ג'אז מומלץ - להקת מהאווישנו אורקסטרה

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

"ג'ון מקלאפלין ולהקת המהאווישנו הולכים להיות ענקים. הם שלפו כל כך הרבה סגנונות ועדיין באים אלינו עם משהו יחודי" (ג'ימי פייג', מלהקת לד זפלין, בשנת 1972)

"ג'ון מקלאפלין - הוא האחד!" (חצוצרן הג'אז, מיילס דייויס, בשנת 1972)

להקת MAHAVISHNU ORCHESTRA, שנולדה והתפוררה בניו יורק, מתויגת כלהקת ג'אז-פיוז'ן אך האמת היא שיש לה את הארומה של להקת רוק אמיתית. בשנים המאוחרות יותר של הסבנטיז החל זרם הפיוז'ן לשקוע לכיוונים של מוזיקת מעליות מתוחכמת למערכות סטריאו משובחות. אך בתחילת הסבנטיז היו כמה הרכבי רוק-ג'אז מעולים שהקליטו מוזיקה מהפכנית. שלושת המובילים בתחום היו להקת WEATHER REPORT, להקת RETURN TO FOREVER עם צ'יק קוריאה ולהקת מהאווישנו אורקסטרה, שהייתה הקרובה ביותר לתחום הרוק מהשלוש.

הגיטרה החשמלית מלאת החספוס והאנרגיה של ג'ון מקלאפלין, הפסנתר החשמלי והסינטיסייזר הווירטואוזים של יאן האמר, התיפוף הרועם והבלתי אנושי של בילי קובהאם, הבאס היצוק אך המרקד של ריק ליירד והכינור החשמלי המהפנט של ג'רי גודמן.

בשתי מילים - נבחרת חלומות...

היה זה כור היתוך של אנשים ממקומות שונים; מקלאפלין הגיע מאנגליה, קובהאם בא מפנמה, ליירד מאירלנד, האמר מצ'כוסלובקיה וגודמן משיקגו. כל אחד מהם, נסללה דרכו לעבר ניו יורק - שם קרה החיבור, בקיץ של 1971.

שנתיים וחצי הפרידו בין הקמת הלהקה להתפרקותה. בין לבין יצאו שלושה תקליטים, הוקלט עוד תקליט שנגנז ונערכו כ-500 הופעות. העולם נדהם מחמשת החברים בזמן הזה.

קודם כל - הנה הכנת הקרקע ללהקה זו, עם תקליט ג'אז-רוק שהקליט ג'ון מקלאפלין ויצא ביולי 1970.

את התקליט הזה, השלישי שלו כאמן מוביל, הקליט מקלאפלין זמן קצר לאחר שעזב את להקתו של חצוצרן הג'אז, מיילס דייויס. עם זאת, התקליט לא יצא לאור באנגליה עד דצמבר 1972. יש פה רוק כבד, רוק מתקדם, פסיכדליה ודציבלים עצבניים של גיטרה, אורגן האמונד וחטיבת בס תופים מלאת מתכת. הסגנון שלו דומה מאד ללהקה בה היה חבר אז, עם המתופף טוני ויליאמס והאורגניסט לארי יאנג, ששמה LIFETIME.

ההקשבה לאלבום הזה צריכה להיות מרוכזת, אך מי שיצלול פנימה לתוכו ירוויח מתנה אדירה. התקליט אמנם דורש הקשבה, אך עם זאת הוא נגיש יותר מאלבום הסולו הקודם של מקלאפלין, EXTRAPOLATION.

המוזיקה נשמעת מאולתרת בחלקה, עם מוטיבים כלליים כתובים - כפי שנהוג בעולם הג'אז של אז.

יחד עם מקלאפלין מנגנים פה האורגניסט לארי יאנג (שניגן במקביל עם מקלאפלין בלהקת LIFETIME, בהנהגתו של המתופף טוני וויליאמס). הבסיסט הוא בילי ריץ' והמתופף הוא באדי מיילס, שתופף לפני כן עם הדגל החשמלי, ג'ימי הנדריקס וגם הפך באותה שנה (1970) לכוכב בעצמו עם להיט בשם THEM CHANGES.

עיתון SOUNDS הבריטי פרסם ביקורת על התקליט בדצמבר 1972: "התקליט הזה נגיש יותר מתקליטה הראשון של תזמורת המהאווישנו, בעיקר כי חטיבת הקצב פה היא יותר רוקית מאשר הג'אז של בילי קובהאם וריק לאיירד מהמאווישנו. רמת האנרגיה של ההרכב היא מפחידה. אני לא יכול למפות את נגינתו של מקלאפלין בגיטרה, אך מה שאני יכול לקבוע בוודאות זה שהוא תמיד מצליח להביא דברים בניגוד למצופה".

עם זאת, מקלאפלין עצמו לא היה מרוצה מהתקליט הזה. מבחינתו נהרס הצליל של התקליט הזה בגלל הפקתו של אלן דאגלס, שערך את המיקסים לתקליט בעת היעדרו של הגיטריסט. נראה כי דאגלס הדביק פה ושם קטעי נגינה שמקלאפלין לא רצה שיודבקו כך. עם זאת - התוצאה, עם הצליל הדחוס הזה, מלהיבה ביותר.

דאגלס לא 'דפק' את מקלאפלין רק פה. הוא שילם לגיטריסט רק 2000 דולר עבור הקלטת שני אלבומיו הראשונים, תחת חוזה בעייתי שהשניים חתמו. דאגלס לא עצר פה והצליח גם לקחת בעורמה את זכויות יצירתו של מקלאפלין על שני התקליטים האלה. מקלאפלין עצמו לא ראה אגורה ממכירתם.

גבירותיי ורבותיי, מדובר פה בתקליט שונה מאד בקטלוג של ג'ון מקלאפלין. תקליט שמומלץ לאוהבי הרוק הקלאסי, הפסיכדליה והפרוגרסיב כאחד. עם זאת, הצד הראשון של התקליט הרבה יותר מרשים מצידו השני. זו דעתי האישית. עם זאת, יש כאלה שמוכנים להרוג בשביל לעשות צד ראשון שכזה. מכאן הדרך לתזמורת המהאווישנו הייתה קצרה ואנחנו הרווחנו מכל הסיפור הזה מוזיקה מיוחדת וייחודית.

מקלאפלין סיפר ב-1971: "בתקופת הקלטת התקליט DEVOTION הייתי חצוי. צד אחד שבי משך לכיוון רוחני וצד אחר לכיוון לא רוחני. לא היה מישהו שנתן לי כיוון רוחני, אבל הערך של המסירות דבק בי כבר אז והתמסרתי לו לחלוטין". זמן מה לפני צאת התקליט נפגש מקלאפלין עם אורגניסט ההאמונד, בריאן אוגר, שסיפר : "ג'ון הזמין אותי לראות הופעה של להקת LIFETIME במועדון וילאג' ונגארד והסכמתי להצעה. שם פגשתי את לארי יאנג וטוני ויליאמס. נשארתי וראיתי את כל ההופעה שהממה אותי. זמן קצר לאחר מכן התקשר אליי ג'ון והזמין אותו לבוא ולשמוע את התקליט החדש שלו. הוא הוסיף באותה שיחה שהוא בטוח שאוהב את זה. ובאמת באתי, הקשבתי ונדהמתי. ג'ון עצמו עוד לא היה באולפן כשהגעתי, אך אלן דאגלס היה שם וערך מיקסים.

שמעתי את הקטע DRAGON SONG, שאחר כך הקלטתי לאלבום הראשון שלי עם להקת OBLIVION EXPRESS. הקטע הזה הפתיע אותי לגמרי באותו יום בו הקשבתי לו בפעם הראשונה. לפתע, בעודי מקשיב למיקסים, נפתחה הדלת וג'ימי הנדריקס נכנס. ניגשתי אליו והבעתי את שמחתי על ההזדמנות לראות אותו.

לאחר מכן הקשבנו כולנו לצלילים, אך האינטראקציה בין ג'ימי לאלן ביאסה אותי שם. הם התלוצצו על ג'ון, שלא הגיע עדיין. אלן פנה לג'ימי ואמר לו : 'יש לנו פה בחור חדש. תקשיב לו !! אתה גמור, ג'ימי'. אני לא אהבתי את זה והצעתי לג'ימי שנצא משם. אבל אז הוא שאל אותי אם ארצה להישאר ולעשות תקליט איתו. השבתי לו שיש לי חוזים שעליי לקיים ושאלתי אותו כמה זמן זה יקח. הוא ענה לי שחודשיים. לאחר מכן שלף נייר כסף מהכיס שלו ושאף לנחיריו חומר שהיה בפנים, שנראה לי כהרןאין. הוא גם הציע לי אבל סירבתי והוספתי כי הוא חייב לצאת מהחרא הזה. אז הוא ענה לי שהלוואי והיו מסביבו עוד אנשים כמוני".

בשנת 1991 סיפר דאגלס: "התקליט DEVOTION היה כנראה תקליט הפיוז'ן הראשון וכך זה נועד להיות. הוא לא נועד להביא רוק וג'אז ביחד אלא רית'ם אנד בלוז לצד ג'אז. זה היה תקליט מורכב. ג'ון היה שונה ממני בתפיסה של התקליט הזה והתהליך לא היה קל".

עיתון הג'אז, DOWN BEAT, פרסם בביקורתו אז: "כל קטע פה מבוסס על ריף אחד. המנהיג באלבום הזה נותר בצל של האורגניסט שלו, שמנסה לפרק בכוח את הנוסחה שהבוס שלו הביא לו פה. לעיתים זה עובד. אין ספק שמקלאפלין מושפע פה מעבודתו עם טוני ויליאמס, אבל בשלב הזה הוא חייב אנשים כמו ויליאמס שיחזיקו אותו".

קובהאם פגש את מקלאפלין במהלך ההקלטות של BITCHES BREW, אלבומו פורץ הדרך של מיילס דייויס, משנת 1970. השניים מצאו במהרה שפה משותפת. קובהאם: "בהתחלה זה היה רק שנינו. מקלאפלין ואני. ניגנו כל יום במשך שעות. ג'ימג'מנו והוא כל הזמן רשם לעצמו דברים. כך נוצרה המוזיקה לאלבום הראשון של מהאווישנו אורקסטרה. כשהתחלנו, לא הבנתי מה ג'ון מנסה לעשות. המוזיקה שהתחילה לקרות השפיעה עליי פיזית.לא ידעתי כיצד לגשת אליה. אז הפניתי אליה את כל האנרגיות שלי ויצאתי משם מתנשף. זה ממש הפחיד אותי, מה שקורה שם. התחלתי ללמוד לאזן את עצמי עם המוזיקה הזו".

ביחד הם הקימו את מהאווישנו אורקסטרה. בניגוד לחששותיו של מקלאפלין, משימת הקמת הלהקה הייתה דווקא קלה יחסית. בסיסט הג'אז, מירוסלב ויטוס איתו ניגן פה ושם, המליץ לו על קלידן צ'כי בשם יאן האמר. בעוד שקובהאם היה אוטודידקט מוזיקלי, האמר הגיע מבית מוזיקלי בפראג; בו חיו את הג'אז אמו הייתה זמרת ידועה שם ואביו היה נגן ג'אז. הוא קיבל תואר במוזיקה באקדמיה של פראג, זכה בפרסים והמשיך ללימודים בבית הספר למוזיקה בברקלי. הוא הגיע לניו יורק ומצא את עצמו, לצערו, מנגן במועדוני חשפנות. "כבר חשבתי לעזוב את העיר הזו. הייתי מאוכזב מאד ממנה. אני לא הרגשתי את ניו יורק אז - את העיר הגדולה". כשניגש לאודישן ללהקה של מקלאפלין, הוא עבד כפסנתרן של הזמרת שרה ווהאן (הוא החל לעבוד איתה באפריל 1970) ולאודישן הוא הגיע עם מכשיר סינטיסייזר מיני-מוג בידו. מקלאפלין התמוגג מהקלידן שניצב מולו עם ביטחון עצמי מופרז ובצדק. מקלאפלין, שבתחילה רצה בלהקה את לארי יאנג אך האחרון לא יכל להתפנות לזה - מצא את האיש הנכון.

הכנר, ג'רי גודמן, היה הכי קרוב להאמר, מבחינת גיל, בלהקה הנבנית. כל השאר היו כשש שנים מבוגרים מהם). גודמן ניגן לפני כן בלהקה מתקדמת בשם THE FLOCK וגם הוא הגיע מבית מוזיקלי. מקלאפלין פגש מוזיקלית את גודמן, עוד לפני כן, כשזה ניגן בתקליטו MY GOAL'S BEYOND. גודמן: "שם התקליט הזה אירוני מבחינתי כי באותו זמן ממש לא רציתי לעשות את זה, אבל כשג'ון ואני נכנסנו לחדר והתחלנו לנגן, בום! האנרגיה הייתה שם. פתאום הבנתי את הכל. יכולתי לראות את זה, לשמוע את זה ולהרגיש את זה. לא היו לי שום ספקות לאחר מכן".

מקלאפלין מצא את האיש הנכון ללהקתו. שיערו הארוך ונגינתו הפרועה העניקו ללהקה את אלמנט הרוק החזותי. האמת היא שמקלאפלין חשב שתחילה על כנר אחר ללהקתו - ז'אן לוק פונטי, אך זה היה עסוק בהתחייבויות אחרות.

האחרון להצטרף היה הבסיסט ריק ליירד, שלמד מוזיקה בג'וליארד שבלונדון ולאחר מכן בברקלי. מקלאפלין מצא בליירד את היתד שאמור להעניק יציבות ללהקה. השניים הכירו עוד בשנת 1963, כשפעלו בסצנת הג'אז הבריטית. בעוד שמקלאפלין המשיך בסיקסטיז לנגן גם בתחומי רוק, ליירד נשאר נטוע בג'אז, עד שעבר לבוסטון, כדי ללמוד מוזיקה בברקלי. הוא, כמו רבים מחבריו לספסל הלימודים, פחדו להגיע לניו יורק ולנסות את מזלם. הם שמעו מאחרים סיפורים על המון אכזבות בתפוח הגדול. אז בשנת 1969 הוא עבר ללוס אנג'לס ושם היה הבסיסט בהרכב של מתופף הג'אז, באדי ריץ'. "המוזיקה אצל באדי לא הייתה חשובה - כי בין כה היא נועדה רק למלא חלל בין הסולואים שלו". בשנת 1971 הוא ירד, בלונדון, מהרכבת של באדי ריץ' ומצא את עצמו אובד עצות בנוגע להמשך. הוא חשב לעזוב את עולם המוזיקה ולעבור לעבודה בנגרות. הוא רצה לעסוק ביצירה מבלי שיצטרך ללבוש טוקסידו ולנגן בהופעות מחורבנות מבלי שאיש ישים אליו לב. בשלב הזה צלצל הטלפון ומעבר לקו היה זה ג'ון מקלאפלין. ליירד לא היה האופציה הראשונה של מקלאפלין כבסיסט הלהקה. היה זה טוני לווין, אז הבסיסט של הוויברפוניסט גארי ברטון. לווין לא החזיר צלצול לגיטריסט שתר אחר אנשים וליירד היה השני לקבל ממנו הצעה.

ההופעה הראשונה של ההרכב החדש נערכה ב-21 ביולי 1971, במועדון גאזלייט א גו גו, בניו יורק. שם היא חיממה את איש הבלוז, ג'ון לי הוקר. מה שבטוח, הקהל שהגיע לראות את הוקר חטף מהלומה לא צפויה עם מהאווישנו. עוצמת הרעש יכלה להתחרות היטב בהופעה של להקת המי ורגעי השקט יכלו להתחרות היטב בלהקת MODERN JAZZ QUARTET. הייתה שם דינמיקה נדירה.

ב-14 באוגוסט בשנת 1971 הקליטו החברים את תקליט הבכורה המהפכני THE INNER MOUNTING FLAME, שגרם עם צאתו זעזוע ותדהמה בקרב לא מעט נגני רוק של התקופה הזו, שרצו להיות כמותם. החל מצלילי הפתיחה שנשמעים כהתפרצות וולקאנית של צלילים. רבים חשו כי זו היא המוזיקה של המחר. כ-20,000 עותקים נמכרו בשלושת השבועות מצאתו לחנויות התקליטים.

העוצמה וחוסר השקט ניכרים מיד ברצף האקורדים המתפרץ שמתחיל את MEETING OF THE SPIRITS, שנבנה לעבר צלילי ארפג'יו (פירוקי אקורדים) מיוחדים, ריפים משתלחים, סולואי גיטרה לוהטים וקטעי אנסמבל מסוכנים בהחלט. התווים הרבים פה מסמנים עוצמה, לא אתלטיות, והאנרגיה הגולמית נקלטת היטב בהקלטת האולפן הזו.

דבר ראשון, המוזיקאים פה, כאמור, חזקים ומותאמים היטב כמו כל להקת פיוז'ן רצינית אחרת של אותה תקופה, אם לא יותר. אפילו לא בלהקת LIFETIME, של טוני וויליאמס, הגיטרה של ג'ון מקלאפליןן באה לידי ביטוי בנוכחות כזו. אולי בגלל שהתקליטים המוקדמים של LIFETIME לא הוקלטו כל כך טוב. מקלאפלין ממזג פה רוק, בלוז, ג'אז ורכיבים הודיים לכדי סגנון משלו. ברור שהנגינה שלו פה לקחה את הגיטרה החשמלית לרמה חדשה.

לג'רי גודמן יש את התפקיד הקשה של הכפלה מלודית עם הכינור והבאת צד מעניין לדו-שיח עם מקלאפלין. האמר, בשלב זה, מנגן בעיקר בפסנתר חשמלי, כשפה ושם נשמעים מידיו צלילי אורגן האמונד, שודאי נח לו באולפן והוחלט להפעיל גם אותו לסשן ההקלטה. צוות הקצב של ליירד וקובהאם מטפל בכל סוגי המקצבים ושינויי הזמן. ליירד בדרך כלל לוקח את תפקיד העוגן בתוך כל יצירה; הוא מחזיק הכל ביחד.

התקליט הזה מבעבע מרוב להט חשמלי. שימו לב לקטע VITAL TRANSFORMATION בו קובהאם מסביר עם מקלות העץ בידיו מדוע הוא מתופף אדיר, והאמר מוסיף נגיעות מגניבות של אורגן לצד הפסנתר החשמלי.

רגע השלווה היחיד באלבום הוא האטיוד A LOTUS ON IRISH STREAMS שבו יש גיטרה, כינור ופסנתר בצורותיהם האקוסטיות. מה שאומר שמקלאפלין, גודמן והאמר לא דרשו כלים חשמליים כדי ליצור מוסיקה מעוררת השראה. ציון דרך בכור היתוך מוסיקלי.

עיתון להיטון פרסם ביקורת על תקליט הבכורה הזה. בביקורת הזו אני מוצא דבר אחד ברור, שמי שכתב אותה לא הבין דבר על הלהקה הזו: "כל השם הארוך הזה מתרכז סביב לאישיותו של אדם אחד - הגיטריסט ג'ון מקלאולין (כך נכתב שם המשפחה בכתבה - נ.ר). לפתע, ללא אזהרה מוקדמת, חרג מאלמוניותו ושמו החל עולה ככוכב שביט בקרב נגני הצמרת בארה"ב. האדם שחולל את הסערה הזו הוא אנגלי, שהיה בעבר נגן אולפן עם אמנים כבאדי מיילס, גרהאם בונד, ג'ק ברוס ועוד. עד שהחליט להקים להקה ואז התגלו כשרונותיו. עיתוני הפופ מגדירים אותו כהנדריקס החדש - אבל אין זה נכון. כי בניגוד להנדריקס, שהתרכז בעיקר בפעלולי גיטרה וחסר את המלודיות הבסיסיות - שם מקלאולין את הדגש על נגינה יפה, לא ראוותנית, המזכירה לעיתים את סגנונו של אריק קלפטון. יחד איתו מנגן בלהקה ג'רי גודמן, הכנר לשעבר של להקת 'צאן' (השם הוא THE FLOCK באנגלית - נ.ר). כיום הוא מפליא את כישרונו בלהקה זו ומשתלב להפליא עם הגיטרה ושאר כלי הנגינה. שימו לב במיוחד לקטעים 'פגישת נשמות', 'שחר', 'אתה יודע אתה יודע' ו'התעוררות'. גם שאר הקטעים הם בעלי רמה גבוהה, ודומה שללהקה הזו לא חסר דבר, פרט לזמר טוב, שיכול היה להוסיף הרבה לעוצמתו המוסיקלית של האלבום".

וכיפאק למי שצייר את עטיפת התקליט כך בביקורת בלהיטון...

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "האלבום המעולה הזה נושא ללא ספק נטול דמיון לתקליט שהגיטריסט הבריטי, ג'ון מקלאפלין, שחרר לפני כארבעה חודשים, למעט בעוצמה של הרוח שבה נעשתה המוזיקה. האלבום ההוא, MY GOAL'S BEYOND,, השיב את השלווה שמקלאפלין חיפש בהדרכת הגורו ההודי, סרי צ'ינמוי, שגם נחשב כתלמידו של הגיטריסט, לארי קורייל. התקליט החדש הוא נסיגה אל הרוק. זה מאוד דומה לתקליט DEVOTION, שמקלאפלין עשה בעבר. ההרכב הנוכחי מתגלה כאחד המהודקים ביותר בשטח כיום. נעלמו, לצערי, הסקסופוניסט דייב ליבמן ואשתו של מקלאפלין, איב, שניגנה נהדר בעוד. הבסיסט הנהדר, צ'רלי היידן, הוחלף בריק ליירד. יש שמונה קטעים בתקליט הזה ובכל אחד מהם יש אמירה שונה בנוגע לחיבור בין הרוח והמוזיקה".

מהאווישנו אורקסטרה לא הייתה להקת ג'אז. זו הייתה להקת רוק, עם נגני ג'אז, שהצליחה לעקם את הגבולות והחוקים. אנשים קנו את אלבום הבכורה בכמויות רבות וחשו גאווה להציבו בתקליטיית הרוק שלהם. מקלאפלין הפך לחוד החנית והפנים של הלהקה. "אני יודע מאיפה המוזיקה שלי מגיעה ואני מכיר את יוצר המוזיקה. כל חיי מוקדשים לו - האלוהים הגדול. הוא נותן לי את המוזיקה. הוא מעביר אותה דרכי, כלי לא מושלם אך גם משהו, אליכם. יש מוזיקה גדולה בהרבה מזה אבל אתם לא שומעים אותה כי המודעות שלכם אינה שם. אלוהים נמצא בתוככם אך הוא ישן בכם. יש אנשים שהוא מצליח להעיר ויש כאלו שמעדיפים לישון עוד תוחלת חיים. אני התעוררתי".

קלייב דייויס, נשיא חברת התקליטים, קולומביה שהחתימה את הלהקה והוציאה את תקליטה הראשון: "אנחנו לחלוטין מאחורי מהאווישנו אורקסטרה, כי זו להקה שרוב הסוכנים לא רצו לגעת בה. הם לא ידעו איזה קהל יתאים לזה. אז קבענו ללהקה הופעות לצד אמנים אחרים שהיו האמנים הראשיים. אם מהאווישנו הייתה בצמרת הרשימה - איש לא היה בא לראות אותה בהתחלה. התגובות מהקהל המופתע הן שעשו את העניין גדול יותר".

התאריך שהפך לאבן דרך רצינית במסלול היה ה-29 בדצמבר בשנת 1971. זה היה כשהלהקה חיממה, באולם קריניגי הול היוקרתי בניו יורק, את להקת IT'S A BEAUTIFUL DAY. הצלילים הראשונים שיצאו שם ממהאווישנו גרמו לקהל לקפוץ מהכסאות. קובהאם תופף כה מהר שלא ראו את הזרועות שלו. הקהל לא ידע מנוחה והמשיך למחוא כפיים בהתלהבות שיא. הם לא ידעו להחליט - האם זה ג'אז? האם זה רוק?

במהלך שנת 1972 הפכה הלהקה מלהקת חימום ללהקה מובילה במקומות רבים. באוגוסט 1972 היא הגיעה לאנגליה ונקבעה גם להופיע מול מצלמות הבי.בי.סי... אז קרה דבר שהפתיע את אנשי צוות הצילום. "ערכנו בדיקת סאונד לפני הצילום", סיפר קובהאם. "לפתע הגיעו כמה אנשים בחלוקים לבנים ובידיהם מודדי רעש. הם אמרו לג'ון, 'אנחנו רק רוצים להודיע לך שנעצור את השתתפותכם בתוכנית אם תנגנו מעל תשעים דציבלים'. ג'ון חייך בנימוס והבחור פנה אלינו ושאל, 'האם מישהו מכם מבין את מה שאמרתי?' ונתקל בדממה מהלהקה. האקורד הראשון שניגנו בהופעה היה 130 דציבלים. הצלם שעמד מולנו נפל מהרעש. הם מיד עצרו אותנו אז הסכמנו לא לנגן ב-130 דציבלים אלא רק ב-115".

בעודם באנגליה, הקליטו החברים את האלבום השני, BIRDS OF FIRE, באולפני טריידנט (TRIDENT) בלונדון, עם טכנאי ההקלטה קן סקוט (שעבד אז עם דייויד בואי, אלטון ג'ון וסופרטרמפ... לפני כן היה סקוט טכנאי הקלטות אצל הביטלס וגם עם ג'ורג' האריסון באלבום הסולו הראשון שלו).

קן סקוט: "מה שהיה משעשע ביותר היה כמות חברי הצוות שהגיעו רק כדי להביא את מערכת התופים של בילי קובהאם. באותה תקופה, למערכות התופים שהוכנסו לטריידנט היו קטנות יחסית. מערכת התופים של בילי הייתה ענקית ולא הייתה אפשרות למקמה במקום הרגיל לתופים באולפן ההוא, אז הייתי צריך להקים אותו בסטודיו, דבר שכולם מצאו בהחלט מרתק".

בילי קובהאם: "לא ידעתי מי זה קן סקוט באמת. קן פשוט השתלב ומה שהוא יצר מבחינת צליל תופים היה חוויה חינוכית עבורי. לפני כן הוקלטתי על ידי הרבה אנשים, אבל אף פעם לא היה לי צליל כזה. חשבתי לעצמי, 'אני צריך פשוט לשתוק ולראות וליהנות מהרגע'..."

קן סקוט: "לאחר הטייק הראשון של הקטע הראשון, הלהקה עלתה לחדר הבקרה להאזנה. לאחר סיום ההשמעה, הקלידן יאן האמר פנה אלי ואמר, 'אתה בן זונה רע!'. הלב שלי מיד שקע. לא היה לי שמץ של מושג מה עשיתי לא בסדר. לא היה לי מושג שבשפה האמריקנית באותה נקודה, 'רע' פירושו למעשה 'טוב', וביחד עם 'בן זונה', זה אומר 'מדהים'. באמת הייתי מיואש לזמן מה עד שמישהו הסביר, 'לא, לא. אל תדאג. הוא

אומר שזה טוב'. מונח הסלנג הזה עדיין לא פגע בצד שלנו של האוקיינוס האטלנטי. לך תבין.

מלבד ז'אנר המוזיקה, משהו חדש עבורי היה המקצבים המסובכים שהם ניגנו. בקטע אחד ניסיתי לספור ופשוט לא הצלחתי להבין את זה, אז שאלתי את ביל, 'ניסיתי לספור את זה אבל אני לא מצליח לעלות על זה. מה זה?' הוא אמר, 'תלוי עם מי אתה מדבר'. כנראה שכל חבר להקה ספר את זה אחרת, אבל כולם סיימו

באותו מקום. מדהים!"

במהלך הסשנים תוכננה להיערך בדיחה על חשבון קן סקוט; חמשת החברים קבעו שבשנייה שהוא יבקש מהם לנגן משהו בשביל שיוכל לסדר את הסאונד, הם יפרצו בשלושים שניות של כאוס מוזיקלי. הכאוס המוזיקלי הקצר הזה נשמע טוב מאד והם החליטו לכלול אותו באלבום שייצא ותחת השם SAPPHIRE BULLETS OF PURE LOVE.

למרבה ההפתעה של ארבעה חברים בלהקה ששמם אינו ג'ון מקלאפלין - ג'ון מקלאפלין מיהר לחתום את הקרדיט לקטע הקצר הזה תחת שמו בלבד. הם כעסו מאד, גם בגלל שהוא קיבל הרבה כספי תמלוגים מהקטע הקצר הזה עם המכירות הטובות של האלבום. בעולם הג'אז היה זה שכיח שמנהיג הרכב לוקח קרדיטים של כתיבה גם בלחנים שאחרים בהרכב הביאו. החצוצרן, מיילס דייויס, נודע בדבר הזה ומוזיקאים שעבדו עמו הבינו זאת כי הוא היה האנרגיה שסביבה קרתה המוזיקה. אבל מקלאפלין, שעבד עם מיילס בעבר וחווה זאת, לא עבד עם מהאווישנו בעולם הג'אז אלא בעולם של תעשיית רוק - שם הכסף היה גדול יותר בעולם הקרדיטים והתמלוגים. צעד זה של מקלאפלין יצר סדק בלהקה.

קן סקוט: "עשינו הרבה הקלטות בטריידנט אבל לא היה לנו מספיק זמן להשלים את הקלטת האלבום, אז קבענו זמן במיאמי באולפני CRITERIA. זה היה אמור להיות הטיול הראשון שלי לארצות הברית, וברור שהתרגשתי. הזמנו שבוע שם לסיים את ההקלטה, ואז התכוונו ללכת לאולפני אלקטריק ליידי בניו יורק כדי לערוך מיקס. חשבתי שזה יהיה הטיול האחד והיחיד שלי לארצות הברית, אז, כמובן, הבאתי את אשתי והבת שלי". ניסיונות ההקלטה באולפני CRITERIA לא צלחו היטב ושאר ימי ההקלטה שם בוטלו והועברו ל- ELECTRIC LADY. שם הוכתר התהליך בהצלחה ונשמר בסודיות פן חברת התקליטים תגלה שהתקליט הוקלט באולפן שאינו נמצא בהסכם איתה. ההקלטות ארכו שלושה ימים בלבד עם קונסולת מיקסר של 24 ערוצים כשמעט טייקים נעשו לכל קטע. התקציב להקלטות היה מצומצם ביותר והיה לחץ לסיים כמה שיותר מהר באולפן".

התקליט השני של הלהקה, BIRDS OF FIRE, יצא ב-3 בינואר 1973.

התקליט הבהיר כמה מהרעיונות שנמצאו בתקליט הקודם, תוך הגברת הדיוק והדינמיקה. האמר גם התחיל להשתמש בסינטיסייזר באלבום הזה, ולמרות שעדיין לא מצא את צליל הסולו המסחרי שלו, זה נתן לו להביא עוד קול ייחודי לקו החזית. הלהקה הייתה פה בשיאה ופרצה דרך בסגנון. המגוון הכולל עשוי להפוך את התקליט לנגיש ביותר מבין התקליטים שלה. עם זאת, מבקרי המוזיקה לא יכלו להסכים האם מדובר בהעתקת התקליט הקודם, שיפור התקליט הקודם או התקדמות למשהו חדש לגמרי. זה התקליט האהוב ביותר עליי של הלהקה.

לאחר הקלטת התקליט הזה פנה בילי קובהאם לקן סקוט כדי להקליט את אלבום הסולו שלו, SPECTRUM.

לקובהאם כבר היה אז קרדיט מהשורה הראשונה והדבר הפך אותו לשם דבר בקרב מוזיקאים מכל הז'אנרים בתחילת שנות ה-70. מתופפים רבים הפכו מעריצים אדוקים שלו. הפופולריות הראויה הזו סייעה לו לקבל חוזה הקלטה ולהרכיב חבורת נגנים וירטואוזית לאלבום הסולו הראשון הזה שהוא חובה לכל חובב פיוז'ן מהתקופה הקלאסית.

קן סקוט: "אחרי שהקלטתי עם מהאווישנו את BIRDS OF FIRE, בילי ביקש ממני לעשות איתו את האלבום הזה. אז עשינו את זה באולפני אלקטריק ליידי, בניו יורק, באמצע מאי 1973. זה היה אלבום מיוחד במינו כי בעיניי זו הייתה הפעם הראשונה בה רוק וג'אז באמת הצליחו להתחבר.

ביל בחר להביא להקלטות את חברו למהאווישנו, הקלידן יאן האמר. כמו כן הוא בחר את בסיסט הסשנים, לי סקלאר. זה לא היה מובן מאליו. כמו כן, בחרנו להקלטות גיטריסט רוק אמיתי בדמותו של טומי בולין. זה היה רעיון עתיר השראה. טומי היה גיטריסט אדיר והביא לסשנים אנרגיה אמיתית של רוק. העובדה שהוא ידע לנגן מוזיקה כה מורכבת, עם כל שינויי המקצבים שבה, הדהימה את כולנו. הוא הביא להקלטות תבליני רוק שאף נגן ג'אז היה יכול להביא. התוצאה באה עם משהו שלדעתי אין דומה לו".

הבסיסט, לי סקלאר: "זה אלבום שהוא אבן דרך להרבה אנשים. יש בו אש. זה סוג של תאונה מבורכת, שלא נראה שיכולה להתרחש בימינו, עשרות שנים לאחר מכן. זה אלבום שהוקלט במשך יומיים בלבד. זה היה מהיר בטירוף".

קן סקוט: "בילי הביא לאולפן את רון קארטר, שניגן בקונטרבס, ואת ג'ו פארל שנתן בכלי נשיפה. מה שמדהים הוא שכולם מצביעים בסוף על הרגעים בהם טומי בולין ניגן".

למרבה הצער, טומי בולין מת בגיל הצעיר של 25. זה היה בשנת 1976 וזמן קצר לפני כן התפרקה להקת דיפ פרפל, בה היה חבר כמחליפו של ריצ'י בלאקמור. באותם ימים הוא היה ג'אנקי גמור של הרואין.

באותה שנת 1976 הגיע בולין למיאמי כדי לחמם עם להקתו את הופעותיו של הגיטריסט ג'ף בק. לאחר הופעה ראשונה ומוצלחת הוא חזר למלון ניופורט ושם נהנה מלגימת משקאות בבאר עם חברים. קצת לאחר השעה אחת בלילה הוא הלך לחדר של המאבטח שלו, כדי להתייעץ עמו בעניין השקעה בחברת לימוזינות. השניים הלכו, עם חבר שלישי, לחדרו של בולין כדי להמשיך את השיחה. כשעה לאחר מכן הוא איבד את ההכרה בגלל שהשתמש בהרואין. הוא הובהל על ידי השניים לאמבטיה ושם חזר קצת הצבע לפניו ונשימתו נראתה להם תקינה והם השכיבוהו במיטתו. מאוחר יותר הם בדקו את שלומו וגילו כי אינו מגיב להם. כשהתקשרו בבהלה לרופא המלון, הוא הודיע להם כי עליהם לקחתו מיד לבית החולים. מחשש שהדבר יתפרסם והם יואשמו בהריגתו, הם החליטו להשאיר את הגיטריסטבחדרו כשהוא מתעוות ונחנק. כשהאמבולנס הוזעק, בולין כבר היה בעולם הבא.

בילי קובהאם: "בולין נחת עליי כאילו הגיע מכוכב אחר. הוא היה בן עשרים ומשהו אבל ניגן כאילו הוא בן חמישים. הוא ידע איך להפיק ולנגן את הצלילים הנכונים. הוא גם ידע לנגן בהצלחה אדירה את השקט שבין הצלילים, שזה לא פחות חשוב ולפעמים אף יותר".

קן סקוט: "היה לי העונג להקליט את האלבום הזה ואני בטוח שכך היה גם לכל האחרים שהיו מעורבים בזה. את סאונד התופים של בילי דווקא היה לי קל להשיג באולפן. אולי כי ידעתי למה לצפות, אחרי שכבר הקלטתי איתו את BIRDS OF FIRE. חוץ מזה, בילי הוא מקצוען אמיתי שקל לעבוד איתו. במהלך ההקלטות לא היה זה האגו שניהל את העניין אלא ההנאה שבנגינה".

בביקורת על אלבום זה, ברולינג סטון, נכתב בזמנו: "רוב האלבום נמצא בגרוב של מהאווישנו. זה חזק, בומבסטי ולוהט. טומי בולין מנגן כמו מקלאפלין שלפעמים נדמה כי זה מקלאפלין בתחפושת. התקליט הזה משקף כשרון ויכולת, אבל יש פה תחושה של חוסר מקוריות והבה נקווה שבפעם הבאה זה יהיה מוצלח יותר".

עד כאן על התקליט של קובהאם...

עם הצלחת BIRDS OF FIRE הייתה ציפייה רבה בנוגע לתקליט השלישי של מהאווישנו אורקסטרה. הפעם, זה לא הלך חלק... למעשה, העטיפה שאתם רואים פה אינה העטיפה המקורית של התקליט השלישי. זאת כי הוא לא יצא בסוף בזמן אמת, מאז נדמה שהמאסטרים אבדו לנצח עד שהתגלו, שנים מאוחר יותר, וההקלטות יצאו, עם עטיפה זו, על גבי דיסק כשמעריצים רבים מיהרו לקרוא לזה "הגביע הקדוש".

אבל עבור חברי הלהקה זה לא היה גביע קדוש כי אם גביע שבור; הצלחת ההקלטות של BIRDS OF FIRE באולפני טריידנט בלונדון הביאה את הלהקה להחליט לחזור לשם שוב, ביוני 1973, להכנת תקליט השלישי - שוב פעם עם קן סקוט. הפעם האווירה הייתה קשה. ג'רי גודמן כעס כל כך שהוא ניסה לשים את אגרופו דרך דלת האולפן, דלת שבשל בידוד אקוסטי הייתה בעובי של לפחות שישה סנטימטרים. למרבה המזל, הוא לא שבר את ידו.

האווירה הרעה קרתה בגלל שמקלאפלין התעקש לכתוב את כל הלחנים עבור הלהקה. הבעיה הייתה שגם גודמן, האמר וליירד רצו לכתוב ללהקה.

התקרית, במהלך הקלטת BIRDS OF FIRE, בה מקלאפלין לקח קטע מאולתר של כולם ורשם תחת שמו וקיבל תמלוגים בהתאם, הביאה להתעקשותם לא לוותר הפעם ולדרוש קרדיט אישי של הלחנה לאלבום השלישי. מקלאפלין הבין שאין לו ברירה והוא ניאות לבצע גם את היצירות שהאחרים הלחינו. אך הם הרגישו שהוא לא העניק ליצירותיהם את אותו רגש ונשמה שהעניק ליצירות שכתב בעצמו. הם הרגישו שהוא מנגן ברגשות מזויפים. ריק ליירד: "אחרי חמישה ימי הקלטה יצא ג'ון מהאולפן כשהוא בוכה".

בילי קובהאם: "הכל היה בין ג'רי, יאן וג'ון. ריק ואני היינו שני הקצוות מבחוץ שאומרים, 'מה קורה כאן?'

הדבר היה שהם כל כך אהבו את מקלאפלין ולכן כל מה שהם כתבו נשמע כאילו הוא כתב את זה. הם היו כל כך לא מודעים לזה, ובצדק רצו להוציא את הדברים שלהם. בהתחלה גם אני הייתי ככה, אז שאלתי את ג'ון אם נוכל לשתף פעולה. בפעם הראשונה שהוא לא הגיב אז שאלתי אותו שוב, וכשהוא לא הגיב שוב הבנתי שזה הלא המכוון שלו. אז החלטתי לעשות אלבום סולו ולהוציא את זה ממני".

ברגע שהלהקה חזרה לניו יורק, נפלה ההחלטה להקליט מחדש את רוב החומר בהופעה חיה בסנטרל פארק, ב-18 באוגוסט 1973. באותם ימים כבר הייתה הלהקה מבוקשת מאד והשכר היה בהתאם. חלק מההופעה הזו יצא תחת השם BETWEEN NOTHINGNESS & ETERNITY ובאיכות הקלטה מאכזבת מאד, בנובמבר של אותה שנה, כשהלהקה כבר הייתה בשלבי התפרקות מתקדמים.

הדבר התפוצץ בספטמבר 1973 כשהלהקה טסה להופעות בטוקיו, יפן. במטוס היה גם חפץ דומם שגרם לפירוק הסופי של הלהקה; עותק של גיליון המגזין המוזיקלי CRAWDADDY. מקלאפלין לקח עמו את הגיליון למטוס כדי לקרוא בו ראיון אישי שנערך איתו. מה שהוא לא ידע, עד לאותו רגע בו הוא פתח העיתון, זה שגם שאר חברי הלהקה התראיינו לאותה הכתבה ושם הם הביעו את חוסר שביעות רצונם לשמש כנגני משנה בלהקה שלו. אחרי כמה הטחות מילוליות שעפו במהלך אותה טיסה, דרשו חברי הלהקה הממורמרים ממקלאפלין, המופתע מהמתקפה, לשנות באופן מיידי את תנאי החוזה שלהם בלהקה. הוא הבין שיש פה בעיה. הלהקה לא יכלה להתקדם, נאלצה לקיים הופעות שנקבעו לפי חוזה וההופעה האחרונה בהחלט נערכה בדטרויט, ב-30 בדצמבר 1973. מאז לא נערך איחוד של הרכב כה מיוחד זה.

בפברואר בשנת 1974 הובאו ברולינג סטון הסבריו של הבסיסט, ריק ליירד, בנוגע לפירוק מהאווישנו אורקסטרה. ליירד הסביר שזה מקרה של יותר מדי אגו וגאווה שגרמו לבסוף לאבד את הלהקה. "אפילו לא נפרדנו אחד מהשני אחרי המופע האחרון בדצמבר", אמר והביע את דעותיו על התפרקות הלהקה כשהוא מכוון את רוב דבריו לעבר ג'ון מקלאפלין וצורת הנהגתו. עם זאת, ליירד גם התקשה עם כמה הערות של המתופף בילי קובהאם, שפורסמו ברולינג סטון לפני כן.

אז בשביל התמונה המלאה, הלכתי לגליון של ה-31 בינואר 1974 ושלפתי משם את הסבריו של המתופף. אחר כך נמשיך עם דברי הבסיסט...

קובהאם: "מעולם לא הרגשתי שהמוזיקה שלי הייתה באמת מבוקשת על ידי הלהקה. ניסיתי שהם ישתמשו בזה ממש בהתחלה כי קיוויתי שהלהקה תהיה אחת שבה אוכל לומר שתרמתי במישור המוזיקלי בכתיבה, כמו גם בנגינה. אף פעם לא באמת קיבלתי את ההזדמנות".

אחרי כמעט שנתיים, הדברים לא ממש עבדו כפי שהוא ציפה. "הדבר שמפריע לי בלהקה הוא ששום דבר מעולם לא נאמר כך או כך. לא 'כן, נקליט את המוזיקה שלך: או 'לא, אנחנו לא נקליט אותה'. אם אני אקח את הקטע הזה שאני כותב עכשיו ללהקה כדי לקבל חוות דעת, אני מרגיש שלא אקבל תשובות. זה הסוג הגרוע ביותר למוזיקאי - לקבל רק שקט. שקט יכול להיות מאוד קר. בסופו של דבר אתה לא רוצה לעשות את זה".

כשהמצב הסטטי הזה שרר, קובהאם ביקש לתעל את התפוקה היצירתית שלו במקום אחר. אבל קיפ כהן, אז סגן נשיא חברת התקליטים קולומביה רקורדס (בה הייתה חתומה מהאווישנו אורקסטרה), הציע רק 15,000 דולר למימון הכל וקובהאם ראה בתגובתו דחייה; הוא הלך למארק מאירסון בחברת אטלנטיק. "מאירסון גם ביטל את העסקה בתחילה", אמר קובהאם, "אבל קיבלתי מזומן עבור הקלטת דמו". בכוחן של אותן הקלטות, ולמרות שקובהאם הכחיש זאת, כנראה גם בין היתר בשל מיקומו באחת הלהקות החמות יותר אז בעסק, אטלנטיק החתימה אותו וכך יצא תקליט פיוז'ן מיוחד ושמו SPECTRUM, שעדיין הופק במחיר 22,000 דולר, או 10,000 דולר מתחת לתקציב שהמתופף ביקש.

קובהאם לא גרם לגלים בתוך מהאווישנו אורקסטרה עם הצלחת תקליטו וכשביקש לצאת להופעות כדי לקדמו. למעשה, הוא טען שמקלאפלין חשב שזה רעיון טוב. "ג'ון שמח שיש לי מוצא משלי ואיחל בקול שחברי הלהקה האחרים יעשו את אותו הדבר. אבל כל מה שהם אי פעם עושים זה לדבר על זה ולבזבז זמן שהם יכולים להשתמש בו בצורה בונה". למעשה, ג'ון גרם לי להאמין שהוא לא באמת רוצה שאני או אף אחד יקליט את הדברים שלהם באלבומים שלו, ואני מכבד את זה. אחרי הכל, יש לו את חוזה ההקלטה. שלושת החברים האחרים (הבסיסט ריק ליירד, הקלידן יאן האמר והכנר ג'רי גודמן) חושבים שיש להם את המוזיקה שלהם, אבל הם לא עשו אותה. זה נדבק לי בראש שהם רק מנסים להילחם במטרה אבודה למען האגו. אבל שוב, אף אחד לא באמת יודע מה ג'ון רוצה כי הוא לא עושה שום דבר ברור".

דעותיו של קובהאם לא היו מוגבלות רק להשערות גרידא לגבי חוסר יכולתו של מקלאפלין להיצמד למטרת הלהקה. הלהקה, הוא גילה, לא ממש הייתה מאוחדת תחת הדגל הרוחני של הגורו של מקלאפלין, סרי צ'ינמוי, כפי שרבים נטו אז לחשוב. לקובהאם הייתה השקפה משלו לגבי תפקידו של אלוהים במוזיקה שלו. "הדרך שבה אני מסתכל על זה היא שאני פשוט מנגן מוזיקה טובה ומתחבר במישור המוזיקלי והרגשי למה שג'ון מנגן - או למה שאנחנו מנגנים ביחד. אבל כשזה מסתכם לומר שאלוהים הוא גורם למה שאני עושה... מי אני שאגיד? מעולם לא ראיתי את אלוהים. אין לי גורו. זה רק אני".

לגבי המעורבות של קרלוס סנטנה עם סרי צ'ינמוי ושיתוף הפעולה המוזיקלי והרוחני שלו עם מקלאפלין, אמר קובהאם: "אני לא ממש מכיר את קרלוס מספיק טוב כדי לומר אבל הוא לא נראה כאילו הוא בוודאות עוסק בזה עד כמה שאני יכול לראות. אני יכול להגיד את זה גם על ג'ון, כי הוא קיצוני. אם אתה מתכוון להראות התמדה ולהטיף שאתה צריך להפנות את הלחי השנייה במידה מסוימת, אתה צריך להיות מסוגל להראות את זה לעתים קרובות יותר כפי שאתה יכול, ואני באמת לא יכול לומר זאת על ג'ון. כשהוא מתעצבן בגלל משהו, אז כל החרא הרוחני הזה עובר בצד והוא חוזר לכדור הארץ מיד. הוא פועל ומגיב כרגיל לכל המצב. למרות שהוא טוען שהדת עוזרת למוזיקה, אני חושב שהוא חי בשקר. נראה לי שיש לו אישיות כפולה - אחת שהוא אינו יכול כלל לשלוט בה והשנייה עליה הוא מנסה לשלוט. אבל הוא מנגן מוזיקה טובה וזה מה שהכי חשוב".

עכשיו, אני חוזר לדבריו של ליירד על מקלאפלין והלהקה: "מתוך 24 הקומפוזיציות שעשינו, יש 23 שלטענתו הן שלו. הוא טוען שהחלק הגדול של כל אחד מהקטעים האלו הוא שלו. עם זאת, שאר החברים, כולל אני, תרמו הרבה מאוד להם - תפקידים, מה שהופך אותם לחיים כמו יצירה מוזיקלית. זה לא זיכה אותנו כלכלית ולא בכל דרך אחרת. השנה וחצי הראשונות עברו עם מאבקי ההארה שלו כביכול, להטיף לנו כמה אנחנו בורים מולו, שזו הצורה הגבוהה ביותר של שטויות ששמעתי בחיי. הוא שיחק משחק.

הסוף הגיע בדיוק כשהפער בתקשורת החל להיפתר. שנת 1974 הובטחה להיות השנה שבה יכולנו אולי להרוויח קצת כסף כיחידים בלהקה, וגם זה נעלם. זה מאוד מצער. אני בטוח שזו אכזבה לקהל שרצה לשמוע את מהאווישנו אורקסטרה. בילי האשים את כולנו בכך שדחינו אותו ואת המוזיקה שלו, וזה לגמרי לא נכון. אם מישהו נדחה, זה היינו ארבעתנו על ידו. את זה הוא עשה בצורה די בוטה בחודשים האחרונים. רוב התקופה שבה הוא דאג לעשות אלבום משלו.

בילי העיר הערה שג'רי, יאן ואני בזבזנו את הזמן שלנו ושהסיבה שרצינו שהמוזיקה שלנו תנוגן הייתה אגו טריפ. זה שטויות! העובדה זה שהוא חשב שהמוזיקה שלו טובה מספיק כדי להקליט זה אינדיקציה לאגו טריפ אמיתי. חברי הלהקה היו שכירים בלהקה וקיבלו שכר, למרות שהיינו גם אמורים לקבל אחוזים ממכירת אלבומים. ג'ון הטיל ספק שנראה אי פעם כסף בגלל הפסדים שנצברו כשהלהקה ניסתה להקליט אלבום שלישי בלונדון בשנה שעברה. נעשה ניסיון לשכנע אותו להקליט מוזיקה של אחרים בלהקה. הרעיון לא עבד. באנו להקליט ולא יצא מזה כלום. אחרי חמישה ימים אני זוכר את ג'ון עוזב את האולפן בוכה.

האפשרות שהלהקה תנגן שוב - אפילו מדי פעם, בזמן שכל אחד בה רודף אחר האינטרסים שלו בשאר הזמן - קלושה מאוד. אם היינו בוגרים, היינו יכולים לעשות את זה, אבל מכיוון שכולנו מתנהגים כמו מתבגרים, אף אחד מהדברים האלה לא אפשרי. כשאני אומר אנחנו, אני מתכוון לאגו. גאווה - זה מה שבסופו של דבר הרס אותנו. אני מרגיש שאכזבנו הרבה אנשים ובמיוחד את הקהל העצום שצברנו. אני חייב לומר שהם היו נהדרים. זה ממש הפתיע אותי שהם אהבו את המוזיקה ואותנו. אני הכי אסיר תודה על כל זה..."

בילי קובהאם: "דפקנו על הדלת כדי להיכנס למשהו ממש חדש - משהו שלא נעשה כמותו עד אז בעולם הרוק. הגענו כה קרוב לזה... והפסדנו".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר.