top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

ג'ניס ג'ופלין - מלכת הבלוז


היא הייתה אישה לבנה שביקשה לשיר בלוז שחור וחשמלי. הקול הצרוד שלה פלט את הצלילים ואנשים אמרו שהיא זמרת הבלוז הלבנה הגדולה ביותר אי פעם. זה אולי נכון, אם היא הייתה מחזיקה מעמד כמה שנים יותר מגיל 27, שג'ניס יכלה להגיע עד הסוף ולהפוך ל"זמרת הבלוז הגדולה ביותר". ובכל זאת, היא הייתה אגדה בתקופתה. היא נפנפה במוסכמות והראתה שלהיות בחורה לא מכניס אותך אוטומטית לאחת התבניות המקובעות. למעשה, היא הראתה את יכולה להיות צעירה ובעלת נשמה של זמרת שחורה ועתירת ניסיון.


ג'ניס ג'ופלין הייתה אנכרוניזם בעיר הולדתה הקטנה, בפורט ארתור בטקסס. היא הייתה מוזרה כביטניקית שלא התאימה לתוך שגרת החיים בעיירה קטנה בכלל. היא נולדה שם ב-19 בינואר 1943, וכשהייתה בת 14, המקומיים - עם הערכים הנוקשים של מעמד הביניים והכנסה בינונית - החליטו שהיא מהפכנית ולאו דווקא לטובה. בתיכון היא הייתה לבושה אחרת וחשבה אחרת וכתוצאה מכך היו לה קומץ חברים שהיא יכלה להתחבר אליהם. משפחתה - עם האח הצעיר מייקל והאחות הצעירה לורה - לא נטתה למוסיקה אבל, לדברי אביה, היא קראה, היא ציירה והיא חשבה.


לפי הדיווחים, שנות העשרה שלה היו אופייניות לשנות ה-50; משעממות, מחניקות ואינסופיות. אז, למרות שקשה להאמין לזה, כמתבגרת ג'ניס הייתה שקטה, מופנמת, בודדה ומחכה למשהו שיגאל אותה מהשיממון. טקסס לא היה המקום לאנשים מקוממים, וכמו שג'ניס אמרה, "הם צחקו עליי בכיתה, מחוץ לעיר ומחוץ למדינה". היא גם נאלצה לסבול את פסקול המיש-מאש של שנות ה-50 - עם שירים בלתי מזוהמים עם מנגינות ישנות רדודות בקעו מכל טרנזיסטור בעיר. היא הייתה בת 17 לפני שהיא גילתה את הבלוז, בצורה של לידבלי ובסי סמית', ובמשך השנים הבאות הייתה בסי סמית' האלילה שלה. היא השמיעה את המוזיקה שלה בלי סוף, ובאופן טבעי היא שרה את השירים שלה באנקת בלוז מדהימה שהייתה רחוקה שנים מכל מה שהתרחש מוזיקלית בטקסס באותה תקופה.


שנים מאוחר יותר, כשג'ניס דיברה על בסי סמית', היא אמרה, "היא הראתה לי את האוויר ולימד אותי איך למלא אותו. היא הסיבה שהתחלתי לשיר באמת". ג'ניס אפילו מימנה בהמשך מכיסה הפרטי מצבה לקבר של בסי סמית'. כשהיא סיימה את התיכון, היא התחילה לשיר בכל פעם שהיא קיבלה הזדמנות. באופן מקומי, היא החלה לצבור מוניטין של זמרת בלוז, בעיקר שירה בבר קטן מחוץ לאוסטין, טקסס. זה היה מקום פעיל במוצאי שבת, עם אנשים שהביאו גיטרות, קיבלו שכר בצורת בירה במקום כסף ונהנו מהזמן שם. אבל הסביבה דרשה נורמליות וג'ניס נרשמה למכללה כדי ללמוד להיות מורה - כשהיא מוותרת על בילוי בבר בו היא שרה. אולם חיי המכללה לא היו מעוררי תיאבון יותר מאלו של התיכון, וכשצ'ט הולמס, חבר ותיק שלה, הופיע במקום, היא החליטה לעזוב את הקולג' ולפנות לסן פרנסיסקו איתו. היא הייתה רק בת 18, וקליפורניה הייתה עולם חדש לגמרי. היא נשארה שם חמש שנים, שרה בברים ובמועדוני הפולק, מנגנת במפוחית והופכת לפריקית. היא למדה להיות חופשית, וכבר לא הרגישה כחיה מוזרה שמסתכלים עליה בזלזול / תיעוב.


ואז, באמצע שנות ה-60, ה'מחתרת' התחילה לקרות ממש חזק בקליפורניה. הזקנים והשיער גדלו. הבגדים היו

ארוכים, פראיים, צבעוניים ויקרים. הצעירים התגוררו בערבוב מקסים של עליבות ויופי - אכלו אורז חום ושעועית שחורה, שמו בבתיהם כריות רקומות והדפסים טיבטיים, השירותים היו לרוב שבורים ווילונות באו עם חרוזים, מקררים היו ריקים והדיבור בא לרוב עם מילות אחווה ואהבה. וג'ניס התעייפה מהסצנה והחליטה לחזור הביתה ולתת לחיים הישרים עוד הזדמנות אחת.


זו הייתה 1965, וזו הייתה השנה שבה סוף סוף סן פרנסיסקו התחברה אליה, מבחינה מוזיקלית. התחילו מועדוני מחתרת, כולל הפילמור האגדי. להקות האסיד הגיעו בצורה של ג'פרסון איירפליין, גרייטפול דד, קפטיין ביפהארט, להקת הדלתות, מובי גרייפ, קאנטרי ג'ו אנד דה פיש ועוד. הן היו בעיקר להקות לקהילה הקרובה, עם חברים שפשוט במקרה התכנסו וניגנו עבור כיף. אמצע שנות ה-60 היו תקופה של אמנות אסיד,

עם מופעי אור ובהם תנועות רוטטות, מתמזגות עם צבע שהושפרץ על פני הקירות. בזמן שג'ניס חשבה להתחתן בטקסס, הגורל זימן אליה את צ'ט הולמס. הוא ניהל אז להקה בשם BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY. הוא רצה לצרף זמרת ונסע לטקסס כדי לראות אותה ולהוציא אותה מהקולג' בפעם האחרונה. ג'ניס הסכימה לנסות, נסעה איתו לסן פרנסיסקו, עברה את האודישן והחלה לעבוד באופן קבוע במועדון AVALON ובמועדונים קטנים בסביבה. ג'ניס למדה למזג את הבלוז שלה עם הכוח העוצמתי

שבא ממגברי הלהקה. היא גילתה שהדרך היחידה להתמודד עם להקת רוק חשמלית הייתה להתפוצץ. היא שרה פראית וחופשית. היא צרחה לתוך מוזיקת הרוק וההיפים לא יכלו לשבוע ממנה. במהרה הפכה הלהקה לאחת המובילות באזור.


לא לקח הרבה זמן לפני שהלהקה קיבלה הצעה להקליט, לחברת תקליטים קטנה בשם MAINSTREAM.. זה

היה חוזה לא טוב שגרם לאלבום הבכורה שלהם להידחות בצאתו למשך זמן רב. למעשה, אותה חברה הוציאה את התקליט רק אחרי פסטיבל מונטריי, ושמונה חודשים אחרי שהוקלט, כשהייתה בטוחה שיש לה קלף מנצח. הלהקה ניסתה למנוע את הוצאת התקליט אך לשווא.



הלהקה המשיכה להופיע ולעשות חזרות שלוש או ארבע פעמים בשבוע, וג'ניס קרעה את הקול שלה כדי לממש את הבלוז עם המון תשוקה מצדה. פסטיבל הפופ של מונטריי, ביוני 1967, היה רגע הפריצה הגדולה עבור ג'ניס וחבריה. הם היו מוכנים בשביל זה, וכך גם 50,000 פריקים של אהבה. זה היה הפסטיבל האמיתי הראשון שלהם, והם בערו על אש גבוהה. מסביב הייתה מוזיקה חיה משובחת למכביר. אבל לאף אחד לא היו ציפיות מג'ניס וחבורתה שלא היו ידועים יחסית מחוץ לסן פרנסיסקו. כשהם עלו לבמה, הם הפגיזו. היא הייתה זמרת בלוז מרושעת עם סקס שזרם אל הקהל בחום לוהט. זה היה גס ומחוספס וחשוב מאוד. ג'ניס הייתה התגלית הענקית שם ומבקרי הרוק לא יכלו לכתוב עליה מספיק. על איך שהיא שרה ואיך שהיא זזה ורקעה. הקהל היה באקסטזה. אבל חברי הלהקה לא הסכימו לחתום על אישור לצוות הצילום שיתעד אותם על הבמה. היה זה צ'ט הולמס שאסר על כך. עם רדתם מהבמה, ניגש לג'ניס המנהל הידוע, אלברט גרוסמן (שניהל גם את בוב דילן). הוא החמיא לה ללא סוף אבל הוסיף שהיא משוגעת שוויתרה על התיעוד. הוא הבטיח לה שאם היא תסכים לחתום, היא תעלה שוב לבמה למחרת, המצלמות יצלמו, היא תהפוך לכוכבת גדולה והוא ינהל אותה במקום הולמס הכושל.


כך היה. ג'ניס הפכה לכוכבת אמיתית, שהציפה את מעריציה עם הייסורים העמוקים שלה. היא הייתה לרוב ספוגה בוויסקי שלה, סאות'רן קומפורט, ושלטה בקהל ללא עוררין. היא קרעה ישר לתוכם. בהדרגה נפלה הלהקה יותר ויותר מאחוריה. למרות זאת, כאשר התקליט CHEAP THRILLS יצא, הוא זכה בתקליט זהב כמעט מיד.


בתחילה הוא תוכנן כאלבום הופעה עם שירים מהאלבום הקודם ושירים חדשים בביצוע חי על הבמה. הוקלטו שתי הופעות בדטרויט אבל זה לא הניב את התוצאה הנחשקת. המפיק המוזיקלי, ג'ון סיימון, ואלברט גרוסמן הבינו שזה לא מספיק וכשהלהקה נכנסה לאולפן, התגלו קשיים כי היה קשה להעביר את האנרגיות החייתיות מהבמה לאולפן.


התהליך היה איטי וגרוסמן המנהל לחץ לסיים כבר ולצאת עם האלבום. גם הביקוש מהקהל היה מלחיץ. בסרט הדוקומנטרי JANIS שיצא ב- 1974, ניתן לראות כמה דקות מהעבודה באולפן על SUMMERTIME שבהן נערכו ויכוחים, ריכולים, ויכוחים, הקלטה ועוד ויכוחים. ג'ניס נראית שם מקסימה ובלתי נסבלת בו זמנית. בלהקה הרגישו שאולי ג'ון סיימון הוא לא המפיק הנכון, כי אינו מתחבר לרוח הגיטרות הפסיכדליות של הלהקה.


אבל אחרי שלושה חודשים אינטנסיביים באולפן, נוצר אלבום מופלא, מלא קסם, שנשמע חי, אותנטי, מרגש ומצליח מבחינה מסחרית. בגדול, נעשה בכל זאת ניסיון שהאלבום ישמע כהקלטה מהופעה חיה, ולפיכך נוספו הרבה אפקטים של קהל ואווירה.


שמו המקורי של האלבום היה- SEX, DOPE AND CHEAP THRILLS, אבל חברת קולומביה המכובדת קיצרה (או צנזרה) את השם. בכל אופן, הוצע שעל עטיפת האלבום חברי הלהקה יצטלמו בחדר מלון כשהם עירומים. החברים הצטלמו, אבל לא היו מרוצים מהתוצאה. הם פנו לרוברט קראמב אמן הקומיקס, לעזרה, והוא ביצע עבודה מרהיבה. בסופו של דבר, מה שאמורה היתה להיות העטיפה האחורית המצוירת הפכה להיות העטיפה הקדמית, וכיום נחשבת לאחת העטיפות האייקוניות אי פעם לתקליט.


על העטיפה האחורית היה צילום שחור לבן של ג'ניס ג'ופלין, בלי הלהקה. זה יצר התמרמרות בקרב שאר החברים.


האלבום נפתח עם קולו של ביל גרהאם, האמרגן האגדי בעל אולם הפילמור בסן פרנסיסקו, שמציג את ההרכב לתשואות הקהל המריע, שחוזר גם בסוף השיר. אבל השיר שפורץ מיד אחריו, COMBINATION OF THE TWO, לא הוקלט בהופעה, למרות שנשמע חי לגמרי. (השיר היחיד שהוקלט במלואו בהופעה חיה באלבום הוא השיר האחרון, שתיכף נגיע אליו). השיר הוא דואט של ג'ניס ג'ופלין עם הגיטריסט סאם אנדרו, שגם כתב אותו. מאוחר יותר, בסוף 1968, הוא יפרוש עם ג'ניס מהלהקה ויצטרף אליה ל"קוזמיק בלוז באנד".


השיר השני באלבום נקרא I NEED A MAN TO LOVE וגם הוא נכתב על ידי סאם אנדרו יחד עם ג'ניס ג'ופלין. ג'ניס היא הסולנית עם השתתפות פעילה של שאר חברי ההרכב כמקהלה – הגיטריסטים סאם אנדרו וג'יימס גורליי, הבסיסט פיטר אלבין והמתופף דייב גץ. זה בלוז רוק עוצמתי עם המוטיב החוזר אצל ג'ניס; הבדידות המייאשת והחיפוש המתמיד אחרי החיבה החיבוק והאהבה. בעניין הזה אפשר להזכיר את אחד הציטוטים המפורסמים של ג'ניס - שכשהיא מופיעה על הבמה היא בעצם עושה אהבה עם עשרות אלפי גברים, אבל חוזרת אחר כך לבד לבית הריק.


השיר השלישי הוא גרסת כיסוי מופלאה ל- SUMMERTIME, בלדת הבלוז של ג'ורג' ואיירה גרשווין, שיר הערש מתוך "פורגי ובס". השיר הזה זכה לאין ספור גרסאות, בין היתר של בילי הולידיי, ובאותה התקופה גם של LOVE SCULPTURE באנגליה, אבל הגרסה הזו היא אולי הכי מפורסמת. אני מכיר כמה אנשים שרואים בה חילול הקודש ולא מתחברים, אבל אותי היא מרגשת בכל פעם מחדש. ג'ניס נותנת את כל הנשמה, וצלילי שתי הגיטרות שמסתובבים זה סביב זה הם בנייה מוזיקלית מלאת חוכמה ומחשבה. סולו הגיטרה כאן הוא פשוט קלאסיקה.


השיר הבא, השיר שחותם את הצד הראשון היה גם הסינגל שיצא מהאלבום ושמו PIECE OF MY HEART. גם הוא גרסת כיסוי, הפעם לשיר שיצא רק שנה קודם לכן, ב- 1967 על ידי אירמה פרנקלין, אחותה הגדולה של ארית'ה. גם הפעם ג'ניס הפכה אותו לשיר שמזוהה לגמרי איתה. העיבוד היה שונה לחלוטין מהבלדה הרומנטית של פרנקלין, וכלל שלושה סולואים של גיטרה חשמלית שהפכו את השיר לבלוז פסיכדלי ג'ופליני מובהק. את הצד השני פותח שיר שג'ניס ג'ופלין כתבה. שיר בלוז אקוסטי בשם TURTLE BLUES. ברקע סאונד של מועדון ג'ז-בלוז חשוך, קולות של כוסות ואנשים שותים ומדברים, פסנתר וגיטרה אקוסטית, ושירה חשופה של ג'ניס. השיעול שלה בסוף השיר מוסיף לתחושה האותנטית. אחריו מגיע OH SWEET MARY. שוב דואט של ג'ניס עם סם אנדרו. קרדיט הכתיבה הוא של כל הלהקה.


השיר שמסיים את התקליט הוא BALL AND CHAIN, ובניגוד למה שכתוב על העטיפה, הוא לא הוקלט ב"פילמור" של ביל גראהאם, אלא ב"ווינטרלנד" בסן פרנסיסקו. זה קטע ארוך, ג'אם של יותר מתשע דקות של עונג צרוף.



זמן קצר לאחר ההצלחה הזו ג'ניס והלהקה נפרדו. אנשים לחששו באוזניה שהיא טובה יותר מחבורת הנגנים ההיא. ג'ניס עצבנה הרבה מהמעריצים של הלהקה, אבל היו יותר מדי מתחים כדי שזו תוכל להחזיק יחד יותר.

היא התקשתה לבחור להקה חדשה. היא רצתה צליל עבה יותר - צליל עם ניחוח של מוסיקת נשמה. בסוף היא הצליחה להרכיב אנסמבל מאחוריה.


ב- 21 בדצמבר בשנת 1968, עשתה ג'ניס ג'ופלין את הופעת הסולו הראשונה שלה תחת שמה במסיבת חג מולד שערכה חברת התקליטים STAX / VOLT בממפיס. גם אמנים מהחברה עצמה הופיעו שם, ביניהם אדי פלויד ולהקת בוקר טי והאם ג'יז. ההופעה של ג'ופלין לא הייתה טובה שם.


אז מה היה שם, באירוע מיוחד שנערך בממפיס על ידי חברת התקליטים מהמובילות של המוזיקה השחורה, STAX / VOLT? ג'ופלין, שלא הייתה חתומה באותה חברה, הוזמנה להופיע שם כאורחת. זה היה דבר משמעותי מאד עבורה, כשעלתה לבמה עם להקתה החדשה, אבל לאחר המופע היא נשמעה אומרת, "נו, לפחות הם לא זרקו עליי כל מיני חפצים".


ג'ניס ערכה עם להקתה החדשה חזרות רק שלושה ימים לפני הופעה זו. הגיטריסט, מייק בלומפילד, הוקפץ לתפקד כמנהל המוזיקלי ולהרים הופעה מוזיקלית מהודקת לזמרת הבלוז הלבנה. אבל הזמן תיקתק לרעת העניין, כי ג'ניס וחבריה החדשים נאלצו להתייצב בממפיס יום לפני ההופעה, כדי להראות את פרצופם במסיבת קוקטייל של חג המולד, שערך נשיא חברת התקליטים, ג'ים סטיוארט.


הייתה זו מסיבה אקסקלוסיבית שהאורחים בה נבחרו בקפידה. השולחנות היו עמוסים בתקרובת יקרה ובין הנוכחים נצפו מחשובי זמרי אותה חברת התקליטים, כמו גם צוות כותבי השירים בה (ביניהם גם אייזק הייז). גם להקת בוקר טי והאם ג'יז נכחה שם. ג'ניס וחבריה הגיעו למסיבה זו אבל בקושי עוררו עניין. האנשים במסיבה לא ידעו מי זו האישה הלבנה הזו. למחרת ערכה ג'ניס עם להקתה חזרה אחרונה. בלומפילד עודד אותם והידק כהלכה, כמה שיכל במסגרת המצב.


אבל ברגע שהאירוע החל ולהקת הבאר-קיז עלתה לבמה, עם התלבושת המופרעת ותנועות הריקוד המושלמות (שלא לדבר על הנגינה המחשמלת), היה ברור לג'ניס שיש פה בעיה והיא שלה. כיצד היא אמורה להופיע אחרי דבר משלהב שכזה?


אחרי הבאר-קיז עלו אמנים נוספים של "סטאקס" וחשמלו את הקהל היטב. חברי להקתה של ג'ניס הביטו מהצד עם עיניים פעורות ופנים חיוורות. לאחר הפסקה קלה עלתה לבמה להקת בוקר טי והאם ג'יז. זו הייתה להקת הבית של חברת "סטאקס" והקהל אהב כל צליל שיצא ממנה. אחר כך היה זה אדי פלויד ששר את KNOCK ON WOOD וסחט עוד אנרגיה מהקהל. ג'ניס הבינה שהקהל של ממפיס הוא לא הקהל של סן פרנסיסקו ושמתגבשת פה צרה.


ג'ניס שרה היטב על הבמה, אבל הקהל לא החזיר לה אהבה. כשסיימה את השיר השלישי ופנתה לרדת, לא נשמעו מחיאות כפיים ולא נשמע הדרן מצדה. מאחורי הקלעים ניגשו חברי להקתה של ג'ניס ההמומים, כדי לנסות ולהסביר לה שזו לא אשמתה. היא לא יכלה לשאת זאת החרפה ומיהרה לצאת משם מבוישת למלון לוריין, אותו מלון בו התנקשו קצת לפני כן במרטין לות'ר קינג.


היה ברור שאין פה להקה באמת אלא זמרת עם נגנים שכירים מאחוריה. הם הקליטו אלבום וקיבלו עליו ביקורות מאוד מעורבות. המבקרים התחילו לתהות האם ג'ניס איבדה את זה. היא השיבה: "אנשים אוהבים שזמרי הבלוז שלהם מתים; הם לא אוהבים אותם מחזיקים מעמד. אני מחזיקה מעמד". ובכן, היא צדקה בראש ובראשונה כזמרת בלוז, ויש מסורת מחוברת לתג הזה עם "קושי, טרגדיה ומוות מוקדם". התשובה של ג'ניס לזה הייתה: "פשוט תהנו. ממש טוב לי וזה מה שיש לי. אני מעדיפה שיהיו לי 10 שנים של חיי היפר מאשר לחיות עד גיל 70 ברביצה בכיסא וצופה בטלוויזיה".



התקליט הראשון שלה כסולנית, I GOT DEM OL' KOZMIC BLUES AGAIN, MAMA, בא עם שינוי מהותי לעומת קונספט העיבודים שהיו לה ולחבריה, בלהקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY. האלמנט הבולט בשוני בא עם עיבודים לכלי נשיפה בסגנון מוזיקת הנשמה האמריקנית בכלל והמוזיקה שיצאה מחברת התקליטים המשפיעה STAX בפרט. להקת הליווי כללה את הגיטריסט סם אנדרו, שבא איתה מהלהקה שציינתי מקודם.


עם הדינמיקה הווקאלית הרחבה שלה, היה ברור לכל שג'ניס היא הבוסית של ההרכב, אבל היא לא ידעה כיצד לנהל ארגון שכזה והעסק התפרק במהרה, כשמבחינה אולפנית נותר ממנו תקליט אחד.


כמו רוב הזמרות, ג'ופלין לא כתבה שירים רבים; היא פירשה בעיקר אנשים אחרים. אבל היא הפכה את השירים לשלה באופן שרק כמה זמרים מעזים לעשות (ג'ו קוקר הוא דוגמה טובה לזה). היא לא שרה אותם כל כך כמו שהיא נאבקה בהם ותקפה אותם. כמה מבקרים התלוננו, לא תמיד שלא בצדק, כי היא חנקה אותם למוות, אך במיטבה, היא יצקה בהם חיים חדשים.


ג'ניס אהבה מאד את הבלוז והרצון האמיתי שלה היה להיתפס כזמרת בלוז ולא כזמרת רוק. אבל לרוב היא שרה דווקא נגד הבלוז. לשיר את הבלוז היא דרך להתעלות מעל הכאב על ידי התמודדות איתו בכבוד, אבל ג'ניס רצתה לצרוח אותו כדי לקבל את הקהל.


כשזה עבד לה - זה היה מתנה מגן עדן. אבל כשזה היה מוגזם - אנשים הפנו לה את הגב. וכשהיא ניסתה להתקדם ולהיות זמרת בשמה בלבד, ולא חלק מהרכב - היו שמיהרו לשים לה רגליים. היא תלתה המון תקוות בתקליט הסולו הזה שלה, אך מעטים מאד שיבחו אותה על בחירת הנגנים שליוו אותה פה (למרות שאני דווקא מאד אוהב את מה שקורה בתקליט).


ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט הזה בזמנו: "ג'ניס מעולם לא נשמעה טוב יותר בתקליט, אבל לקח לי ארבע האזנות מלאות לפני שבאמת שמעתי אותה, כי הלהקה שלה ממש גרועה, החל מהעיבודים ועד לביצוע המוזיקה. בני הכלבות האלו לא יכולים לעשות שום דבר נכון. התשובה היחידה היא להכיר את מה שהם עושים כדי שיהיה אפשר להתעלם מזה, ואז להגיע ולהבין את קולה של ג'ניס.


הם לא יכולים להיות כל כך גרועים, אתם אומרים? בשיר TRY, הם מגמגמים כמו משהו שחברת התקליטים סטקס הייתה דוחה מיד. אולי רק השיר ONE GOOD MAN נשמע טוב בתקליט כולו, בו סם אנדרו מנגן גיטרה נסבלת אבל חוסם את השירה של ג'ניס. לפחות שאר הלהקה רגועה בשיר הזה, גם אם הם לא מוסיפים דבר.


סנוקי פלאווארס מפליא לנגן את סולו הסקסופון בריטון הגרוע ביותר ששמעתי. הלהקה של ג'ניס נופלת לגמרי על הפנים. ההצטברות הגדולה היא אכזבה ענקית, מגושמת, ורק רצון מאסיבי מצד ג'ניס מצליח להביא את התקליט למשהו שאיכשהו אפשר להאזין לו. באופן שבו זה מוקלט, קולה קבור בין כלי הנשיפה, כך שלפעמים זה נשמע כמו דו -קרב גרוטסקי בינה לבין הצופר המכוער והנוחר של פלאווארס.


אחת התקלות העיקריות היא תיפוף מכני. אבל זה לא רק המתופפים, ולא רק קטע הקצב. על בסיס התקליט הזה, אין פה להקה פ'אנקית וזה גיהנום טהור: אין דבר מגעיל יותר מהאזנה לנגנים לא-פ'אנקיים שמנסים לנגן פ'אנק. למזלה של ג'ניס, היא פ'אנקית מספיק לבד בכדי להתגבר על זה. היא נשמעת מעולה. פשוט נהדר. זה פשוט עניין של להגיע לנקודה שבה אתה יכול לסגור את הלהקה לגמרי ולהקשיב לאישה הזאת שרה. אומנם זו אסטרטגיה מוזרה, אבל מובטח שזה שווה את זה".


הכל באמת הסתדר עבור ג'ניס במאי 1970, כשהקימה את להקת ה-FULL TILT שלה. היא הכירה את הנגנים בהרכב הזה עוד קודם לכן, כשראתה אותם בעת סיבוב הופעות שערכה (עם אמנים אחרים) ברכבת בקנדה. שם הסיבוב ההוא היה FESTIVAL EXPRESS. זו הפעם הראשונה בה חשה ג'ופלין כי יש לה להקה שמתאימה לקולה. החברים בה היו: הבסיסט בראד קמבל, הגיטריסט ג'ון טיל, הפסנתרן ריצ'רד בל, האורגניסט קן פירסון והמתופף קלארק פירסון.


הקונספט של כלי הנשיפה ירד לטובת התמקדות בלהקה בעלת סאונד שורשי ורוקי יותר. הנגנים להרכב הזה נבחרו על ידי מנהלה של ג'ופלין, אלברט גרוסמן. הלהקה הזו שליוותה את ג'ופלין באה בקונספט כמו להקת THE BAND. כל חבר להקה תרם את כשרונו למוסיקה מבלי לנסות ולהתבלט מעל השאר. ג'ופלין, ששבעה מלנסות ולהוביל להקה, רצתה לחזור להיות חברה שווה כמו כולם בלהקה. בספטמבר של 1970 החלו ההקלטות של האלבום PEARL. ג'ניס הגיעה להקלטות כשהיא במצב מרומם. היא הייתה אז מכורה לאלכוהול והרואין אך הצליחה לתפקד. עד היום האחרון להקלטות שאליו לא הגיעה...


ב-5 באוקטובר הייתה אמורה ג'ניס להקליט את השירה לשיר האחרון לאלבום - BURIED ALIVE IN THE BLUES. כך נקבע בלוח הזמנים של ההקלטות, אך היא מתה יום לפני כן. השיר נכתב על ידי חבר שלה מלהקת ELECTRIC FLAG בשם ניק גרוונייטס, שסיפר מיד לאחר מותה לרולינג סטון:

"זה הסיפור העצוב ביותר בעולם. קיבלתי טלפון מפול רוטשילד המפיק שאמר לי שג'ניס הקליטה כמה שירים וחסר לה עוד אחד לאלבום שהוא מפיק לה. היו לי שירים שבדיוק כתבתי והתאימו לה מאד. אז טסתי ללוס אנג'לס ולימדתי את הלהקה לנגן את השיר BURIED ALIVE IN THE BLUES, ללא ג'ניס, שלימדתי אותה את המילים בנפרד. כולם אהבו את השיר ובתחושה נהדרת זו עזבתי את העיר".


אבל ביום שלמחרת קרה דבר רע; כשהזמרת לא הגיעה לאולפן ההקלטות, החל החשד לנקר אצל מנהל סיבוב ההופעות שלה, ג'ון קוק. הוא השיג מפתח לחדר שלה ושם גילה את גופתה מוטלת בין המיטה לשידה עם מזרק שתקוע בזרוע שלה ואפה שבור מעוצמת הנפילה. השיר של גרוונייטס נכלל באלבום ללא שירתה של ג'ניס. רגע עצוב שבו מורגש חסרונה של הזמרת. התקליט PEARL הוא אולי הנגיש ביותר מכל אלבומי האולפן של הזמרת הזו. חלק מזה מגיע כקרדיט למפיק התקליט, פול רוטשילד, שבזמן ההוא היה ידוע כמפיק האגדי של להקת THE DOORS. האלבום צעד בראש מצעד התקליטים במשך תשעה שבועות רצוף. ג'ופלין נהנתה מהדוניזם מטופש עד לרגע האחרון בחייה שבו הצטרפה למועדון ההוא של 27.


מה שנשאר ממנה הוא הקול ההוא. הקול שביסס את מעמדה של האישה בעולם הרוק בשנות השישים. אני רואה באלבום PEARL את אלבומה המלוטש והמעניין ביותר. השירים בתקליט הזה מלאים בעוצמה. מהשיר הפותח MOVE OVER מקבל המאזין מנת ג'ופלין מלוטשת, מהוקצעת אך גם מלאה בעוקץ רוקי משובח. את השיר הזה כתבה ג'ניס על כל הגברים שלא מעוניינים בקשר עימה אך מסרבים להתפנות, כשהם משחקים ברגשותיה. להקת SLADE עשתה לשיר הזה גרסה נהדרת באלבום SLAYED משנת 1972.


השיר ME AND BOBBY MCGEE נכתב על ידי קריס קריסטופרסון והפך ללהיט גדול מהאלבום הזה. לג'ופלין וקריסטופרסון אף היה רומן קצרצר. את הרעיון לשיר הזה קיבל קריסטופרסון ממנהל חברת התקליטים שלו, שהתקשר אליו לנאשוויל לבשר לו שיש לו שם מגניב לשיר. הוא ביקש מהזמר לכתוב שיר סביב השם הזה. וזה מה שיצא. קריסטופרסון הציג לג'ניס, כמה שבועות לפני מותה, את השיר הזה.

מה שכן, הוא כלל לא ידע שג'ניס הקליטה את השיר שהראה לה, עד שהתקליט עצמו יצא לשוק. השיר הזה הפך ללהיטה הגדול ביותר. הלהיט שהיא מעולם לא זכתה ליהנות ממנו. התקליט PEARL יצא לחנויות שלושה חודשים אחרי מותה של ג'ניס והגיע למקום הראשון בארה"ב. באנגליה הוא הגיע רק למקום ה-50.


מותה של ג'ופלין השפיע קשות על רוטשילד שהיה המום ושבור. במצב הזה הוא הגיע על מנת להתחיל להפיק אלבום ללהקת THE DOORS. הוא ישב באולפן ההקלטה מול חברי הלהקה ושאל אותם מה יש להם להציע. ארבעת חברי הלהקה הביאו לו כל מיני שברי רעיונות. בתוכם היה גם השיר RIDERS ON THE STORM. רוטשילד, שהרגיש כי הנה יש לו פה עסק עם דמות טראגית נוספת (ג'ים מוריסון) - לא יכל לשאת זאת יותר והודיע ללהקה שנמאס לו ממנה ושהוא לא יפיק אותה יותר. וכך הוא עזב את אולפן ההקלטה כשאת גבו רואים ארבעה זוגות העיניים המופתעות של חברי הלהקה ועוד זוג עיניים פעור מתימהון של טכנאי ההקלטה, ברוס בוטניק. נבואתו של רוטשילד הגיעה זמן לא רב לאחר מכן עם מותו של ג'ים מוריסון.


עיתון CIRCUS פרסם באפריל 1971: "אני מהסס לקרוא לזה אלבומה האחרון של ג'ניס כי אני כל כך אוהב את כל הקודמים שלה. אך אין ספק שזה תקליטה הטוב ביותר. הלהיט שלה על בובי מגי רק מראה שג'ניס יכלה לשיר בעדינות ומתיקות ולא רק בחיספוס וצרחות".


עיתון רולינג סטון פרסם בפברואר 1971 בביקורתו על תקליטה של ג'ניס: "האחרון של ג'ניס. למרבה המזל, זה תקליט טוב וג'ניס לעתים קרובות נשמעת מפוארת. הקול שנקטע היה בבירור בשיאו. אני חושד שחלק מהשירים לא נמצאים פה בצורתם הסופית, אבל אלה לא גרוטאות, ויש כל אינדיקציה לכך שג'ניס פעלה לקראת בגרות וביטחון עצמי חדשים.


העובדה שלא יהיו יותר אלבומי אולפן גוברת בהכרח על הנושא של כמה טוב או רע יכול להיות התקליט. חוץ מזה, לג'ניס הייתה נוכחות מדהימה בין אם בראש או בתחתית הצורה שלה. היא הייתה זמרת יוצאת דופן, אם כי לא יציבה, והיא הוכיחה זאת, בהופעות ובתקליטים. כל מי שמפגין תכונות של גדלות זוכה לפריבילגיות מסוימות וכל עבודתו, פגומה או לא, שווה להתנסות בה. האם אי פעם אפשר היה לכנות את ת'לוניוס מונק רע, האם אפשר היה לכנות את ראמזי לואיס טוב? במקרים מסוימים, טוב ורע יכולים להיות מונחים די חסרי תועלת. זו ג'ניס, או שזה מונק, ואתה מקשיב, ואכפת לך מזה.


הקריירה של ג'ניס הייתה מסובכת בגלל האופי המרקיע שחקים שלה. המוזיקה שהיא עשתה עם להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY הייתה כל כך מלאה ושלמה, בעלת חותמת כה ייחודית, שהיא הפכה במוחו של המאזין לסוף, ולא להתחלה. אקט שקשה לעקוב אחריו, ועוד יותר קשה לשנות ממנו הרגלים. היא הייתה זמרת רוק עם להקת רוק, לא 'סולנית' במובן הרגיל והעצמאי. הכישלונות שלה (לדעתי) אישרו זאת. היא לא באמת יכלה להתמודד עם שיר עם מסורת מאחוריו, כמו "'סאמרטיים'. התוצאה הייתה חביבה ולא מעט נואשת. המבקרים נתנו לאלבום ההוא (CHEAP THRILLS) ביקורות קשות, אבל הקהל הגדיר אותו בדיוק כמו רגע של הופעה חיה שהם לא רצו לשכוח.


לא רק המוזיקה, אלא הניסיון של הלהקה הונצח, אז הם קנו מיליון עותקים מזה. ואם הם לא ראו את הלהקה בהופעה, הם רכשו את התקליט וקיבלו בדיוק את מה שהפסיכולוג הזמין: הבטחה שהם סוף סוף נוכחים באירוע שהיה להם חוסר מזל להחמיצו בעבר. מול אלמנטים כאלה, מבקרי מוזיקה יכולים להיות זרים.

התקיפה החשמלית של 'האח הגדול' הספיקה די והותר כדי לפצות על חוסר חידודים. זה לא היה זרם פרנקנשטיין שהבהיל את הגוף באופן קיצוני, אלא משהו שזרם בו באופן טבעי כמו דם מעשיר. הם השמיעו צליל ענק והייתה להם אנרגיה בימתית אדירה.


שום דבר בתקליטים 'פרל' או 'קוזמיק בלוז' לא משתווה לרגע העילאי הזה של גודל אמנותי והבטחה לשפע החיים. עם האח הגדול, ג'ניס הייתה חופשית לזנק; הלהקה תמיד הייתה שם כדי לעצור כל נפילה.

התקליט 'קוזמיק בלוז' היה חייב להיות אכזבה, וכך היה. ג'ניס נראתה תלושה. הלהקה החדשה לא עזרה הרבה וקולה, שנתון לצלילות האולפן, נשמע יותר מתוח מאשר אקספרסיבי. גם הסגנון שלה, שהושתל לתפאורה הדוקה יותר, נראה מפוצץ ובלתי נשלט. ובכל זאת, היא הצילה את התקליט. ברגעים הטובים ביותר שלה, היא לקחה את הקצב והעניקה לו כנפיים, תוך שימוש בהחלקות קולה ובהתקפה הא-סימטרית שלה על ההברות כדי להשתחרר מהריפים הבנאליים שמאחוריה. זה היה כמו לנסות להפיח חיים בגוף. כשהכל נזרק על כתפיה, היא מתחה את הגינונים שלה, ומה שנשמע נכון עם האח הגדול גבל באי נעימות ולעתים קרובות חוסר הצדקה.


לא פלא שזו הייתה הרפתקה קצרה. בסופו של דבר, היא הרכיבה את להקת FULL TILT BOOGIE, הלהקה שתומכת בה בתקליט החדש. זו פשוט להקה טובה יותר וחביבה יותר לג'ניס, וזו סיבה גדולה מדוע תקליט זה מספק יותר מקוזמיק בלוז. מה שמבדיל אותו, באופן כללי, מ- CHEAP THRILS, הוא טעם מסוים. ימי הרוק הסתיימו, וזה ניכר. האח הגדול הכניסה אווירה וחברת התקליטים קולומביה הייתה בסביבה כדי להעביר אותה לתקליטים. עם פרל זה מקרה של ניסיון מודע לעשות משהו מהכישרון של ג'ניס; פשוט זה לא יעזור יותר. לכל אחד יש את המגבלות שלו. פרל יותר מעודן וזהיר ומאומץ ולא מרגש באותה מידה, אבל הוא מראה, מדי פעם, שלאישה שהשתחררה מהאח הגדול היו דברים אחרים להציע שהיו תקפים באותה מידה כמו הסווינג והנשמה חסרת העכבות שהפכו לסימן ההיכר שלה והאגדה שלה. זו לא ג'ניס חדשה, אלא ג'ניס מוגדרת מחדש, מאורגנת יותר. ההרגלים הקוליים הטובים והרעים שלה עדיין זהים, אבל הם התמתנו על ידי יעדים וסביבה מעודכנים.


יש לתת קרדיט לחברת קולומביה על עבודת אריזה דיסקרטית. אין טענות מקוממות; יש, למעשה, אווירה של אנדרסטייטמנט בתמונות הצנועות של ג'ניס (מקדימה) והלהקה (מאחור). ההשפעה היא להפוך אותנו מוכנים להאזין למוזיקה ולתת לעניין הנורא של גורלה של ג'ניס ולכל מה שהוא או היא עלולים "להתכוון" מחוץ למוזיקה כהלכה לפעול כמצע של תחושה. ברור גם שהמפיק, פול רוטשילד, עבד קשה כדי למצוא את החומר הנכון ואת ההקשר הנכון עבור ג'ניס, כדי לעצב את המתנות הביצועיות שלה ולתת להן כיוון ואיזון. השירה של ג'ניס מותאמת יותר לעיבודים מדויקים ללא כל איבוד עוצמה, מה שמרמז על משמעת עצמית מרצון ותיעול אנרגיות".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 





コメント


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page