שבעה דברים שכנראה לא ידעתם על התקופה הבעייתית של פיט טאונסנד, איש להקת המי, בתחילת האייטיז.
- טאונסנד היה מתוסכל מאד מלהקת המי בשנת 1980. הוא נתקל אז בחוסר שביעות רצונו של זמר הלהקה, רוג'ר דאלטרי, מהקלידן ג'ון באנדריק והמתופף קני ג'ונס. זה תיסכל אותו מאד.
- הוא חש מוחמא ביותר כשחברות התקליטים CBS ואטלנטיק חיזרו אחריו כאמן סולו כשהציעו לו מיליון דולר. הוא חתם בשקיקה עם אטלנטיק ורק אז הבין שהוא יצטרך לקדם את תקליטי הסולו שלו במקביל לתקליטי להקת המי, במסגרת חוזה אחר שחתם. כשהבין זאת - זה כבר היה מאוחר מדי מלסגת.
- כשלהקת המי הייתה בסיבוב הופעות בשנת 1980, לא יצא לה תקליט חדש והיה בשוק רק תקליט סולו חדש של טאונסנד. זה גרם לו להרגיש מוזר מאד. הוא לא ידע איך לטפל במצב כזה.
- בשנת 1981 הוא נלחם באלכוהוליזם ועזב את הבית בו הוא גר עם אשתו ושתי בנותיו. אז הוא איבד שליטה והשתמש לרוב בהרואין וקוקאין כשאף כמעט מת ממנת יתר באמבטיה.
- לאחר שהפסיק לשתות, בייאושו הוא ניגש בתחילת האייטיז לקליניקה של מג פטרסון כדי לנער התמכרות ממשככי כאבים. לאחר חודש אצלה הוא נאלץ לחזור מיד ללהקת המי. זה היה מוקדם מדי בשבילו. הוא לא היה מוכן לזה.
- טאונסנד נעלב כשהמתופף של המי, קני ג'ונס, הטיח בו, "לקחת את השירים הטובים לתקליטי הסולו שלך והשארת אותנו עם הבוץ".
- טאונסנד לא קבע בשנת 1982 שלהקת המי תפסיק להופיע. לדבריו זה היה רעיון של מנהלי הלהקה.
שישה דברים שכנראה לא ידעתם על להקת יס:
- ג'ון אנדרסון, זמר הלהקה, היה לפני כן גם הסולן של להקת THE GUN (עם האחים פול ואדריאן גורביץ). כשהוא קבע ללהקה הופעה במועדון מארקי, בלונדון, הוא שכח לדבר עם בעל המועדון על שכר. הוא פוטר מהלהקה מיד לאחר מכן.
- קלידן הלהקה המקורי, טוני קיי, קרא לג'ון אנדרסון בכינוי נפוליאון, כי הוא ראה בו סוג של דיקטטור בלהקה.
- כשלהקת יס חיממה את להקת המי, הגיטריסט פיטר בנקס ביקש לשבור גיטרה על הבמה - כמו פיט טאונסנד. אבל זו הייתה גיטרה מפלסטיק שלא נשברה. הדבר גרם לכולם להתגלגל מצחוק.
- ג'ון אנדרסון לא חש בנוח כזמר בלהקה, במהלך שני תקליטיה הראשונים.
- כשלהקת יס חיממה את הקינקס, בשנת 1971 בארה"ב, ריי דייויס הורה לחברים לא לחרוג מהזמן. חברי יס חרגו ודייויס דאג להוריד להם את החשמל באמצע השיר האחרון, YOURS IS NO DISGRACE.
- ואנגליס היה מועמד להחליף את ריק ווייקמן בלהקה, בשנת 1974, אך סטיב האו לא אהב את התבטאויותיו כלפיו. ואנגליס יעבוד בהמשך עם ג'ון אנדרסון כצמד.
שישה דברים שכנראה לא ידעתם על ג'ון דנסמור, המתופף של להקת הדלתות:
- הוא אוהב להקשיב למוסיקה שאינה באנגלית. מבחינתו, מוסיקה היא קודם כל תחושה
- התקליט האהוב עליו ביותר של הדלתות הוא LA WOMAN, בגלל ששם הלהקה חזרה לשורשי הבלוז.
- התקליט הראשון שהוא קנה בחייו היה KIND OF BLUE של מיילס דייויס, בחנות תקליטים בהוליווד.
- הוא היה רוצה להיות כמתופף הג'אז אלווין ג'ונס, כי תיפופו כה זורם. יחסי הגומלין שלו עם ג'ון קולטריין לימדו את דנסמור לתופף לצד קול מוביל כג'ים מוריסון.
- תקליט שהוא מאד אוהב זה THE HEART OF SATURDAY NIGHT של טום ווייטס. משהו בתקליט הזה גורם לו להרגיש חזרה לימים תמימים יותר שבהם הוא חש שהכל עוד היה אפשרי. כמו כן, הוא ישמח תמיד לשמוע אלבום של ראבי שנקאר.
- מלבד לתופף, דנסמור גם הגשים חלום להיות שחקן תיאטרלי והוא גם הוציא כמה ספרים מומלצים לקריאה.
עשרה דברים שכנראה לא ידעתם על... להקת RUSH:
- התקליטון הראשון שהמם את הבסיסט גדי לי היה OH PRETTY WOMAN, של רוי אורביסון.
- אלכס לייפסון וגדי לי היו חברים לספסל הלימודים, כשעמם למד בנו של אוסקר פיטרסון, שגם נקרא אוסקר ואהב לשתות הרבה בירה. אוסקר נהג להשתטות עם שני אלו, כי גם לו היה הומור מעוות. הם מצאו מכנה משותף כאאוטסיידרים - גדי לי כיהודי ואוסקר פיטרסון כאיש שחור.
- אביו של גדי לי מת כשהוא היה בן 12. הם מעום לא דיברו על מוסיקה ביניהם. האב היה ניצול שואה והשקט המטריד אפף את ביתם בקנדה.
- המתופף הראשון של הלהקה, ג'ון ראטסי ראה את לד זפלין בסיבוב ההופעות הראשון שלהם כשהם הגיעו לטורונטו והופיעו במועדון קטן שנקרא ROCKPILE. כשהתקליט הראשון של זפלין יצא לאור, שלושת חברי הלהקה העתידית עטו עליו וחשבו שזה הדבר הטוב ביותר שיש. כשזפלין חזרו לטורונטו - השלושה התייצבו שם וישבו בשורה השנייה. בעיניהם, ארבעת החברים הבריטים לא עלו לבמה - אלא צפו מעליה כאלילים.
- חברי הלהקה לא ראו בתקליט 2112 התקדמות ממשית קדימה, כשהם הכינו אותו. רק בהמשך הם הבינו מה הם באמת יצרו. הם לא ממש הבינו מדוע התקליט הזה הצליח בעוד שקודמו, CARESS OF STEEL, נכשל.
- חברי הלהקה התמודדו גם עם התמכרות לקוקאין בשנות השמונים. מעטים ידעו על כך, כי חברי הלהקה לא נהגו לרמוז על כך בשיריהם או בתקשורת.
- מצב ההתמכרות היה כה גרוע שגדי לי ניסה אפילו להפעיל כמה מעריצי להקה שישיגו לו את החומר. אחר כך היה לו קשה להסתכל על עצמו במראה מרוב בושה על מה שעשה.
- המתופף ניל פירת שנא לפגוש מעריצים אחרי הופעות. אחרי הופעות הוא נהג להיעלם כמה שיותר מהר מהמקום ולהשאיר את הדבר לשניים האחרים.
- כשהלהקה בחרה לעשות את התקליט POWER WINDOWS באנגליה, אלכס לייפסון נבהל מאד מהכיוון האלקטרוני אליו משכה המוסיקה. גדי לי דווקא הסתקרן מאד מהשינוי.
- בימיה הראשונים של הלהקה, אלכס לייפסון לקח על עצמו מדי פעם תפקיד שירה מובילים. לפני שגדי לי ביסס את עצמו כסולן הראשי, לייפסון היה שר לפעמים במהלך ההופעות החיות. עם הזמן, הקול הייחודי של גדי הפך לאחד מצלילי הבסיס של הלהקה, ולייפסון התמקד אך ורק בגיטרה.
כריס סקווייר, הבסיסט של להקת יס, סיפר לעיתון INTERNATIONAL MUSICIAN בשנת 1976:
"במהלך התקופה של THE YES ALBUM ו-FRAGILE ו-CLOSE TO THE EDGE כתבתי הרבה מוזיקה ללהקה. אחר כך נכנסתי יותר לחקר נגינה בבס ואז הפסקתי לכתוב מוזיקה לי וללהקה. כך זה היה כמה שנים. לכן יש פחות מוסיקה שלי בתקליטים האחרונים של יס. רציתי לבדוק את עצמי כנגן בס. קיבלתי הכרה בעיקר בגלל מה שעשיתי בשיר ROUNDABOUT ולא רציתי שיזכרו אותי רק בגלל זה. שיניתי סיגנונות וצלילים במהלך התקליטים האחרונים. זו הייתה תקופת למידה עבורי. אני ידוע בתור בסיסט שמשתמש בגיטרת ריקנבקר אבל אני יכול להוציא את אותם הצלילים גם מבס של גיבסון או פנדר. פשוט ריקנבקר זו הגיטרה שגדלתי איתה.
אני אוהב סוגים שונים של בסיסטים. אנשים כמ סטנלי קלארק או לארי גרהאם. פול מקרטני הוא זה שגרם לי לרצות להיות בסיסט. תמיד רציתי להיות במוסיקה אבל לא התחלתי לנגן עד גיל 16. אחרי מקרטני התחלתי לגלות בסיסטים נפלאים כמו ג'ון אנטוויסל וג'ק ברוס.
אני אוהב להקשיב לחומרי סולו של ג'וני מיטשל, פול סיימון והרבה מוסיקה של מוטאון. נכון, חבר בלהקת יס לא אמור להגיד את זה, נכון? אני גם נהנה מלד זפלין. אני גם אוהב את להקת קווין. ללהקה הזו יש כעת יותר סיכוי מכל להקה בריטית אחרת להצליח באמריקה. יש בה מוסיקאים טובים והזמר שלהם הוא זמר מצוין, אבל הוא גם פסנתרן נהדר והקסם באמת קורה כשהוא מנגן ושר. כשהוא עושה את קטע כוכב הרוק שלו - זה פחות בשבילי. לפעמים המוסיקה שלהם נשמעת לי חסרת אחיזה ולכן נמשכת עוד ועוד - אבל הסינגלים שלהם ממש טובים".
מייק ראת'רפורד, מלהקת ג'נסיס, הסביר בשנת 1976 לעיתון INTERNATIONAL MUSICIAN:
"הסיבה העיקרית שפיטר גבריאל עזב אותנו היא כי הוא החל להשתעמם ורצה שינוי. הוא חשב לזמן מה לעזוב את כל עסקי המוסיקה, אבל נראה שהוא עוד יעסוק בהקלטות. אני מניח שהוא יכל לעשות תקליט סולו כשהוא בלהקה שלנו אבל הוא התעייף מלשחק את התפקיד שלו איתנו. הפרידה הייתה ידידותית. למעשה, פיל קולינס ואני עזרנו לאחרונה לפיטר להקליט כמה דמואים לתקליט סולו ראשון שלו.
אני לא חושב שאנגן בתקליט הרשמי שלו כי אז זה יחזיר את פיטר לג'נסיס וזה הדבר האחרון שהוא רוצה. מה שאיבדנו בעיקר עם לכתו היה התיאטרליות הבימתית. ידענו שגם בלעדיו נוכל לעשות תקליט טוב כי הוא היה רק חמישית מהלהקה שכולם בה כתבו. אז כל אדם בלהקה חשוב מאד מבחינת כתיבת שירים. מוסיקלית, כשמישהו עוזב - השאר מנסים לחפות עליו. מילולית, פיטר נהג להביא לנו הרבה הומור במילים ולכן ניסינו להכניס הומור גם לתקליט החדש שלנו והראשון בלעדיו. אבל על הבמה הוא היה מיוחד וזה הכי פגע בנו כשהוא עזב. עכשיו פיל לא מנסה לשחק על הבמה כמו פיטר".
שבעה דברים שכנראה לא ידעתם על איאן גילאן, סולן להקת דיפ פרפל:
- לפני שהוא הצטרף לדיפ פרפל, גילאן חשב על קריירה בכתיבת שירים לאחרים ביחד עם חברו ללהקת EPISODE SIC, הבסיסט רוג'ר גלובר. לפי דבריו, השירים היו נוראיים.
- גילאן הכיר היטב את להקת דיפ פרפל לפני שהצטרף אליה, כי הוא העריץ אותה והיו לו את שלושת תקליטיה עם הזמר רוד אוונס.
- להקלטת תפקידו באלבום "ישו כוכב עליון" נדרשו לו רק שלוש שעות באולפן. אבל בשלב מסוים הוא נתקף לפתע בחשש. טים רייס, תמלילן האופרה, ניגש אליו ואמר - "אל תחשוב על ישו כעל איש רוחני גדול או דמות דתית, תחשוב עליו כעל דמות היסטורית".
- לאחר שגילאן פרש לראשונה מדיפ פרפל, הוא לא מיהר לצאת לקריירה כזמר סולן אלא להשקיע את כספו בקניית אולפן הקלטה, עסק לאופנועים ובית מלון. זמן לא רב לאחר מכן הוא פשט רגל.
- לאחר שהקים את הלהקה שנשאה את השם IAN GILLAN BAND היה זה שיר שכתב קלידן הלהקה, קולין טאונס, שנקרא FIGHTING MAN. גילאן אהב את הבלדה הזו וביקש להקליט אותה. רוב חברי הלהקה האחרים שנאו את זה והוא החליט לפרוש מהלהקה.
- כשגילאן היה הזמר של בלאק סאבאת', בשנת 1982, הוא לא טרח ללמוד את מילות השירים בעל פה וכתב אותן בדפים שהונחו על הבמה. הבעיה הייתה שמכונות העשן כיסו אותם והתאורה עיוורה אותו בעודו מנסה להתכופף ולהבין את מה שכתב. אז הוא נאלץ לאלתר מילים אחרות פה ושם כשהוא שר.
- עד כה, הוא היחיד מחברי דיפ פרפל בהרכב הידוע (MARK II) שכתב ספר אוטוביוגרפי.
לול קרים, מלהקת 10cc בשנת 1976:
"התקליט האחרון שלנו, HOW DARE YOU, לא הצליח כמו שהיה אמור להיות. בארה"ב היינו להקת קאלט מזה שנתיים אבל להקות קאלט לא מוכרות הרבה תקליטים. אנחנו רוצים לפרוץ את השוק האמריקאי. אני חושב שהפסדנו הרבה באמריקה כי התקליט האחרון לא יצא טוב כמו שהיה צריך להיות. היינו צריכים להתאמץ כדי להתעלות מעל התקליט הקודם שלנו אבל זה לא קרה ואנו יכולים להאשים את עצמנו בכך".
כריס סקווייר, הבסיסט של להקת יס, סיפר לעיתון INTERNATIONAL MUSICIAN בשנת 1976:
"במהלך התקופה של THE YES ALBUM ו-FRAGILE ו-CLOSE TO THE EDGE כתבתי הרבה מוזיקה ללהקה. אחר כך נכנסתי יותר לחקר נגינה בבס ואז הפסקתי לכתוב מוזיקה לי וללהקה. כך זה היה כמה שנים. לכן יש פחות מוסיקה שלי בתקליטים האחרונים של יס. רציתי לבדוק את עצמי כנגן בס. קיבלתי הכרה בעיקר בגלל מה שעשיתי בשיר ROUNDABOUT ולא רציתי שיזכרו אותי רק בגלל זה. שיניתי סיגנונות וצלילים במהלך התקליטים האחרונים. זו הייתה תקופת למידה עבורי. אני ידוע בתור בסיסט שמשתמש בגיטרת ריקנבקר אבל אני יכול להוציא את אותם הצלילים גם מבס של גיבסון או פנדר. פשוט ריקנבקר זו הגיטרה שגדלתי איתה.
אני אוהב סוגים שונים של בסיסטים. אנשים כמ סטנלי קלארק או לארי גרהאם. פול מקרטני הוא זה שגרם לי לרצות להיות בסיסט. תמיד רציתי להיות במוסיקה אבל לא התחלתי לנגן עד גיל 16. אחרי מקרטני התחלתי לגלות בסיסטים נפלאים כמו ג'ון אנטוויסל וג'ק ברוס.
אני אוהב להקשיב לחומרי סולו של ג'וני מיטשל, פול סיימון והרבה מוסיקה של מוטאון. נכון, חבר בלהקת יס לא אמור להגיד את זה, נכון? אני גם נהנה מלד זפלין. אני גם אוהב את להקת קווין. ללהקה הזו יש כעת יותר סיכוי מכל להקה בריטית אחרת להצליח באמריקה. יש בה מוסיקאים טובים והזמר שלהם הוא זמר מצוין, אבל הוא גם פסנתרן נהדר והקסם באמת קורה כשהוא מנגן ושר. כשהוא עושה את קטע כוכב הרוק שלו - זה פחות בשבילי. לפעמים המוסיקה שלהם נשמעת לי חסרת אחיזה ולכן נמשכת עוד ועוד - אבל הסינגלים שלהם ממש טובים".
"חמישה דברים שכנראה לא ידעתם על"... והפעם זה קלידן להקת קאמל, פיטר בארדנס:
- בשנות השישים הוא היה חבר בלהקת THEM עם ואן מוריסון. הוא הצטרף ללהקה כשהשיר BABY PLEASE DON'T GO היה במצעדים. מנהל הלהקה חיבב אותו, כבריטי היחיד בין חברי להקה מאירלנד, ולכן שיתף אותו בבלגאנים שמאחורי הקלעים. זאת עד שלבארדנס נמאס והוא פרש מהלהקה, למרות שהוא חיבב מאד את מוריסון.
- לאחר מכן הוא תכנן להקים להקה אינסטרומנטלית עם פיטר גרין, מיק פליטווד והבסיסט דייב אמברוז. הם קראו לעצמם THE LUNARS. הם ניגנו בעיקר במועדון בשם פלמינגו, עד שהמנהל שלהם החליט שהם צריכים זמר וביקש להכניס את רוד סטיוארט. בארדנס היה נגד הרעיון אבל הוא נאלץ להיכנע ורוד הצטרף עם זמרת בשם בריל מרסדן. אז שונה שם הלהקה ל-SHOTGUN EXPRESS.
- לאחר מכן הוא ניגן עם אמנים שהוא ממש לא רצה ללוות, כולל הזמר ג'ין פיטני. בארדנס לא סבל את ההופעות עם פיטני, שאהב כשזרקו לו בובות של דובים לבמה. הקלידן שלנו ממש סבל ואף הודה שכל מה שהיה חסר לו שם זו שקית הקאה. הוא פוטר זמן לא רב לאחר מכן.
- בתחילת שנות השבעים היה מצבו של בארדנס כה רע שאורגן ההאמונד שלו הוחרם ממנו כדי להחזיר חובות.
- עם מצב כלכלי רע בארדנס חשב לטוס לארה"ב ולנסות שם. כדרך אגב הוא ענה למודעת דרושים שפורסמה במלודי מייקר. מעבר לקו ענה לו המתופף אנדי וורד שהייתה לו להקה בשם BREW, עם הגיטריסט אנדי לאטימר והבסיסט דאג פרגסון. הם החלו להופיע תחת שמות שונים, כולל הופעות בבלפסט שהייתה מאד סוערת אז, בשנת 1972. זמן קצר לאחר מכן נקבע שם חדש ללהקה - קאמל.
היי, לאן נעלם ג'ון לורד? הרשו לי להתחקות אחר תפקידו שהצטמצם של קלידן דיפ פרפל, כשעבד עם ריצ'י בלאקמור עד 1974.
השפעתו של ג'ון לורד בדיפ פרפל הייתה חיונית מאד בביסוס הסאונד והזהות המוקדמים של הלהקה, במיוחד עם השילוב החדשני שלו בין מוזיקה קלאסית ורוק כבד. עם זאת, בין שנת 1968 ל-1974, תפקידו של לורד השתנה בהדרגה ככל שהסגנון של דיפ פרפל התפתח, מה שהוביל לשינוי משמעותי בתרומתו לכיוון המוזיקלי של הלהקה. במאמר זה אני מבקש לבחון כיצד ומדוע תפקידו של לורד הצטמצם במהלך השנים המכוננות הללו. כי אחרי הכל, הוא היה אחד מנגני האורגן שהשפיעו עליי ביותר להפוך להאמונדיסט בעצמי.
ובכן, כאשר דיפ פרפל הוקמה בשנת 1968, ג'ון לורד היה לא רק הקלידן הראשי שלה אלא גם מנהל מוזיקלי מרכזי וכוח יצירתי. לורד, שעבר הכשרה במוזיקה קלאסית, ראה פה הזדמנות למזג את תחומי העניין שלו עם רוק, ולתת לדיפ פרפל יתרון בקרב להקות רוק אחרות באותה תקופה. הוא היה חלק בלתי נפרד ביצירת אלבום הבכורה של הלהקה, SHADES OF DEEP PURPLE, ששילב רוק עם אלמנטים קלאסיים, ג'אז ובלוז. אורגן ההאמונד שלו בלט שם בכל מקום ולא פעם נראה היה שגיטריסט הלהקה, ריצ'י בלאקמור, היה שני לו. בקטעים כמו HUSH ו-MANDRAKE ROOT הוצגה שליטתו בהאמונד שביססה אותו כמאפיין המכונן של הצליל של דיפ פרפל. השימוש שלו בהאמונד ככלי ראשי בלהקה בא בהשראת ג'ימי סמית' וקית' אמרסון. זה סיפק צליל עשיר ודיסטורשני שיהפוך לאבן יסוד.
שיא השליטה היצירתית של לורד הגיע עם הקונצ'רטו השאפתני ללהקה ותזמורת בשנת 1969. הרכב זה, שהוקלט עם התזמורת הפילהרמונית המלכותית, הציג את החזון של לורד לשלב עיבודים תזמורתיים עם מוזיקת רוק. זה היה פרויקט פורץ דרך לתקופתו וחיזק את השפעתו של לורד בתוך הלהקה. עם זאת, שאר ההרכב של דיפ פרפל, במיוחד בלאקמור, פחות התלהבו מלרדוף אחר כיוון בעל השפעה קלאסית. נראה היה שלורד הלך לקבל עונש על כך שבלט יתר על המידה והפך את השאר לנגני צד שלו במיזם.
עד שנת 1970, הכיוון המוזיקלי של דיפ פרפל לקח שינוי דרמטי לעבר צליל כבד יותר שנשען על סגנון נגינת הגיטרה של בלאקמור שקיבל תפנית ברורה. בעקבות הגיוס של הסולן איאן גילאן והבסיסט רוג'ר גלובר, הלהקה הקליטה את DEEP PURPLE IN ROCK. בלאקמור הודיע אז ללורד שזה בדיוק הכיוון שהוא רוצה שדיפ פרפל תלך בו. "אם זה לא יצליח", הוא הודיע לקלידן המשופם, "אני מסכים לנגן עם הלהקה ועם תזמורות לשארית חיי". לורד, שכבר קיבל את כל אור הזרקורים, נאלץ לתת הפעם לחברו ללהקה את ההזדמנות שהוא קיבל לפני כן. האלבום שיצא ייצג יציאה ברורה מהשורשים הניסיוניים והקלאסיים לטובת מוסיקה כבדה שנשענה רבות על ריפים. בלאקמור היה בעננים כשההימור שלו הצליח. לורד הבין שהוא צריך להסתגל למצב חדש.
למרות שעבודת האורגן של לורד נותרה מכרעת לסאונד של הלהקה, כעת היא הייתה בתפקיד משני יותר. שירים כמו SPEED KING ו-CHILD IN TIME הדגימו את הדואליות בין האורגן לגיטרה, ובכל זאת היה ברור שהגיטרה הפעם היא הכלי הדומיננטי. סולואי הקלידים שלו בתקליטים נעשו קצרים יותר, והשפעותיו הקלאסיות הודגשו פחות כאשר הלהקה התיישרה עם הכיוון הכבד יותר שבו דגל בלקמור. נכון, בהופעות לורד קיבל את המקום שלו לעשות סולואים ארוכים - אך בתקליטים? זה סיפור אחר.
בזמן שהתקליט MACHINE HEAD יצא בשנת 1972, דיפ פרפל חיזקה את זהותה ככוח מוביל ברוק כאשר תפקידו של לורד ממשיך להסתגל בהתאם. הוא מצא את עצמו נאלץ להתאים את האורגן שלו לווליום הגיטרה המחריש של בלאקמור. לכן הוא הניח בצד את מגברי הלזלי ובמקומם חיבר את ההאמונד שלו למגברי מארשל. הצליל שהתקבל מהאורגן היה שונה.
בקטעים כמו HIGHWAY STAR, לורד תרם סולו אורגן בולט, אבל הסגנון שלו השתנה כדי להתאים יותר למסגרת של רוק ולא בסולואים בהשראה הקלאסית באמת של השנים הקודמות. השיר LAZY אפשר לו להתמתח עם הקדמה מורחבת של אורגן (ללא לזלי), אך הרצועה בסופו של דבר הדגישה את יסודות הבלוז והרוק שהפכו מרכזיים בצליל של דיפ פרפל, לפי דרישה של בלאקמור. לורד עדיין היה חיוני ללהקה, אבל התרומות שלו היו יותר בקטע של הוספת מרקם מאשר להניע את הכיוון היצירתי. למעשה, בשלב הזה הוא כבר לא כתב חומרים ללהקה (אם כי שמו עדיין ניצב בקרדיט משותף עם השאר) ואת גחמותיו היצירתיות הוא לקח לפרויקטים אחרים כמו תקליט הסולו שלו, משנת 1971, שנקרא THE GEMINI SUITE.
לאחר עזיבתם של איאן גילאן ורוג'ר גלובר בשנת 1973, דיפ פרפל הציגה את דיוויד קוברדייל בשירה ואת גלן יוז בבס ושירה. שינוי ההרכב הזה שינה עוד יותר את הדינמיקה של הלהקה. האלבום שהתקבל, בשם BURN, הציג השפעת פ'אנק ונשמה ששיקפו את הרקע של יוז, מה שניווט את הלהקה לסאונד גרובי יותר. נכון, לורד העניק יופי של סולו האמונד (ועוד עם לזלי!) בשיר הנושא - אבל נשמע שבסך הכל שוב תפקידו פה הוא לגבות עם האורגן את הריפים שיצר בלאקמור. למרות שעדיין היו לו רגעים לזרוח בהם, במיוחד בסולואים, לורד היה יותר ויותר חלק מהרקע במקום להוביל את המכונה. ארי הכל, ההתמקדות של בלאקמור בריפי גיטרה חזקים ויצירות הארד-רוק האפילה לעתים קרובות על תרומותיו של לורד, במיוחד בז'אנר שמתרכז יותר ויותר סביב גיבורי גיטרה. אין לי ספק שפעמים רבות הוא ישב בחדרי חזרות ובאולפני הקלטה והשתעמם למוות מתהליך יצירת השירים, בעוד האחרים מסביבו מתלהבים מהם.
אלביס פרסלי הוא המלך! הנה ציטוטים שאספתי של אמנים שהביעו את הערצתם הברורה.
"בלי אלביס, איש מאיתנו לא היה מצליח" - באדי הולי.
"לקח לאנשים כמו אלביס לפתוח את הדלת לסוג המוסיקה הזה. אני מודה לאלוהים שהביא לנו את אלביס פרסלי" - ריצ'רד הקטן.
"אלוהים, הוא כה טוב. אין לכם מושג כמה טוב הוא. אין למי להשוות אותו. אני לא יכול להגיד לכם מדוע הוא כה אדיר. הוא סנסציוני. הוא יכול לעשות הכל עם הקול שלו. הוא יכול לשיר כל דבר שתרצו. הוא המלך הבלתי מעורער של הרוק'נ'רול" - פיל ספקטור.
"אלביס הקליט שיר שלי. זו ההקלטה שהכי חשובה לי" - בוב דילן.
"בעיקרון הפכתי להיות מוסיקאי בגלל אלביס פרסלי" - ג'ון לנון.
"אלביס הוא האיש שלי" - ג'ניס ג'ופלין.
"גדלתי על קופסה של תקליטוני אלביס" - טום פטי.
"האלביס הזה, אלוהים, הוא פשוט הכל. אין יותר מזה. הכל מתחיל ונגמר איתו. הוא כתב את הספר" - ברוס ספרינגסטין.
