אז מי היה יותר משפיע בתחום הרוק? האנק מארווין מהצלליות? או ג'ימי הנדריקס? יצאתי לתהות בעניין...
השאלה שלי, מי השפיע יותר על מוזיקת הרוק - בין האנק מארווין וג'ימי הנדריקס - מעלה השוואה מסקרנת בין שני גיטריסטים שהשתמשו לרוב בגיטרות של פנדר והשפיעו עמוקות על מוזיקת הרוק בדרכים שלהם. האנק מארווין, הגיטריסט הראשי של הצלליות מיוחס לעתים קרובות עם השראה לצליל הגיטרה הבריטי של תחילת שנות ה-60, וג'ימי הנדריקס, הידוע בסגנון פורץ הדרך שלו וטכניקות חדשניות, הגדיר מחדש את הגיטרה החשמלית בסוף שנות ה-60. בעוד שהשפעותיהם הגיעו לקהלים שונים והניעו התפתחויות שונות במוזיקת רוק, כל אחת מהן השאירה שובל אדיר של גיטריסטים ידועים שהחלו לפרוט במיתרים רק בזכותם.
ההשפעה של מארווין על הרוק טמונה בפיתוח של צליל גיטרה נקי ומלודי שהיה נגיש וחדשני כאחד. הסאונד הייחודי, עמוס ההדים, של מארווין סימן יציאה מהאנרגיה הגולמית של הרוק'נ'רול המוקדם לעבר גישה מעודנת יותר. משהו אווירתי.
השימוש של מארווין בפנדר סטרטוקאסטר, שהיה אחד הראשונים בבעלותו בבריטניה, והניסויים שלו עם אפקט ההד בגיטרה שלו, היו קריטיים להגדרת הצליל שלו. הטון שלו היה ייחודי, משלב דיוק נקי עם איכות משגעת שהושגה באמצעות טרמלו והד. סגנון זה השפיע על סצנת הרוק הבריטית. גיטריסטים בריטים רבים, כולל ג'ורג' האריסון, פיט טאונסנד ואריק קלפטון, ציינו את מארווין כבעל השפעה מוקדמת.
השפעתו של מארווין נידונה לעתים קרובות בהקשר של השפעתו על מוזיקאים בריטים שהמשיכו לעצב את גל הפלישה הבריטית. הגישה המלודית והמדודה שלו סיפקה מסלול נגיש לגיטריסטים צעירים שרק התחילו לחקור את הגיטרה החשמלית. במובן זה, מארווין עזר להעלות את הגיטרה ככלי מוביל במוזיקת הפופ והרוק, במיוחד בבריטניה, והעניק השראה לדור של גיטריסטים מתחילים לרדוף אחרי צליל נקי ופריך להפליא.
בעוד שהשפעתו של מארווין הייתה חזקה בתחילה, ההשפעה שלו לא הובילה כל כך לשלבים המאוחרים של האבולוציה של מוזיקת הרוק, כשהז'אנר עבר לכיוון צלילים אגרסיביים וניסיוניים יותר. עם זאת, מורשתו חיה בתפקיד הבסיסי שמילא בשנות היצירה של הרוק הבריטי. הגישה הנגישה והמלודית שלו נותרה נקודת התייחסות חיונית לרוק אינסטרומנטלי וממשיכה לעורר השראה בקרב מוזיקאים שמעדיפים צליל גיטרה ברור ולירי.
מצד שני יש לנו את ג'ימי הנדריקס והשפעתו על מוזיקת רוק מתוארת לעתים קרובות כמהפכנית, הן מבחינה טכנית והן מבחינה אקספרסיבית. הוא הגדיר מחדש את מה שהיה אפשרי בגיטרה והרחיב את יכולת הביטוי של מוזיקת הרוק, עם הטכניקות הלא שגרתיות שלו, כולל נגינה עם מגברים רועמים, צלילי פידבק כבדים ושימוש וירטואוזי בפדאלים כגון הווא-ווא, שבו השתמש כדי ליצור טקסטורות וצלילים ייחודיים. נכון שהביטלס היו הראשונים להביא את צליל הפידבק כחלק מיצירה _בפתיחת השיר I FEEL FINE) אבל הנדריקס לקח את זה לדרך חיים משלו והפך את הרעש לחלק בלתי נפרד מההגשה שלו. היכולת שלו למזג קצב ולהוביל נגינה לסגנון חלק וזורם הפכה אותו למבצע דינאמי, המסוגל ליצור חוויה סוחפת עם גיטרה אחת בלבד ולהישמע בה כלהקה שלמה.
הופעותיו הכריזמטיות כבשו את הקהל ברחבי העולם. ההופעות שלו בפסטיבל הפופ של מונטריי, שם הצית את הגיטרה שלו, ובוודסטוק, שם הציג ביצוע אייקוני של ההמנון האמריקאי (מול מעט קהל יחסית והרבה שקיות זבל שנותרו בשטח...) נותרו רגעים מכוננים בתולדות הרוק.
השפעתו של הנדריקס התרחבה הרבה מעבר למוזיקת רוק לבלוז, פ'אנק, סול וז'אנרים מאוחרים יותר כמו רוק כבד ופאנק. מוזיקאים כמו אדי ואן היילן, סטיבי ריי ווהאן, פרינס ואינספור אחרים ציינו את הנדריקס כבעל השפעה מרכזית, ותרומתו לבלוז-רוק ולרוק הפסיכדלי הניחו את הבסיס להתפתחויות עתידיות במוזיקה מבוססת גיטרה.
מעבר ליכולותיו הטכניות, להשפעתו של הנדריקס הייתה גם משקל תרבותי. המוזיקה שלו, שנגעה לעתים קרובות בנושאים של שחרור ומרד, עוררה הדים עמוקים במהלך שנות ה-60 הסוערות מבחינה חברתית ופוליטית. כאחד ממוזיקאי הרוק השחור הבולטים בתקופתו, הנדריקס גם שבר מחסומים גזעיים ופתח דלתות לדורות הבאים של מוזיקאים שחורים.
בעוד שגם מארווין וגם הנדריקס היו חלוצים בפני עצמם, ההשפעה של הנדריקס על מוזיקת הרוק (כשהוא חי רק 27 שנים בעוד שמארווין עדיין איתנו היום, בעת כתיבת מאמר זה) נתפסת בדרך כלל כרחבה ומהפכנית יותר מזו של מארווין. השפעתו של מארווין הייתה חיונית בימיו הראשונים של הרוק הבריטי, ביססה את הגיטרה ככלי מוביל והיוותה השראה לדור של גיטריסטים בריטיים.
עם זאת, השפעתו של הנדריקס עלתה על יכולת טכנית והשפעה אזורית, הגיעה לקהל עולמי והגדירה מחדש את פוטנציאל ההבעה של הגיטרה. הנדריקס לא רק התקדם בטכניקת גיטרה אלא גם שינה את הממדים האסתטיים והתרבותיים של מוזיקת הרוק, והטמיע רמות חדשות של מורכבות רגשית וקולית. הוא נתן השראה לדורות הבאים של גיטריסטים להתנסות, לקחת סיכונים ולראות את הגיטרה החשמלית ככלי לביטוי אמיתי.
ההשפעה של הנדריקס נותרה נפוצה יותר בז'אנרים ובתקופות זמן, בעוד שהשפעתו של מארווין, על אף שהיא משמעותית, מוכלת באופן צר יותר בסצנת הרוק הבריטית של תחילת שנות ה-60. מארווין ידוע על תפקידו החלוצי בהקמת צליל הגיטרה הבריטי, אבל הנדריקס הגדיר מחדש את הצליל של מוזיקת הרוק בכללותה. כל שנותר הוא לתהות מה הוא היה מביא עוד לעולמנו אם לא היה נחנק בשנתו באותו יום גורלי בשנת 1970.
