Search
  • Noam Rapaport

גאולה, הו גאולה - זיכרונות מאלבום חשוב בחיי כמוזיקאי

Updated: 3 days ago



תמונה זו, שאתם רואים בפתח הפוסט, יצאה, בשנת 2000, בעטיפה האחורית של האלבום "גאולה" של חמי רודנר עם הלהקה שלי אז, שליחי הבלוז.


נסענו, ביום חורפי קר, לשדה מרוחק (לא זוכר איפה), עם הצלם רונן ללנה. חיפשנו לוקיישן טוב כשלפתע הוא ציווה עלינו לעצור. יצאנו מהאוטו, צעדנו בתוך בוץ רטוב. נעמדנו, הסתדרנו בשורה, קליק של מצלמה ונוצרה תמונה. אני נמצא שם בצד שמאל עם מעיל הפרנזים השחור שקניתי בלונדון.


הקונספט המקורי היה לצלם משהו בסגנון עדשת 'עין הדג' שהגרייטפול דד עשו בתקליטם השני, ANTHEM OF THE SUN. אף אחד משאר חברי הלהקה לא הכיר את התקליט ההוא של הגרייטפול דד (שיצא בשנת 1968 ומאד מומלץ לחובבי מוזיקת טריפ), אך כשחמי אמר לי שהוא מדמיין את זה - מיד הבנתי מה מתחולל בראשו. זה היה תקליט מאד אהוב עליי אז.


אז בפוסט זה ברצוני להחזיר אתכם (וגם אותי) למנהרת זמן אישית שלי, בתקופה מאד מעניינת בחיי.


הנה דברים שאמרתי ופורסמו ב-12 במאי בשנת 2000, מראיון לאתר האינטרנט "האייל הקורא". המראיין היה ניר יניב.



כך אמרתי: "התקליט 'גאולה' הוקלט בזמן אפס. כמעט כל החומר, פרט לשירות, קולות רקע וחליל הוקלט באופן חי. השיר 'כל אחד והבוב שלו', למשל, הוקלט באופן חי לגמרי, כולל שירה. הכל במכה אחת. חמי רצה נגינת בס עם מפרט בשירים 'בואי ניפרד' ו'מה היה'. ערן סנדרי, הבסיסט שלנו, רגיל לנגן בלי מפרט, אז חמי ניגן בס בעצמו ועכשיו ערן לומד בלית ברירה לנגן במפרט כדי לבצע את השירים בהופעות. הכל איתנו ועם חמי התחיל בבארבי הישן בתל אביב".


בתמונה: אני בבארבי הישן, בעמדת הקלידים הרגילה עם האמונד חד קומתי (לפני שהוספתי גם האמונד דו קומתי נייד שגם אותו סחבתי לבארבי), פנדר רודס SEVENTY THREE, סינטי קורג (שצליליו מפארים את השיר 'בואי ניפרד' לכל אורכו) ועוד מקלדת ששמתי מעל הפנדר רודס ואני לא זוכר מה הייתה.


המשך ציטוט שלי מהאייל הקורא: "באמצע ההופעה בבארבי, של שליחי הבלוז, אני מרגיש לפתע שמישהו תופס לי את הרגל מאחור. אני מסתכל ורואה להפתעתי את חמי רודנר. מאד אהבתי את להקת איפה הילד וכשהבסיסט שלה תופס לי את הרגל, זה לא ארוע סתמי מבחינתי. והוא שואל אותי, 'אפשר לעלות לבמה לשיר אתכם?' - וזה היה באמצע שיר! ניגנו את KNOCKIN' ON HEAVEN'S DOOR של דילן. אז בעודי מנגן אמרתי, 'בטח! בוא תשיר איתנו'. והוא עלה לבמה ושר את דילן ועוד שיר - WILD THING. כשהוא ירד מהבמה הוא ניגש לעמדת הקלידים שלי ואמר באוזני, 'אני חייב לדבר אתכם אחרי ההופעה. לא סתם באתי לפה'. הבנתי אז שמשהו בחיי עומד להשתנות. אחרי ההופעה הוא סיפר לנו שהוא רוצה לעשות תקליט ושהגיטריסט של איפה הילד, אופיר בן עמי, המליץ לו עלינו. הוא אמר שהוא נדלק ושנראה לו שנעשה משהו גדול ביחד".


חמי היה אז בשלבי כניסה חזרה לעולם המוזיקה אותו הוא עזב עם התפרקותה של להקת איפה הילד. הוא עבד אז כקופירייטר והדגדוג לחזור לעשיית שירים קרא לו להתחיל לצעוד במסלול.


לפני תחילת החזרות המוזיקליות על שירים חדשים קיבלתי מחמי קסטה שבה הוא הקליט, רק הוא וגיטרה, כמה שירים חדשים. בתקופה ההיא, קסטה הייתה הדרך היחידה להעביר הקלטות שכאלה - לפני עידן המיילים, הראוטרים המהירים של האינטרנט וסוגי הקבצים הדיגיטליים השונים.



זכור לי שהיה עוד מישהו בהקלטה הזו שליווה את חמי בנגינה בגיטרה אקוסטית נוספת. נדמה לי שזה מישהו שחמי התחיל אז להפיק אותו מוזיקלית ולא יצא מזה משהו.


בכל אופן, הכנסתי את הקסטה במכשיר הטייפ שברכב שלי והקשבתי קשב רב. השירים נשמעו לי פשוטים ומעניינים, עם מהלכי אקורדים ברורים מאד. זה היה מצוין מבחינתי כי כך ידעתי שיש המון מקום להוסיף רעיונות מוזיקליים. הקשבתי שוב פעם לקסטה והשירים החלו לחלחל לתוכי. היו שם גם כמה שלא יגיעו לקו הגמר של האלבום "גאולה".


אחרי זמן קצר הגענו לערוך חזרות ראשונות על אלבום חדש (ואני נזהר לא לכתוב תקליט, כי גאולה לא יצא מעולם בפורמט ויניל). יחד איתי, בשליחי הבלוז, היו אז צ'לי סיגלסקי בגיטרות. מיץ' ויוקר מיטשל בשירה, אקוסטית ומפוחית. ערן סנדרי בבס. טל לבני בתופים ואיתמר אשרוב, שהיה האמרגן שלנו.



בחזרה הראשונה בדר החזרות, שהיה ברחוב קיבוץ גלויות בתל אביב, לא הגיע חמי לבדו. היה איתו הגיטריסט אופיר בר עמי, שהיה גם חבר בלהקת איפה הילד. במהרה הבנו שאופיר בא להפיק אותנו מוזיקלית. אופיר כבר לא הגיע בחזרה השנייה. הוא כנראה הבין שאין לו מה לעשות איתנו, כי הגענו כבר עם קונספט מסוים. חמי ואנחנו התחלנו לגשש ולהביא רעיונות לבד.


חודש לאחר המפגש הראשון שלנו עם חמי בבארבי כבר היה לנו קומץ שירים חדש ומוכן לפעולה. אז קיבלנו את ההזמנה הספונטנית להציג אותם באירוע סגירת מועדון ההופעות התל אביבי, לוגוס.


זה היה ערב בלתי נשכח שם בלוגוס, ששכן בנחלת בנימין והבמה שלו ידעה רגעים רבים ומכוננים של רוק ישראלי חשוב. הגענו אחרי חזרה מוזיקלית עם כל הציוד שלנו לשם. כמות האנשים שנדחסה ללוגוס באותו ערב הייתה מטורפת. הייתה עצבות באוויר כי מועדון זה תיכף סוגר את שעריו. שמן הצ'יפס המיתולוגי השתלט באוויר ונכנס לכל נחיר. אמנים ידועים עלו זה אחרי זה וביצעו שניים או שלושה שירים. השתחלנו פנימה ובתורנו מיקמנו במהרה את הציוד שלנו. אנשים לא ידעו אז מה לצפות מחמי. הם לא שמעו שום צליל חדש שלו מאז שאיפה הילד התפרקה. והנה הוא בא עם להקת ליווי חדשה. אני זוכר את הדממה המתוחה כשעמדנו מול כולם וחיכינו לטל המתופף שיספור לנו קצב להיכנס. הוא ספר והצליל שעשינו, עם השיר "אולי בכל זאת סאלי" גרם מיד לאנשים לפתוח עיניים בתדהמה.


ביצענו שלושה שירים חדשים שאיש לא שמע ואני בעיקר זוכר את איגי וקסמן (זמרת ואשתו לשעבר של חמי, שהשיר "בואי ניפרד", שעדיין לא היה מוכן אז ברפרטואר שלנו) ישבה בשורה הראשונה ונראתה בהלם מהמוזיקה. חמי היה מבסוט ביותר ואחרי ההופעה הבטנו זה בזה וידענו שמשהו טוב קורה פה. יצאנו משם בתחושה עילאית. סוף הלוגוס היה ההתחלה שלנו...



היינו אז להקה מאוחדת, כשליחי הבלוז. ההופעות שלנו היו כבר תמיד מלאות בקהל, עוד לפני שהכרנו את חמי. ביצענו תמיד קאברים, בתקופה בה לא היו הרבה להקות קאברים בארץ. בלטנו מאד בתחום הזה.


חמי ידע היטב שהוא מקבל לידיו חבילה מסודרת, כך שלא יהיה לו צורך לקבץ נגנים ממקומות שונים ולעבור תהליך היכרות בין נגן לנגן. היינו חדורי מוטיבציה ועם אג'נדה לשמר תקופה מסוימת מאד בעולם המוזיקה. כן, הסיקסטיז והסבנטיז.



באחת החזרות נעמד לפתע חמי במרכז החדר והכריז, "כל מי שיש לו שירים מקוריים, מוזמן להביאם לפרויקט הזה כדי שנעבוד עליהם ביחד". מילותיו הפתיעו אותי אבל עברו ליד האוזן שלי מבלי שאקלוט כי צצה לי פה הזדמנות פז להביא יצירה משלי לתבשיל. חמי היה אז חסר בטחון בנוגע ליצירתו ואני הייתי חסר בטחון בכתיבת שירים. חוסר בטחון מוחלט שלט אז בחזרות, אך איתו גם רצון לעשות משהו חדש, משהו אחר, משהו מקורי. זה היה ברור לעין שחמי חשש כיצד הקהל יקבל את שיבתו לזירת המוזיקה, אחרי היעדרות ממושכת ממנה. המשכנו לעבוד על השירים הבודדים שהיו אז בארסנל ודאגתי להביא כמה רעיונות שהפכו מאז לחלק בלתי נפרד משירי האלבום. על חלק מהם אספר לכם בהמשך.


חמי היה ידוע גם כבסיסט מלהקת איפה הילד, אך הפעם הוא לא נגע כלל בבס והשאיר את העבודה בידיו של סנדרי. "אני רוצה לעמוד על הבמה בלי כלי שיגביל אותי", הוא הסביר לי בחדר החזרות.


הוא רצה להיות חשוף ולהביא את עצמו ללא כלי שיחסום את הגשתו, כך הבנתי. מאד הערכתי את האומץ הזה שלו. הוא עמד אז בעמדה לא קלה והיה פה הימור מצדו. השירים החלו להיבנות, אך היו עדיין רחוקים מהאופי שלהם באלבום שבדרך. בכל פעם שהושחל עוד רעיון מוזיקלי לשיר קיים, או כשחמי הביא לנו שיר חדש לעבוד עליו, סף הריגוש עלה.


אין לי מושג כיצד יצרתי את הפתיחה עם אורגן ההאמונד שלי לשיר חדש שחמי כתב ושמו "גאולה", בהשראת חברתו אז, שרון. זה היה מין רגע של השראה שנפלה עליי מהאווירה היצירתית הקבוצתית. האצבעות שלי החלו לטייל על הקלידים וניגנתי כל מיני מהלכים הרמוניים ומעליהם קו מלודי ברור שנועד להביא משהו שונה מתפקיד השירה. יש שם טריקים מוזיקליים שלא שמעתי מאז קלידן אחר שהצליח לבצעם בדיוק כפי שרקחתי וניגנתי. הקסם בתפקיד האורגן בשיר הזה נובע, לא מעט, מהטריק הזה. יצרתי פיסת מוזיקה שהיא לגמרי שלי, בתוך השיר הזה.



ואם הפתיחה לא מספיקה, החלטתי להמשיך עם נגינת ההאמונד מאחורי שירתו של חמי בשיר. כלומר, לא רק פתיחה עם אורגן, שמשתתק לאחר מכן - אלא אורגן שמטייל לאורך השיר כולו. לפתע השיר קיבל תנופה מחשמלת.


אפשר להגיד שזרמנו עם הרוח...


ואפרופו "לזרום עם הרוח": יום אחד, בעודנו עושים חזרות מוזיקליות על שירים חדשים, הודיע לפתע חמי בהתרגשות שיש לו שיר חדש שנעשה שבכוונתו לתת לפסקול סרט חדש, שייקרא 'צומת וולקן'. בסרט דובר על להקת הרוק הפיקטיבית מהקריות, צופן גנטי, שפעלה בימי טרום מלחמת יום הכיפורים והפאב בו נפגשו החבר'ה לעשות מוזיקה נקרא כשם הסרט. עלילת הסרט הביאה לבטים רבים של חברי הלהקה, בנושאים שונים ואת תפקיד מתופף הלהקה בסרט (אלי כהנא) עשה בהצלחה רבה גילי שושן.



תרשו לי לקחת אתכם לתקופה רחוקה יותר; מיסטר גילי שושן (זה שנמצא שני מימין בכרזת הפוסטר של צומת וולקן) הוא בן דודי היקר מאד, מצד אמי. שנינו גדלנו ביחד ונשמנו רוק קלאסי מהילדות ודרך הנעורים. הלהקה הראשונה שעשיתי בחיי הייתה איתו. זו הייתה להקה של ילדים, קראנו לעצמנו 'סוסוני הפוני' וציוד הנגינה המתקדם והמרשים שלנו היה מערכת תופים, שבניתי משולחן, קלמר עץ ומצילה אחת קטנה שמצאתי. את מקלות התופים השגתי מהצ'ופסטיקס שהוגשו בארוחות המשפחתיות שהיו לנו במסעדה הסינית הקרובה.


בתמונה: גילי ואני


גילי, שדווקא הוא הפך למתופף המקצועי משנינו, הופקד אז בעיקר על השירה. כך, כצמד נחוש וכחוש, הקלטנו בטייפ שבחדרי, כמה קסטות וגם ציירנו את עטיפותיהן. בין השירים התמימים היו שם גם כמה שאני וגילי לא שוכחים ושרים ומחייכים ביחד עד היום, כשאנחנו נפגשים. שירים כמו 'לאן עפה הרוח', 'שגעונות אהבה', 'גלגלי שיניים' או 'ים של כוכבים'. אחחחח... כמה קסם של נעורים!


גילי ואני גם שטפנו המון מכוניות בחופשים כדי לרוץ עם המטבעות שהרווחנו לחנויות התקליטים ולקנות את התקליטים המכוננים של חיינו. אלו תקליטים ששמענו אז יחדיו בפעם הראשונה וחלמנו איתם. אם זו להקת קווין, או הביטלס, או דיפ פרפל, לד זפלין, איירון באטרפליי, בלאק סאבאת' ועוד. כל תקליט שהשגנו בעמל רב, פוצץ לשנינו את המוח.



ובכן, בתקופת הסרט "צומת וולקן" היה גילי כבר כוכב בארצנו, בעיקר בזכות השתתפותו בסדרת טלוויזיה ושמה 'הפוך' (שם גילם בחור ושמו יששכר).


אז השיר שחמי הביא לנו לעבוד עליו לסרט הזה נקרא "לזרום עם הרוח" והלחן המדויק והמילים הנוקבות שלו נשזרו היטב בצליל שהבאנו לו כלהקה. הכל ישב היטב, ממש כמו משקפיים עגולים על פניו של ג'ון לנון. יש בית ויש פזמון ויש יופי טהור - אבל לפתע זה נעצר. חסר שם משהו. מה, עוד פעם לעשות סולו של גיטרה? די, צריך משהו אחר! הסתכלנו זה על זה כשלפתע באתי עם הרעיון שנעשה C PART, שהוא חלק מוזיקלי בשיר שאינו קשור לבית ולפזמון ונועד לאוורר קצת את שני אלו. חמי נתן לי אור ירוק ורקחתי מהלך אקורדים שהתלבש פיקס על השיר ומוביל בבטחה לעוד פזמון. יש לנו שיר! ואין מישהו אחר שיכול לשיר אותו טוב יותר מחמי!


כשהסרט 'צומת וולקן' יצא לבתי הקולנוע, הזמינו אותנו לבוא ולהופיע במסיבה החגיגית, שנערכה לכבודו באלנבי 58 (אז אחד ה-מועדונים במרכז תל אביב). כל המי ומי היו שם. התמקמנו בקומה השנייה של המתחם והתחלנו לנגן. זכור לי שעשינו קאברים, כשליחי הבלוז, וחמי עלה פה ושם לשיר איתנו. אמה שבעיקר זכור לי זה המראה של שתי הבחורות שרקדו צמודות מולנו, באופן חושני ומלהיט ביותר. בהחלט זרמתי עם הרוח באותו ערב.


אה, והשיר "לזרום עם הרוח" לא נכנס בסוף לסרט, אבל העיקר שהרווחנו שיר נהדר באלבום "גאולה", נכון?


בינואר 2000 נכנסנו לאולפן ההקלטות של עננה (ברחוב פינסקר בתל אביב, צמוד לקולנוע תל אביב, בקומת מרתף) כדי להקליט את האלבום. עידו אגמון (שכלל לא הכרתי אותו לפני כן) הפיק מוזיקלית את ההקלטה, יהודה עדר הגיע לאולפן לעזור לחמי להפיק קולות, אייל דפנא הפעיל את מכשירי ההקלטה ואנחנו הבאנו את הנגינה ואת הלב שלנו כלהקה, אם כי זכור לי שרוב השירים הוקלטו עם כלי הנגינה בנפרד. כך שמה שאמרתי בזמנו במגזין "האייל הקורא" לא היה מדויק. אפילו אסף שריג, מאיפה הילד, הגיע וניגן סולו גיטרה חשמלית בשיר "אין רוק'נ'רול בעברית". בשיר "מה היה" (שבתכל'ס זה מיה, השם המקורי של איגי וקסמן) התארח גל פרמן (הבסיסט של להקת טיפקס) בכלי הקשה.



האווירה באולפן הייתה קלילה ומהנה. היה לנו ממש כיף להקליט את זה ואחרי ההקלטות הייתי ממש מותש והחלטתי לטוס לשבוע ללונדון. ידעתי שבזמן הזה כבר ישוחרר לרדיו השיר "בואי ניפרד". כשחזרתי ארצה, נסעתי באוטו הקטן שהיה לי (סובארו ג'סטי, למי שמתעניין) ואספתי שתי חיילות טרמפיסטיות. זה היה בתקופה בה לאסוף חיילים בטרמפ היה דבר חשוב. בעודנו נוסעים והרדיו מנגן, לפתע בוקע השיר "בואי ניפרד". באינסטינקט אמרתי להן בקול מופתע שאני מנגן פה. שתיהן פרצו בצעקות הפתעה. באותו רגע הבנתי שמשהו קרה פה, בימים בהם לא הייתי בארץ. הגלגל התחיל לנוע.



חמי ואנחנו הופענו בכמה תוכניות טלוויזיה, כשהראשונה בהן נקראה "פרפר לילה", בהנחיית טל ברמן.


טל: "זה מושמע המון ברדיו. הרבה זמן לא הייתה הצלחה גדולה שכזו".

חמי: "זה מאד משמח. זה ממש כמו לפרוש כנפיים ולעוף. זו פעם ראשונה שאני שומע שיר שלי ברדיו ואני נהנה לשמוע את זה. אני לא חוטף מין כיווצים. אני נורא מאושר מהאלבום".


אחרי הראיון הקצרצר ביצענו לייב באולפן את השיר "גאולה". חזרתי נרגש מאולפן הטלוויזיה הביתה וגיליתי לתדהמתי שדלת דירתי נפרצה בברוטאליות והגנב עשה לי יופי של כאוס ובלגאן. יום בלתי נשכח.


התחלנו להופיע בשצף קצב. אז הנה קצת על הצעד הראשון בסיבוב:

ביום חמישי 25 במאי בשנת 2000 נערכה הופעת הבכורה שלנו לאלבום גאולה. לפני כן, באותו יום, חמי ואני התראיינו לערוץ 9.




זה היה במועדון בארבי הישן והאורחים היו ירמי קפלן, שמעון בוסקילה (ששר את "גאולה" במרוקאית) ואיחוד מרגש של להקת איפה הילד. במהלך ההופעה בוצעו רוב שירי האלבום, כמו גם שיר שהקלטנו באולפן אך נגנז - "דנה שלי".

במקרה, מצאתי באוסף האישי שלי דיסק ובו השיר בגרסה האולפנית ההיא, אז העליתי אותו והנה הוא להאזנתכם:


השיר הזה, עם מקצב הבו דידלי שלו, הפך בהמשך לשיר הארוך ביותר בהופעתנו, עם המון סולואים ודינמיקות עולות ויורדות. כמו כן ביצענו גם כמה שירים מאיפה הילד, מרופדים בסאונד של שליחי הבלוז ועם הגשה של היחיד בתחומו - חמי רודנר, שהיה נרגש מאד ובצדק. גם אנחנו.


מופע הבכורה של גאולה אף שודר בחלקו בתוכנית 'ציפורי לילה' של גלי צה"ל.


על הבמה ביצענו גם את מיסטר טאמבורין מן ואת THE NIGHT THEY DROVE OLD DIXIE DOWN של הבאנד. וביצענו שם גם את השיר 'אין רוק'נ'רול בעברית', שמזכיר לי כי פעם אחת נסענו להופיע בישוב דתי ושמו אפרת. יחד איתנו באוטו נסע אראל סגל. בדרך מסביר לנו חמי שחייבים לשנות את השורה הראשונה בשיר הזה. ואז, בפעם הראשונה והאחרונה, שר חמי למיקרופון בהופעה - 'את יכולה להמשיך לאהוב.. הו מותק את עושה את זה טוב'. המשפט המקורי של השיר ברח משם החוצה ואראל הזכיר לי את זה היטב כש-16 שנים לאחר מכן באתי התראיין אצלו, בתוכנית הטלוויזיה "ערב חדש", על ספרי הראשון.


בביקורות בעיתונים על האלבום גאולה היו הדעות חלוקות. בביקורת אחת (שפורסמה ב-31 במרץ 2000) נכתב בכותרת 'לא לילד הזה פיללנו'. בתוך הביקורת הארוכה נראה כי הכותב (שאינני יודע מי הוא) ממש לא אהב את מה ששמע. נו טוב, על טעם וריח...


שמעון בן נון, מצד שני, התלהב מאד וכתב כי זה שופרא דשופרא וחתם, בנוסח הסיפור של ברוס ספרינגסטין, כי 'שמעתי היום את התקווה האמיתית שיש פה, לרוקנרול והוא גדול. גדול מאד'.


ארז אשרוב כתב בביקורתו כי זה תקליט שיש בו אבל, הכחשה והשלמה. הביקורת הארוכה שלו חיובית.


אריק שגב כתב כי מדובר ב'סיבוב בתקליטיה של חמי רודנר'.


אבי אפרתי קבע ש'אוי מתוק שלי, שיחקת אותה בגדול'.


הגענו אז גם להופיע בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית, "בטברנה". הנה הקליפ (עם המעיל שלי מלונדון).



ומי שרוצה לראות אותנו בהופעה, יכול לכוון את שעון הזמן שלו לשנת 2000 ולראות אותנו גם במועדון חוות החיות בטבעון (עם כלוב הקופים בכניסה ובעלים אחד ובלתי נשכח בשם דובי) או בפסטיבל גולן בלוז (ב-16 ביוני באחת בלילה). גם רוני פיטרסון ז"ל הופיע בפסטיבל הזה. או בליל אהבה בצמח (ב-17 באוגוסט).




היו המון המון הופעות בסיבוב הזה. היה המון חשמל.



את עטיפת האלבום צילם רונן ללנה.


הנה עוד תמונה, שצילם רונן ללנה לעטיפת האלבום ולא נכללה בה בסוף. אני, כמובן, הראשון משמאל - עם מעיל הפרנזים שלי שכה אהבתי.



האלבום "גאולה" נמכר היטב וגם קיבלנו עליו תקליט זהב, בטקס שנערך, בינואר 2021, בתיאטרון תמונע, שבתל אביב. גם הופענו שם מול המוזמנים. בתמונות הבאות תראו אותי תולה את אלבום הזהב זה מיד לאחר מכן, על קיר דירת הרווקים שלי אז. זה מצחיק אותי לראות שגם בעטיפת הדיסק וגם על תקליט הזהב כתוב "נעם רפופורט" - ואני בכלל רפפורט... זה הבדל מאד מהותי מבחינתי. אבל ניחא... זורמים עם הרוח.





עם ההצלחה הגיעו גם מריבות בתוך הלהקה (חמי לא היה קשור אליהן כלל) ושליחי הבלוז התפרקו. היינו צעירים ולא ידענו איך להתנהל נכון בינינו עם מצב כזה של הצלחה. עוד סוג של סיפור על דינמיקה לא מבוקרת בלהקת רוק. את ההופעה הטלוויזיונית האחרונה שלנו עשינו באולפני הרצליה, כשיאיר לפיד היה המנחה ואהוד ברק היה ראש הממשלה. הבדיקות הבטחוניות להיכנס לאולפן היו בלתי נסבלות, כמו גם היחסים בין חברי הלהקה. כבר לא היה כיף יותר.



עזבתי את שליחי הבלוז והמשכתי לעבוד עם חמי על עוד שני אלבומי אולפן ("מלנכוליה אהובתי" ו"חמלה") ולהפתעתי, יצא גם אלבום קאברים שהוקלט באופן חי בסינמטק, בתל אביב. על הבמה אירחנו את יהודה פוליקר ואת שרון מולדאבי.




אה... כן - ויש לי סיפור אדיר על הרגע בו כתבתי וניגנתי באולפן ההקלטות את תפקיד הפסנתר האקוסטי בשיר "מלנכוליה אהובתי". אני מספר אותו בהרצאותיי. סיפור ע-נ-ק!


לאחר כחמש שנות עבודה, הייתה הסכמה ברורה וחברית בין חמי וביני, שהגיע הזמן להיפרד מקצועית. הוא המשיך לדרכו ואני המשכתי בדרכי, כשמדי פעם דרכינו הצטלבו.


ב-18 באפריל 2014 התאחדנו, חמי וההרכב הקלאסי של שליחי הבלוז (ללא ערן סנדרי הבסיסט) להופעה אחת מרגשת בבארבי, תל אביב. הייתה גאולה... הו גאולה.



63 views0 comments
©
...