ז'אנרים במוסיקה - על להקת סלייד, שהביאה להיטים גדולים בעולם של רוק

סלייד הייתה להקת רוק בריטית שפעלה בין השנים 1966 עד 1991. הלהקה הייתה ידועה בשירים האנרגטיים והקליטים שלה, בנוכחות הבימתית הראוותנית ובתדמית הגלאם-רוק הייחודית. ההרכב המקורי כלל את נודי הולדר בשירה וגיטרה, דייב היל בגיטרה, ג'ים לי בגיטרה בס ודון פאוול בתופים. הם מכרו המון תקליטים ותקליטונים והיו להקת רוק מושחזת.

לפני שנתחיל את המסע, רק אספר שלהקת סלייד הייתה ממובילות זרם הגלאם-רוק (GLAM ROCK) באנגליה. אז מה זה גלאם-רוק? הנה בכמה מילים; גלאם רוק, המכונה גם רוק נוצץ, הוא סגנון מוסיקת רוק שמקורו בתחילת שנות ה-70 והתאפיין בתיאטרליות, באופנה ראוותנית ובדימוי האנדרוגיני שלו. זו הייתה תגובה למוזיקה הרצינית, הטעונה פוליטית של סוף שנות ה-60, ובמקום זאת אימצה אסתטיקה דקדנטית, נהנתנית וראוותנית יותר.

מבחינה מוסיקלית, הגלאם-רוק התאפיין בשימוש בגיטרות חשמליות, תופים כבדים ובהפקה נוצצת ומוגזמת. שירי גלאם-רוק רבים כללו מנגינות קליטות ואופטימיות ולעתים קרובות עסקו בנושאים של מיניות, מסיבות ומרד של הצעירים.

להקת סלייד הוקמה בשנת 1966 תחת השם THE N BETWEEN, הקליטה תקליטון אחד שנכשל והתמקדה בהופעות חיות. בשנת 1968 קיבלו הקלטות דמו שעשו התעניינות מצד בכיר בחברת התקליטים פיליפס, שמיהר להחתימם. אבל ההחתמה שלו באה עם תנאי; שהחברים ישנו את שמם ל- AMBROSE SLADE. חברי הלהקה הסכימו, למרות שקינן בהם החשש לאבד את כל מה שצברו עד אז תחת שם להקתם הקודם. השם החדש נוצר בזכות מזכירתו של אותו בכיר חברת התקליטים. לתיק שלה היא קראה AMBROSE ולנעליה היא הדביקה את הכינוי SLADE.

אז בואו נגלה כמה תחנות של להקת סלייד בשנות ה-70.

ב-9 במאי בשנת 1969, יצא תקליט הבכורה של להקת סלייד שנקרא BEGINNINGS. ללהקה קראו בתקופה הזו בשם AMBROSE SLADE והתקליט הזה הורכב ברובו מגרסאות כיסוי לאחרים. בארה"ב יצא התקליט בעטיפה שונה לגמרי ובשם BALLZY.

כיום, עותק ויניל מקורי במצב טוב יחסית שווה סכום כסף טוב בשוק האספנות והוא הוצג, כחלק מהסרט התיעודי של השדרן ג'ון פיל, RAREST RECORDS.

להקת סלייד הוקמה בשנת 1966 בתור THE 'N BETWEENS. מלבד הקלטת סינגל לא מוצלח, הלהקה התרכזה בעיקר בבניית מוניטין בהופעות ברחבי בריטניה. בפברואר 1969 היה זה ג'ק באברסטוק, ראש מחלקת גילוי כשרונות בחברת פיליפס שהתעניין בהחתמת הלהקה, לאחר ששמע שתיים מהקלטות הדמו שלה.

במהרה הציע באברסטוק להחתים את הלהקה אם תשנה את שמה לאמברוז סלייד ותמצא הנהלה בלונדון. למרות חששות החברים לאבד את המוניטין שצברו עד אז, הם הסכימו. השם אמברוז סלייד נוצר בהשראת מזכירתו של באברסטוק, אשר קראה לתיק היד שלה אמברוז ולנעליים שלה סלייד.

הלהקה בילתה שבוע באולפן פיליפס להקלטת אלבום הבכורה. באברסטוק התעקש שהלהקה גם תכתוב כמה שירים מקוריים, לצד גרסאות הכיסוי שעשתה.

בראיון משנת 1980, נזכר הבסיסט ג'ים לי: "זו הייתה הפריצה הגדולה הראשונה שלנו בהכנת תקליט, אז הכל היה חשוב עכשיו מלתת לזה לחמוק. באברסטוק התעקש שנכתוב חומר מקורי ועשינו זאת מתוך פחד". בתקופה שבה הלהקה עדיין לא כתבה את החומרים שלה במלואם, האלבום הכיל שמונה קאברים של שירים שנוגנו בקביעות בהופעות.

במהלך הקלטת האלבום, אמברוז סלייד הוצגו בפני צ'אס צ'נדלר, שביקר באולפן עם שותפו העסקי, התרשם ממה ששמע באולפן והחליט לראות את הלהקה בהופעה חיה במועדון "רספוטין", בערב שלאחר מכן. בסוף ההופעה הוא החליט שהוא רוצה לנהל את הלהקה.

התקליט BEGINNINGS לא נמכר היטב, זאת למרות סרטון שיווק שצולם בתחנת הרכבת יוסטון בלונדון. בעקבות חוסר ההצלחה המסחרית, הלהקה וצ'נדלר החלו לשקול את הצעד הבא שלהם בקריירה. לאחר שלא היה מרוצה מאלבום הבכורה, צ'נדלר חשב שהלהקה תרוויח מכתיבת חומרים משלה עם שינוי תדמית.

ב-28 בנובמבר בשנת 1970 יצא התקליט השני של להקת סלייד, PLAY IT LOUD.

הגיטריסט דייב היל: "הסיבה לכך שהאלבום נקרא כך היא שמעולם לא חשבנו שהלהקה נשמעת חזק מספיק בפורמט של תקליט. זה עדיין לא היה שם לגמרי".

עטיפת התקליט מנציחה את ארבעת חברי הלהקה באופן בו בלטו משאר להקות האופנה. ראשם היה מגולח משיער ארוך ובגדיהם נראו כשל מרובעים אמיתיים, אך היה זה נסיון כושל לשווק את עצמם כמשהו מיוחד. דווקא כשיגדלו בחזרה את שיערם ויוסיפו לארון הבגדים שלהם ביגוד נוצץ - יקבלו את ההצלחה הגדולה ביותר.

ההצלחה לא הגיעה לסלייד בעקבות אלבום הבכורה שלה, BEGINNINGS וארבעת חברי הלהקה הבינו שחייבים לשנות כיוון; במקום לבצע גרסאות כיסוי כדאי לפנות לכתיבת שירים מקוריים. כמו כן, צריך לשנות תדמית. מנהל הלהקה, צ'אס צ'אנדלר (לשעבר הבסיסט של האנימלס ושעבר גם מנהלו של ג'ימי הנדריקס) הציע לחברי הלהקה לגלח את ראשיהם. הגיטריסט דייב היל והבסיסט ג'ים לי התחלחלו מהרעיון. לאחר שכנוע הם ניאותו לנסות וגם מיהרו לקנות נעלי ד"ר מרטין וביגוד עם שלייקס שישלים את התמונה.

הגיטריסט, דייב היל: "למרות שהתחלנו להתרחק ממראה המגולח שלנו, האלבום השני שלנו הציג אותנו עדיין עם שיער קצר על העטיפה - ונראינו קצת לא בנוח עם זה. עדיין לבשנו את מה שהתאים לסקינהדס ונראינו מאיימים – במיוחד נודי הולדר ודון פאוואל. מישהו אמר לי שזה נראה כאילו אנחנו פשוט חזרנו הביתה מהעבודה והתכוננו לצאת לקטטה. זה היה רחוק מאיתנו. בעצם היינו אנשים שוחרי שלום, אבל אני חושב שצ'אס רצה שנשחק קצת עם התדמית. הוא ניסה לזרוק אותנו החוצה ממלון יוקרתי בלונדון. הוא הזמין אותנו, ואז היינו כולנו בחדר אחד ויצרנו המון רעש. דחפנו כמה כיסאות במעלית, דפקנו ברצפה. הוא רצה שהעיתונים יכתבו על כך שהעיפו אותנו משם, אבל הם לא זרקו אותנו. בסופו של דבר, בנימוס, הם ביקשו אותנו לעזוב, אז אין סיפור לעיתון.

זה מצחיק איך תספורת משנה את הדרך שבה אנשים מסתכלים עליך. ממש לא התאמנו לזה. אני זוכר שצ'אס לקח את נודי הולדר וג'ים לי לחנות של בגדי צבא כדי להביא לנו כמה בגדים. זה היה זר לחלוטין למישהו כמוני, שהיה רגיל להיות ראוותני. המשכנו את זה לזמן מה, אבל למרבה המזל, התדמית הזו נמשכה פחות משנה. לאט לאט השיער התחיל לצמוח וצ'אס לא אמר כלום. האם זה עבד? זה אכן הפריד בינינו לבין כל הלהקות שהיה להן שיער ארוך. כשהקלטנו את האלבום, צ'אס לא השתמש בציוד הגדול שלנו מהבמה. הוא אמר שהיו לו בעיות עם ג'ימי הנדריקס שרצה להשתמש במגבר חזק מדי שפשוט לא עבד בהקלטה: 'זה יהיה מעוות וזה פשוט לא יישמע גדול', הוא אמר. אז העצה שלו הייתה תמיד להשתמש במגבר קטן".

התקליט הזה של סלייד, שהכיל ברובו שירים מקוריים מאת הזמר נודי הולדר והבסיסט ג'ים לי, צריך לקבל האזנה בקרב כל מי שאוהב את המוסיקה שלו עוצמתית, קליטה, מלאת אנרגיה וטבולה בניחוחות גאראג'יים. עדיין אין פה את הלהיטים הגדולים (עם שגיאות הכתיב המכוונות להפליא) שהזניקו את הלהקה לשחקים, אך יש פה להקה שיודעת ואוהבת לנגן ביחד. קולו המחוספס והרועם של נודי הולדר הוא החותמת של סלייד וקול זה יכול אף לשבור זכוכיות אם ירצה. ולחובבי להיטים ופסקול הסרט "הנוער לשלטון", הלהקה מבצעת פה גם את THE SHAPE OF THINGS TO COME הנהדר.

חודש לאחר צאת התקליט פרסם עיתון NME בביקורתו: "זה תקליט אגרסיבי, אם כי חברי הלהקה יודעים לטפל היטב בווליום שלהם כדי ליצור דינמיקות שונות. לעיתים הם ממש שקטים ולעיתים צורחים על המאזין. זמר הלהקה נוטה לצרוח מדי, אך יכול להיות וזו הגישה של הלהקה הזו".

גם בארה"ב נכתבו בזמנו ביקורות על האלבום והן היו חיוביות; בעיתון THE DISPATCH שהופץ באילינוי נכתב: "מדובר פה במוסיקת רוק מתפרצת כשחלק מהשירים יכולים להיות להיטים". בעיתון DAYTON DAILY NEWS פורסם: "תעשו מה ששם האלבום אומר! נגנו את זה בקול רם. אז תקבלו מושג בנוגע למה שקורה עם מגולחי הראש של אנגליה. הלהקה הזו פנטסטית!".

בפברואר בשנת 1971, פורסם במלודי מייקר: "מריבה פרצה בין להקת סלייד ללהקת טי רקס בנוגע להופעה במועדון 'טופ ראנק' שבקארדיף..."

המשך ציטוט האייטם: "דובר מטעם להקת סלייד מסר שטי רקס לא רצו את סלייד באותו ערב איתם וחסמו מהם את האפשרות לעלות לבמה. 'טי רקס לא סיפקו שום הסבר להחלטתם להעיף את סלייד מהערב ההוא ובגלל שסלייד היא מהפופולריות ביותר בקרב הקהל בקארדיף, חבריה היו נחושים לא לאכזב את מעריציהם. הם יקבעו מופע שם בהקדם האפשרי'. דובר מטעם טי רקס מסר שבכלל זמר בשם רוי יאנג נקבע להופיע לצדה בערב ההוא ולא היה לה צורך בעוד להקת חימום. 'לא היה לצעד הזה שום קשר לתספורות הסקינהדס של חברי סלייד. טי רקס מופיעה בדרך כלל כשעתיים ולכן לא היה זמן לעוד הופעה'.

סולן להקת סלייד, נודי הולדר, מסר למלודי מייקר: 'אני מניח שטי רקס פחדו שהרבה סקינהדס יגיעו להופעה. כיום אנחנו כבר לא להקה לגלוחי ראש ואנחנו מקבלים הזמנות להופעות בקולג'ים. ההתנהגות של טי רקס מעצבנת אותנו, כי חשבנו שהתנערנו כבר מהתדמית של להקת לסקינהדס'...".

להקת סלייד - "אנחנו לא הביטלס הבאים!"

בנובמבר 1971 סיפרה להקת סלייד לתקשורת הבריטית שהיא דחתה את ההזדמנות לנסות ולכבוש את אמריקה בתור הביטלס הבאים. ההצעה כללה קמפיין בשווי מיליוני דולרים, כולל סדרת טלוויזיה, סרט קולנוע באורך מלא וסיבוב הופעות מסביב לעולם.

זמר הלהקה, נודי הולדר: "לו היינו מסכימים לזה, היינו נאלצים לבטל המון התחייבויות שיש לנו פה באנגליה. הדבר האחרון שאנו רוצים הוא להפנות את הגב שלנו לאנשים שבאמת הפכו אותנו למי שאנחנו היום".

גם להקת סלייד העניקה הופעות מוסיקה מיוחדות בתחום הרוק.

ב-24 במרץ בשנת 1972, יצא תקליט הופעה מצליח שלה ששמו ALIVE.

תקליט ההופעה המצליח מאד של הלהקה, SLADE ALIVE, הוקלט מול קהל שהורכב מחברי מועדון המעריצים שלהם, באולפני COMMAND שבלונדון. העטיפה המקורית הייתה נפתחת והראתה את דמויות הלהקה בצבע שחור עם רקע אדום. בעטיפה הפנימית בא ציור שבארצות מסוימות (כמו ישראל, למשל) יצא דווקא כעטיפה החיצונית. בגלל שאני אוהב אותה יותר מהעטיפה בשחור-אדום, בחרתי להציבה בפוסט זה.

התקליט הזה נשמע כאילו הוקלט במועדון מיוזע להפליא, אך למעשה היה זה עוד סשן הקלטה אולפני, כשהפעם עם קהל. אבל הייתה מחשבה גדולה מאחורי הסאונד של סלייד. קולו של הולדר היה עוצמתי ביותר, כי הועבר כמעט תמיד דרך אפקט הכפלת קול, שהומצא במקור עבור הביטלס תחת השם ADT. זה כמעט האפקט היחיד שהולבש על המוסיקה של סלייד, שסלדה מהפקות מנופחות. הקול של הולדר היה החותמת של סלייד. כששומעים את קולו הצרוד, יודעים מיד כי מדובר בלהקה הזו. זה חלק מהגדולה שלה. אין ספק כי מדובר פה בזמר רוק אדיר. אלמנט דומיננטי נוסף בסלייד היה חטיבת הקצב שלה, עם הלמות התופים של פאוואל, לעיתים עם תוספת מחיאות כפיים ורקיעות רגליים נלהבות ולפי הקצב. פאוואל: "כשהקלטנו באולפני אולימפיק שבלונדון, היה שם חדר מדרגות שנהגנו להקליט בו את מחיאות הכפיים והרקיעות. הוצאנו לשם מיקרופונים. היה הד טבעי בחדר המדרגות הזה והדבר הפך לסימן היכר בהפקותינו". האפקט הזה עבר גם להופעות החיות, כשנודי הולדר דרש מהקהל למחוא כפיים לפי הקצב. הקהל, ששמע את האפקט בשירים המוקלטים, ציית ובהתלהבות.

אין ספק כי להקת סלייד ידעה היטב את מה שהיא עושה. מבחינתה, לא היה צורך בסולואי גיטרות מוחצנים. העיקר לתת לצעירים את מה שהם צריכים - מקום לשחרור אנרגיה עצורה ולפי הקצב!

המוסיקה של סלייד נקטלה על ידי אנשים שלא הבינו אותה כראוי. הולדר אמר אז לעיתון NME: "אנחנו לא מכוונים את המוסיקה שלנו לכיוון הראש. אנחנו להקת רוק עם ביצים. לקחנו את המוסיקה הכבדה של סוף שנות השישים ויצקנו אותה בשירי פופ בני שלוש דקות".

ב-1 בנובמבר בשנת 1972, יצא התקליט SLAYED, של להקת סלייד. מדובר בתקליט שהוא משיאי הגלאם-רוק הבריטי.

גיטריסט הלהקה, דייב היל, בספרו: "ההצלחה פשוט המשיכה להגיע, עד כדי כך שעכשיו באמת היינו צריכים תקליט חדש רק כדי לעמוד בביקוש. התקליט SLAYEDיצא ואני זוכר את זה כאוסף טוב של שירים, רובם מאת ג'ים (לי) ונודי (הולדר) יחד, וגם כמה גרסאות כיסוי. זו הייתה דוגמה טובה לאיך שהיינו באותה תקופה. זה היה תקליט מכונן עבורנו, לא מעט בגלל העטיפה, אשר הפכה לאיקונית עבורנו. את הצילום עשינו עם ג'רד מנקוביץ שוב, והוא היה נהדר בלהביא רעיון ולמצוא דרך כלשהי להוציא אותו לפועל.

לצ'אס (צ'אנדלר), המנהל שלנו, תמיד היה הרעיון שהלהקה תהיה מוצלחת יותר אם זה יהיה הכל היה על סלייד הלהקה, לא אנחנו כיחידים, אז הוא לא רצה שמות שלנו על העטיפה; הוא רצה שנהיה יצור בעל ארבעה ראשים. משם באנו עם השם סלייד כתוב על האצבעות שלנו. למרות שלדון (פאוואל) היו פלסטרים בשתי אצבעות. הורדתי חולצה לצילום כי הייתי שרירי וזה הראה צד קשוח יותר של הדברים. זה מצחיק שמי שהיה ידוע בבגדים המוחצנים שלו היה זה בלי החלק העליון שלו. אני חושב שהעטיפה נתנה לנו יתרון".

הנה קטעים מהביקורת שנכתבה עליו בעיתון האמריקני, רולינג סטון: "בארץ מולדתם, חברי סלייד בלתי ניתנים לעצירה. התקליטונים מפגיזים את המצעדים וההופעות תמיד מלאות. אבל בארה"ב לא היה קל ללהקה זו להשתחל. תקליט ההופעה של הלהקה, ALIVE, נמכר באופן סביר ותקליטוני הלהקה הטובים, נמכרו גם הם בכמויות נזעמות. התקליט החדש הזה אמור להפוך את הקערה על פיה ובמהירות, כי זה התקליט המסחרי ביותר עד כה שיצא מסלייד. יש כאן שירים קצרים, קליטים ומקוריים לצד גרסאות כיסוי, כשהכל מובל עם קולו החודר של נודי הולדר, הגיטרה הנוצצת של דייב היל וחטיבת קצב (הבסיסט ג'ים לי והמתופף דון פאוואל) שיכולים לבקע כל דבר. השיר MAMA WEER ALL CRAZEE NOW הוא הכוכב האמיתי בתקליט. אבל כל התקליט נהדר ונחתם באופן נפלא עם השיר LET THE GOOD TIMES ROLL. ויש גירסה משכנעת ביותר לשירה של ג'ניס ג'ופלין, MOVE OVER, כשלעתים אתה מתבלבל למי אתה מקשיב - ג'ניס או סלייד? ברור שמדובר בנוסחה להקתית, אבל כך זה גם עם הפקות של פיל ספקטור או עם מוצרים של חברת מוטאון. נוסחה כזו, בעולם הרוק, אמורה להשתלם פעם אחת ואחריה האמן אמור לקחת אותה לכיוונים חדשים".

פינת "על הבמה - הופעה של פעם" - והפעם ביקורת על הופעתה של להקת סלייד, בסוף שנת 1972 בלונדון, כפי שמדווח הרקורד מירור:

"דמיינו משחק כדורגל שנערך בקרקס ותקבלו מושג כלשהו על המופע של להקת סלייד ב'פאלאדיום' שבלונדון. הלהקה הזו, ובמיוחד הגיטריסט דייב היל, שוב התעלו על עצמם. זה היה לילה טוב ואפילו השוטרים שניצבו שם כדי לעצור אנשים שמתנדנדים יותר מדי, שרו את להיטי סלייד. לפעמים אני תוהה איך יכול להמשיך כך לאורך זמן. האם אנשים אף פעם לא מתעייפים מזה? זה נראה שלא, וכמו הקהל הופכת להקת סלייד גדולה יותר ורועשת יותר.

הפאלאדיום היה מקום אידיאלי לאירוע שכזה. האקוסטיקה הייתה טובה, האורות ברורים ולא משנה איפה המושב שלך נמצא, כי אפשר לראות את הבמה מכל מקום - אבל רק אם היית עומד, כמקובל בהופעות סלייד. תמיד קשה שלא להיתפס לאווירה של סלייד, שמצאו את פלח השוק שלהם והם אוחזים בו ללא הרף. להקה אטובה אחרת שחיממה את הערב הייתה להקת ג'ורדי. אבל כשסלייד עלו לבמה, היה ברור שללהקת ג'ורדי יש עוד לא מעט ללמוד בתחום".

ב-3 במרץ בשנת 1973, חוללה להקת סלייד סנסציה במצעד הבריטי. היא זו שהצליחה לראשונה, מאז הביטלס, להכניס שיר חדש היישר אל המקום הראשון במצעד. זה היה עם השיר CUM ON FEEL THE NOIZE (שגיאות הכתיב הן בכוונה...).

זה היה הסינגל הראשון של להקת סלייד לשנת 1973, אחרי שחוותה הצלחה עצומה בשנה הקודמת. המטרה של כותבי השיר, הזמר / גיטריסט נודי הולדר והבסיסט ג'ים לי, הייתה לשקף את אווירת ההופעות הסוערת בשיר. בתחילה הוא נקרא "בואו תקשיבו לרעש" אבל הולדר שינה מילה קריטית אחרי שבאחת ההופעות הוא ממש חש בחזהו את עוצמת רקיעת הרגליים של הקהל. הולדר שאג "בייבי בייבי בייבי" למיקרופון בעת בדיקה אולפנית לכיוון קולו לקראת הקלטת השיר. זה היה כה טוב שהוחלט להוסיף את זה.

ג'ים לי סיפר שהלחן הושפע מהיום בו הלך לראות הופעה של צ'אק ברי ונדהם מהאופן בו חלוץ הרוק'נ'רול שלט בקהל שלו.

הגיטריסט, דייב היל: "מעולם לא ביצענו את השיר בהופעה חיה לפני שהקלטנו אותו, ולדעתי ההתרגשות שאתה מקבל כמוסיקאי, לעבוד על משהו בפעם הראשונה, הפך את זה לדבר טרי מהקופסה, וכתוצאה מכך יש לו את החשמל הזה. כשהגענו לאולפני תוכנית הלהיטים, טופ אוף דה פופס, כדי להצטלם עם השיר הזה - הייתה מהומה כי לקחתי את עניין הבגדים שלי בהגזמה נוספת כלפי מעלה. האחרים חיכו לי בחדר ההלבשה כשיצאתי מהשירותים בתלבושת הנזירה המתכתית. הם היו בהלם. זה היה צעד נוסף קדימה מהמעיל הכסוף והנצנצים על הפנים! הרי ככל שקיבלנו יותר חשיפה בטלוויזיה, כך עוד תקליטים שלנו נמכרו".

להקת סלייד מודל יוני 1973.

סלייד, מלהקות הגלאם-רוק המובילות אז, חזרה אז לאנגליה לאחר סיבוב הפריצה שלה בארצות הברית, עם שיא של הצלחות וכישלונות.

העיתונאי, קית' אלת'אם, פגש את הלהקה קצת לפני כן, בהופעה בסן פרנסיסקו. כך הוא דיווח לעיתון NME:

"פגשתי את הלהקה זמן קצר לאחר ההופעה שלה, שם ניגנה בפני אולם חצי מלא וקיבלה ביקורות מעורבות. הכותב של לוס אנג'לס טיימס, רוברט הילבורן, דיווח שסלייד היו 'טובים' אבל לא 'מאוד מאוד טובים'. ראיתי גם את סלייד מחממת את להקת האמבל פאי בווינטרלנד של סן פרנסיסקו - וזה היה סיפור אחר. שם הם הצליחו היטב מול קהל שכמובן בא לשמוע את הפאי. האנשים היו מוכנים מספיק להגיב לדרישה המתמשכת של סלייד. הם מחאו כפיים ורקעו ברגליהם למרות שהם לא היו נלהבים. הבעיה העיקרית של סלייד היא למצוא קהל צעיר יותר. מכיוון שקהל מופעי הרוק הגדולים באמריקה מורכב עדיין מסטודנטים מבוגרים, שהולכים לראות להקות מבוססות יותר כמו האמבל פאי, הסטונס, לד זפלין, ג'ת'רו טול ו-ELP. זה לא הבית הרגיל של סלייד. הם זקוקים לקהל איפשהו בין האוסמונדס לחמישיית ג'קסון - אבל איך להגיע לקהל זה בלי תקליטן להיט או באזז טלוויזיה גדול היא הבעיה שעומדת בפני המנהל של הלהקה, צ'אס צ'נדלר.

סלייד שמה רגל בדלת. עכשיו חבריה צריכים להידחק לתוך הסלון. בכל זאת, נראה שהמצב לא השפיע על ההומור הטוב והכנות המוחלטת של הלהקה. לא היה מתח בחדר ההלבשה בסן פרנסיסקו, שם הגיטריסט דייב היל נדחק לתחפושת מרשימה. לסלייד יש את היכולת המולדת להרגיע אנשים - אף אחד לא מקבל מהם התעלמות קרה.

הזמר נודי הולדר היה מוכן כתמיד לענות על שאלות ישירות על הדילמה הנוכחית שלהם.

'אני חושב שאנחנו מתקדמים - שתי ההופעות הטובות ביותר שעשינו היו באקדמיה בניו יורק. היינו רוצים קהל צעיר יותר, אבל עם המצב באמריקה אני חושב שההורים מחזיקים את הילדים בבית. אנחנו נגיע אליהם, אבל זה ייקח זמן. להיט בהחלט יעזור לנו -לפרוץ פה. תקשורת חזותית חשובה לנו, אז הצטלמנו לתוכנית באמריקה בשם מידנייט ספיישל. מקווים שזה יעזור. אנחנו לא משנים את ההופעה שלנו. הם צריכים להתרגל אלינו.

היו לנו כמה חברי כנופיית מלאכי הגיהנום בהופעות - אפילו היו כמה מהם על הבמה, אבל עדיין לא ניסינו להעליב אותם. אני בכל מקרה לא ממש מעליב, אתה יודע - אני משתמש בהומור גס שגורם להם להבין שאנחנו בני אדם. באקדמיה בניו יורק קיבלנו קבלת פנים נהדרת, והדבר הכי מאכזב היה לקרוא כאן דיווח שאומר שחצי מהקהל יצא. זה פשוט לא היה נכון. זו בהחלט עובדה שדיווחים מאמריקה על הופעות בודדות בחוף המערבי יכולים לתת רושם מוטעה לגבי כמה גדולה להקה בכל המדינה. אתה יכול להיות ענק בשיקגו, למשל, ולא להצליח כלל בלוס אנג'לס. ערים המרוחקות רק כמה מאות קילומטרים זו מזו שונות לרוב בקבלתן ממש כמו גרמניה מול איטליה. עשינו כמה הופעות במועדונים קטנים וזה היה מלהיב בדיוק כמו בימי ההופעות במועדון מארקי בלונדון. עשינו שתי הופעות כאלה באוהיו, למשל, וזה היה נהדר.

אנחנו אף פעם לא סובלים ממתח מיותר כי יש לנו כל כך כיף מאחורי הקלעים. מצאנו את הפורמט שלנו ואנחנו נצמדים אליו. כשאנשים אומרים שאנחנו 'רוקנרול חסר שכל' אני אוהב את זה - זה תיאור נחמד. אנחנו ממילא לא מכוונים לראש - אנחנו להקת רוק לקישקעס. אני לא מקבל את הביקורת שכל התקליטים שלנו נשמעים אותו הדבר. האקט שלנו מוגדר כעת בצורה מסוימת ואנחנו יודעים שהוא עובד. אנחנו נהנים מהדבר שהכנו לעצמנו. חשוב שהפנים שלנו יזוהו על ידי אנשים'...".

הסיפור העצוב שמאחורי מוסיקת הרוק

ב-4 ביולי בשנת 1973 קרתה תאונה ששינתה לחלוטין את חייו של מתופף להקת סלייד, דון פאוואל.

המתופף בן ה-26 היה מאוהב בשנה ההיא. בחברתו היפהפייה ב