top of page

בוב מארלי והמקוננים - רגע לפני האש הגדולה

תמונת הסופר/ת: Noam RapaportNoam Rapaport

עודכן: 21 ביולי 2024


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


היווצרות להקה נוצרת בדרך כלל על ידי רצון פשוט - לעשות מוזיקה ביחד ולהקליט. בוב מארלי מאוחר יותר יכיר בהשפעתו מכמה מלהקות הרית'ם אנד בלוז המוקדמות כמו THE IMPRESSIONS, THE DRIFTERS ו-THE MOONGLOWS שפעלו באמריקה. להקות שבוודאי חלקו דפוס דומה של התפתחות.


בטרנצ'טאון, "קולג' הרגאיי", נפגש מארלי בשנת 1964 עם נוויל אוריילי ליווינגסטון (באני ויילר) ווינסטון הוברט מקינטוש (פיטר טוש). השלושה התחברו מיד ומצאו את עצמם שרים ללא הרף. כשמארלי לא עשה את זה, הוא התאמן במטבח במסעדה, שהיה בקושי בגודל של קופסה גדולה, עם חבר מוכשר וקרוב, וינסנט "טרטרוס" פורד, לפני ששניהם היו סחוטים. ככל שהביטחון שלו גדל, מארלי הציע להקים להקה ווקאלית, להביא יחד את פיטר ובאני, ג'וניור ברייטווייט ושתי בנות, בוורלי קלסו ושרי (שם משפחה לא ידוע). הם

קראו לעצמם THE WAILING WAILERS. ג'ו היגס, מלחין וזמר בצמד HIGGS AND WILSON, עזר להקים את הלהקה ולתת לה כיוון. היגס נתן למארלי עצות ואימון. הוא עזר לו להבין מה זה ג'אז, והייתה לו השפעה מתמשכת על הקריירה שלו. היגס גם עזר ללהקה בחיפוש אחר מפיק תקליטים. הזמן היה נכון כי בתחילת שנות השישים תעשיית ההקלטות המקומית בקינגסטון חיפשה כישרונות שחיו חיים קשים. כישרונות כמו דזמונד דקר וג'ימי קליף שרק התחילו את דרכם.


קלמנט קוקסון דוד, הידוע גם כ-DOWNBEAT, היה אז אחד מהגדולים ביותר של הקלטות אמנים בג'מייקה באולפן STUDIO ONE שלו. דוד בלט באמצעות מערכת סאונד ותקליטונים, מעודד את האנשים "להחיות את עצמם" בסגנון מסחרי מיוחד. למרות שהמוניטין שלו היה שנוי במחלוקת, עם כמה אמנים שפקפקו בהגינותו, הוא זכה לכבוד. היה זה דוד המכונן שהקליט את התקליטון הראשון של מארלי ולהקתו, בשנת 1964, עם השיר SIMMER DOWN. זה יצא בתקופת הסקא ונמכר שם היטב. זה היה להיט גדול שהביא אחריו עוד הקלטות של הלהקה. חלק מההקלטות נשארו במצעד הג'מייקני חודשים בכל פעם. אחרות שוחררו בבריטניה ושימשו כמכתבים מהבית למהגרים לשם מג'מייקה. רוב ההקלטות הללו היו שירי אהבה, המחקים רבות מלהקות הרית'ם אנד בלוז של התקופה, במיוחד THE DRIFTERS שהייתה לה השפעה ניכרת על ההרמוניה של המקוננים שלנו. זה היה בערך בזמן שבו ידוע כי בוב מארלי פגש את ריטה, אשתו לעתיד. היא גרה בטרנצ'טאון ולמדה סיעוד.


היא ראתה כל יום את מארלי ולהקתו חולפת ליד ביתה וניסתה למשוך את תשומת הלב שלהם, אומרת להם

שהיא גם יכולה לשיר. אז היא שאלה אם אפשר להצטרף, אודישן נערך והיא הפכה לסולנית להקה בשם THE SOULETTES אותה ניהל מארלי וכתב שירים עבורה. לאט לאט הוא פיתח יותר מעניין מקצועי בריטה. לאחר זמן הוא עבר לגור איתה. ככל שהתנאים הסוציאליים התקשו, חיי הצעירים שם התקשו לכדי נחישות לשרוד. חברי THE WAILERS הפכו במהרה להיקרא, לפי הקוד של אז, THE RUDE BOYS. לפתע הפכה המילה RUDE לנחשקת בשמות השירים שיצאו מהם. אלו הפכו ללהיטים מקומיים, כגון RUDE BOY או RUDIE GET BAIL. אבל אף על פי שהלהקה הביאה להיט אחר להיט, הכסף שנכנס לא היה שווה למאמץ שהחברים השקיעו. הם קיבלו תשלום רק עבור ההקלטות; בזמנים בהם אכיפה של גביית תמלוגים היה כמעט לא ידוע ועמלות סטנדרטיות לא היו קיימות. לפעמים הפיצוי של זמר היה מוגבל לדמי נסיעה באוטובוס ומטבעות כדי לשמוע את עצמו בתיבת הנגינה במועדון ריקודים. התדמית של הבחורים המחוספסים לא עמדה במציאות של איסוף כסף ראוי. הגיע הזמן להיפרד מקלמנט דוד.


זו הייתה תקופה דלה עבור הלהקה. בנקודה זו היא נמשכה על ידי הכוחות של ראסטפארי והתוכן שונה בהתאם. גם ג'וניור ברייטווייט וגם בוורלי קלסו עזבו את הלהקה בשנת 1966. ברייטווייט היגר עם הוריו לארצות הברית אבל עזיבתה של קלסו מעולם לא הוסברה באמת. באותו הזמן, מארלי העריך מחדש את המצב ועזב את ג'מייקה ממש יום אחרי שהוא וריטה התחתנו. הוא אשהה בארה"ב במשך כמעט שנה, מחזיק בכמה עבודות מזדמנות במקומות כמו מסעדה, חניון ומפעל ריתוך. לאחר שאיבד את עבודתו הגיש מארלי בקשה לדמי אבטלה, אבל קיבל במקום זאת הזמנה לא צפויה - צו גיוס לצבא שהוא בחר לסרב לו. הוא לא רוצה למצוא את עצמו בצבא של הדוד סאם או רובץ בכל שוחה אחרות. הוא חזר לג'מייקה והתארגן מחדש

עם באני ליווינגסטון ופיטר טוש. שני אלו בינתיים מתחו את עצמם מוזיקלית; בזמן היעדרותו של בוב. באני כתב קצת חומר ופיטר התאמן היטב בגיטרה. הלהקה המחודשת ניסתה להקליט שוב עם דוד, אבל זה לא עבד והשלושה החליטו להקים לייבל משלהם, WAILING SOULS. מארלי סימן את שובו הביתה בתקליטון בשם THIS MAN IS BACK.


שוב הם הפיקו להיט אחר להיט, שירים פופולריים כמו BEND DOWN LOW או STIR IT UP או NICE TIME. הם אף פתחו חנות תקליטים במרכז קינגסטון ושוב עשו גלים, אבל עם אותה תוצאה - אין כסף. המפיקים הגדולים עם אמנים עשוקים רבים תחת ידם והשליטה באולפני הקלטה - לא אפשרו להם לשגשג. בערך בזמן הזה קיבל באני וויילר שינוי משמעותי בקריירה שלו - במקום לשיר להנאתו הוא נאלץ לשיר בבית הכלא למשך שנה בעוון על עישון "גאנג'ה" (מריחואנה).

מארלי החליט שנמאס לו מכל זה וניסה את כוחו בחקלאות. עם זאת, זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1968, הזמר האפרו-אמריקאי ג'וני נאש, המעבד שלו ארתור ג'נקינס והמנהל האישי שלו, דני סימס, ביקרו את מארלי בג'מייקה, וכתוצאה מכך מארלי והלהקה שלו הוחתמה בלייבל JAD האמריקאי (ראשי תיבות ג'וני, ארתור ודני). נאש שילם למארלי שיטוס לאירופה לעשות אלבום וסרטון. זה לא הגיע לקו הגמר. נאש, מצד שני, הצליח להחיות את השראתו המוזיקלית עם גרסת כיסוי של STIR IT UP ושירים אחרים של מארלי. אלו נחתו בתקליטו המצליח I CAN SEE CLEARLY NOW שבו להקת הוויילרס גם ניגנה בליווי. ג'וני נאש בהחלט "ראה בבירור עכשיו" כשקיבל לידו צלילי זהב ללא צורך לשלם הרבה תמורתם.


מאוכזב, מארלי חזר לג'מייקה ודיבר על אי ההצלחה באיסוף התשלום שלו עבור המאמצים שעשה עם הלייבל JAD. מאוחר יותר, במהלך ראיון, הוא סיכם את המצב באומרו: "אני לא רוצה לומר עליהם שום דבר רע, אבל עדיין אין לי שום דבר טוב לומר עליהם". עם זאת, בסוף החוויה הזו, מארלי היה נחרץ לבסס את עצמו ככותב שירים. הוא מצא את הלייבל WAILING SOULS בצרות עמוקות. בימים ההם, ניהול עסק לא היה הצד החזק של באני ליווינגסטון ופיטר טוש. הם החליטו לשנס מותניים ולנסות שוב, כשהם קוראים לעצמם BOB MARLEY AND THE WAILERS. כל מה שהם היו צריכים זו נוסחה חדשה. בשלב הזה נכנס לתמונה המפיק, לי סקראץ' פרי, שעזר להם להיכנס למסלול. אז הם החלו לעשות מוזיקה שהפכה בהמשך לקלאסיקה ג'מייקנית. התקליטים THE SOUL REBEL (שיצא בדצמבר 1970) ו- SOUL REVOLUTION PART II (שיצא בשנת 1971) הפכו לפריטי אספנות יקרים.


המוזיקה בשני האלבומים הללו הייתה חלק מהעבודות הטובות ביותר של הלהקה, נתמכת על ידי מקצבים טריים. למוזיקה היה להט לוחמני והלוחמנות הזו הגיעה גם לעטיפת SOUL REVOLUTION PART II בה נראים חברי הלהקה חמושים ברובים עשויים מעץ. תקליט זה הציב את שיתוף הפעולה של מארלי ולי פרי בשיאו.


המוזיקה שלהם הצליחה בג'מייקה אבל שוב מארלי, טוש וליווינגסטון אכלו חצץ. היחסים עם לי פרי הורעו בגלל הבדלים כלכליים ואמנותיים.


באני וויילר: "הכל קרה עבור הלהקה באותה תקופה. תחנות הרדיו השמיעו אותנו, התקליטים נמכרו. הופענו, עשינו כל מיני דברים באותה תקופה. אבל דבר אחד נותר לעשות וזה כסף. אז פגשנו את סקראץ' במועדון הסומבררו, לילה אחד, ואמרנו לו, 'אנחנו חושבים שהגיע הזמן שנעשה כסף. כי הכל נראה טוב ואנחנו


מחזיקים מעמד מספיק זמן'. אז סקראץ' אמר לבוב, 'על איזה כסף אתה מדבר?' ובוב אמר, 'הכסף, מכירות תקליטים'. סקראץ' אמר, 'אוי, זה. מכירות תקליטים ודברים. איך אתה רואה שאנחנו הולכים לעניין הכסף הזה כאן?' אז בוב אמר, 'למה אתה מתכוון, ההסכם הבסיסי, בערך חצי חצי'. סקראץ' אמר, 'לא, זה לא יכול לעבוד כך'. אז בוב אמר לו, 'למה אתה מתכוון לא יכול לעבוד? אז מה יעבוד?' וסקראץ' אמר, 'אני יכול לשלם רק תמלוגים'. אז בוב היה חלש, אבל אני עדיין נשארתי בצד והקשבתי לשיחה כשאני נושך את שפתי, שולט בעצמי, כי זה לא נשמע טוב. כלומר, אני אפילו לא רוצה להאמין למה שאני שומע. לא רציתי להתמודד עם זה. פשוט התחבאתי זו הייתה הצרה שלנו כלהקה. אף פעם לא היה לנו הסכם כתוב עם סקראץ' קודם, אנשים היו אומרים שמגיע לנו החרא הזה. כל הדברים האלה שעברתי שלב אחר שלב אחר שלב אחר שלב, רק עכשיו אני מבין. ובוב נחלש, הוא שאל, 'אז כמה זה גובה התמלוגים כיום?' וסקראץ' אומר, "עשרה סנט מכל תקליט'. אז זה ממש הכעיס אותי אז ניגשתי אליו ואמרתי, 'איך אתה מתכוון להגיד עשרה סנט מכל תקליט? אחרי כל זה, אחרי כל מה שנאמר ונעשה, אתה בא עכשיו ואומר את זה?' אז הוא אומר לי עכשיו, 'באני וויילר, אני לא דיברתי איתך, עכשיו, דיברתי עם בוב'. ובכן, הוא הופך להיות כלום עכשיו מולי, איפה שאני אפילו לא רואה אותו. אני לא מכבד אותו יותר. כעסתי על הבחור ואני פשוט רציתי למעוך אותו.


בוב לא יכול היה להתמודד עם זה. הוא אפילו לא הצליח להבין את זה. אבל עדיין היינו צריכים להתמודד עם

הבחור כי היו לו הזכויות שלנו. אז קבעתי פגישה ליד המשרד שלו ברחוב צ'ארלס. אני, הוא, פיטר. אז כל

הקבלות נערמו שם על השולחן. התכוונו לבדוק מה קורה עם הלהקה ומה שקורה עם ההפצה והכל. לפני הדיון קרא סקראץ' לחברתו פאולין, 'פאולין, תביאי את הבקבוק שבמכונית שלי עם הנוזל הצהוב'. היא מביאה את זה. הוא לוקח את זה והוא מניח את זה על השולחן שבו כל הניירות. אנחנו בכל מקרה לא יודעים מה זה לעזאזל, אבל זה חייב להיות קשור לכל מה שעומד להיעשות. אז אנחנו התחלנו לדון בעסק, הוא בדק כמה

תקליטים נמכרו ופיטר לוקח את הבקבוק לידו, מרים את הבקבוק בסקרנות, מסתכל על הבקבוק. אז סקראץ'

מיד התכווץ ואומר, 'תניח את הבקבוק שם, בנאדם!' אז אנחנו פשוט אמרנו, 'מה כל כך הרבה בבקבוק הזה? מה יש בבקבוק הזה? מה זה? מה זה קשור עם מה שאנחנו עושים כאן?' אז סקראץ' אמר, 'תניח את הבקבוק, תניח את הבקבוק!" אז פיטר אמר, 'מה עם הבקבוק הזה?' והתחיל למשוך את הפקק מתוך הבקבוק. סקראץ' אמר לו, 'יש חומצה בבקבוק!' אז פיטר שאל, 'בשביל מה אתה ביקשת שיביאו לך את זה?' וסקראץ' לא יכל לדבר. אז הבנתי שהבקבוק נועד בשבילי, כי לפיטר ולבוב אף פעם לא היה כלום נגדו. אני יודע שהבקבוק הזה נועד לי. אבל פיטר התעצבן וביקש לשפוך אותו על סקראץ' כדי לבדוק מה באמת יש שם. שיט! הבחור התהפך בערך ארבע פעמים בניסיון לברוח החוצה מהמקום ולא יכל לזוז כי אין לו מספיק מקום לזוז והוא בפאניקה עכשיו והוא כועס. אז פיטר הרשה לבחור הזה לברוח שלא יקרה לו כלום עכשיו, כי הבחור הזה הפך לאידיוט. זו באמת הייתה חומצה בבקבוק. אז פיטר פשוט שם קצת מזה על לוח ויצא מזה עשן. הפגישה הסתיימה".


הדרכים נפרדו והם בחרו להקים לייבל חדש שלהם, TUFF GONG. השם TUFF בא כדי לשקף את הזמנים הקשים אז (TOUGH) בעוד שהגונג היה כלי שנועד להעברת מסרים. הלייבל החדש היה נקודת מפנה אמיתית בקריירה של הוויילרס. לראשונה הם החלו גם לראות כסף מלהיטיהם. מזלו הטוב של הלייבל החדש הובטח כאשר האחים בארט, אסטון וקרלטון) הצטרפו. הם הגיעו ללהקה עם מוניטין של הבסיסט והמתופף הטובים ביותר בג'מייקה. עכשיו הגיע הזמן לבנות שם שיצליח גם מחוץ לגבולות ג'מייקה.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page