בחזרה לפנטזיה - על קריסתה של להקת רוק מצליחה בשם אוריה היפ

במחצית הראשונה של הסבנטיז הייתה להקת אוריה היפ הבריטית להקת רוק מצליחה מאד. מבקרי המוסיקה לא סבלו אותה, אך הקהל נמשך אליה בכמויות רבות. תקליטים נמכרו היטב והופעות היו סולד-אאוט. עד שבשנת 1973 החל אורח החיים הראוותני להדביק את חברי הלהקה והסדקים החלו להיפער. מה קרה שם? בואו נגלה את הצד הפחות נעים מאחורי המסך של להקת רוק מובילה זו...

השנה היא 1973 ולהקת אוריה היפ מקליטה באולפן את אלבומה השישי, SWEET FREEDOM. סולן הלהקה התראיין אז לטוני סטיוארט, כתב עיתון NME:

"נאמר לנו על ידי המפיק שלנו, גארי ברון, כי זה יהיה ה-אלבום שלנו, אבל אמרתי לו אמש שהוא הולך להגיד זאת גם על האלבום הבא, ועל זה שאחריו. אני חושב שהוא אמר את אותו הדבר על כל האלבומים שלנו. אבל אני נשמע טוב יותר מבחינת שירה וכל השאר נשמעים טוב יותר. הרעיונות נשמעים טוב יותר והשירים נשמעים טוב יותר. בהתחלה קראו לנו להקת ונילה פאדג' מדרג שני".

ביירון על התכנים הכישופיים שאנשים מצאו באלבומיה הקודמים של הלהקה: "אם באמת היינו נכנסים לקטע הזה, היה לנו על מה לענות. אבל כל מה שעשינו היה לעשות שני אלבומים. אם היינו קוראים לאלבומים האלו בשמות כמו 'אוריה היפ בפעם הרביעית' או 'אוריה היפ כרך חמש' אז הדברים היו שונים. במובן מסוים זה אולי עשה לנו טוב. נראה עם המכירות של האלבום החדש אם זה פגע בנו. הגענו לארצות הברית והתחלנו לראות שיש גם אנשים ממש מוזרים שמגיעים להופעותינו שם. הבחורות האלה עם שפתון אדום דובדבן שאומרות 'היי בן אדם, אתה ממש קוסמי'. זה היה מגוחך. בארה"ב הם ממש בתוף הקטע הקוסמי הטיפשי הזה. ואז זה באמת התחיל כשקיבלנו את כל המכתבים המטורפים האלה מהאנשים המוזרים. אז הבנו שהאלבום החדש חייב להפסיק את העניין הזה. למה דייויד בואי הפסיק עם כל הקטע הזה שלו? הוא הרי הבחור המוזר ביותר מלבד אליס קופר. אני יכול לדמיין את שיחות הטלפון שהוא מקבל ואת המכתבים הנוראיים. אבל זו עבודה - הם יכולים לפוצץ לך את הראש. כל מה שהוא עשה היה להתחפש ולצאת ולעשות את ההצגה שלו, עד כמה שאני יכול לראות. הוא פשוט עשה תקליטים ועשה הצגה שונה. זה הכל".

את גודל התופעה המוזרה זכתה להקת אוריה היפ לחוות כבר בתחילת הסיבוב, כשהגיעה לדטרויט. ביירון סיפר: "היה שם מנהיג מחתרתי בשם סטיב, שקיבל לידיו את האלבום הראשון שלנו והשמיע אותו כמעט לכל דטרויט. כל השדרנים שם נדלקו והשמיעו את זה. אז רצינו לפגוש אותו ולהודות לו על כך. אבל כשהגענו להופיע שם, אנשים לחשו לנו שהוא מת ושיש עכשיו מנהיג אחר. אז הם הביאו אלינו את המנהיג הזה שנקרא ג'אגרס. מסתבר שהוא היה מטורף אמיתי שהעריץ לחלוטין את מיק ג'אגר. הוא היה גבוה, באמת נראה קצת כמו מיק ג'אגר ולבש גלימה שחורה. כשניסיתי להגיד לו שלום, הייתה דממה באוויר. לפתע הוא אמר לי לנעול מיד את דלת החדר בו היינו. ואז הוא אמר לי שדיבר עם סטיב והוסיף שהוא לובש שחורים כי אנשים חושבים שהוא מת. הוא אמר לסיום שאם ישאלו אותי שמא ראיתי אותו, שאענה שלא. העיר ההיא ממש חשבה שהוא מת כי הקטע שלו היה להיעלם למשך חודש ולהפיץ שמועה בעיר שהוא מת. אז הוא נהג להופיע בלילה עם גלימה שחורה ואיפור לבן ולהבהיל את האנשים. ולאחר מכן היה נעלם שוב. טיפוס ממש הזוי".

ב-3 בספטמבר 1973 יצא התקליט SWEET FREEDOM. הרבה חושבים שהלהקה צולמה לעטיפה במקום אקזוטי, אך היה זה רחוק מזה - במרפסת האחורית בביתו של הצלם, פין קוסטלו, בסארי. הצבעים העזים אכן מתעתעים...

כשההצלחה שנוצרה על ידי אלבום ההופעה הכפול, LIVE, התחילה להתפוגג, זה נראה בקושי אפשרי שדיוויד ביירון, הגיטריסט מיק בוקס, הקלידן קן הנסלי, הבסיסט גארי ת'אין והמתופף לי קרסלייק יתחילו להניע גלגלים לאלבום אולפן חדש. אבל המנהל, גארי ברון, היה ידוע כמנהל חסר רחמים, שהאמין שיעמיס יותר, כך יקטן הסיכוי שהציבור ישכח את בחוריו.

כך קרה שביוני ויולי של 1973 הגיעה אוריה היפ לאולפני שאטו ד'הורוויל, ליד פריס בצרפת, כדי להתחיל להקליט את התקליט הזה. אחוזת האולפן הייתה ביתו לשעבר של המלחין הקלאסי שופן והדיבור היה שהמקום רדוף רוחות רפאים. עדיין, אמנים רבים הגיעו לשם כדי להקליט הרחק מאימת מס ההכנסה הבריטי. הייתה זו הפעם הראשונה בה אוריה היפ הקליטה מחוץ לאנגליה.

שלושת השבועות שהלהקה בילתה שם לא היו בדיוק המאושרים בחייהם. קן הנסלי התגעגע הביתה, וכחברי הלהקה גילו שהציוד, עם 24 הערוצים של האולפן, לא תמיד תפקד כמו שצריך. עם זאת, תקליט זה היה אלבום האולפן השלישי ברציפות של הלהקה עם אותו הרכב נגנים, ומוסיקלית נשמע שהתוכן שלו שיקף את תחושת המטרה המתגבשת שלהם. אבל מאחורי הקלעים, הבעיות של הלהקה גברו, כשמערכת היחסים שלה עם גארי ברון, ששוב הפיק את ההקלטות, נעשתה מתוחה יותר ויותר. ההתמכרות לקוקאין והאלכוהוליזם של ביירון החלו להפוך לבעיות משמעותיות. ת'אין גם היה מכור להרואין.

שוב, קן הנסלי הלחין את חלק הארי של החומר כשהשיר STEALIN נשאר ברפרטואר החי של הלהקה, גם שנים לאחר מכן (הנסלי ביצע אותו כשהופיע בתל אביב). "זה היה על סף להפוך ללהיט גדול אמיתי, אבל הוחרם", אמר בוקס הגיטריסט. "הכל בגלל השורה, 'עשיתי את הבת של החווה'. היינו בסיבוב הופעות כשזה יצא, אז זה היה מאוחר מדי להקליט מחדש את המילים".

קן הנסלי על הכנת התקליט: "עדיין התאוששתי מדלקת כבד, הקלטנו את זה במנזר ישן מחוץ לפריס, הצוות האמריקאי שלנו הפחיד אותנו למוות והצית זיקוקים ברביעי ביולי. לי הרס מכונית שכורה ואני חושב שבילינו יותר זמן בשחייה, משחק פינג-פונג וירי ברובים מאשר בהקלטה! זו באמת הייתה בעיה לשהות הרחק מהבית ואני באמת מאמין שהתקליטים שעשינו כך נפגעו כתוצאה מזה".

מיק בוקס מדבר על הכנת התקליט: "זה היה טיול ההקלטות הראשון שלנו הרחק מהבית. זו הייתה חוויה לא קטנה עבורנו והפעם הראשונה שלא רק הקלטנו באולפן אלא גם ישנתי בו".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "התקליט הזה גרוע כמו תקליטיה הקודמים של הלהקה, ואולי אפילו יותר. אלוהים יודע איך הלהקה הזו קיבלה קרדיט כלהקת רוק כבד טובה. מגיע לו ציון 5 מתוך 100".

בעיתון פיטסבורג פרס נכתב אז: "התקליט נפתח עם הגיטרות הבוערות של קן הנסלי ומיק בוקס בשיר DREAMER, עם ניגון משובח ומניע, אבל משם והלאה זה בעיקר נע בירידה. מה שבטוח, אוריה היפ היא להקה יצירתית אבל רבות מהמילים שלה בנאליות וחובבנות להחריד. הסולן, דיוויד ביירון, לא עוזר בעניינים, גם אם הוא מנסה להשיג ויברטו בקולו, הוא מגלה מקרה עצום של מתח בגרון, המייצר את הנדנדה המגוחכת הקשורה לזמרי אלט מזדקנים. זו היא להקה אניגמטית; החברים יכולים להשמיע צלילים טובים כשהם רוצים, אבל הם לא עושים זאת לעתים קרובות מספיק. אולי זה היעדר סולן מליגה עליונה שיניע אותם למעלה. הדמות אוריה היפ ה'אמיתית', כפי שנוצרה על ידי דיקנס, הכריזה על עצמה כ'אדם מאוד מטומטם שכל הזמן רימה את מעסיקו'. התקליט של להקת אוריה היפ הוא לא הונאה, אבל הוא מתקרב לזה בצורה מסוכנת".

בעיתון NORTH WALES נכתב אז: "זו קנייה בטוחה אם אתם אוהבים את אוריה היפ. הוא חדש, אבל עדיין שומר על אופי האלבומים הקודמים, ומזכיר למאזין שהם מנסים נואשות להיאחז באינדיבידואליות שלהם. בסך הכל האלבום טוב, אבל הם לא ניסו משהו באמת יוצא דופן".

למרות הביקורות הרדודות לרוב, הלהקה לא איבדה אז את קהלה והיו שהאמינו כי היא רק מתחילה להבעיר מנועים.

הופעת הבכורה לקידום התקליט החדש נערכה בלונדון. למרות שהיה אירוע מצער של זריקת פחיות על אמן החימום, אלכס הארווי, הקהל השתגע כשאוריה היפ עלתה לבמה. ביירון לבש על הבמה חליפת זהב.

הביקורות, כרגיל, לא היטיבו עם הלהקה בעיתונים. הנסלי: "זה היה מאכזב כי הקהל התלהב מאד ואז יש בתוכו ואת הבחור האחד מהעיתונות שנותר אדיש. אני חושב שהם פשוט סימנו אותנו כתרמית מלכתחילה, אבל השגנו את כל מה שאמרו לנו שלא נצליח להשיג... מה שעצבן אותם עוד יותר. זה הפך לסאגה מתמשכת, אבל כל עוד הקהל הופיע וקנה את התקליטים, זה כל מה שבאמת היה אכפת לנו ממנו".

ב-8 בספטמבר בשנת 1973, הופיעה להקת אוריה היפ בבולטימור. הנה ביקורת על הופעה זו, שנכתבה בעיתון רולינג סטון (גיליון 146), באותה שנה...

"...'מה שהוא עושה עכשיו', מסביר דייויד ביירון, בעת שהמתופף לי קרסלייק רץ מאחורי הקלעים, 'זה להירגע לקראת ההופעה. לי הוא בחור עצבני בדרך כלל. אני מניח שכולנו כמוהו. לכן תרגילים כמו מה שהוא עושה עוזרים לנו לא להיות מתוחים מדי בהופעה". המילים של ביירון באו כהסבר לתנועותיו של קרסלייק, שבאו לחקות את תנועותיו של קוף גדול ושיכור. המחווה הזו שלו לגילגול הקודם של האדם תמשיך להתרחש גם על הבמה. ברגע בו הוצג שמה של הלהקה על הבמה, עלו החברים והחלו מיד בתרגילי התעמלות קופצניים, שמציגים את הלהקה בכושר מרשים.

השיר שפתח את ההופעה היה EASY LIVIN. משם המשיכה הלהקה לפעלולים נוספים שליוו את העליצות המוסיקלית שלהם.

הגיטריסט, מיק בוקס, העיף את הגיטרה שלו באוויר כמה פעמים במהלך ההופעה ותפס אותה בצווארה, בשנייה האחרונה לפני שהיא עמדה להתנפץ על הבמה. דייויד ביירון העניק לקהל תנועות מרשימות משל עצמו. כמו גם קול מרשים וגבוה שהתעופף מעל הר המגברים ששכן על הבמה. השיא שלו, באותו ערב, היה כשהוא ביצע עם בוקס הגיטריסט פנטומימה משותפת של יחסי מין, מבלי להחסיר צליל אחד במוסיקה. השיא המוסיקלי של הערב הגיע עם השיר GYPSY. הלהקה הצליחה להחזיק מהלך של שני אקורדים בלבד למשך חמש דקות בעוד האורגניסט קן הנסלי נתן סולו ארוך, בתוך זה, עם שלושה צלילים בלבד. הקהל, שהיה מסביב, יצא מגדרו מרוב התלהבות. סטנדרט הלהקה, בזמן האחרון, הוא מחרוזת שירי רוק'נ'רול ישנים. הקהל רקד ונהנה ברובו. שמעתי מישהי, שיצאה מההופעה ואמרה: 'ובכן, אם אתה אוהב אותם - אתה אוהב אותם. אם אתה אוהב מוסיקה - אתה לא אמור לאהוב אותם...'

והנה ביקורת בעיתון SOUNDS על הופעה של להקת אוריה היפ בינואר 1973, באולם ריינבאו שבלונדון:

"שלושת אלפים אוהדים הגיעו ביום ראשון לתיאטרון ריינבאו שבלונדון כדי לראות את אוריה היפ, ובקושי שמו לב ללהקת החימום, SILVERHEAD. עם זאת, למרות שהקהל כבר לא היה סבלני בגלל האיחור בהופעה, חברי הלהקה ההיא הצליחו להניף את האווירה לטובתם, עם הסגנון הישיר שלהם עם רוק מתובלן במוסיקת נשמה.

כשהקהל עדיין חם מאותה סילברהד, אוריה היפ לא עשתה כלום חוץ מלהצית היסטריה בסוף הערב. עד אז שמענו אותם מנגנים, ובאופן לא מרהיב במיוחד, שירים מאלבומיהם.

הם בחרו בפתיחה כבדה עם יצירה מתוך האלבום THE MAGICIAN'S BIRTHDAY והמשיכו עם שירים כמו GYPAY וכמובן JULY MORNING. לעיתים הייתה בחירת השירים כבדה מדי וזו הייתה הקלה לשמוע את השיר העדכני, SWEET LORAINNE ולצידו את LOOK AT YOURSELF.

למעשה, GYPSY קיבל סולו ערמומי של קן הנסלי, ששילב צלילי אורגן עם סינטיסייזר מוג, ממנו הצליח לשחרר צלילים שנשמעו כמו גירוד פלדה על חרסינה. הוא המשיך את הסולו ברסיטל אורגן מסוג באך וסיים אותו כשלי קרסלייק הצטרף אליו בתיפוף.

לאחר מכן לקח קן גיטרה חשמלית והוביל בשיר TEARS IN MY EYES, אך לאחר התחלה מבטיחה נפל השיר למחסור במסתורין, בעניין או בדיוק. אף על פי כן, מעריצים אדוקים של אוריה היפ התלהבו כאילו הם חוצנים מגלקסיה אחרת ועודדו את הבסיסט גארי ת'אין לרכב על גבו של הזמר דייוויד ביירון ששכב על הרצפה.