"חוזה לך ברח": על החוזים הבעייתיים ששמו של אלביס פרסלי היה חתום בהם. האם זה עזר לו לסיים את חייו בגיל 42? יצאתי לתהות בעניין...
אלביס פרסלי נחשב לעתים קרובות לאחת הדמויות המשפיעות ביותר במוזיקה של המאה ה-20, בזכות הכריזמה שלו, קולו הייחודי ושילוב של רית'ם אנד בלוז שעיצבו את נוף הרוק'נ'רול. עם זאת, מסלול הקריירה שלו היה פגום בסדרה של הסכמים חוזיים לא נוחים שהגבילו את הפוטנציאל האמנותי והפיננסי שלו. חוזים אלו, שנחתמו לעתים קרובות עם המנהל השנוי במחלוקת שלו, קולונל טום פארקר, זכו להיחשב כתורמים לדעיכתו של פרסלי, כלכלית ואישית. ניתוח החוזים הללו חושף סיפור של ניצול, ניהול לקוי והחמצת הזדמנויות שהפכו בסופו של דבר לאחד מסיפורי האזהרה של תעשיית המוזיקה.
קולונל טום פארקר, דמות אניגמטית שהציג את עצמו כ"קולונל" אך למעשה היה מהגר הולנדי (יש שטוענים בגלל שותפות ברצח) בשם אנדראס קורנליס ואן קוייק, הפך למנהלו של אלביס בשנת 1955. פארקר השפיע משמעותית על החלטותיו של אלביס, והטענה הרווחת היא שהוא העדיף רווחים כספיים על פני החופש האמנותי ובריאות הקריירה ארוכת הטווח של הלקוח שלו. למרות שפארקר עזר להזניק את אלביס לתהילה, ההתמקדות שלו הייתה לעתים קרובות ברווח לטווח קצר ובשליטה מוחלטת, ולא במה שאולי היה הטוב ביותר לצמיחתו ולרווחתו של אלביס כאמן.
השפעתו של פארקר על פרסלי חרגה מניהול מסורתי; הייתה לו שליטה כמעט מלאה על החלטותיו של אלביס. היחסים והחוזים שלהם היו לעתים קרובות יותר דומים לאלו של מנהל וכפוף מאשר של מנהל ואמן. פארקר ניהל משא ומתן בשמו של אלביס, אבל הוא גם קיבל עמלה גבוהה מהרווחים של אלביס - לפעמים עד 50%, הרבה מעל שכר המנהל הסטנדרטי של 10-15%. האחיזה החזקה של פארקר בפרסלי הובילה להסכמים מגבילים שחנקו את עיסוקיו האמנותיים של הזמר ואילצו אותו להיכנס למסלול קריירה מגביל..
החוזים הראשונים של פרסלי נחתמו במהלך עלייתו לתהילה בשנות החמישים של המאה הקודמת, תקופה שבה לאמנים היה לעתים קרובות ידע מועט על תכנון קריירה לטווח ארוך. בחוזים המוקדמים הללו, פרסלי למעשה ויתר על שליטתו במסלול המוזיקה והקריירה שלו, והסכים לתנאים שהגבילו את הפוטנציאל שלו לחקור אפיקים מוזיקליים שונים. RCA חברת התקליטים RCA RECORDS (שקנתה אותו מחברת SUN RECORDS) סיפקה לו תהילה ראשונית, אך גם לוח זמנים תובעני של הקלטות, שגרם לו להוציא כל הזמן חומרים חדשים ללא מספיק זמן לחדשנות או פיתוח אמנותי.
החוזים שניהל פארקר עם RCA נעלו את אלביס בסאונד ובפורמט מסוימים, שאמנם רווחיים, אך מנעו ממנו להתנסות בסגנונו כפי שעשו אמנים אחרים, כמו הביטלס או בוב דילן, בשנות ה-60. עבודתו המוקדמת של אלביס הניחה את הבסיס לרוק'נ'רול, אך ההגבלות החוזיות שלו מנעו ממנו לחקור ז'אנרים אחרים או לקחת סיכונים יצירתיים שאולי היו מאפשרים לו לצמוח כאמן. החוזים של RCA עם פרסלי דרשו ממנו להפיק מספר מסוים של סינגלים ואלבומים מדי שנה, קצב תובעני שבשילוב עם לוח סיבובי ההופעות המפרך שלו, הפעיל עליו לחץ משמעותי.
כשהוא התגייס לצבא, היה ברור שפארקר מפסיד על זה כסף רב. הרי אלביס לא היה זמין להופעות ולהקלטות. אז מה פארקר יעשה? ייתן לכסף ללכת ממנו? ממש לא! הוא ביקש להחזיר את הסכום שהפסיד ואף להרוויח יותר. בשנות ה-60, פארקר העביר את המיקוד של אלביס ממוזיקה לסרטים, וחתם על שורה של חוזים שחייבו את פרסלי לככב בעשרות סרטים הוליוודיים נוסחתיים. החלטה זו הייתה ממניעים כלכליים אך היו לה השלכות קשות. במקום לאפשר לפרסלי להתמקד במוזיקה או לבחור תסריטים שיוכלו להציג את פוטנציאל המשחק שלו, פארקר סידר עסקאות שהבטיחו לו תשלומים גבוהים לכל סרט, ללא קשר לאיכות ההפקה. העיקר שהכסף יזרום פנימה.
הסרטים האלו הפכו לנתיב רווחי אך בסופו של דבר מזיק. למרות שהם היו רווחיים בטווח הקצר, רובם זכו לביקורות קשות והרחיקו את אלביס יותר ויותר מהקהל המרכזי שלו. מבחינה מוזיקלית, הפסקול של הסרטים הפך לתפוקה העיקרית של אלביס בתקופה זו. מעריצים ומבקרים רבים טוענים שהפסקולים הללו מייצגים חלק מהחומרים החלשים ביותר שלו, לרוב מורכבים משירים קלים ונשכחים שנועדו ללוות תסריטים דקיקים. על פי הדיווחים, אלביס עצמו התאכזב מהשלב הזה בקריירה שלו, אבל התעקשותו של פארקר לרדוף אחרי רווחים החזיקה אותו קשור לפרויקטים האלו. לא פעם הוצגו הסרטים האלו, בבתי הקולנוע, מול כסאות ריקים. בעלי האולמות נאלצו להורידם לאחר מספר הקרנות מועט. הם נשבעו שלא יזמינו יותר מהם. גם כך הם כבר היו דומים יותר מדי זה לזה.
עד סוף שנות ה-60, הקריירה של פרסלי הייתה בדעיכה, והמוניטין שלו כמוזיקאי רציני נפגע משמעותית משנותיו בהוליווד. קאמבק הספיישל המפורסם שלו מ-1968 היה רגע מרכזי שאפשר לו לבסס את עצמו מחדש כפרפורמר חי אדיר. ספיישל הטלוויזיה הזה, שהופק על ידי NBC, הציג את הכישרון הגולמי של אלביס וחיבר אותו מחדש עם השורשים המוזיקליים שלו. הצלחתו של הספיישל הצביעה על נקודת מפנה פוטנציאלית עבור אלביס, הזדמנות להתנתק ממסלול הקריירה המחניק שקבע פארקר ולתבוע מחדש את תפקידו בתעשיית המוזיקה.
עם זאת, הנהלת פארקר המשיכה להגביל את האפשרויות שלו. במקום לאפשר לאלביס להתמקד בהופעות חיות או לחקור פרויקטים חדשניים יותר, פארקר נעל אותו במהירות בסדרה חדשה של חוזים שכללו הופעות קבועות בלאס וגאס והתחייבויות לסיבוב הופעות. ההופעות הללו של לאס וגאס הפכו לאייקוניות, אבל הן גם חזרו על עצמן מאוד ותבעו פיזית. לוח הזמנים המפרך גבה מחיר מבריאותו של אלביס, וההסתמכות שלו על תרופות מרשם הסלימה במהלך תקופה זו, והחריפה את מאבקיו האישיים.
בשנות ה-70, פארקר החתים את פרסלי על חוזה נרחב עם מלון אינטרנשיונל בלאס וגאס, שדרש ממנו לבצע מספר הופעות בשבוע. הסיבוב הזה בלאס וגאס הפך לסמל של מסחור הכישרון של אלביס, שכן הוא לכד אותו במעגל של הופעות חוזרות ונשנות שהקטינו את הניצוץ היצירתי שלו. במקום לאפשר לו את המרחב לחקור כיוונים מוזיקליים חדשים או להתחבר לז'אנרים מתפתחים, החוזים האלו החזיקו אותו בנוסחה שהרסה אותו פיזית ונפשית. אחת ההגבלות המשמעותיות ביותר הייתה החלטתו של פארקר להשאיר את אלביס בהופעה כמעט בלעדית בארצות הברית. השמועות מצביעות על כך שלפארקר עצמו חסרה הניירת הדרושה לנסיעות בינלאומיות, מה שיכול היה להניע את התעקשותו להשאיר את אלביס בבית. ההחלטה הזו מנעה מאלביס להתחבר לקהל רחב יותר והשאירה אותו בתחושת מבודד.
טקטיקת הניהול של פארקר, במיוחד בשנים האחרונות, התמקדה מאוד ביצירת כמה שיותר הכנסות, לרוב על חשבונו של אלביס. למרות הרווחים האדירים של אלביס, מצבו הפיננסי היה רעוע, בין השאר בשל העמלות הגבוהות של פארקר ותכנון פיננסי לקוי. עד מותו של אלביס ב-1977, הניהול הכספי של פארקר הותיר אותו עם הרבה פחות עושר ממה שהיה צריך לצבור במהלך שני העשורים שלו בקריירה.
הקריירה של אלביס פרסלי הייתה סיפור של כישרון והצלחה עצומים, אבל גם סיפור של ניצול והסתגרות אמנותית. החוזים שעליהם חתם לאורך חייו, בהשפעה רבה מקולונל טום פארקר, הגבילו את התפתחותו האמנותית, שחקו את רווחתו האישית והותירו את מורשתו כסיפור אזהרה. הסיפור של אלביס מדגיש את הנחיצות של חוזים הוגנים, ניהול אמין וזכותו של אמן לשלוט בבחירות היצירתיות והמקצועיות שלו. עבור המלך הגדול זה כבר היה מאוחר מדי.
השילוב של תשישות פיזית, לוח זמנים מפרך, חוסר שביעות רצון אמנותי והסתמכות על תרופות מרשם השפיעו עמוקות על בריאותו הנפשית והפיזית. באמצע שנות ה-70 הוא התדרדר באופן ניכר, והתלות שלו בסמים כדי לשמור על רמת הביצועים שלו הואצה. בעיות רפואיות לא טופלו או הוחרפו על ידי התרופות שנטל כדי לשמור על האנרגיה שלו ולהתמודד עם לחץ. סופו הטראגי של אלביס פרסלי בגיל 42 לא נבע רק מהחוזים שלו, אלא כנראה גם מהסביבה הרעילה שהם יצרו.
