top of page
תמונת הסופר/תNoam Rapaport

ג'ין סימונס? או חיים ויץ? – על כוכב רוק ישראלי בלהקת קיס



לכוכב הרוק האיקוני, ג'ין סימונס, הידוע בעיקר בתור הבסיסט של להקת הרוק האגדי, קיס, יש רקע מרתק שמעריצים רבים אולי לא מודעים אליו. סימונס נולד למעשה אצלנו, בישראל, וחוויות חייו המוקדמות בארץ המשיכו להשפיע על המוזיקה והפרסונה שלו בצורה משמעותית. במאמר זה, אכנס אל שורשיו הישראליים של סימונס ואחקור כיצד הם עיצבו את עלייתו לתהילה כאחת הדמויות המוכרות יותר בעולם מוזיקת הרוק.


ג'ין סימונס נולד ב-25 באוגוסט 1949 בחיפה. אמו, פלורנס, הייתה יהודייה ונשאה על עצמה את הצלקות של מלחמת העולם השנייה. משפחתה הגיעה מהונגריה וכשהיא הייתה רק בת ארבע עשרה, כולם נשלחו למחנות הריכוז בגרמניה הנאצית. שניים מאחיה הצליחו להינצל כי ברחו לאמריקה ממש לפני פרוץ המלחמה, אבל מכל בני משפחתה שנשארו באירופה, רק פלורנס שרדה. בזמן שהותה במחנות, היא טיפלה בשיער של אשתו של מפקד המחנה, אז היא הייתה מוגנת מרבות מהזוועות שפקדו את שאר היהודים שם.


לאחר המלחמה היגרה פלורנס למדינה החדשה שהוקמה, בשנת 1948, ונקראה ישראל. פה היא פגשה את יחיאל (פרי) ויץ, שהיה מורה וגם נגר והשניים נישאו. ג'ין סימונס נולד שנה לאחר מכן ושמו היה חיים ויץ. המשפחה גרה בטירת הכרמל.



בגיל שלוש חלה חיים בפוליו ואיבד את רוב השליטה בשרירים מהמותניים מטה. הרופאים חששו שזה יחמיר ושלחו אותו לבית חולים, שם הוא הושם בבידוד, וכאשר הוריו הגיעו לבקרו, הם היו צריכים לתקשר איתו דרך חלון סגור. האחיות לא היו רגישות אליו וכשהיה צריך לקום מהמיטה ולהשתמש בשירותים, הוא התלונן ובכה אבל האחות לא באה והוא נאלץ לעשות את שלו על הרצפה. אז מיד הגיעה אחות וצרחה עליו, כשפלורנס, אמו, צורחת עליה בחזרה כי לא הגיע בזמן לטפל בבנה.


כשהיה חיים בן ארבע, הוא לא הבין מדוע יחיאל היה צריך להתלבש במדים ולצאת מהבית עם כלי נשק בידו, כדי לתפוס טרמפ. מאוחר יותר הוא הבין שאביו נקרא להילחם בצבא. הוא הגיע הביתה בסופי שבוע.


עם זאת, חיים ויץ (או ג'ין סימונס) טען שהילדות שלו בארצנו הייתה מאושרת. הוא לא היה מודע לקושי הרב של הוריו פה. כך הוא סיפר: "למרות המחסור באוכל, לא זכורה לי תחושת רעב. לא הייתה לנו טלוויזיה; מעולם לא ראיתי או שמעתי על טלוויזיה. גם לא היו שירותים בבית והצרכים נעשו בבור בחוץ. מעולם לא שמעתי על קלינקס או טישו או הרעיון שאתה יכול להשתמש במשהו פעם אחת ולזרוק אותו. אפילו נייר טואלט לא היה לנו. השתמשנו בסמרטוטים שאמי הייתה חותכת מחתיכת בד גדולה יותר שכבר לא השתמשנו בה. הסמרטוטים שימשו לקנח את האף שלנו, לניקוי דברים, וכן, לניגוב הישבנים שלנו. ואז אמא שלי הייתה שוטפת את הסמרטוטים האלו ומשתמשת בהם שוב ושוב. היא מעולם לא זרקה שום דבר, ואולי זה מסביר למה, עד היום, אני לובש חולצה או מכנסי ג'ינס עד שזה נקרע לגמרי".


חברים רבים לא היו לחיים בארץ והוא מצא חברים בחיפושיות. בעיני הילד שלו הן היו גדולות כדינוזאורים קטנים, צבעוניים ויפים -כמו תכשיטים. הוא נהג לקשור חוט תפירה סביב הצוואר של החיפושיות האלה ולשים אותן בקופסאות גפרורים יחד עם מעט סוכר. הוא נהג לדבר אליהן ולספר להן את שבראשו.


סימונס: "יום אחד, קיבלנו חבילה מאמריקה, מארגון ששלח מזון וסחורות לאנשים במדינות לא מפותחות. למיטב ידיעתי, מעולם לא קיבלתי דואר מכל סוג שהוא, ובטח לא קופסה גדולה הממוענת לאמי. בתוכה מצאנו דברים שלא ראיתי מעולם. היה סוודר. זה היה גדול מדי בשבילי, אבל בכל זאת לבשתי אותו כל יום בגאווה. היו בו חורים, ואמא שלי הייתה תופרת מדי פעם מעליהם. הייתה בקופסה גם פחית גדולה של אפרסקים. מעולם לא ראיתי או שמעתי על אפרסקים. לא היה לנו פותחן קופסאות שימורים, אז אמא שלי השתמשה בסלע גדול כדי לנקב חור בצד אחד של הפחית. ברגע שהיא פתחה את הפחית, היא הציעה לי לגימה של המיץ. עד היום, אני זוכר את זה בבהירות בתור הטעם הכי מתוק שחוויתי אי פעם. זה היה סמיך ולכאורה לא טבעי. לפירות לא היה טעם כזה. אולי הניסיון הראשון שלי עם פחית האפרסקים הזו מסביר למה יש לי משיכה למתוקים שאינה יודעת שובע עד היום".


בבית של חיים ויץ, שקירותיו היו מצולקים מחורי ירי - זכרון ממלחמת העצמאות - השפה החשובה ביותר הייתה הונגרית, כי אמא שלו לא דיברה עברית כל כך טוב. ואז מאוחר יותר, כשהיא הלכה לעבודה בבית קפה בשם "ניצה", השפה העיקרית בבית הייתה טורקית ואחר כך ספרדית, כי הבייביסיטר שלו הייתה טורקיה והשכנים שגרו בסמוך היו ספרדים. בגיל צעיר ידע חיים לדבר עברית, הונגרית, טורקית וספרדית.

כשחיים כבר למד בבית ספר יסודי בחיפה, הוא כבר ביקש להרשים את שאר חבריו לכיתה והצליח כששם חיפושית בפיו ורק לאחר זמן מה פתח אותו ונתן לה להתעופף משם לחופשי. אבל אז התעופף גם אביו, יחיאל, לחופשי כשעזב את המשפחה. אמו הפכה לכל עולמו. יחיאל אמנם היה נגר אך איש לא רצה לקנות את רהיטיו. הוא לא הצליח להרוויח כסף והמריבות עם פלורנס היו תכופות על כך. לא פעם זה גלש לאלימות פיזית. יחיאל עזב לתל אביב.


יום אחד החליטה פלורנס לנסוע עם חיים לתל אביב, כדי לחפש את בעלה-אביו. היא לא מצאה את יחיאל במקומות שחשבה שתמצא אותו, אז היא לקחה את בנה לקולנוע. שם, למרבה הפלא, היה יחיאל עם אישה בלונדינית. פלורנס הכועסת חזרה עם חיים לחיפה ויחיאל לא נראה יותר לעולם בחיי הבן שלו. מטירת הכרמל עברו השניים להתגורר בשכונת ואדי ג'מאל. הייתה זו תקופת הצנע בישראל ואוכל סופק למשפחות לפי מכסת תלושי מזון מסוימת.


סימונס: "המזון הוגבל בישראל בשנות ה-50, כי ישראל הייתה מדינה חדשה. התשתית הייתה בחיתוליה - מים זורמים היו דבר לא שכיח, והאוכל היה לא רב. בהחלט לא היו מותגים כפי שאנו מכירים אותם כאן בארה"ב -

לחם היה רק לחם. חמאה הייתה רק חמאה. פעם בשבוע היה מותר לרכוש חלב ומעט בשר. לא שמות של מותגים, רק חלב ובשר. אפשר גם לקנות אורז ולחם, אבל אני מעולם לא ראיתי שמות מותגים. כל האוכל במכולת בא בשקים גדולים. היית מקבל שקית נייר, או עיתון, ואז היית עוטף את האוכל לקחת הביתה. לא היה לנו מקרר. הייתה לנו קופסת קרח, שהייתה רהיט שתפקד בעצם כמו צידנית. למרות היעדר מותרות בחיי המוקדמים, תמיד הייתי שמח.


פלורנס גוננה ללא הרף על חיים, בנה היחיד. כשהוא טיפס על עץ תאנה, שענפיו הגיעו אל חצר בית הספר, אך גזעו היה נטוע בשטח פרטי של אישה שגרה סמוך לו. אחרי הכל, הילדים אהבו לטפס בחלק של העץ שהיה בחצר בית הספר, ואז לטפס אל החצר של השכנה. אבל היא יצאה ותפסה את חיים שהיה האיטי בחבורה ולא הספיק להימלט מאימתה. היא אחזה בידה במקל והתחילה להכות אותו בזה. הוא חזר הביתה חבול וסיפר על כך לאמו. מיד פלורנס יצאה אמו לכיוון בית האישה והכתה בה בכל הכוח עם מקל. האישה דיממה והמשטרה הגיעה במהרה. פלורנס וחיים שוחררו במהרה מתחנת המשטרה.


את המיזם העסקי הראשון שלו מצא חיים עם הסברס, שגדל לרוב מאחורי ביתו. הוא למד במהרה כיצד לשים את הסברס הקוצניים בגיגית מתכת עם מי קרח ולעמוד ליד תחנת אוטובוס בדרך כורכר, שם ירדו מהאוטובוסים העובדים העייפים לאחר יום עבודה וחלקם שמחו לנגוס בפרי המתוק תמורת נתינה קצת מעמל יומם. עם הכסף שהרוויח קנה חיים מנת מזון שהוא כה אהב (אורז ושעועית) וגם הניח מטבעות על שולחן הבית, מול אמו. בהמשך, הוא החליט שהוא צריך שותף לסיפור הזה ובחר בבחור ושמו שלמה. שניהם היו גאים בכסף שהרוויחו בעמל רב מהסברסים.


כל זאת עד שיום אחד, בשנת 1958, מצא את עצמו חיים עם אמו בדרך לשדה התעופה. כששאל אותה לאן טסים, היא ענתה שהטיסה היא לכיוון אחד בלבד - אמריקה, עם עצירה קטנה בפריס. הטיסה, בחברת אל על, הייתה ארוכה מאד, חיים חש בה ברע והקיא לאורכה, כשבסוף נחת המטוס בשדה התעופה לה גארדיה. ברוכים הבאים לאמריקה!


סימונס: "עבורי, בתור ילד, זה היה עולם חדש, וניסיתי לספוג הכל. אבל מאוחר יותר למדתי שני סיפורים על חוויותיה של אמי בתהליך ההגירה שעזר לי להבין אותו טוב יותר. בזמנו, רק מספר מסוים של אנשים הורשו להגיע לארצות הברית מישראל. אמי הייתה מאוד מושכת כאישה צעירה, וככל הנראה היא שכנעה את אחד מאנשי הרשויות, או עם המראה שלה או עם כישורי הדיבור שלה, להעביר את הניירות שלנו מתחתית הערימה ולמעלה. כך הצלחנו לצאת מישראל ולהגיע לארצות הברית. זה הסיפור הראשון.


הסיפור השני כרוך בעובדה שאמי נאלצה להישבע לפני היציאה מישראל. היא ראתה את הפקיד האמריקאי בשגרירות, והוא לא ידע עברית, והיא לא ידעה אנגלית. הם גיששו סביב ובסופו של דבר פגעו בשפה משותפת, גרמנית. הוא שאל אותה סדרת שאלות על אמונותיה הפוליטיות. הם ניסו לאמוד אם היא מתאימה לאמריקה. השאלה הראשונה הייתה, 'האם את עכשיו או היית פעם חבר במפלגה הקומוניסטית?' אלו היו הדברים ששאלו אנשים באותם ימים. 'האם אתה חבר במפלגה הקומוניסטית? האם יש לך תוכניות סודיות להפיל את הממשל האמריקאי?' נו, אז מי יגיד כן? היא אמרה לא.


אז הראיון עבר בסדר, ואז הגיע הזמן שהיא תישבע את השבועה הזו, והפקיד אמר, 'בבקשה להרים את ידך הימנית'. אני מניח שאמא שלי הייתה קצת מבולבלת באותה תקופה, ויהודים לא עושים את אותה השבעה על התנ"ך שנוצרים עושים, אז היא הוציאה את ידה ישר החוצה כמו הנאצים. הוא התחיל לצחוק, והוא אמר לאמי, 'לא, אל תדאגי, לעולם לא תצטרכי לעשות את זה שוב פעם'. זה היה מאוד עמוק. זה סימן את השינוי שעמדנו לעבור. הנאצים היו תלויים עליה כמו צל מאז המלחמה. זה היה כל כך כואב שהיא לא אהבה לדבר בנוגע לזה. אבל עכשיו הלכנו למקום שיעזור להדחיק את הכל כזיכרון רחוק".


חיים ויץ הגיע לאמריקה ושמו שונה לג'ין קליין. הכל נראה גדול שם בעיניו - הבניינים, השפע, הרחובות. לאט, אבל בבטחה, הוא יצעד במסלול שיהפוך אותו לאחד מכוכבי הרוק הגדולים בעולם - ג'ין סימונס!


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.




Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page