לפני הופעת הביטלס ובוב דילן, זה לא עלה בדעתו של מישהו לקרוא לפופ מוזיקה 'אמנות'. עד אז זה היה
כיף אקסטטי, בידור רווחי או איום רציני על סטנדרטים מוסריים, בין אם הייתם מעריצים, אמרגנים או אנשים שמרניים של הקהילה. מאז שנעשו החריצים הראשונים במושבי קולנוע בסרטים עם ביל היילי, אחרי השתלהבות הנוער באולמות לנוכח איש ה"רוק מסביב לשעון", פופ משך את תשומת לבם של כמה אינטלקטואלים, אם כי הם היו בעיקר סוציולוגים משועממים מבחוץ שמסתכלים פנימה. התעניינותם הופנתה
להרגלים והמלכודות של חיי נוער, במקום המוזיקה במרכז העניינים.
אבל זה השתנה באמצע שנות ה-60. ברגע שהביטלס החזיקו במרכז במת הפופ, יותר ויותר ממעמד הביניים החלו לשים לב לדבר ולנסות לשלב את החיוניות של הביט המוזיקלי לתוך השקפת העולם שלהם. מהמבקרים הידועים יותר של אז היה וויליאם מאן, מבקר מוערך של דברים קלאסיים עבור העיתון הבריטי, הטיימס. פתאום, בבוקר אחד, הקוראים מצאו עמוד לא על בטהובן או על מצארט, אלא על הביטלס! זה נכתב בדיוק באותה צורה כדבריו הרגילים של מאן והעניק לארבעת החבר'ה מליברפול תעודות כמוזיקאים רציניים.
זה היה בדצמבר 1963, ועד מהרה צצו עוד שבחים גרנדיוזיים ממבקרי מוזיקה רציניים. בעיתון "סאנדיי טיימס", המבקר כתב שלנון ומקרטני היו המלחינים הגדולים ביותר מאז בטהובן, בזמן שבעיתון אובזרבר, טוני פאלמר השווה ביניהם לשוברט. כאשר ספרו הראשון של ג'ון לנון, IN HIS OWN WRITE, הופיע, המוסף הספרותי של טיימס המליץ על זה כ"ספר ששווה את תשומת הלב של כל מי שחושש להתרוששות של השפה האנגלית". כל המבקרים הללו ניסו לטעון שהביטלס הם כחלק מהמורשת האמנותית של תרבות גבוהה שתמיד ביקשה להרים את האף מול תרבות ההמונים, כולל המוזיקה הפופולרית. לפתע הם האריכו את הרעיון המסורתי של אמנות לכלול את החלקים של הפופ שהם אהבו, והתעלמות מהשאר. בלהוכיח כמה קרוב הביטלס היו למאהלר או שוברט, הם פספסו את הנקודה שהלהקה הייתה באמת הרבה יותר קרובה לאלביס פרלי, ריצ'רד הקטן ולאחים אוורלי.
במוזיקת הרוק החדשה של הביטלס ושל בוב דילן, ראו אז עסקנים למיניהם צורת אמנות מתהווה. ואכן, במקרה של בוב דילן, זה נראה שהוא באמת מודע לכך שהשירים שלו תפסו מקום בקונסטלציה של האמנויות המודרניות. הם כללו התייחסויות תכופות למשוררים וכוכבי קולנוע. אנקדוטה אחת מבציעה על דילן שהיה באירוע שבו זמר אחר העיר כי מילות השיר שלו הזכירו שורות של המשורר הצרפתי, ארתור רמבו. דילן הביט בו במבט ריק. מאוחר יותר, בדירתו של דילן, הזמר הבחין בעותק של שירתו של רמבו...
ההשפעה של דילן על סצנת הפופ הייתה כמובן מסיבית. מורין קליב מהעיתון "איבנינג סטנדרד" בלונדון, כתבה בביקורת שלה משנת 1966 ש"זמרי פופ אמרו בראיונות שהם קוראים את עבודותיהם של האקסלי, סארטר וד"ר טימותי לירי. אחד אפילו טען שהוא קורא את יוליסס". אז רגע, אנשי מוזיקה פופולרית אינם רק אנשים שמנגנים בקול רם וצועקים מילות שיר כדי לגרום לקהל הצעיר להשתלהב? ההישג של דילן בהרחבת אוצר המילים של הפופ היה משמעותי. הוא הראה איך אפשר לחתן את עולם הפופ עם מילים פואטיות מורכבות. אחרים מיהרו לעקוב אחריו - כולל הביטלס. לאחר מכן צצו לפתע משוררים שהטביעו את חותמם בעולם המוזיקה המודרני - ביניהם לאונרד כהן ופיט בראון. בוב דילן עצמו הצהיר שהוא היה רק "איש של שיר וריקוד", למרות שגישתו למוזיקת פופ הייתה שונה לחלוטין מזו של אלביס או קליף.
הנה נתקדם קצת...
נציגים רבים של מה שזכה לכינוי רוק מתקדם הכריזו על מטרותיהם המוזיקליות באופן גבוה יותר מאלה של מוזיקת מצעדי הלהיטים, וראו את עצמם כאמנים ולא רק בדרנים. למעשה, במקרים רבים אנשי הפרוג-רוק המשיכו בכבוד את מסורת מוזיקת הפופ. הם כולם יצרו את הפופ החדש שלהם עם סגנונות ששאבו אלמנטים ללא בושה מצורות פופ אחרות - כמו גם קלאסי וג'אז. יש הסתייגויות שיש לעשות לגבי אותה מוזיקה חדשה "מודעת לעצמה", כפי שניסח איש להקת קינג קרימזון, רוברט פריפ. מאחורי מספר ניסיונות לשלב להקת רוק עם תזמורת סימפונית על הבמה (כפי שעשו דיפ פרפל ופרנק זאפה), מסתתר רעיון הפופ עצמו, כי ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית היא התפתחות של פעילויות קודמות מהסוג הזה.
טעות שרבים מאנשי הרוק המתקדם הבריטי עשו אז הייתה להפנות את הגב לתוכנית הלהיטים הטלוויזיונית הבריטית, טופ אוף דה פופס, במחשבה שאם יגיעו לאותה תוכנית הם ייחשבו כאמנים שמיסחרו את עצמם. אבל אם המוזיקאים הם מקצוענים ומבקשים לעבוד בתוך התעשייה, הרי שהגישה הזו פשוט לא מציאותית. כי אמנות ומסחר בפופ הם כמו השיר ששר פרנק סינטרה - "אהבה ונישואים... אהבה ונישואים... הם הולכים יחדיו כסוס ועגלה. אתה לא יכול לקבל אחד בלי השני". הרי מוזיקת הרוק המתקדם הפכה מאד פופולרית בסבנטיז. אז האם זה לא פופ? ברור שכן! תקליטים נמכרו בכמויות אדירות.
הבעיה שהמילה 'אמנות' עצמה נושא כל כך הרבה קונוטציות שזה הופך כמעט מעורפל לחלוטין. הרבה תופסים את הרעיון של הפופ כבידור וזהו - וחוטאים למטרה. כי להגיד את זה, זה להציע שמוזיקת פופ
לא יכולה להיות השפעה מתמשכת על חיינו ועל הרגשות שלנו, והיא רק צלילים שווי ערך לצלחות חד פעמיות. אני לא מסכים עם זה. מה דעתכם?
