סיפורים של אמני רוק שהשתמשו בכספי מקדמה שהם קיבלו מחברת התקליטים להפיק את יצירתם לטובת סמים הם נפוצים, אבל פרטים על איך זה השפיע ישירות על תקליטים ספציפיים יכולים להיות מסובכים. הנה כמה להקות משנות ה-60 עד ה-80 המזוהות לעתים קרובות עם סמים ותקליטים.
קודם כל אלך על דמות מוזיקלית בריטית שהייתה משפיעה מאד בסיקסטיז ודי נשכחה מאז. אני מדבר על הזמר-אורגניסט, גרהאם בונד. האיש הוביל הרכב משפיע בשם THE GRAHAM BOND ORGANIZATION אך ההרואין היה חלק מחייו, כמו אורגן ההאמונד שניגן בו. כך סיפר סקסופוניסט הלהקה, דיק הקסטל סמית', בספרו: "הלהקה נתקלה בבחור מחברת פולידור רקורדס שהודיע, אולי קצת בפזיזות שאולי - רק אולי - יתעניין בגראהם. ג'ון (הייסמן המתופף) ואני עשינו תחילה קצת עבודת יסוד, ואז הוא רצה לפגוש את האיש עצמו. אז הכנסנו את גרהאם פנימה. גרהאם הדהים את הבחור. אחרי הכל, זו הייתה שנת 1966 ודברים היו פתוחים למדי עבור גאונים אקסצנטריים שלא התגלו. אולי הבחור חשב שהגועל הבלתי אפשרי הזה שעמד מולו הוא מוכר המיליונים הבא; אולי לא. בכל מקרה, נקבעה עסקה על 500 פאונד ליצירת תקליט. באותם ימים לפחות - זה הספיק לראות אלבום בשלב הגמר. בסדר... אז ללא זמן לבזבוז נכנסנו לאולפני אולימפיק ישר אחרי הופעה בלונדון, ועשינו מוזיקה של שש שעות ברציפות, מחצות עד שש, בקושי רב. זה היה כמו עוד הופעה, ויצרנו הקלטות שהיו מוכנות וחיכו שישלמו עליהן ויאספו אותן. כל מה שהיינו צריכים זה את הכסף מחברת פולידור כדי לממן את זה.
אבל... קרה אסון. גרהאם נכנס לפולידור, לקח את כספי המקדמה באופן אישי, והשתמש בהם כדי לחבר את עצמו מחדש עם סמים. לא היה לנו מה לעשות כשהציגו בפנינו חשבון גבוה לשלם על שעות האולפן. פולידור סירבה בתוקף לשלם עוד. אנחנו לא יכולנו לשלם; ללהקה לא היה כסף נזיל. אולפני אולימפיק שמרו את ההקלטות עד שמישהו - אולי זה היה המנהל האמריקאי של גרהאם, שלוש או ארבע שנים מאוחר יותר, מי יודע? - ששיחרר את ההקלטות מהמחסן וזה יצא כחלק מאלבום כפול בשם SOLID BOND".
תקליט של הרולינג סטונס? או THE ROLLING STONED?
מעט אלבומים בתולדות הרוק משקפים את ההתנגשות המבולגנת של כאוס, ברק והרס עצמי ממש כמו EXILE ON MAIN STREET של הרולינג סטונס, משנת 1972. למרות שהאלבום מתבשר לעתים קרובות כיצירת מופת, הנסיבות סביב יצירתו הושפעו מהתמכרות להרואין, במיוחד זו של הגיטריסט קית' ריצ'רדס, שההתמכרות שלו עיצבה באופן עמוק את תהליך ההקלטה. התוצאה היא אלבום כפול ועכור שגם מועיל וגם סובל מהמהומה של שימוש בסמים. הרואין לא הרס את האלבום ואת שמה של הלהקה אבל אין ספק שהוא הותיר את חותמו, העיב על הייצור שלו, שבר את הדינמיקה של הלהקה והטיל צל אפל.
בתחילת שנות ה-70, קית' ריצ'רדס הסתבך עמוקות בהתמכרות להרואין, והתלות הזו חלחלה לכל היבט של הקלטת האלבום. על רקע גלות מס מאנגליה לצרפת, ההקלטות נעשו באחוזה שריצ'רדס שכר. הסביבה הייתה כאוטית, עם דלת מסתובבת של מוזיקאים, סוחרי סמים ושאר מזדנבים. ההרואין הכתיב את הקצב של חיי היומיום, ולעתים קרובות הפך את ריצ'רדס לבלתי אמין, נעדר או לא קוהרנטי במהלך הפגישות. ההתמכרות שלו לא רק שיבשה את תהליך היצירה, אלא גם אילצה חברים אחרים להרפות, בעיקר הסולן מיק ג'אגר, שהיה מתוסכל מהמפגשים הלא מאורגנים ומהנוכחות הבלתי צפויה של שותפו.
חברי הלהקה היו מופיעים להקלטות בזמנים שונים, לעתים קרובות לא בטוחים אם ריצ'רדס בכלל יהיה נוכח. המפיק ג'ימי מילר, שבעצמו נאבק בהתמכרות לסמים אז, נאבק לשמור על הסדר, וג'אגר נותר לנהל את סביבת ההקלטה שלא ממש תיפקדה. חוסר העקביות תרם לצליל הלא גמור של האלבום. לפעמים, חברי מפתח נעדרו ובעוד הבסיסט ביל ווימן והמתופף צ'רלי ווטס לא נכחו לעתים קרובות, הם הוחלפו בנגנים אחרים או ריצ'רדס עצמו כשהיה קוהרנטי מספיק לנגן.
הנוכחות של ההרואין מורגשת בתמהיל הבוצי של האלבום ובתחושה הרופפת והמרופטת. בהפקת האלבום אין את הפריכות של תקליטים קודמים כמו STICKY FINGERS. עם זאת, מעריצים ומבקרים למדו להעריך את הגולמיות פה ולפרש אותה כשיקוף של אותנטיות ולא כפגם. מיק ג'אגר, שהיה מפוכח וממוקד, נשא את עיקר ההתמכרות של ריצ'רדס. הוא מצא את עצמו מבודד יותר ויותר מתהליך ההקלטה, והחזון שלו עבור הלהקה התנגש עם המציאות הכאוטית. ג'אגר מתח ביקורת גלויה על חוסר הארגון של האלבום. בראיונות הוא הודה שחש מנוכר במהלך הפגישות, והקרע הגובר בינו לבין ריצ'רדס החל להלחיץ את השותפות ביניהם, חלוקה שהוחרפה בעקבות השימוש של ריצ'רדס בהרואין.
תקליט של פליטווד מאק? או FLEETWOOD SMACK?
האלבום הכפול של פליטווד מאק משנת 1979, TUSK, נחשב לעתים קרובות כיציאה מרתקת ושאפתנית מהליטוש המסחרי של התקליט RUMOURS, שיצא נתיים לפניו והצליח בקנה מידה מטורף. בעוד שהתקליט RUMOURS חיזק את פליטווד מאק כאחת הלהקות המצליחות ביותר של התקופה, יצירת TUSK חשפה סדקים באחדותה, שרבים מהם הוחרפו מהשפעתו ההרסנית של ההרואין. למרות שלעיתים קרובות הוא מוצל על ידי סיפורים של הסתבכויות רומנטיות וקוקאין, לא ניתן להתעלם מתפקידו של ההרואין במאבקים היצירתיים והאישיים במהלך הקלטת TUSK, במיוחד בהשפעתו על הדינמיקה של הלהקה ועל אופיו הניסיוני של האלבום.
בעקבות ההצלחה האדירה הייתה הלהקה בלחץ עצום לספק להיט נוסף. היחסים הפנימיים של הלהקה כבר היו מתוחים, כאשר פרידות בין חברי מפתח - סטיבי ניקס ולינדסי בקינגהאם, וכריסטין וג'ון מקווי - עוררו מתח. בתוך המהומה הזו, הבסיסט ג'ון מקווי והמתופף מיק פליטווד החלו להתמודד עם התמכרות להרואין. בניגוד לקוקאין, שהיה סם חברתי ונפוץ יותר בלהקה, הרואין הכניס אלמנט אפל ומבודד יותר.
השימוש בהרואין של ג'ון מקווי הפך למדאיג במיוחד. הקלט היצירתי שלו, שהיה מכריע בביסוס הקצב של הלהקה, הפך לבלתי יציב. הבסיסט שהיה פעם אמין והשתתף באופן מלא בתהליך ההקלטה, נעדר לא פעם ואילץ את בקינגהם לקחת יותר שליטה על הפקת האלבום. חוסר האיזון הזה שינה את הכיוון היצירתי של TUSK, כאשר בקינגהאם נשען על טכניקות ניסיוניות המושפעות מהפאנק והגל החדש. הדבר הרחיק את שאר הלהקה.
החזון של בקינגהם פה חרג באופן משמעותי מהציפיות. הרצון שלו ליצור צליל גולמי ופחות מסחרי הוביל לתהליך הקלטה מקוטע. ההרואין החריף את הדבר. פליטווד, למרות שנאבק בבעיות שלו בהרואין, הצליח להישאר פונקציונלי יותר, אבל תפקידו המנהיגותי נחלש. הדומיננטיות היצירתית של בקינגהם הביאה לאוסף של שירים שהרגישו מפורקים, כשניקס וכריסטין מקווי תרמו פחות שירים ונאבקו להתחבר לגישה הניסיונית של בקינגהם, שהציג סגנון אגרסיבי שהתנגש עם ההרמוניות השופעות וההפקה המורכבת שהגדירה את התקליט הקודם. ההשפעה של ההרואין על האלבום הייתה עדינה אך עמוקה, וטיפחה בידוד וניתוק בין החברים, מה שהיה ניכר בטון המפוזר של האלבום שהותיר בזמן אמת מעריצים רבים מבולבלים. המכירות היו קטנות יותר בהתאם ומערכת היחסים של הלהקה עם חברת האחים וורנר הורעה, מכיוון שבאותה חברה השקיעו רבות בהפקת האלבום, רק כדי לראות תשואה מופחתת. אנשים במשרדי החברה ממש נבהלו כשהבינו את הצרה הצרורה. לתפקידו של ההרואין ביצירת TUSK היו השלכות ארוכות טווח. ג'ון מקווי ביקש בסופו של דבר לטפל בהתמכרותו, אך הנזק לאחדות הלהקה נגרם. זה סימן את תחילתה של תקופה של חוסר יציבות עבורה.
תקליט של מחתרת הקטיפה? חייב להיות בו הרואין ולא רק בשם שיר!
להרואין היה תפקיד משמעותי באווירה הכאוטית סביב ההקלטה של תקליט הבכורה של להקת מחתרת הקטיפה, עם הזמרת ניקו, שיצא בשנת 1967. אמנם לא כל חבר להקה הושפע עמוקות מהסם במהלך ההקלטות, אך נוכחותו של ההרואין בסצנה הרחבה יותר השפיע על הדינמיקה של הלהקה ועל סביבת ההפקה בדרכים הבאות:
כתיבת השירים של לו ריד שיקפה לעתים קרובות את המציאות העגומה של שימוש בהרואין, כששירים כמו "הרואין" מתייחסים ישירות לחוויה. למרות שריד לא השתמש בכבדות במהלך ההקלטה, השפעת הסם על המילים שלו קבעה גוון אפל, ותפסה את המציאות הגולמית והבלתי מסוננת של ההתמכרות.
מצד שני, ג'ון קייל, המולטי-אינסטרומנטליסט האוונגרדי של הלהקה, השתמש בסמים יותר מאשר ריד באותה תקופה. שימוש בהרואין עלול להוביל להתנהגות לא יציבה, שיאים יצירתיים והתרסקויות, מה שאולי סיבך את תהליך ההקלטה ותרם לאווירה המתוחה והבלתי צפויה, כשהמפיק אנדי וורהול וטכנאי ההקלטה טום וילסון נאלצו לנווט בשילוב של ניסויים אוונגרדיים וחוסר היציבות של הלהקה, עם מעט דאגה לכדאיות מסחרית.
לניקו, ששרה בכמה שירים, הייתה התמודדות משלה עם סמים, והפרסונה המרוחקת והמנותקת שלה התעצמה בגלל האווירה. השימוש שלה בהרואין, בשילוב עם קונפליקטים פנימיים של הלהקה, הוסיף חיכוך, במיוחד עם ריד. המצב שנגרם על ידי סמים של חלק מהחברים וההתעלמות הכללית של הלהקה מליטוש הסאונד עזרו לעצב את הצליל הגולמי והראשוני של האלבום. בחירות ההפקה, בין אם מכוונות ובין אם לא, שיקפו אתוס מחתרתי מעורפל ומלא סמים שהפך לחלק מהמיסטיקה של האלבום.
