הולדר הוא החותמת של סלייד וקול זה יכול אף לשבור זכוכיות אם ירצה. ולחובבי להיטים ופסקול הסרט "הנוער לשלטון", הלהקה מבצעת פה גם את THE SHAPE OF THINGS TO COME הנהדר.


חודש לאחר צאת התקליט פרסם עיתון NME בביקורתו: "זה תקליט אגרסיבי, אם כי חברי הלהקה יודעים לטפל היטב בווליום שלהם כדי ליצור דינמיקות שונות. לעיתים הם ממש שקטים ולעיתים צורחים על המאזין. זמר הלהקה נוטה לצרוח מדי, אך יכול להיות וזו הגישה של הלהקה הזו".


גם בארה"ב נכתבו בזמנו ביקורות על האלבום והן היו חיוביות; בעיתון THE DISPATCH שהופץ באילינוי נכתב: "מדובר פה במוסיקת רוק מתפרצת כשחלק מהשירים יכולים להיות להיטים". בעיתון DAYTON DAILY NEWS פורסם: "תעשו מה ששם האלבום אומר! נגנו את זה בקול רם. אז תקבלו מושג בנוגע למה שקורה עם מגולחי הראש של אנגליה. הלהקה הזו פנטסטית!".


בפברואר בשנת 1971, פורסם במלודי מייקר: "מריבה פרצה בין להקת סלייד ללהקת טי רקס בנוגע להופעה במועדון 'טופ ראנק' שבקארדיף..."


המשך ציטוט האייטם: "דובר מטעם להקת סלייד מסר שטי רקס לא רצו את סלייד באותו ערב איתם וחסמו מהם את האפשרות לעלות לבמה. 'טי רקס לא סיפקו שום הסבר להחלטתם להעיף את סלייד מהערב ההוא ובגלל שסלייד היא מהפופולריות ביותר בקרב הקהל בקארדיף, חבריה היו נחושים לא לאכזב את מעריציהם. הם יקבעו מופע שם בהקדם האפשרי'. דובר מטעם טי רקס מסר שבכלל זמר בשם רוי יאנג נקבע להופיע לצדה בערב ההוא ולא היה לה צורך בעוד להקת חימום. 'לא היה לצעד הזה שום קשר לתספורות הסקינהדס של חברי סלייד. טי רקס מופיעה בדרך כלל כשעתיים ולכן לא היה זמן לעוד הופעה'.


סולן להקת סלייד, נודי הולדר, מסר למלודי מייקר: 'אני מניח שטי רקס פחדו שהרבה סקינהדס יגיעו להופעה. כיום אנחנו כבר לא להקה לגלוחי ראש ואנחנו מקבלים הזמנות להופעות בקולג'ים. ההתנהגות של טי רקס מעצבנת אותנו, כי חשבנו שהתנערנו כבר מהתדמית של להקת לסקינהדס'...".


להקת סלייד - "אנחנו לא הביטלס הבאים!"


בנובמבר 1971 סיפרה להקת סלייד לתקשורת הבריטית שהיא דחתה את ההזדמנות לנסות ולכבוש את אמריקה בתור הביטלס הבאים. ההצעה כללה קמפיין בשווי מיליוני דולרים, כולל סדרת טלוויזיה, סרט קולנוע באורך מלא וסיבוב הופעות מסביב לעולם.


זמר הלהקה, נודי הולדר: "לו היינו מסכימים לזה, היינו נאלצים לבטל המון התחייבויות שיש לנו פה באנגליה. הדבר האחרון שאנו רוצים הוא להפנות את הגב שלנו לאנשים שבאמת הפכו אותנו למי שאנחנו היום".


גם להקת סלייד העניקה הופעות מוסיקה מיוחדות בתחום הרוק.


ב-24 במרץ בשנת 1972 יצא תקליט הופעה מצליח שלה ששמו ALIVE.


תקליט ההופעה המצליח מאד של הלהקה, SLADE ALIVE, הוקלט מול קהל שהורכב מחברי מועדון המעריצים שלהם, באולפני COMMAND שבלונדון. העטיפה המקורית הייתה נפתחת והראתה את דמויות הלהקה בצבע שחור עם רקע אדום. בעטיפה הפנימית בא ציור שבארצות מסוימות (כמו ישראל, למשל) יצא דווקא כעטיפה החיצונית. בגלל שאני אוהב אותה יותר מהעטיפה בשחור-אדום, בחרתי להציבה בפוסט זה.


התקליט הזה נשמע כאילו הוקלט במועדון מיוזע להפליא, אך למעשה היה זה עוד סשן הקלטה אולפני, כשהפעם עם קהל. אבל הייתה מחשבה גדולה מאחורי הסאונד של סלייד. קולו של הולדר היה עוצמתי ביותר, כי הועבר כמעט תמיד דרך אפקט הכפלת קול, שהומצא במקור עבור הביטלס תחת השם ADT. זה כמעט האפקט היחיד שהולבש על המוסיקה של סלייד, שסלדה מהפקות מנופחות. הקול של הולדר היה החותמת של סלייד. כששומעים את קולו הצרוד, יודעים מיד כי מדובר בלהקה הזו. זה חלק מהגדולה שלה. אין ספק כי מדובר פה בזמר רוק אדיר. אלמנט דומיננטי נוסף בסלייד היה חטיבת הקצב שלה, עם הלמות התופים של פאוואל, לעיתים עם תוספת מחיאות כפיים ורקיעות רגליים נלהבות ולפי הקצב. פאוואל: "כשהקלטנו באולפני אולימפיק שבלונדון, היה שם חדר מדרגות שנהגנו להקליט בו את מחיאות הכפיים והרקיעות. הוצאנו לשם מיקרופונים. היה הד טבעי בחדר המדרגות הזה והדבר הפך לסימן היכר בהפקותינו". האפקט הזה עבר גם להופעות החיות, כשנודי הולדר דרש מהקהל למחוא כפיים לפי הקצב. הקהל, ששמע את האפקט בשירים המוקלטים, ציית ובהתלהבות.


אין ספק כי להקת סלייד ידעה היטב את מה שהיא עושה. מבחינתה, לא היה צורך בסולואי גיטרות מוחצנים. העיקר לתת לצעירים את מה שהם צריכים - מקום לשחרור אנרגיה עצורה ולפי הקצב!


המוסיקה של סלייד נקטלה על ידי אנשים שלא הבינו אותה כראוי. הולדר אמר אז לעיתון NME: "אנחנו לא מכוונים את המוסיקה שלנו לכיוון הראש. אנחנו להקת רוק עם ביצים. לקחנו את המוסיקה הכבדה של סוף שנות השישים ויצקנו אותה בשירי פופ בני שלוש דקות".


ב-1 בנובמבר בשנת 1972 יצא התקליט SLAYED, של להקת סלייד. מדובר בתקליט שהוא משיאי הגלאם-רוק הבריטי.


גיטריסט הלהקה, דייב היל, בספרו: "ההצלחה פשוט המשיכה להגיע, עד כדי כך שעכשיו באמת היינו צריכים תקליט חדש רק כדי לעמוד בביקוש. התקליט ?SLAYED יצא ואני זוכר את זה כאוסף טוב של שירים, רובם מאת ג'ים (לי) ונודי (הולדר) יחד, וגם כמה גרסאות כיסוי. זו הייתה דוגמה טובה לאיך שהיינו באותה תקופה. זה היה תקליט מכונן עבורנו, לא מעט בגלל העטיפה, אשר הפכה לאיקונית עבורנו. את הצילום עשינו עם ג'רד מנקוביץ שוב, והוא היה נהדר בלהביא רעיון ולמצוא דרך כלשהי להוציא אותו לפועל.


לצ'אס (צ'אנדלר), המנהל שלנו, תמיד היה הרעיון שהלהקה תהיה מוצלחת יותר אם זה יהיה הכל היה על סלייד הלהקה, לא אנחנו כיחידים, אז הוא לא רצה שמות שלנו על העטיפה; הוא רצה שנהיה יצור בעל ארבעה ראשים. משם באנו עם השם סלייד כתוב על האצבעות שלנו. למרות שלדון (פאוואל) היו פלסטרים בשתי אצבעות. הורדתי חולצה לצילום כי הייתי שרירי וזה הראה צד קשוח יותר של הדברים. זה מצחיק שמי שהיה ידוע בבגדים המוחצנים שלו היה זה בלי החלק העליון שלו. אני חושב שהעטיפה נתנה לנו יתרון".


הנה קטעים מהביקורת שנכתבה עליו בעיתון האמריקני, רולינג סטון: "בארץ מולדתם, חברי סלייד בלתי ניתנים לעצירה. התקליטונים מפגיזים את המצעדים וההופעות תמיד מלאות. אבל בארה"ב לא היה קל ללהקה זו להשתחל. תקליט ההופעה של הלהקה, ALIVE, נמכר באופן סביר ותקליטוני הלהקה הטובים, נמכרו גם הם בכמויות נזעמות. התקליט החדש הזה אמור להפוך את הקערה על פיה ובמהירות, כי זה התקליט המסחרי ביותר עד כה שיצא מסלייד. יש כאן שירים קצרים, קליטים ומקוריים לצד גרסאות כיסוי, כשהכל מובל עם קולו החודר של נודי הולדר, הגיטרה הנוצצת של דייב היל וחטיבת קצב (הבסיסט ג'ים לי והמתופף דון פאוואל) שיכולים לבקע כל דבר. השיר MAMA WEER ALL CRAZEE NOW הוא הכוכב האמיתי בתקליט. אבל כל התקליט נהדר ונחתם באופן נפלא עם השיר LET THE GOOD TIMES ROLL. ויש גירסה משכנעת ביותר לשירה של ג'ניס ג'ופלין, MOVE OVER, כשלעתים אתה מתבלבל למי אתה מקשיב - ג'ניס או סלייד? ברור שמדובר בנוסחה להקתית, אבל כך זה גם עם הפקות של פיל ספקטור או עם מוצרים של חברת מוטאון. נוסחה כזו, בעולם הרוק, אמורה להשתלם פעם אחת ואחריה האמן אמור לקחת אותה לכיוונים חדשים".


פינת "על הבמה - הופעה של פעם" - והפעם ביקורת על הופעתה של להקת סלייד, בסוף שנת 1972 בלונדון, כפי שמדווח הרקורד מירור:


"דמיינו משחק כדורגל שנערך בקרקס ותקבלו מושג כלשהו על המופע של להקת סלייד ב'פאלאדיום' שבלונדון. הלהקה הזו, ובמיוחד הגיטריסט דייב היל, שוב התעלו על עצמם. זה היה לילה טוב ואפילו השוטרים שניצבו שם כדי לעצור אנשים שמתנדנדים יותר מדי, שרו את להיטי סלייד. לפעמים אני תוהה איך יכול להמשיך כך לאורך זמן. האם אנשים אף פעם לא מתעייפים מזה? זה נראה שלא, וכמו הקהל הופכת להקת סלייד גדולה יותר ורועשת יותר.


הפאלאדיום היה מקום אידיאלי לאירוע שכזה. האקוסטיקה הייתה טובה, האורות ברורים ולא משנה איפה המושב שלך נמצא, כי אפשר לראות את הבמה מכל מקום - אבל רק אם היית עומד, כמקובל בהופעות סלייד. תמיד קשה שלא להיתפס לאווירה של סלייד, שמצאו את פלח השוק שלהם והם אוחזים בו ללא הרף. להקה אטובה אחרת שחיממה את הערב הייתה להקת ג'ורדי. אבל כשסלייד עלו לבמה, היה ברור שללהקת ג'ורדי יש עוד לא מעט ללמוד בתחום".


ב-3 במרץ בשנת 1973 חוללה להקת סלייד סנסציה במצעד הבריטי. היא זו שהצליחה לראשונה, מאז הביטלס, להכניס שיר חדש היישר אל המקום הראשון במצעד. זה היה עם השיר CUM ON FEEL THE NOIZE (שגיאות הכתיב הן בכוונה...).


זה היה הסינגל הראשון של להקת סלייד לשנת 1973, אחרי שחוותה הצלחה עצומה בשנה הקודמת. המטרה של כותבי השיר, הזמר / גיטריסט נודי הולדר והבסיסט ג'ים לי, הייתה לשקף את אווירת ההופעות הסוערת בשיר. בתחילה הוא נקרא "בואו תקשיבו לרעש" אבל הולדר שינה מילה קריטית אחרי שבאחת ההופעות הוא ממש חש בחזהו את עוצמת רקיעת הרגליים של הקהל. הולדר שאג "בייבי בייבי בייבי" למיקרופון בעת בדיקה אולפנית לכיוון קולו לקראת הקלטת השיר. זה היה כה טוב שהוחלט להוסיף את זה.


ג'ים לי סיפר שהלחן הושפע מהיום בו הלך לראות הופעה של צ'אק ברי ונדהם מהאופן בו חלוץ הרוק'נ'רול שלט בקהל שלו.


הגיטריסט, דייב היל: "מעולם לא ביצענו את השיר בהופעה חיה לפני שהקלטנו אותו, ולדעתי ההתרגשות שאתה מקבל כמוסיקאי, לעבוד על משהו בפעם הראשונה, הפך את זה לדבר טרי מהקופסה, וכתוצאה מכך יש לו את החשמל הזה. כשהגענו לאולפני תוכנית הלהיטים, טופ אוף דה פופס, כדי להצטלם עם השיר הזה - הייתה מהומה כי לקחתי את עניין הבגדים שלי בהגזמה נוספת כלפי מעלה. האחרים חיכו לי בחדר ההלבשה כשיצאתי מהשירותים בתלבושת הנזירה המתכתית. הם היו בהלם. זה היה צעד נוסף קדימה מהמעיל הכסוף והנצנצים על הפנים! הרי ככל שקיבלנו יותר חשיפה בטלוויזיה, כך עוד תקליטים שלנו נמכרו".


להקת סלייד מודל יוני 1973.


סלייד, מלהקות הגלאם-רוק המובילות אז, חזרה אז לאנגליה לאחר סיבוב הפריצה שלה בארצות הברית, עם שיא של הצלחות וכישלונות.


העיתונאי, קית' אלת'אם, פגש את הלהקה קצת לפני כן, בהופעה בסן פרנסיסקו. כך הוא דיווח לעיתון NME:


"פגשתי את הלהקה זמן קצר לאחר ההופעה שלה, שם ניגנה בפני אולם חצי מלא וקיבלה ביקורות מעורבות. הכותב של לוס אנג'לס טיימס, רוברט הילבורן, דיווח שסלייד היו 'טובים' אבל לא 'מאוד מאוד טובים'. ראיתי גם את סלייד מחממת את להקת האמבל פאי בווינטרלנד של סן פרנסיסקו - וזה היה סיפור אחר. שם הם הצליחו היטב מול קהל שכמובן בא לשמוע את הפאי. האנשים היו מוכנים מספיק להגיב לדרישה המתמשכת של סלייד. הם מחאו כפיים ורקעו ברגליהם למרות שהם לא היו נלהבים. הבעיה העיקרית של סלייד היא למצוא קהל צעיר יותר. מכיוון שקהל מופעי הרוק הגדולים באמריקה מורכב עדיין מסטודנטים מבוגרים, שהולכים לראות להקות מבוססות יותר כמו האמבל פאי, הסטונס, לד זפלין, ג'ת'רו טול ו-ELP. זה לא הבית הרגיל של סלייד. הם זקוקים לקהל איפשהו בין האוסמונדס לחמישיית ג'קסון - אבל איך להגיע לקהל זה בלי תקליטן להיט או באזז טלוויזיה גדול היא הבעיה שעומדת בפני המנהל של הלהקה, צ'אס צ'נדלר.


סלייד שמה רגל בדלת. עכשיו חבריה צריכים להידחק לתוך הסלון. בכל זאת, נראה שהמצב לא השפיע על ההומור הטוב והכנות המוחלטת של הלהקה. לא היה מתח בחדר ההלבשה בסן פרנסיסקו, שם הגיטריסט דייב היל נדחק לתחפושת מרשימה. לסלייד יש את היכולת המולדת להרגיע אנשים - אף אחד לא מקבל מהם התעלמות קרה.


הזמר נודי הולדר היה מוכן כתמיד לענות על שאלות ישירות על הדילמה הנוכחית שלהם.

'אני חושב שאנחנו מתקדמים - שתי ההופעות הטובות ביותר שעשינו היו באקדמיה בניו יורק. היינו רוצים קהל צעיר יותר, אבל עם המצב באמריקה אני חושב שההורים מחזיקים את הילדים בבית. אנחנו נגיע אליהם, אבל זה ייקח זמן. להיט בהחלט יעזור לנו -לפרוץ פה. תקשורת חזותית חשובה לנו, אז הצטלמנו לתוכנית באמריקה בשם מידנייט ספיישל. מקווים שזה יעזור. אנחנו לא משנים את ההופעה שלנו. הם צריכים להתרגל אלינו.


היו לנו כמה חברי כנופיית מלאכי הגיהנום בהופעות - אפילו היו כמה מהם על הבמה, אבל עדיין לא ניסינו להעליב אותם. אני בכל מקרה לא ממש מעליב, אתה יודע - אני משתמש בהומור גס שגורם להם להבין שאנחנו בני אדם. באקדמיה בניו יורק קיבלנו קבלת פנים נהדרת, והדבר הכי מאכזב היה לקרוא כאן דיווח שאומר שחצי מהקהל יצא. זה פשוט לא היה נכון. זו בהחלט עובדה שדיווחים מאמריקה על הופעות בודדות בחוף המערבי יכולים לתת רושם מוטעה לגבי כמה גדולה להקה בכל המדינה. אתה יכול להיות ענק בשיקגו, למשל, ולא להצליח כלל בלוס אנג'לס. ערים המרוחקות רק כמה מאות קילומטרים זו מזו שונות לרוב בקבלתן ממש כמו גרמניה מול איטליה. עשינו כמה הופעות במועדונים קטנים וזה היה מלהיב בדיוק כמו בימי ההופעות במועדון מארקי בלונדון. עשינו שתי הופעות כאלה באוהיו, למשל, וזה היה נהדר.


אנחנו אף פעם לא סובלים ממתח מיותר כי יש לנו כל כך כיף מאחורי הקלעים. מצאנו את הפורמט שלנו ואנחנו נצמדים אליו. כשאנשים אומרים שאנחנו 'רוקנרול חסר שכל' אני אוהב את זה - זה תיאור נחמד. אנחנו ממילא לא מכוונים לראש - אנחנו להקת רוק לקישקעס. אני לא מקבל את הביקורת שכל התקליטים שלנו נשמעים אותו הדבר. האקט שלנו מוגדר כעת בצורה מסוימת ואנחנו יודעים שהוא עובד. אנחנו נהנים מהדבר שהכנו לעצמנו. חשוב שהפנים שלנו יזוהו על ידי אנשים'...".


הסיפור העצוב שמאחורי מוסיקת הרוק


ב-4 ביולי בשנת 1973 קרתה תאונה ששינתה לחלוטין את חייו של מתופף להקת סלייד, דון פאוואל.


המתופף בן ה-26 היה מאוהב בשנה ההיא. בחברתו היפהפייה בת ה-20, אנג'לה מוריס (שהגיטריסט, דייב היל, אף יצא איתה זמן מה לפני כן אך הקשר לא הצליח). כמה דקות לאחר שהזוג עזב מסיבת יום הולדת במועדון לילה בוולברהאמפטון, התנפץ החלום לרסיסים נוראיים. מוריס עבדה במועדון כמזכירה ופאוואל הגיע לבדו כדי לאסוף אותה משם. הוא נשאר עמה במועדון והשניים חגגו. בסביבות השעה אחת בלילה יצאו משם שמחים. אך בעודם נוסעים ונהנים יחדיו קרה הדבר. מכונית הבנטלי החדשה והלבנה בה נסעו איבדה שליטה והתעופפה מעל גדר עד שהתנגשה בעץ ובחומת לבנים. פאוואל ומוריס, שלא היו חגורים, הועפו מהמכונית בכוח רב. השניים הועפו בצורה כה עוצמתית מהרכב עד שלא היה אפשר לדעת בוודאות מי נהג ברכב. היא מתה במקום. הוא נפצע באורח קשה עד אנוש.




הנה הקיר בו התנגשה המכונית של פאוואל.


שתי אחיות רפואיות שעברו באזור בעת התאונה הזעיקו בדחיפות אמבולנס והעניקו לו טיפול ראשוני להצלת חיים. הן ידעו שאין מה לעשות עם מוריס והתמקדו במתופף שנפצע בראשו, שבר שש צלעות, שבר גם שני עקבים ונראה כמי שהולך למות. שתי האחיות החזיקו את ראשו, שהיה פתוח לגמרי, עד הגעת האמבולנס. שישה ימים שכב פאוואל בחוסר הכרה בבית החולים. ליבו הפסיק לפעום פעמיים בזמן ההוא. זמר להקת סלייד, נודי הולדר: "חשבנו שהכל הסתיים. הרופאים לא העניקו לו תקווה לחיות. זה היה הלם לראותו בבית החולים. הוא היה בתוך אוהל חמצן, ראשו מגולח וחתכים בכל מקום בגוף. הוא פשוט שכב שם ועמד למות. למחרת הלכתי למקום בו נשארה המכונית ולא האמנתי שמישהו יכל לצאת מכלי שבור שכזה. למזלנו, דון היה איש קשוח ובחר בכיוון החיים".


רופאים נאלצו לקדוח חור בגולגלתו על מנת לשחרר את הלחץ הפנימי שסיכן את מוחו. גופו הושם פעמים רבות באמבטיית קרח כדי לצננו מהחום הגבוה מאד ממנו סבל. פעם אחת התעורר פאוואל מהקומה שלו ומצא את עצמו באמבטיית הקרח עם צינורות רבים שיוצאים מגופו. הוא נכנס לפאניקה איומה והחל לתלוש ממנו את הצינורות. אחיות שרצו מהר לעברו גילו אותו מפוחד ומבולבל. "מה אני עושה פה?" - הוא צעק לעברן. הן ענו לו כי עבר תאונה ושעכשיו הוא בטיפול. פאוואל לא הבין במה מדובר. הוא לא זכר כלל את התאונה. אך הוא זכר שהוא חלק מלהקה ומיד חשב כי זה קרה בדרכם בחזרה מהופעה ושגם שלושת חבריו להרכב נתונים במצב הזה.


בני משפחתו היו שבורים. אחותו קארול חלמה בליל התאונה חלום נוראי בו היא מוצאת את עצמה מעודדת את אחיה שהיה נמצא במצב לא טוב. כשהתעוררה גילתה כי הוא עבר תאונה. הוריו של פאוואל היו שבורים לגמרי. מעריצי הלהקה, שגילו על התאונה, החלו לבוא בגדודים לביתם. כשפאוואל נותק לראשונה מהצינורות והצליח להגיע בכוחות עצמו לשירותים של בית החולים, הוא הביט במראה וגילה לחרדתו כי שערו גולח לגמרי ופניו הושחתו. עיניו היו שחורות וכמה משיניו היו חסרות. גולגלתו הפעורה הייתה נתונה עם מהדקים שחיברו אותה. המראה הבהיל אותו כהוגן. כשמישהו אמר לו כי חברתו נהרגה בתאונה, חשב פאוואל כי מדובר בחברתו הקודמת, פאט, מפני שלא זכר כלל את אנג'לה מוריס. כשפאט גילתה על התאונה מכתבת עיתון, היא התמוטטה וכשהגיעה לבית החולים לבקרו, נאמר לה כי אינה יכולה לראותו מפני שהוא חושב כי היא זו שמתה.


חברי להקתו, שקיבלו את הבשורה, לא ידעו כיצד לעכל זאת. רגע אחד הם היו על גג העולם עם הצלחה מסחררת ולפתע האדמה נשמטה מתחת לרגליהם עם טרגדיה איומה. חודש וחצי לאחר התאונה הוא כבר חזר להופיע עם סלייד אך לא זכר את השירים שהפליא לתופף בעבר בגלל בעיית זכרון. בסיסט הלהקה, ג'ים לי: "בהופעה אחת התכוננו לנגן את השיר SKWEEEZE ME, PLEAZE ME. לפתע שמעתי את דון צועק לי מעמדת התופים שאינו זוכר כלל את השיר. אז אמרתי לו לספור ארבע ופשוט לדפוק בתופים לפי הקצב הזה עד שנגיד לו לעצור".


מהתאונה והשיקום שאחריה הוא כמעט ואינו זוכר דבר. מוחו נעל את עצמו שבריר שניה לפני התאונה עצמה וחזר לפעול רק זמן אחרי השיקום הראשוני. עד שפאוואל הבין זאת, הוא נאלץ לעבור שנים של דכאונות איומים ואלכוהוליזם קשה בשל תיסכול מול חוסר הידיעה שלו לאירוע. כל יום הוא גמע שני בקבוקי וודקה שלמים, ביחד עם שותפו לשתייה בימים ההם, אוזי אוסבורן.


התאונה גרמה לו לאיבוד חוש הטעם והריח. והוא לא זוכר כלל את התאונה ההיא ואת מי שהייתה עמו ברכב באותו יום טרגי. פאוואל: "המוח שלי סובב את הסוויץ' ונעל את עצמו. זה ודאי דבר טוב, אחרת לא יודע איך הייתי יכול להתמודד עם זה".


ב-7 בדצמבר בשנת 1973, יצא תקליטון חג המולד של להקת סלייד שנקרא 'חג מולד שמח לכולם' (MERRY XMAS EVERYBODY).


השיר הזה, שהפך ללהיט ענק עבור הלהקה, נכתב במקור בשנת 1967 כשיר פסיכדלי, על ידי זמר הלהקה נודי הולדר. שם השיר היה THE ROCKING CHAIR. בשנת 1973 הייתה להקת סלייד ענקית באנגליה ומנהלה, צ'אס צ'נדלר, הציע לחבריה להקליט שיר חג מולד. הם נחרדו מהרעיון אך היה זה בסיסט הלהקה, ג'ים לי, שהרהר על כך שוב ונזכר בשיר הישן שהולדר כתב. הלחן של אותו שיר ישן הוצב כלחן הפזמון לשיר החדש, כשלחן חדש של לי בא בבתים.


כשהולדר כתב בשיר את המשפט "תסתכלו עכשיו על העתיד, זה רק מתחיל" הוא חשב על השביתות בתעשייה שפגעו אז חזק באנגליה. הולדר: "החלטנו לכתוב שיר חג מולד ורציתי לגרום לו לשקף חג מולד משפחתי בריטי ממוצע. כלכלית, המדינה הייתה במצב לא טוב. הכורים שבתו כל הזמן, כמו גם הקברנים, האופים וכמעט כל האחרים. אני חושב שאנשים רצו משהו שיעודד אותם - וכך גם אני. לכן כתבתי את המשפט הזה על העתיד".


את השיר הקליטה להקת סלייד באולפני "רקורד פלאנט" שבניו יורק, כשבאולפן הסמוך הקליט ג'ון לנון את MIND GAMES. הלהקה הייתה אז בסיבוב הופעות בארה"ב. ההקלטה הייתה לא קלה, כי מתופף הלהקה, דון פאוואל, נפצע קשה מאד כמה חודשים לפני כן בתאונה. חברתו נהרגה בה והוא, בנוסף לפציעותיו הגופניות, גם איבד את הזכרון לטווח קצר.


הולדר: "הרופאים אמרו לנו לגרום לו לנגן שוב בתופים בהקדם האפשרי כדי להגביר את ביטחונו. אבל הוא סבל מאובדן זיכרון לטווח קצר. הוא יכל לזכור את השירים הישנים שלנו, אבל לא את השירים החדשים. אז במקום להקליט את השיר באופן חי, הקלטנו אותו באולפן בשלב אחר שלב. זה נתן לשיר צליל מאופק יותר. זה היה משהו חדש עבורנו. אבל המזל היו איתנו וזה הפך ללהיט הגדול ביותר שלנו".


דייב היל בספרו: "בגלל הבעיות עם דון, לא היה זמן להקליט את זה לפני שיצאנו לסיבוב בארצות הברית, ועד שהיינו חוזרים משם הבייתה – חג המולד כבר היה מתפספס ללא שיר. למרבה המזל, צ'אס צ'אנדלר המנהל ידע שאולפני רקורד פלאנט, בניו יורק, הם מקום טוב והוא הזמין אותנו לשם כדי ליצור את התקליטון לפני תחילת הסיבוב. זה היה מקום מרגש להקליט. ג'ון לנון היה בסביבה באותו זמן, והייתה הרבה היסטוריה למקום. אני זוכר שהשתמשנו במסדרון כדי לקבל הד על השירה, וכולנו עמדנו שם, מוקפים באמריקאים שעבדו בבניין, כשהם צופים בבריטים המטורפים האלו שרים על חג המולד המחורבן כשעוד היה קיץ לוהט בניו יורק.


זה היה השיר הראשון שעשינו שבו לא כולנו ניגנו ביחד. הזיכרון של דון לא היה נהדר בשלב הזה, וזה היה שיר חדש ולא התאמנו עליו, אז חיברנו את הכל מאפס. המבנה היה שם - ידענו מה אנחנו מחפשים - אבל היינו צריכים לבנות את זה במקום פשוט להיכנס ולנגן את זה כמו שהיינו, כי דון לא יכל כך. זה היה חדש לנו. תמיד ניגנו כלהקה, ועכשיו היינו צריכים לדבב את התופים ולבנות את ערוצי ההקלטה בשלבים. זה היה שינוי גדול עבורנו, וזה היה קשה. למרות זאת, אהבנו את מה שעשינו. אחר כך יצאנו ישר לסיבוב הופעות שארך כחודש. זה היה סוף אוקטובר לפני שהספקנו לשמוע את השיר בצורתו הסופית. אני זוכר שהיינו בבלגיה וקיבלנו טלפון מהמשרד של חברת התקליטים פולידור בבריסל, בו נאמר ששמעו שם את הסינגל, אהבו אותו ושנבוא אליהם לשתות שמפניה. כולנו היינו במשרד, והבחור הראשי שם חלץ את הפקק של הבקבוק, ואז עוד אחד ועוד אחד. הוא השמיע את השיר, וזה באמת נשמע טוב אחרי כמה משקאות!


חזרנו הביתה בנובמבר, וחברת התקליטים כבר התכוננה להוציא את השיר שלנו. עשינו תוכנית טלוויזיה בשם LIFT OFF WITH AYSHEA, בתחילת דצמבר, אבל לא ביצענו את שיר חג המולד, כי הוא עדיין לא יצא. איישה ניגשה אלינו ואמרה, 'לרוי ווד ולהקת WIZZARD יש את שיר חג המולד הזה שהם עושים. אני חושבת שזה יהיה מקום ראשון בחג המולד'. אז אמרנו, 'באמת? יש לנו אחד מהם גם כן.’ אם זה לא היה, רוי כנראה היה במקום הראשון, אבל באותה תקופה אף אחד לא יכל היה להתחרות בנו. היינו בפסגה באותה נקודה וכנראה שהתאונה של דון אפילו הסלימה את זה.


כשהתקליטון יצא, אני זוכר שצ'אס התקשר אליי הביתה: 'דייווי, אתה יושב? רבע מיליון תקליטונים נמכרו היום. נגמרו בחברה התקליטונים. הם צריכים לייבא אותם!'. מכרנו חצי מיליון עד סוף השבוע הראשון, והם שלחו אותם מגרמניה. הם היו צריכים לארגן מחדש את הדפסתם ברחבי אירופה, זה היה מטורף. זה היה כאילו כולם בארץ ידעו מה זה. וזה המשיך להימכר עד פברואר! זה היה תקליטון מדהים כי הוא לא רק הרים את הלהקה כשאנחנו היינו צריכים את זה, זה עשה את אותה העבודה עבור המדינה. זה היה שיר ממש שמח וכזה שאנשים יכלו להתחבר אליו כי הוא סיכם את חג המולד בבריטניה - איך בזבזת את זה, מה עשית, עם מי היית. זה לא היה שמאלצי כפי ששירי חג מולד היו לעתים קרובות; זה היה אמיתי. זה היה על לעשות כיף חיים ולהרוויח אחרי שנה קשה, אנחנו והמדינה. הכל היה בירידה - הפסקות חשמל, שביתות, משבר הנפט, כל זה - ולכן ציפינו לחג המולד כפינוק לברוח מזה. כשנודי שאג, 'זה חג המולד!' זה היה כמו קריאה ממנו לכולם לשכוח מהכל ופשוט ליהנות מהחג. התקליטון הזה עטף את כל הרגשות האלה. זה היה כאילו אמרנו, 'כולנו שרדנו את השנה, סלייד ובריטניה, אז בואו נחגוג!'


הביקורות בעיתוני אנגליה היו נלהבות כלפי השיר החדש הזה שנמכר כ-300,000 עותקים ביום צאתו וזינק למקום הראשון במצעד המכירות. זה הפך אותו לתקליטון המהיר ביותר במכירות עד אז.


בשנת 1974 יצא תקליט חדש לסלייד.


כמו כן, חברי הלהקה פנו לעשות סרט קולנוע ובו גילמו הארבעה חברי להקה בשם FLAME. הסרט הביא לא רק רגעים מצחיקים כי אם גם רגעים עגומים על תעשיית המוסיקה.


להקת סלייד המשיכה להסתובב בחנויות התקליטים.


ב-5 במרץ בשנת 1976 יצא תקליט חדש ללהקת סלייד ושמו NOBODY'S FOOLS. למרות שחברי הלהקה אהבו את התוצאה - מבקרי המוסיקה פחות...


כתבת הרולינג סטון, סינת'יה בומאן, פרסמה בביקורתה אותו ב-6 במאי 1976: "אחרי שמונה אלבומים, קשה להיות סלחן ללהקת סלייד. למרות שהרכב הלהקה נשאר כמו שהיה, אף אחד מהמוסיקאים הכושלים האלה לוקח את האשמה בעצמו על יצירת דבר נוראי שכזה, שהוא פשוט ביזבוז של כסף – מצידם ומצד אלה שקונים את זה. אין בתקליט הזה שיר אחד שיכול להפוך ללהיט. המילים בשירים הן ברמה ירודה מאד. רוצים דוגמה? בבקשה: 'ג'ק וג'יל עלו לגבעה, חשבו שישיגו שם מים, הם נשארו שם זמן רב, עושים את מה שלא היו צריכים לעשות...'. עד עכשיו סיכמתי את הנקודות החיוביות שבתקליט. השירה של הלהקה נוראית. ההפקה מזעזעת. הדבר היחיד שהתקליט הזה יוכיח הוא שטיפשים אמיתיים הולכים בקרוב להיפרד מהכסף שלהם עבור הדבר הזה".


ברקורד מירור סברו אחרת: "השירים מציגים מגוון רחב. הדבר המיידי ששמתי לב אליו הוא העיבודים, שאפילו טובים מאלו של לד זפלין. זה לא אלבום של סינגלים והוא מציג שירים עמוקים ממה שציפיתי. אתם צודקים, בחורים - אתם לא טיפשים של אף אחד".


אבל בעיתון NME נכתב ש"האלבום הזה בינוני. אין בו הרבה עומק".


הגיטריסט, דייב היל, בספרו: "עד אז לא היה לנו תקליט שנשמע נכון ברדיו האמריקאי, אז החלטנו לפתור את העניין בתקליט הזה, כשהגענו להקליט אותו ברקורד פלאנט בניו יורק (בו הקלטנו בעבר את תקליטון חג המולד המצליח שלנו). זה לקח די הרבה זמן להקליט את התקליט, כי היינו נחושים לא למהר, אז היו לנו שישה שבועות של עבודה על זה. היינו ממש מרוצים עם מה שנעשה, אבל שוב זה בקושי הצליח בשוק האמריקאי. באנגליה המצב היה לא יותר טוב, מה שהבהיר שהיינו רחוקים משם כל כך הרבה זמן, שאנשים השאירו אותנו מאחור ועברו ללהקות אחרות. זה היה הרגע בו הספקות התחילו להופיע בתוך הלהקה, והתחלנו לאבד את המיקוד שלנו ולעיתים גם את המקצועיות שלנו. זה היה קשה לעבור מהחלק העליון לתחתית באמריקה ומבלי לראות אור בקצה המנהרה, ובלי צ'אס צ'אנדלר, המנהל שלנו, שם כל הזמן, לא היה מי שישמור עלינו. כשהוא הגיע בסוף לראות הופעה שלנו באמריקה, יכולנו לראות אותו בקהל, צופה בנו עם המבט הזה שלו כמו, אלוהים! מה קרה להם?' אחר כך הוא בא לחדר ההלבשה ואמר, 'הייתי צריך לפקוח עין עליכם. אתם מחליקים במדרון'..."


הלהקה עצמה נותרה גאה באלבום. גם המתופף דון פאוול וגם הזמר נודי הולדר העריכו אותו בתור התקליט האהוב עליהם. בראיון משנת 1987 אמר הולדר: "זה התקליט היחיד שאני באמת יכול לשבת בבית ולהקשיב לו מתחילתו ועד סופו". בראיון משנת 1976 אמר הבסיסט ג'ים לי: "אני באמת גאה באלבום ומאמין שזה האלבום הכי טוב שעשינו אי פעם. אין לי שיר אהוב במיוחד באלבום - אני אוהב את כולם".


ב-21 במרץ בשנת 1977 יצא תקליט חדש ללהקת סלייד ושמו WHATEVER HAPPENED TO SLADE. שם התקליט בא מכתובת גראפיטי שמנהל הלהקה ראה על אחד הקירות בבריטניה.


למרות הרצון הטוב, התקליט לא נכנס למצעדי מכירות במקום כלשהו. עד יציאת האלבום, הפופולריות של סלייד הלכה ודעכה וכך גם מכירות התקליטים שלה. נראה היה כי להקת סלייד מתה. ארבעת חברי הלהקה ניסו פה להחיותה כשהם זורקרים לאחור את שאריות אופנת הגלאם-רוק, שהזניקה אותם כמה שנים קודם לכן.


הכישלון המסחרי של התקליט היה מחפיר והצרות הכלכליות של הלהקה נמשכו.

עד 1975, להקת סלייד הרגישה שההצלחה המסחרית שלה הגיעה לשיא בבריטניה ובאירופה. לפי הצעתו של המנהל, צ'אס צ'נדלר, הלהקה הסכימה לעבור לארצות הברית, הטריטוריה הגדולה היחידה שהיא עדיין לא פיצחה. הלהקה בקושי החזיקה שם מעמד, כשהיא מופיעה אבל מחליקה למטה, עד שחזרה לבריטניה, באוגוסט 1976, כדי להתמודד עם עסקי המוסיקה בבריטניה שהשתנו הרבה מאז שהלהקה עזבה.


זרם הפאנק הפך להשפעה הדומיננטית על תרבות הנוער ועל עיתונות המוסיקה. סלייד הפכה ללא רלוונטית, למרות האנרגיה שלה ושיריה הקצרים והבועטים. עם זאת, חברי הלהקה היו נחושים שהם מופיעים טוב מתמיד וסירבו לסיים את דרכה של הלהקה. עם נחישות זו, נכנסו הם לאולפן כדי ליצור את התקליט הזה.


בינואר 1977 הוציאה הלהקה את הסינגל היחיד מהתקליט, GYPSY ROADHOG. עם זאת, לאחר ביצוע השיר בתוכנית טלוויזיה לילדים, תלונות על הפניות לסמים בשיר הובילו לאיסור השמעתו ב-BBC. כתוצאה מכך, התקליטון נכשל במכירתו וכך גם התקליט השלם שבא בעקבותיו.


הבסיסט ג'ים לי אמר: "זה היה אלבום הבי מטאל. זו הייתה טעות והייתי נגד התואר הזה". הסולן הראשי, נודי הולדר, אמר: "פה הייתה חזרה לסאונד המקורי שלנו". המתופף, דון פאוול, נשאל על איזה אלבום של סלייד הוא ימליץ למאזין חדש. הוא אמר, "אני ממליץ על WHATEVER HAPPENED TO SLADE כי באותו זמן מסוים לא היה לנו מה להפסיד".


הגיטריסט, דייב היל, בספרו: "שם התקליט היה קריצה עם הומור אבל הרבה מבקרים לקחו את זה באופן הכי רציני. נתפסנו כאמנות ישנה, וזה היה מתסכל כי חשבתי שעשינו תקליט טוב והיינו להקת הופעות טובה יותר ממה שהיינו אי פעם. אבל אם אתה לא יכול לקבל פרסום, זה הופך להיות קשה מאוד להשיג את הציבור, וללא השקעה גדולה של חברת תקליטים עלינו, זה היה מאבק. הכרטיסים לא נמכרו לסיבוב ההופעות בבריטניה כפי שהיו בעבר, התקליטון GYPSY ROADHOG הגיע רק למקום ארבעים ושמונה, והאלבום בכלל לא הגיע למצעד. זו הייתה אמריקה שוב, רק הפעם בבית.


במשך זמן מה פשוט התחבטנו, לא ידענו מה לעשות. ניסיתי כל מיני דברים. גילחתי את כל השיער שלי, קניתי מעיל עור ונעלי דוקטור מרטין וניסיתי לתת לנו תדמית מחוספסת יותר להשתלב בזמנים, אבל זה לא עשה כלום. אני מניח שזה רק הראה כמה רחוקים היינו אחרי שהיינו באמריקה כל כך הרבה זמן. אם פעם הקדמתי את האופנה, עכשיו העתקתי דברים, מנסה להדביק את הסצנה - כולנו היינו. שום דבר לא המריא".


הביקורת מאז גרסו כך:

בעיתון רקורד מירור כתבו ששווה להקשיב לתקליט: "זה אלבום הקאמבק שלהם - זה מה שיעשה אותם או ישבור אותם. עם שירים מוצקים ומטלטלים, אבל פשוט לא מספיק מובחנים כדי להצליח באותו אופן כמו להיטי העבר. חלק מהבעיה היא שנראה שהם מתאמצים פה יותר מדי במקום להישאר בפשטות. התוצאה נשמעת כבדה, עמוסה, אפילו, קצת מיושנת. הקול של נודי עדיין נשמע נהדר, ודייב מכניס איזו גיטרה נחמדה, אבל יש פשוט יותר מדי מהכל. בימים עברו, מילים לא היו חשובות מדי לסלייד, אבל עכשיו הם כותבים שירים עם משמעות".


בעיתון NME נכתב בביקורת מאז: "הלהקה הייתה תמיד בכושר כשהיא עבדה בפורמטים הבסיסיים ביותר. רוק'נ'רול! האלבום הזה הוא אנרגיה גבוהה בקנה מידה ראשוני. יש בו את כל הריפים הבולטים שתמצאו בנוחות אצל זי.זי טופ או טד ניוג'נט. יש לו את אותו קצב אובדני של האלבום AEROSMITH ROCKS. הוא עמוס במנגינות חזקות, המון סינגלים פוטנציאליים והתוכן הלירי מעניין יותר".


בדיילי מירור נכתב: "ובכן, הם בילו את החודשים האחרונים ביצירת אחד האלבומים הכי מרתקים שהרכיבו מזה זמן רב. הקול של נודי הולדר בולט כמו תמיד".


בעיתון ליברפול אקו נכתב: "אני חושש שאין הרבה מה להציע באלבום הזה. סגנון החיים האמריקאי השפיע על כתיבת השירים שלהם ולרעה".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות לועזיות? החיפושיות? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.




Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page