האיש שבצל: סיפורו של אליסטר טיילור, ה"מר פיקס-איט" של הביטלס

ספרו של אליסטר טיילור, "עם הביטלס", מציג מבט נדיר ואינטימי אל מאחורי הקלעים של הלהקה הגדולה בעולם, מסופר דרך עיניו של איש סוד שנכח כמעט בכל צומת דרכים משמעותי. טיילור, שהיה ידוע בכינוי "מר פיקס-איט" של הביטלס , לא היה מוזיקאי, אלא העוזר האישי הנאמן של האמרגן בריאן אפשטיין, ובהמשך המנהל הכללי של "אפל קורפס". ספרו אינו רק אוסף אנקדוטות, אלא תיעוד כרונולוגי של עלייתם המטאורית ונפילתם הכואבת של קשרים אישיים, כל זאת מנקודת מבטו של אדם שהיה שם, חלק מהמעגל הפנימי ביותר, ולבסוף "נמחק מההיסטוריה הרשמית של הביטלס".

תחילת הדרך: המפגש עם בריאן אפשטיין

סיפורו של טיילור מתחיל בשנת 1960 בליברפול, כאשר ענה למודעת דרושים בחנות התקליטים NEMS. המפגש הראשוני עם בעל החנות, בריאן אפשטיין, היה גורלי. טיילור מתאר כיצד ראיון העבודה הפך במהרה לשיחה חברית שנמשכה שעתיים, במהלכה נוצר "קליק" מיידי. טיילור זיהה מיד את נטייתו המינית של אפשטיין, נושא שהיה לא חוקי וטאבו באותה תקופה, אך לדבריו, הדבר לא היווה בעיה עבור אף אחד מהם. במקום להעסיקו כמוכר, אפשטיין, שהתרשם מאישיותו, הציע לו משרה חדשה שהמציא במקום: עוזרו האישי.

טיילור מתאר את אפשטיין כאדם מבריק וכריזמטי, בעל "חוש" כמעט על-טבעי לזהות להיטים. הוא מספר על מערכת ניהול המלאי הגאונית של אפשטיין בחנות, שהבטיחה ש-NEMS תוכל להשיג כל תקליט שקיים בעולם. מערכת היחסים ביניהם התהדקה במהירות; הם בילו יחד לאחר שעות העבודה, שתו ג'ין וטוניק וניהלו שיחות נפש. טיילור התוודה: "אשתי לסלי טוענת שהייתי מאוהב בו. והיא צודקת. אכן אהבתי אותו, אך לא באופן הומוסקסואלי". נאמנותו המוחלטת של טיילור לאפשטיין הפכה לעמוד התווך של הקשר ביניהם ושל הקריירה העתידית שלו לצד הביטלס.

הגילוי במערה: המפגש הראשון עם הביטלס

האירוע המכונן שהצית את עניין הציבור בליברפול בביטלס היה הביקוש לתקליטון MY BONNIE. טיילור חושף כי הסיפור המפורסם על לקוח בשם ריימונד ג'ונס שביקש את התקליט הוא מיתוס; למעשה, טיילור עצמו המציא את השם כדי שיוכל לבצע הזמנה לתקליטון שאנשים לא הפסיקו לשאול עליו. התקליטון, שהוקלט בגרמניה, תחת הקרדיט של הזמר טוני שרידן, כאשר הביטלס (תחת השם THE BEAT BROTHERS) משמשים כלהקת הליווי שלו, נחטף בגרמניה תוך שעות ספורות.

ההצלחה המסחרית המקומית הזו סיקרנה את אפשטיין. ב-9 בנובמבר 1961, הוא הציע לטיילור ללכת לראות את הלהקה המסתורית הזו מופיעה במועדון ה"קאברן" הסמוך. טיילור תיאר את המועדון כמקום אפל, לח וצפוף, עם ריח רע ורעש מחריש אוזניים. על הבמה עמדו "ארבעה צעירים נוראיים", לבושים בעור שחור, שקיללו, עישנו ושתו קולה בין השירים. הרושם הראשוני היה נורא. "שנינו הרגשנו לא מתאימים שם בחליפות שלנו", הוא כתב.

אך אז, קרה משהו. למרות הסלידה הראשונית, טיילור מצא את עצמו מקיש ברגלו לפי הקצב, וכך גם אפשטיין. היה בהם "מרכיב מיוחד" – אנרגיה גולמית, ביטחון עצמי יהיר וכריזמה שלא ניתן היה להגדיר. במהלך ארוחת הצהריים שלאחר מכן, אפשטיין קיבל את ההחלטה שתשנה את חייהם. הוא אמר לטיילור: "הם נוראיים. אבל אני חושב שהם פנטסטיים. מה דעתך שאנהל אותם?". באותו רגע, טיילור טען, אפשטיין כבר ידע שהם יכולים להיות "גדולים יותר מאלביס".

"מר פיקס-איט" בפעולה: החוזה והשינוי

אפשטיין הציע לטיילור 2.5% מחוזה הניהול עם הביטלס, הצעה שטיילור דחה מתוך תחושת אי-נוחות לקבל משהו שלא השקיע בו כסף משלו – החלטה שלדבריו עלתה לו מאוחר יותר בכ-150 מיליון ליש"ט. במקום זאת, הוא ביקש משכורת הוגנת ונשבע לנאמנות מוחלטת.

אחד הרגעים המוזרים ביותר היה מעמד חתימת החוזה הראשון. ארבעת חברי הלהקה חתמו, וטיילור חתם כעד. עם זאת, אפשטיין עצמו מעולם לא חתם על אותו חוזה ראשוני. הסברו היה שהוא לא רצה לכבול אותם אליו, ואם אי פעם ירצו לפטר אותו, יוכלו לעשות זאת בקלות. כך, חמשת החותמים היחידים על המסמך היו ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון, פיט בסט (המתופף המקורי) ואליסטר טיילור.

מיד לאחר החתימה, אפשטיין החל במלאכת הפיכתם של הביטלס מלהקה מקומית מחוספסת לכוכבים בינלאומיים. הוא הציב כללים נוקשים: בלי שתייה, עישון או קללות על הבמה. הוא לקח אותם לחייט למדידת חליפות יקרות , לספר כדי לעצב את תסרוקת ה"מטאטא" המפורסמת , ודאג למלתחה חדשה. בנוסף, הוא פדה את החובות שהיו להם על כלי הנגינה שלהם, במחווה שביססה את אמונם בו באופן מיידי.

המאבק על חוזה הקלטות

השגת חוזה הקלטות התבררה כמשימה קשה בהרבה ממה שאפשטיין שיער. טיילור מתאר את התסכול העצום של אפשטיין, שנסע שוב ושוב ללונדון רק כדי להידחות על ידי חברות התקליטים הגדולות. הדחייה המפורסמת ביותר הגיעה מחברת "דקא" שם נאמר לאפשטיין את המשפט האלמותי: "להקות גיטרה יוצאות מהאופנה, מר אפשטיין". טיילור מספר שמצא את אפשטיין בוכה במשרדו לא פעם, לא מתוך עצב אלא מתוך כעס ותסכול על כך שאיש לא שמע את מה שהוא שמע.

פריצת הדרך הגיעה לבסוף עם ג'ורג' מרטין מחברת הבת של EMI, פארלופון. אך טיילור חושף סיפור מפתיע מאחורי הקלעים: ההסכם הושג, לדבריו, באמצעות סוג של "סחיטה" מסחרית. אפשטיין, שהיה קרוב לייאוש, איים על EMI שיפסיק למכור את תוצרתם בחנויות NEMS המצליחות שלו אם לא יתנו לביטלס הזדמנות. הלחץ עבד, וביוני 1962, הביטלס הקליטו את LOVE ME DO.

ביטלמאניה, לחצים וחיים אישיים

ההצלחה שהגיעה לאחר מכן הייתה מסחררת. טיילור מתאר את התקופה כ"טירוף מוחלט". הוא היה אחראי על ארגון הנסיעות, והתמודד עם המוני מעריצים צורחים בכל מקום. הוא מספר על אסטרטגיות התחמקות שכללו מכוניות פיתיון ומעברים סודיים, ועל כך שהחיים של הלהקה הפכו לרצף של "קופסאות": לימוזינה, חדר הלבשה, אולם הופעות, מטוס.

הספר מלא בסיפורים אישיים וחושפניים:

• פול וג'יין אשר: טיילור מתאר את מערכת היחסים שלהם כאהבה אמיתית ועמוקה. הוא מספר על ביקורים בחווה המבודדת של פול בסקוטלנד, שם בנו רהיטים מארגזי תפוחי אדמה והתקלחו במכל חלב ישן. הוא גם היה שם כדי לנחם את פול לאחר הפרידה הכואבת, כאשר ג'יין תפסה אותו במיטתם עם אישה אחרת. טיילור כותב: "פול ממש בכה על כתפי".

  
  

• ג'ון והאי הפרטי: טיילור מספר כיצד ג'ון ביקש ממנו לקנות לו אי פרטי, "עם מים מתוקים ודשא ירוק". טיילור איתר אי באירלנד, ורכש אותו במכירה פומבית במחיר מציאה של 1,550 ליש"ט, לאחר שהתחזה לאיש עסקים צעיר כדי לא להקפיץ את המחיר.

  
  

• התמודדות עם שערוריות: טיילור טיפל בתביעת אבהות שהוגשה נגד ג'ון לנון בשקט, מאחורי גבו של ג'ון, כדי למנוע סקנדל בתחילת דרכם. הוא גם היה עד להתפרצות הזעם האלימה של ג'ון במסיבת יום הולדתו של פול, כאשר די ג'יי בשם בוב וולר התגרה בו לגבי חופשתו עם בריאן אפשטיין בספרד.

  
  

• סמים ופסיכדליה: טיילור מתאר כיצד ג'ון ניסה שוב ושוב לשכנע אותו לנסות LSD, אך הוא סירב בעקשנות. הוא גם מאשר את הסיפור המפורסם לפיו הביטלס עישנו ג'וינט בשירותים בארמון בקינגהאם לפני שקיבלו את תואר ה-MBE מהמלכה. עדיין, הסיפור האחרון נותר בספק.

• 
  

סוף הדרך: מותו של אפשטיין והנפילה

נקודת המפנה הטרגית הייתה מותו של בריאן אפשטיין באוגוסט 1967. טיילור, שחזר זה עתה מנסיעת עסקים, הוזעק לביתו של אפשטיין לאחר שהמשרתים לא הצליחו להעירו. הוא מתאר כיצד הגיע בדיוק כשהרופא פרץ את דלת חדר השינה הנעולה, וראה את אפשטיין ללא רוח חיים במיטתו. טיילור פעל במהירות כדי להודיע למשפחה לפני שהידיעה תדלוף לתקשורת. הוא דחה בתוקף את השמועות על התאבדות, בטענה שאפשטיין, שהיה קרוב מאוד לאמו, לעולם לא היה גורם לה צער כה גדול, במיוחד זמן קצר לאחר מות אביו.

לאחר מותו של בריאן, הכאוס החל להשתלט. "אם בריאן היה חי, כל מפולת 'אפל' לעולם לא הייתה קורית כפי שקרתה", כתב טיילור. הוא מונה למנהל הכללי של "אפל קורפס" לבקשתו של ג'ון לנון , אך מצא את עצמו מנסה לנהל מיזם שהיה "אזור אסון מוחלט" , שבו כסף התבזבז לכל עבר ללא פיקוח.

הסוף עבור טיילור הגיע עם הגעתו של המנהל האמריקאי אלן קליין. במאי 1969, טיילור פוטר, יחד עם עובדים ותיקים רבים אחרים, במהלך "טיהור" שנועד לייעל את החברה. הוא מספר שניסה להתקשר לכל אחד מארבעת חברי הלהקה, לא כדי להתחנן על משרתו, אלא כדי לוודא שהם יודעים מה נעשה בשמם. "אף אחד מהם לא ניגש לטלפון", הוא כתב בכאב.

אז ספרו של אליסטר טיילור הוא מסמך אנושי ומרגש. זהו סיפור על נאמנות יוצאת דופן, חברות עמוקה, והצצה נדירה אל חייהם של ארבעת הצעירים מליברפול ששינו את העולם. אך זהו גם סיפור על המחיר הכבד של התהילה, על האופן שבו עסקים גדולים ואינטרסים קרים יכולים לרמוס קשרים אישיים, ועל איש אחד, שעמד תמיד בצל, עשה כל מה שהתבקש, ובסופו של דבר נותר עם זיכרונותיו בלבד. טיילור, שלדבריו אינו חש מרירות , פשוט רצה לספר את סיפורו  – סיפורו של החבר החמישי, הבלתי נראה, שהיה שם לאורך כל הדרך.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459