היום בו מתה המוסיקה: אמני מוסיקה נופלים, מרוברט ג'ונסון ועד באדי הולי
Updated: Feb 24
האם הוא באמת מכר את נשמתו לשטן? – רוברט ג'ונסון
הלילה של ה-16 באוגוסט 1938 הוא הרגע בו החלה להיסלל הדרך בה מתו כוכבי מוסיקה רבים וידועים. באותו לילה מת איש הבלוז, רוברט ג'ונסון בן ה-27, שנחשב לאחד מנגני הבלוז הגדולים ביותר. טוענים שהיה בו משהו על טבעי וגאוני. נגינתו נשמעה כאילו שניים או שלושה גיטריסטים מנגנים בו זמנית.
מעט מאד תועד על חייו של רוברט לירוי ג'ונסון, במשך 27 שנותיו הקצרות. רק שתיים או שלוש תמונות שלו ידועות לקהל הרחב וכל תפוקתו הייתה עם 29 שירים. תעודת לידה, אם בכלל הונפקה לו, מעולם לא נמצאה, אבל מותו הפך כר נוח ליצירת אגדות. נטען שהוא הופיע בפונדק דרכים במיסיסיפי, השייך לבעלה הקנאי של אהובתו וקיימות כמה גרסאות המצביעות על מיקום שונה של אותו הפונדק.
זמר הדלטה-בלוז, סול הנדרסון, שהכיר את ג'ונסון, סיפר בשנת 1971 לרולינג סטון: "הם אמרו שהוא נקבר למחרת מותו ועדיין אינני יודע היכן הקבר". מספרים עליו שכדי להיות הגיטריסט הטוב ביותר בעולם, הוא נעלם לכמה חודשים מעירו, מצא את עצמו בשעת חצות בצומת דרכים חשוך ונטוש, שמאז חלוקות הגרסאות בעניין מיקומו. "הלכתי לצומת הדרכים ונפלתי על ברכיי", הוא שר באחד משיריו הידועים - "ביקשתי מהאל שבמרומים, שייציל את בוב המסכן אם יוכל". מולו אדם מוזר למראה שישב על בול עץ והפיק צלילי בלוז מדהימים בגיטרה שפרט בה. ג'ונסון הביט בו בפליאה ואמר שהוא חייב לקבל ממנו את הצליל הזה.
הבלוזיסט המיומן, שהסתבר כי הוא השטן בכבודו ובעצמו, השיב שזה הצליל של הדלטה-בלוז. "איפה עליי לחתום לך כדי לקבל את זה?", שאל ג'ונסון. "אין צורך לחתום", השיב השטן. "אבל אם תיקח צעד אחד נוסף מהצומת לכיוון העיר רוזדייל, היד השמאלית שלי תעטוף לנצח את נשמתך", אמר בעודו מכוון את מיתרי הגיטרה של ג'ונסון. כמה חודשים לאחר מכן הופיע ג'ונסון שוב בעיירתו והדהים את האנשים בנגינתו ונאמר שהוא מכר את נשמתו לאותו שטן. אחרת, כיצד לעזאזל הוא יכול לנגן כמהירות הברק צלילי גיטרה מובילים ואיתם צלילי ליווי? וזאת עם שירה מלאת תשוקה את HELLHOUND ON MY TRAIL. מי שהקשיב לו ידע שהוא בהחלט עשה משהו.
"לא הולכים סתם כך וחוזרים עם יכולת נגינה שכזו", לחששו האנשים בהתפעלות מהאיש שהיה כלומניק וחזר אליהם כשהוא על גג העולם. התגלית הזו הפחידה אותם בחושבם כי הוא הפך להיות השטן. ואם עושים עסקה עם השטן – יש מחיר שצריך לשלם. ביולי 1938 הוא החל להופיע, בערבי שבתות, ב"שלוש המזלגות". שם הוא לא רק ניגן בתשוקה אלא פלירטט בתשוקה אחר הנשים המקומיות. הוא כנראה שלא ידע כי אחת הנשים היא אשתו של בעל המקום.
איש הבלוז, סוני בוי וויליאמסון, שניגן שם עם ג'ונסון: "במהלך הפסקה בהופעה הוצע לו בקבוק וויסקי פתוח. מישהו ניסה להוציא את הבקבוק מידו – 'לעולם אל תשתה מבקבוק פתוח שמישהו נותן לך!'. רוברט כעס ונטל את הבקבוק לידו ושתה ממנו. כשחזר להופיע, מיד היה ברור שמשהו קרה לקולו. המשקה שלו נמהל בסטריכנין". מאז נטען שלרעל זה יש ריח כה חריף, שגם אם נמהל במשקה האלכוהול החריף מאד, יתגלה מיד. לכן לא ברור האם המשקה הוא באמת מה שהביא לגסיסתו בייסורים. תעודת פטירה שנמצאה בשנת 1967 (ולא ברור במאת האחוזים האם היא באמת שלו) מציינת שהוא מת ב-16 באוגוסט 1938 במטע ליד גרינווד, מיסיסיפי, עקב סיבוכים של מחלת עגבת. במקורות אחרים נטען כי דקירה היא שגרמה למותו. אז כיצד רוברט ג'ונסון מת? זו תישאר חידתו האחרונה של אדם שחייו הקצרים והסוערים הפכו לסנסציה, ממש כמו שיריו.
הוא הקליט פחות מחמישים שירים, אך אמנים ידועים כאריק קלפטון והרולינג סטונס הקליטו מהם וחשפו את חשיבותם לקהל הצעיר. במותו הפך ג'ונסון למייסד המועדון השמיימי והידוע לשמצה, "מועדון 27". כולם ניסו להבין את המיסתורין שמסביבו. ואלוהים, איך שהוא ניגן בגיטרה!...
"הוא נראה קרוב יותר לעולם המתים" – האנק וויליאמס
ב-1 בינואר 1953 איבד עולם מוסיקת הקאנטרי האמריקנית את אחד מגיבוריו הברורים – האנק וויליאמס. השירים שהוא כתב, השירה שלו, המוסיקה שלו ואפילו אורח חייו ההרסני הפכו לחלק בלתי נפרד מהפולקלור של המוסיקה האמריקנית. בשנות הארבעים ותחילת שנות ה-50 שלט האנק וויליאמס במוסיקת הקאנטרי והרית'ם אנד בלוז, כשזו רק החלה את תהליך הפיכתה לרוק'נ'רול. הוא שר גם בלדות עגמומיות בקול מאנפף כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה, בה החל לנגן בגיל שש. היה לו הכשרון לקחת שלושה או ארבעה אקורדים ולטוות מעליהם מלודיה מיוחדת.
השירים שלו שיקפו את מצבי הרוח של האנשים שהפילוסופיות שלהם היו מוגבלות לצורת חיים טובה. וויליאמס כנראה בילה הרבה מזמנו בשיתוף עם האנשים שעבורם הלחין והיה לו הכישרון לשחזר בשירה ובמילים בעיות משותפות למעריציו. הוא היה מגדולי מוסיקת ההילבילי, זרם שהפך לגורם חשוב במוסיקה המבדרת והמודרנית האמריקנית של אז.
וויליאמס נולד באלבאמה (בספטמבר 1923) בשם חירם קינג וויליאמס. אביו היה חקלאי שכיר שלא הרוויח מצלצלים רבים. אמו הייתה אורגניסטית בעוגב הכנסייתי המקומי ומשם הוא ספג את השפעותיו המוסיקליות הראשונות. העוני זרק את וויליאמס לרחוב, שם נאלץ לצחצח נעליים, למכור בוטנים ולהיות שליח עיתונים. היה זה זמר רחוב בשם טיטוט שלימד אותו לנגן בגיטרה. בגיל 12 הוא זכה בתחרות כישרונות, בעיירה מונטגומרי, עם השיר WPA BLUES ובגיל 14 הקים את להקתו הראשונה. אז הוא החל לכנות את עצמו בשם "הקאובוי המזמר", למרות שהוא מיעט לשיר שירי בוקרים. לא היה לו קל להתקדם בתחום והוא החליט לפרוש מהמוסיקה לטובת עבודה בנמל.
בשנת 1944 הוא חזר למונטגומרי עם אשתו וגם חזר אז לעסוק במוסיקה. לאחר כמה נסיונות נפל הוא היכה בזהב, עם השיר LOVE SICK, שיצא בשנת 1949 והפך להיות כוכב שהופיע במקומות יוקרתיים.
וויליאמס, שידע עוני רב בילדותו, הפך להיות עשיר ומפורסם. אבל עכשיו, כשלא היה צריך יותר להוכיח את עצמו, התרופפה המשמעת העצמית שלו. כאב גב ממנו סבל, לאחר שעסק גם כרוכב בתחרויות רודיאו, הוביל לנטילת משככי כאבים ואלו החמירו את מצבו. אמרגני הופעות רבים נכוו ממנו ולא רצו לעבוד איתו יותר. אשתו לא יכלה לסבול זאת יותר והתגרשה ממנו. הוא מיהר להתחתן עם אחרת. שתייתו המרובה ופלירטוטיו התכופים צבעו את חייו אך גם פגעו קשות ביחסיו עם הממסד המוסיקלי ולוח הופעותיו הפך דליל בהתאם.
ביום האחרון לשנת 1952 הוא נקבע להופיע במערב וירג'יניה, אך ההופעה בוטלה בגלל סופת שלגים שביטלה את כל הטיסות מטנסי. הוא פנה להתארגן להופעתו הראשונה ביום הראשון של שנת 1953, באודיטוריום קנטון ממוריאל שבאוהיו. וויליאמס לא היה אמור להופיע לבדו בחבילת אמנים שנקבעה להופעה ראשונה בצהריים ושניה בשמונה בערב. הוא שכר את צ'ארלס קאר, הסטודנט הצעיר, שיהיה נהגו האישי ויסיע אותו למקום ההופעה בקאדילק.
בדרכם לשם ביקש וויליאמס להרגיע את עצמו עם שתיית אלכוהול, בליעת טבליות ממרשם שגוי שקיבל וגם נטילת מורפיום. בדרך נעצר הרכב על ידי שוטר בגין מהירות מופרזת. איש החוק הציץ פנימה למכונית ונתקל בפניו של וויליאמס "שנראה קרוב יותר לעולם המתים". השוטר צדק בעדותו כי למחרת מת וויליאמס בן ה-29 מאי-ספיקה של החדר הימני של הלב, במושב האחורי של אותו קאדילק. הקהל שהגיע להופעתו באותו יום חשב שהכרוז מתבדח באומרו שוויליאמס מת. במהרה הם נדהמו לגלות שזה אכן נכון.
שלושה ימים לאחר מכן הוא נקבר וקהל רב התגודד כדי לחלוק לו כבוד אחרון. בעיתון הניו יורק טיימס נכתב: "מלך ההילביליז (כינוי לאנשים המתגוררים באזורי הספר ההרריים של ארצות הברית) מת ברכבו בדרכו מנוקסוויל להופעה במריון, אוהיו. וויליאמס, שפעם עבד כמצחצח נעליים וחיבר את הלהיט 'ג'מבלאיה', הובא לבית החולים על ידי הנהג שלו, שראה כי מעסיקו אינו מתעורר במושב האחורי של הרכב". התקליטון האחרון שיצא לוויליאמס בחייו היה בנובמבר 1952, עם השיר "לעולם לא אצא בחיים מהעולם הזה".
על פי ההערכות, כ-20,000 אנשים נהרו לאולם העירוני ורבים מהם שהו ברחוב בחוץ כדי לחלוק כבוד אחרון להאנק וויליאמס המנוח.
הגיטריסט שלא ידע כי הוא אגדה – דני סידרון
ב-17 ביוני 1954 היה השיר "רוק מסביב לשעון" של ביל היילי רק בן כחודשיים מיום הקלטתו כשהגיטריסט שניגן בו, דני סידרון בן ה-33, מת באופן פתאומי. סולו הגיטרה המסעיר והמחשמל שלו הפך לאחד הגדולים והחשובים בעולם הרוק'נ'רול, אך סידרון, ששילשל לכיסו 21 דולרים עבור נגינתו, לא זכה ליהנות מפרי יצירתו. הוא מצא את מותו בנפילה מגרם מדרגות, כנראה בעקבות התקף לב. מפרקתו נשברה ושעון חייו פסק מלתקתק.
זמר הנשמה מתרברב ללא מעצורים – ג'וני אייס
הזמר השחור האמריקאי והמצליח ג'וני אייס (ג'ון מרשאל אלכסנדר ג'וניור) ידע לשיר היטב את הרית'ם אנד בלוז ובא לעשות זאת שוב כשהגיע עם להקתו, והזמרת ביג מאמה ת'ורנטון, להופעת חג מולד, ב-25 בדצמבר 1954, באודיטוריום העירוני ביוסטון, טקסס. הוא לא ייצא משם בחיים.
אייס קנה אקדח בפלורידה ולא פעם שיחק בו כמו ילד שמשחק בצעצוע שלו. הגיטריסט שלו, מילטון הופקינס, תיאר את החיים בדרכים עם אייס כאילו היו משחק ילדים. "אייס היה בדחן. הוא תמיד היה עליז ומלא אנרגיה. הוא אהב לשתות ג'ין והוא אהב נשים. הוא היה חזק כמו פרד ארור. הוא היה ממש שובב. הרעיון שלו לכייף היה לנהוג באוטו שלו עם האקדח בידו, יורה על שלטי הגבלת המהירות בצד הדרך". אנשים אחרים הקרובים לאייס ידעו גם הם על פזיזותו. מנהל להקתו, ג'וני אוטיס, זכר סיבוב הופעות בפלורידה, כאשר אחד הנגנים היה כל כך מתוסכל שהגיע לחדר המלון של אוטיס כדי להתלונן בבכי מר. "הוא שוב עושה את החרא הזה", אמר הנגן לאוטיס. "הוא עשה את זה, לעזאזל, והוא מסובב את תוף האקדח ומכוון אותו לעברי וזה פשוט מפחיד אותי".
באודיטוריום ביוסטון בגד האקדח בבעליו והנה מה שת'ורנטון סיפרה לאחר מכן למשטרה: "הגענו לאולם בסביבות השעה 19:20 והאירוע התחיל בערך בשעה שמונה. שעה לאחר מכן עליתי לבמה ושרתי כמה שירים. לאחר מכן הלהקה ניגנה כמה שירים משלה לפני שג'וני עלה לשיר. הוא שר כמה שירים ושרנו ביחד את הדואט YES BABY. לאחר מכן הלכתי לחדר ההלבשה ושם אנשים ביקשו ממני חתימות ודיברו איתי. אז נכנסו לחדר ג'וני וחברתו, אוליביה גיבס בת ה-22. הוא התיישב על כסא והיא התיישבה על ברכו. זמן קצר לאחר מכן, שני אנשים נוספים שהיו בחדר ההלבשה, מרי קרטר וג'ו המילטון, השמיעו התנגדות ואז הסתכלתי על ג'וני והבחנתי שיש אקדח בידו. זה היה אקדח תופי שהוא קנה איפשהו בפלורידה. ג'וני הפנה את האקדח הזה לכיוונם ונופף בזה. ביקשתי ממנו לתת לי לראות את האקדח. הוא נתן לי וכשפתחתי את התוף, קליע נפל משם לידי. ג'וני אמר לי להחזיר את הקליע לתוף שלא ייפול. החזרתי את זה, נתתי לו אותו ואמרתי לו לא לאיים על אף אחד עם זה.
אבל לאחר שקיבל את האקדח, ג'וני כיוון אותו לעבר מרי קרטר וסחט את ההדק. קול של קליק נשמע ואוליביה עדיין ישבה על ברכיו. אמרתי לג'וני בכעס שוב לא לכוון את האקדח לאף אחד, אבל ג'וני הצמיד את האקדח לאוזנה של אוליביה וסחט את ההדק. שוב קול של קליק. ג'וני אמר לי, 'אני אראה לך שזה לא יורה'. אז הוא הרים את האקדח, הביט בו והצמיד אותו לצד הימני של ראשו. הלכתי לכיוון הדלת כשלפתע שמעתי קול מבהיל יותר".
ג'וני אייס בן ה-25 נפל על הרצפה ות'ורנטון הביטה במהרה לאחור. "חשבתי שהוא עושה עוד תעלול מטופש עד שהרמתי את ראשו וראיתי את שלולית הדם", אמרה אוליביה, שלמרבה מזלה הקליע לא פגע גם בראשה. איש מאלפי האנשים באודיטוריום, שחיכו לחלק השני של המופע, לא שמע את הירי בגלל רעש הבילוי. ת'ורנטון רצה לבמה בבכי מר ותפסה את המיקרופון. “הקונצרט מבוטל! ג'וני אייס זה עתה נהרג! הערב לא תהיה מוסיקה! ג'וני אייס נהרג!".
אוליביה גיבס אמרה למשטרה: "ג'וני ישב ליד השולחן בחדר ההלבשה והייתי לידו כשזה קרה. הוא נפל מהכסא לרצפה. חשבתי שהוא פשוט עושה את עצמו, הרמתי את הראש שלו ואז ראיתי את הדם. לאחר מכן רצתי לקופות וצעקתי לאוולין ג'ונסון שג'וני ירה בעצמו".
אוולין ג'ונסון לא שכחה את אותו לילה. "ג'וני היה כל כך יפה באותו לילה. הוא בא ובילה איתי את הזמן בתא הכרטיסים, מתלוצץ איתי. ואז, כשהגיע הזמן, הוא עלה לבמה והופיע בהצלחה. אבל בהפסקה רצה אליי אוליביה בצרחות, שג'וני ירה בראשו. הקליע הקטן הזה עשה פתח קטן בראשו אבל הדם זרם ממנו כנהר. על פניו נותר חיוך קטן מאד".
בדרך כלל, אייס אהב לכוון את האקדח לראשם של אנשים אחרים והעדויות שנלקחו מהנוכחים גרסו, ללא יוצאת מן הכלל, שהוא כיוון את האקדח לעבר אנשים אחרים. אף עדות לא הזכירה את אייס מסובב את תוף האקדח לפני לחיצה על ההדק, אבל "הליכי החקירה" קבעו שכן, והחוקרים הגיעו למסקנה שהוא שיחק ברולטה רוסית, אבל רולטה רוסית הוא משחק עם חוקים ברורים; כל שחקן מסובב תוף של אקדח שטעון בכדור בודד, מכוון אותו לראשו ולוחץ על ההדק בתקווה לשמוע קליק קטן ולהמשיך לראות את אור היום. אייס כנראה פשוט התרברב יותר מדי בנשק שלו. עם אקדח בידו, הוא שיחק משחק פחות פולחני מרולטה רוסית ויותר מאיים חברתית.
שניים מתוך שלושת עדי הראייה זכרו במפורש את אייס מסתכל באקדח לפני שהצמיד אותו לראשו. אבל למה זה היה? מה אייס יכל היה לראות מהאקדח? בדגם שאחז, עם שבעה מקומות לקליעים בתוף, הדבר היחיד שהוא יכל היה לראות זה אם נח לו קליע בחור מספר שתיים או בחור מספר שלוש בתוף. חורים אחד, ארבע, חמש, שש ושבע היו בלתי נראים לו. הסיכוי היחיד להינצל בוודאות היה אם הצלחת לראות קליע באחד משני החורים הגלויים. לא לראות את הקליע באחד מהם ייצג סכנה אמיתית, ורק אדם מתאבד או שיכור או נואש יהמר בחייו כנגד הסיכויים הללו. ג'וני אייס, שחי אז במסלול של הרס עצמי, הימר על כל הקופה.
הלווייתו של אייס נערכה ב -2 בינואר 1955 בכנסיית בממפיס, שם גדל. כ-5,000 איש הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון, שיריו הפכו מבוקשים והוא הפך לאמן הראשון שהגיע למצעדי הפופ של הבילבורד האמריקאי רק לאחר מותו. מאז הוא זכור בעיקר לא בגלל המוסיקה שעשה כי אם באופן בו עזב את עולמנו. באותו יום טרגי של חג המולד מת ג'וני אייס ובאותו רגע נולדה האגדה ששמה ג'וני אייס.
היום בו מתה המוסיקה – באדי הולי, ריצ'י ואלנס, ביג בופר
באדי הולי והצרצרים היו הלהקה הראשונה בעולם הרוק'נ'רול וכשהם שרו את להיט הבכורה, THAT`LL BE THE DAY, צעירים רבים הבינו שהיום אכן הגיע עבורם. ביניהם גם חברים לעתיד בלהקות כמו הביטלס והרולינג סטונס.
האגדה מספרת שבמרץ 1958 הגיע הולי להופעות באנגליה ושם קיבל מסר מבשר רעות מהמפיק המצליח והמעורער ג'ו מיק, שנהג להתנהל לפי קלפי טארוט. המסר שנמסר לו באחד מהסשנים האלו היה "השלישי בפברואר, באדי הולי, מת". הולי הודה למיק על האזהרה, אך לא נראה מודאג מהדבר. כך לפי האגדה, שלא הוכח כי אכן קרתה אך ממשיכה להתגלגל.
מזה כמה חודשים ניסה מנהלו של הולי, נורמן פטי, לשכנע את הזמר להקליט שיר עם כלי קשת קלאסיים. זה היה מיזוג שכוכבי רוק'נ'רול נמנעו מלעשותו. הולי, שלא התלהב מהרעיון, רצה בכל זאת לערוך ניסויים באולפן ההקלטה והסכים.
ב-21 באוקטובר 1958 הגיע הולי לאולפן PYTHIAN TEMPLE בניו יורק ועבד שם עם דיק ג'ייקובס, שגם הפיק את הסשן וגם ניצח על 18 נגני התזמורת. המטרה הייתה להקליט את השירים באופן חי וללא תוספות לאחר מכן. השירים שנבחרו להקלטה היו MOONDREAMS (שכתב פטי), RAINING IN MY GEART (מאת צמד כותבי השירים הנשוי, בודלו ופליס ברייאנט) ושיר שנכתב על ידי הולי ופטי, THE LOVE WAYS. מאז נטען שפטי בקושי כתב לשיר האחרון, שהיה שיר אהבה לאשתו של הולי, אך שירבב בקרדיט הכתיבה את שמו למען התמלוגים. אחרי הכל, הלחם נלקח משיר גוספל ותיק (I'LL BE ALRIGHT) והמילים המקוריות באו מלבו של הולי.
הזמר וכותב השירים, פול אנקה, הבטיח מזה זמן לכתוב שיר להולי וכמה שעות לפני תחילת סשן ההקלטה הוא מיהר להגיע עם השיר IT DOESN'T MATTER ANYMORE. הולי אהב את השיר ודרש גם להקליטו. בשל המחסור הברור בזמן לעבד את השיר כראוי, ג'ייקובס מיהר לארגן תפקיד פשוט לנגינת פיציקטו בכינורות (שהיא פריטה באצבעות על המיתר, במקום נגינה בקשת).
אנשים רבים נכחו באולפן כדי לצפות בסשן ההקלטה. הם רצו לשמוע את "באדי הולי החדש". אחת מהן הייתה פגי סו שנזכרה: "באדי עמד בתוך תא שירה מבודד באחת מפינות האולפן ונראה לנו דרך החלון. התזמורת ניגנה בחלל המרכזי". אבל דיק ג'ייקובס טען שהולי דווקא עמד מול התזמורת, ממש כמו בהופעה של זמר ותזמורת. חברי התזמורת, שבתחילה באו להתנשא על הבחור הממושקף שלא ידע לקרוא תווים ובא לשיר איתם, נמסו לנוכח קולו.
פגי סו: "מעולם לא שמעתי את באדי שר כה טוב. זה היה כמכת אנרגיה שנכנסה בי ובלעה אותי". היא לא נשארה עד סוף ההקלטה ופספסה את הביצוע שלו את השיר שכתב לאשתו. בינתיים עמלו כמה טכנאי הקלטה להעביר את הצלילים גם לפורמט חדשני שנקרא סטריאו. "זה לא לשימוש", הם דאגו לכתוב על קופסת הסליל, שתישאר להעלות אבק למשך שנים רבות, עד שתתגלה ותהפוך להקלטת הסטריאו היחידה של באדי הולי - ועוד הקלטתו האחרונה!
