Search
  • Noam Rapaport

היום בו מתה המוזיקה: כשאמני מוזיקה נופלים, מרוברט ג'ונסון ועד באדי הולי

Updated: Feb 12




האם הוא באמת מכר את נשמתו לשטן? – רוברט ג'ונסון



הלילה של ה-16 באוגוסט 1938 הוא הרגע בו החלה להיסלל הדרך בה מתו כוכבי מוזיקה רבים וידועים. באותו לילה מת איש הבלוז, רוברט ג'ונסון בן ה-27, שנחשב לאחד מנגני הבלוז הגדולים ביותר. טוענים שהיה בו משהו על טבעי וגאוני. נגינתו נשמעה כאילו שניים או שלושה גיטריסטים מנגנים בו זמנית.


מעט מאד תועד על חייו של רוברט לירוי ג'ונסון, במשך 27 שנותיו הקצרות. רק שתיים או שלוש תמונות שלו ידועות לקהל הרחב וכל תפוקתו הייתה עם 29 שירים. תעודת לידה, אם בכלל הונפקה לו, מעולם לא נמצאה, אבל מותו הפך כר נוח ליצירת אגדות. נטען שהוא הופיע בפונדק דרכים במיסיסיפי, השייך לבעלה הקנאי של אהובתו וקיימות כמה גרסאות המצביעות על מיקום שונה של אותו הפונדק.



זמר הדלטה-בלוז, סול הנדרסון, שהכיר את ג'ונסון, סיפר בשנת 1971 לרולינג סטון: "הם אמרו שהוא נקבר למחרת מותו ועדיין אינני יודע היכן הקבר". מספרים עליו שכדי להיות הגיטריסט הטוב ביותר בעולם, הוא נעלם לכמה חודשים מעירו, מצא את עצמו בשעת חצות בצומת דרכים חשוך ונטוש, שמאז חלוקות הגרסאות בעניין מיקומו. "הלכתי לצומת הדרכים ונפלתי על ברכיי", הוא שר באחד משיריו הידועים - "ביקשתי מהאל שבמרומים, שייציל את בוב המסכן אם יוכל". מולו אדם מוזר למראה שישב על בול עץ והפיק צלילי בלוז מדהימים בגיטרה שפרט בה. ג'ונסון הביט בו בפליאה ואמר שהוא חייב לקבל ממנו את הצליל הזה.



הבלוזיסט המיומן, שהסתבר כי הוא השטן בכבודו ובעצמו, השיב שזה הצליל של הדלטה-בלוז. "איפה עליי לחתום לך כדי לקבל את זה?", שאל ג'ונסון. "אין צורך לחתום", השיב השטן. "אבל אם תיקח צעד אחד נוסף מהצומת לכיוון העיר רוזדייל, היד השמאלית שלי תעטוף לנצח את נשמתך", אמר בעודו מכוון את מיתרי הגיטרה של ג'ונסון. כמה חודשים לאחר מכן הופיע ג'ונסון שוב בעיירתו והדהים את האנשים בנגינתו ונאמר שהוא מכר את נשמתו לאותו שטן. אחרת, כיצד לעזאזל הוא יכול לנגן כמהירות הברק צלילי גיטרה מובילים ואיתם צלילי ליווי? וזאת עם שירה מלאת תשוקה את HELLHOUND ON MY TRAIL. מי שהקשיב לו ידע שהוא בהחלט עשה משהו.


"לא הולכים סתם כך וחוזרים עם יכולת נגינה שכזו", לחששו האנשים בהתפעלות מהאיש שהיה כלומניק וחזר אליהם כשהוא על גג העולם. התגלית הזו הפחידה אותם בחושבם כי הוא הפך להיות השטן. ואם עושים עסקה עם השטן – יש מחיר שצריך לשלם. ביולי 1938 הוא החל להופיע, בערבי שבתות, ב"שלוש המזלגות". שם הוא לא רק ניגן בתשוקה אלא פלירטט בתשוקה אחר הנשים המקומיות. הוא כנראה שלא ידע כי אחת הנשים היא אשתו של בעל המקום.



איש הבלוז, סוני בוי וויליאמסון, שניגן שם עם ג'ונסון: "במהלך הפסקה בהופעה הוצע לו בקבוק וויסקי פתוח. מישהו ניסה להוציא את הבקבוק מידו – 'לעולם אל תשתה מבקבוק פתוח שמישהו נותן לך!'. רוברט כעס ונטל את הבקבוק לידו ושתה ממנו. כשחזר להופיע, מיד היה ברור שמשהו קרה לקולו. המשקה שלו נמהל בסטריכנין". מאז נטען שלרעל זה יש ריח כה חריף, שגם אם נמהל במשקה האלכוהול החריף מאד, יתגלה מיד. לכן לא ברור האם המשקה הוא באמת מה שהביא לגסיסתו בייסורים. תעודת פטירה שנמצאה בשנת 1967 (ולא ברור במאת האחוזים האם היא באמת שלו) מציינת שהוא מת ב-16 באוגוסט 1938 במטע ליד גרינווד, מיסיסיפי, עקב סיבוכים של מחלת עגבת. במקורות אחרים נטען כי דקירה היא שגרמה למותו. אז כיצד רוברט ג'ונסון מת? זו תישאר חידתו האחרונה של אדם שחייו הקצרים והסוערים הפכו לסנסציה, ממש כמו שיריו.


הוא הקליט פחות מחמישים שירים, אך אמנים ידועים כאריק קלפטון והרולינג סטונס הקליטו מהם וחשפו את חשיבותם לקהל הצעיר. במותו הפך ג'ונסון למייסד המועדון השמיימי והידוע לשמצה, "מועדון 27". כולם ניסו להבין את המיסתורין שמסביבו. ואלוהים, איך שהוא ניגן בגיטרה!...


"הוא נראה קרוב יותר לעולם המתים" – האנק וויליאמס




ב-1 בינואר 1953 איבד עולם מוזיקת הקאנטרי האמריקנית את אחד מגיבוריו הברורים – האנק וויליאמס. השירים שהוא כתב, השירה שלו, המוזיקה שלו ואפילו אורח חייו ההרסני הפכו לחלק בלתי נפרד מהפולקלור של המוזיקה האמריקנית. בשנות הארבעים ותחילת שנות ה-50 שלט האנק וויליאמס במוזיקת הקאנטרי והרית'ם אנד בלוז, כשזו רק החלה את תהליך הפיכתה לרוק'נ'רול. הוא שר גם בלדות עגמומיות בקול מאנפף כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה, בה החל לנגן בגיל שש. היה לו הכשרון לקחת שלושה או ארבעה אקורדים ולטוות מעליהם מלודיה מיוחדת.


השירים שלו שיקפו את מצבי הרוח של האנשים שהפילוסופיות שלהם היו מוגבלות לצורת חיים טובה. וויליאמס כנראה בילה הרבה מזמנו בשיתוף עם האנשים שעבורם הלחין והיה לו הכישרון לשחזר בשירה ובמילים בעיות משותפות למעריציו. הוא היה מגדולי מוזיקת ההילבילי, זרם שהפך לגורם חשוב במוזיקה המבדרת והמודרנית האמריקנית של אז.



וויליאמס נולד באלבאמה (בספטמבר 1923) בשם חירם קינג וויליאמס. אביו היה חקלאי שכיר שלא הרוויח מצלצלים רבים. אמו הייתה אורגניסטית בעוגב הכנסייתי המקומי ומשם הוא ספג את השפעותיו המוזיקליות הראשונות. העוני זרק את וויליאמס לרחוב, שם נאלץ לצחצח נעליים, למכור בוטנים ולהיות שליח עיתונים. היה זה זמר רחוב בשם טיטוט שלימד אותו לנגן בגיטרה. בגיל 12 הוא זכה בתחרות כישרונות, בעיירה מונטגומרי, עם השיר WPA BLUES ובגיל 14 הקים את להקתו הראשונה. אז הוא החל לכנות את עצמו בשם "הקאובוי המזמר", למרות שהוא מיעט לשיר שירי בוקרים. לא היה לו קל להתקדם בתחום והוא החליט לפרוש מהמוזיקה לטובת עבודה בנמל.


בשנת 1944 הוא חזר למונטגומרי עם אשתו וגם חזר אז לעסוק במוזיקה. לאחר כמה נסיונות נפל הוא היכה בזהב, עם השיר LOVE SICK, שיצא בשנת 1949 והפך להיות כוכב שהופיע במקומות יוקרתיים.




וויליאמס, שידע עוני רב בילדותו, הפך להיות עשיר ומפורסם. אבל עכשיו, כשלא היה צריך יותר להוכיח את עצמו, התרופפה המשמעת העצמית שלו. כאב גב ממנו סבל, לאחר שעסק גם כרוכב בתחרויות רודיאו, הוביל לנטילת משככי כאבים ואלו החמירו את מצבו. אמרגני הופעות רבים נכוו ממנו ולא רצו לעבוד איתו יותר. אשתו לא יכלה לסבול זאת יותר והתגרשה ממנו. הוא מיהר להתחתן עם אחרת. שתייתו המרובה ופלירטוטיו התכופים צבעו את חייו אך גם פגעו קשות ביחסיו עם הממסד המוזיקלי ולוח הופעותיו הפך דליל בהתאם.


ביום האחרון לשנת 1952 הוא נקבע להופיע במערב וירג'יניה, אך ההופעה בוטלה בגלל סופת שלגים שביטלה את כל הטיסות מטנסי. הוא פנה להתארגן להופעתו הראשונה ביום הראשון של שנת 1953, באודיטוריום קנטון ממוריאל שבאוהיו. וויליאמס לא היה אמור להופיע לבדו בחבילת אמנים שנקבעה להופעה ראשונה בצהריים ושניה בשמונה בערב. הוא שכר את צ'ארלס קאר, הסטודנט הצעיר, שיהיה נהגו האישי ויסיע אותו למקום ההופעה בקאדילק.




בדרכם לשם ביקש וויליאמס להרגיע את עצמו עם שתיית אלכוהול, בליעת טבליות ממרשם שגוי שקיבל וגם נטילת מורפיום. בדרך נעצר הרכב על ידי שוטר בגין מהירות מופרזת. איש החוק הציץ פנימה למכונית ונתקל בפניו של וויליאמס "שנראה קרוב יותר לעולם המתים". השוטר צדק בעדותו כי למחרת מת וויליאמס בן ה-29 מאי-ספיקה של החדר הימני של הלב, במושב האחורי של אותו קאדילק. הקהל שהגיע להופעתו באותו יום חשב שהכרוז מתבדח באומרו שוויליאמס מת. במהרה הם נדהמו לגלות שזה אכן נכון.




שלושה ימים לאחר מכן הוא נקבר וקהל רב התגודד כדי לחלוק לו כבוד אחרון. בעיתון הניו יורק טיימס נכתב: "מלך ההילביליז (כינוי לאנשים המתגוררים באזורי הספר ההרריים של ארצות הברית) מת ברכבו בדרכו מנוקסוויל להופעה במריון, אוהיו. וויליאמס, שפעם עבד כמצחצח נעליים וחיבר את הלהיט 'ג'מבלאיה', הובא לבית החולים על ידי הנהג שלו, שראה כי מעסיקו אינו מתעורר במושב האחורי של הרכב". התקליטון האחרון שיצא לוויליאמס בחייו היה בנובמבר 1952, עם השיר "לעולם לא אצא בחיים מהעולם הזה".


על פי ההערכות, כ-20,000 אנשים נהרו לאולם העירוני ורבים מהם שהו ברחוב בחוץ כדי לחלוק כבוד אחרון להאנק וויליאמס המנוח.


הגיטריסט שלא ידע כי הוא אגדה – דני סידרון



ב-17 ביוני 1954 היה השיר "רוק מסביב לשעון" של ביל היילי רק בן כחודשיים מיום הקלטתו כשהגיטריסט שניגן בו, דני סידרון בן ה-33, מת באופן פתאומי. סולו הגיטרה המסעיר והמחשמל שלו הפך לאחד הגדולים והחשובים בעולם הרוק'נ'רול, אך סידרון, ששילשל לכיסו 21 דולרים עבור נגינתו, לא זכה ליהנות מפרי יצירתו. הוא מצא את מותו בנפילה מגרם מדרגות, כנראה בעקבות התקף לב. מפרקתו נשברה ושעון חייו פסק מלתקתק.



זמר הנשמה מתרברב ללא מעצורים – ג'וני אייס



הזמר השחור האמריקני והמצליח ג'וני אייס (ג'ון מרשאל אלכסנדר ג'וניור) ידע לשיר היטב את הרית'ם אנד בלוז ולאחר סיבוב הופעות, שארך שנה, הגיע עם להקתו להופעה של מוצאי שבת באודיטוריום העירוני שביוסטון, טקסס.



היה זה חג המולד, 25 בדצמבר 1954, ובמהלך הפסקה שנקבעה בין שני מופעים הוא השתעשע מאחורי הקלעים עם אקדח, אותו נהג לשאת עמו וגם לירות בו על שלטי דרכים בעת נסיעות עם להקתו.


על ברכו של אייס ישבה ארוסתו אוליביה אבל הוא התלונן על כאב שיניים שהעכיר את מצב רוחו. גם הפעם נשלף האקדח כתעלול. היו עוד ארבעה אנשים בחדר; אוליביה, חברתה מרי קרטר, הזמר ג'ו האמונד והזמרת ביג מאמא ת'ורנטון.


כל אותה העת שיחק ג'וני באקדח וכיוון אותו לעבר האנשים בחדר ולחץ על ההדק. בכל פעם שהוא לחץ על ההדק, השמיע האקדח צליל נקישה. הדבר באמת עלה על העצבים של הנוכחים. ת'ורנטון לא יכלה לשאת זאת יותר: "היי! מה לעזאזל אתה עושה עם האקדח הזה? אתה לא יודע שזה עלול להרוג?".



"אין בזה כדור אחד", ענה ג'וני. היא חטפה ממנו את האקדח, סובבה את תוף האקדח וכקליע נפל לידה. "תני לי את האקדח!", ג'וני דרש כשהיא התכוננה לצאת אל הבמה. היא מסרה לו את מבוקשו. "אתה לא הולך לשחק עם זה יותר, נכון?". היא אמרה ויצאה לבמה.


אבל ג'וני כיוון את האקדח לעבר האמונד, שהיה זה תורו להתעצבן. "הגיע הזמן שתנסה את זה על עצמך!". אייס לא היסס והשיב: "עכשיו תסתכל עלי". זרוע אחת שלו חיבקה את אוליביה ובשניה הוא אחז באקדח וכיוון אותו לראשו.


רעש מהיר ומטריד נשמע בחדר, ג'וני אייס בן ה-25 נפל על הרצפה ות'ורנטון קפאה במקומה. "חשבתי שהוא עושה עוד תעלול עד שהרמתי את ראשו וראיתי את הדם," אמרה אוליביה, שהיה לה מזל שהקליע לא פגע גם בראשה.


איש מאלפי האנשים באודיטוריום לא שמע את הירי. ת'ורנטון רצה לבמה בבכי מר ותפסה את המיקרופון. “הקונצרט מבוטל! ג'וני אייס זה עתה נהרג! הערב לא תהיה מוזיקה! ג'וני אייס נהרג!".



הלווייתו של אייס נערכה ב -2 בינואר 1955 בכנסיית בממפיס, שם גדל. כ-5,000 איש הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון, שיריו הפכו מבוקשים והוא הפך לאמן הראשון שהגיע למצעדי הפופ של הבילבורד האמריקני רק לאחר מותו. מאז הוא זכור בעיקר לא בגלל המוזיקה שעשה כי אם באופן בו עזב את עולמנו.


'היום בו מתה המוזיקה' – באדי הולי, ריצ'י ואלנס, ביג בופר



באדי הולי והצרצרים היו הלהקה הראשונה בעולם הרוק'נ'רול וכשהם שרו את להיט הבכורה, THAT`LL BE THE DAY, צעירים רבים הבינו שהיום אכן הגיע עבורם. ביניהם גם חברים לעתיד בלהקות כמו הביטלס והרולינג סטונס.



האגדה מספרת שבמרץ 1958 הגיע הולי להופעות באנגליה ושם קיבל מסר מבשר רעות מהמפיק המצליח והמעורער ג'ו מיק, שנהג להתנהל לפי קלפי טארוט. המסר שנמסר לו באחד מהסשנים האלו היה "השלישי בפברואר, באדי הולי, מת". הולי הודה למיק על האזהרה, אך לא נראה מודאג מהדבר. כך לפי האגדה, שלא הוכח כי אכן קרתה אך ממשיכה להתגלגל.



מזה כמה חודשים ניסה מנהלו של הולי, נורמן פטי, לשכנע את הזמר להקליט שיר עם כלי קשת קלאסיים. זה היה מיזוג שכוכבי רוק'נ'רול נמנעו מלעשותו. הולי, שלא התלהב מהרעיון, רצה בכל זאת לערוך ניסויים באולפן ההקלטה והסכים.


ב-21 באוקטובר 1958 הגיע הולי לאולפן PYTHIAN TEMPLE בניו יורק ועבד שם עם דיק ג'ייקובס, שגם הפיק את הסשן וגם ניצח על 18 נגני התזמורת. המטרה הייתה להקליט את השירים באופן חי וללא תוספות לאחר מכן. השירים שנבחרו להקלטה היו MOONDREAMS (שכתב פטי), RAINING IN MY GEART (מאת צמד כותבי השירים הנשוי, בודלו ופליס ברייאנט) ושיר שנכתב על ידי הולי ופטי, THE LOVE WAYS. מאז נטען שפטי בקושי כתב לשיר האחרון, שהיה שיר אהבה לאשתו של הולי, אך שירבב בקרדיט הכתיבה את שמו למען התמלוגים. אחרי הכל, הלחם נלקח משיר גוספל ותיק (I'LL BE ALRIGHT) והמילים המקוריות באו מלבו של הולי.



הזמר וכותב השירים, פול אנקה, הבטיח מזה זמן לכתוב שיר להולי וכמה שעות לפני תחילת סשן ההקלטה הוא מיהר להגיע עם השיר IT DOESN'T MATTER ANYMORE. הולי אהב את השיר ודרש גם להקליטו. בשל המחסור הברור בזמן לעבד את השיר כראוי, ג'ייקובס מיהר לארגן תפקיד פשוט לנגינת פיציקטו בכינורות (שהיא פריטה באצבעות על המיתר, במקום נגינה בקשת).



אנשים רבים נכחו באולפן כדי לצפות בסשן ההקלטה. הם רצו לשמוע את "באדי הולי החדש". אחת מהן הייתה פגי סו שנזכרה: "באדי עמד בתוך תא שירה מבודד באחת מפינות האולפן ונראה לנו דרך החלון. התזמורת ניגנה בחלל המרכזי". אבל דיק ג'ייקובס טען שהולי דווקא עמד מול התזמורת, ממש כמו בהופעה של זמר ותזמורת. חברי התזמורת, שבתחילה באו להתנשא על הבחור הממושקף שלא ידע לקרוא תווים ובא לשיר איתם, נמסו לנוכח קולו.


פגי סו: "מעולם לא שמעתי את באדי שר כה טוב. זה היה כמכת אנרגיה שנכנסה בי ובלעה אותי". היא לא נשארה עד סוף ההקלטה ופספסה את הביצוע שלו את השיר שכתב לאשתו. בינתיים עמלו כמה טכנאי הקלטה להעביר את הצלילים גם לפורמט חדשני שנקרא סטריאו. "זה לא לשימוש", הם דאגו לכתוב על קופסת הסליל, שתישאר להעלות אבק למשך שנים רבות, עד שתתגלה ותהפוך להקלטת הסטריאו היחידה של באדי הולי - ועוד הקלטתו האחרונה!



בתקופה האחרונה של חייו היה באדי הולי מוטרד מאד. הוא רטן נגד מנהלו, נורמן פטי, על תמלוגים שלטענתו הגיעו לו אך לא אליו. כיצד אחרי שנה של הופעות ללא הרף נותרו הקריקטס ללא כסף רב? האצבע המאשימה של הולי הופנתה לכיוונו של פטי ובאוקטובר 1958 החליט לשלחו לדרכו. חודש לאחר מכן נפרד הולי גם משני חבריו ללהקת הקריקטס, שלא אהבו את הכיוון המוזיקלי הקליל יותר שהוא בחר להובילם בו. עם החלטתו לעבור לניו יורק, הם החליטו להישאר בעיר לאבק שבטקסס ולהמשיך לעבוד עבור פטי. הפיצול של הולי עם פטי גרם לבעיות משפטיות והקפיא את כספו של הזמר שהבין את המצב העגום ונאלץ לצאת לסיבובי הופעות כדי לשלם את החשבונות.



בינואר 1959 יצא הולי לסיבוב נוסף, עם להקת ליווי חדשה לצידו ולמרות שנתן את אישורו לשני חבריו לשעבר להשתמש במותג הקריקטס, הוא קרא ללהקה החדשה שלו באותו שם. היו אלו הגיטריסט טומי אלסופ, המתופף קארל באנץ' וכבסיסט גייס הולי את וויילון ג'נינגס, שבכלל היה גיטריסט וסיפר: "באדי ואני היינו חברים, כשיום אחד הוא פנה אליי וביקש שאצטרף לסיבוב שלו. הוא קנה גיטרה בס ואמר שיש לי שבועיים ללמוד לנגן בה". לתוך האוטובוס הרעוע הצטופפו עם באדי הולי ולהקתו גם הזמר ריצ'י ואלנס (ריצ'רד ולנזואלה), הזמר ביג בופר (ג'יילס פרי ריצ'רדסון) ואחרים. הולי היה הכוכב הגדול של הסיבוב והיה אמור לקבל כ-3,500 דולר בשבוע, כולל שכר לחבריו ללהקה. ואלנס וביג בופר היו אמורים לקבל כ-750 דולר לשבוע, כל אחד.


גלגלי האוטובוס יצאו לדרך ואיתם תקווה גדולה לעוד סיבוב שיגיע לסיום מוצלח.


(בתמונה: באדי הולי ליד האוטובוס)


מדי יום דאג הולי להתקשר לניו יורק לאשתו מריה אלנה, כדי לשאול לשלומה ולעדכן היכן הוא נמצא וכמה שסיבוב ההופעות גרוע ביותר מבחינת תנאים.


מזג האוויר היה חורפי ביותר ואמנים רבים, שהצטרפו לסיבוב בשביל הכסף והחשיפה, הצטופפו באוטובוס ולא זכרו קור שכזה בחייהם עד אז. לוח ההופעות לא תוכנן כהלכה והאמנים נאלצו לגמוע בסבל דרכים מקפיאות, מסוכנות וארוכות מדי, בין מופע למופע. לא פעם נסעו האוטובוסים המיושנים והלא מתוחזקים בתוך סופות שלגים ורק הצלילים המלהיבים שהפיקו בהופעותיהם המשותפות חיממו את האווירה לזמן מה.



כשהופיעו בדולות', ב-31 בינואר, עמד בקהל מעריץ של הולי ושמו רוברט צימרמן, שלימים יקרא לעצמו בוב דילן. הייתה זו הופעה מכוננת עבורו, כפי שאמר בנאומו, בשנת 2017 כשקיבל את פרס נובל: "הוא הביט היישר בתוך עיניי ושידר לי משהו. לא הבנתי מה זה וזה גרם לי צמרמורת".



לא פעם שבקו מנועי האוטובוסים באמצע הנסיעה ולא פעם חשבו האמנים כמה היה זה רעיון רע להסכים להצעה להצטרף למסע זה. האמנים ירדו מהבמה עם בגדיהם המיוזעים וקרסו על אחד המושבים הקשים מעץ, כדי לנסות להירדם ולשכוח מתנאי הדרך ולשכוח מלעשות כביסה. ג'נינגס: "למדתי שיעור חשוב מאד על השואו ביזנס מאותו סיבוב".


ביום הראשון של פברואר היה האוטובוס בדרגו לגרין ביי. טומי אלסופ: "אין לי מושג מאיפה הביאו לנו את הגרוטאות המקרטעות שהחימום לא עבד בהן. בדרכנו לגרין ביי דמם לפתע האוטובוס. בחוץ השתוללה סופת שלגים וזה היום בו חטף המתופף שלנו כוויית קור ברגלו, ששינתה את צבעה לחום מטריד, ונאלץ להתאשפז. נאלצנו לשרוף כל מיני ניירות, במעבר בין המושבים, כדי ליצור קצת אש ולנסות להתחמם איתה".



למחרת הגיע האוטובוס לחניה מול אולם הריקודים "סרף" שבאייווה. התקרה שבו כוסתה בציורי כוכבים ואת הקירות עיטרו סמלים של גלישה. המופע נקבע ברגע האחרון וזה היה נדיר שאמנים ידועים הגיעו בחורף להופיע שם. מנהל האולם, קארול אנדרסון: "הם הגיעו באיחור ניכר ולא הייתה להם ההזדמנות לנוח בבית מלון ולהחליף את בגדיהם. באדי היה תשוש, כעס על התנאים והחליט לשכור מטוס להופעה הבאה במינסוטה. האמנים, שהגיעו אליי להופיע, לא נהנו מזה ימים ממנוחה הגונה וחימום טוב". בהוראתו של הולי, שכר אנדרסון מטוס.



השדרן המקומי, בוב הייל, היה בהופעה עם אשתו. "בזמן שישבנו שם, ניגש אלינו ביג בופר וביקש לשים את ידו על בטנה ההריונית של אשתי. הסכמתי והוא אמר שהוא ממש מתגעגע לעשות זאת לבטן של אשתו. מה שקרה באותו רגע ומה שקרה אחר כך טילטל אותנו מאד".

כ-1,200 בני נוער הגיעו באותו ערב לאולם. האמנים היו לבביים וחתמו לכל דורש, על גבי שולחן שהוצב לצד הבמה. את הערב פתח האמן המקומי והאהוב, פרנקי סארדו, ששימח, הרקיד והיה אנרגטי מאד. אחריו עלה ביג בופר, עם החליפה הקבועה מעור זברה, מעיל פרווה וכובע גדול. הוא עדיין סבל משפעת והזיע לרוב בגלל החום שעלה, אך עדיין הצליח לספק את הסחורה לקהל המשולהב עם להיטו CHANTILLY LACE. וכן, הוא גם עשה את הקטע הקומי הקבוע שלו עם שפופרת הטלפון בידו והצחיק את כולם.



ריצ'י ואלנס עלה לבמה ולא נרשמה אכזבה ולו לרגע. הוא שר את "לה במבה", עם המילים הזרות שרוב הקהל לא הבין אך נהנה לרקוד איתן. הוא ריגש גם כששר את להיטו "דונה", שנכתב על אהובתו, דונה פוקס. הבחורות בקהל השתגעו ממנו. הוא היה צעיר וסקסי בעיניהן החולמות, עם החולצה הירוקה-כחולה שלבש.



בגלל שהמתופף הקבוע שלו סבל מכוויות קור בידיו, התיישב מתופף מחליף וממושקף שהלם בתופים לפי הקצב. כן, היה זה באדי הולי, שתופף גם במופע הבא של הערב, עם דיון והבלמונטס. בוב הייל: "דאגנו שהקהל לא יבחין שבאדי הוא המתופף. הורדנו מהתופים את הזרקור ושמנו כובע לראשו שהסתיר את פניו. בסוף ההופעה פניתי לדיון וביקשתי ממנו שיציג את הלהקה. אז הוא הציג כל אחד מהם ובסוף ניגש למתופף וחשף את זהותו. באדי קפץ משם, נטל לידו גיטרה והתחיל לנגן ולשיר בזמן שחברי להקתו התמקמו על הבמה והצטרפו אליו, לקול שאגות הקהל".



קארול אנדרסון הצליח להשיג מטוס וניגש לבאדי כדי לבשר לו שהתענוג יעלה 106 דולר ושיש מקום בטיסה לשלושה בלבד. בשעת חצות תם האירוע והולי התקשר למריה, אך לא סיפר לה על כוונתו לטוס משם הלאה. כששמעו שאר האמנים על המטוס, הם החלו לריב על השמת עכוזם באחד הכסאות בו.


ריצ'י ואלנס לא אהב לטוס אך נתקף געגועים לביתו, מאס בנסיעה באוטובוס והתחנן להצטרף לטיסה. באדי הולי, שהיה טייס חובב, השתוקק כבר לעלות למטוס עם הקריקטס שלו, אבל ואלנס לא הפסיק להתחנן ומטבע נזרק לאוויר וקבע שהוא ניצח ולכן הגיטריסט, טומי אלסופ, נאלץ להמשיך עם השאר באוטובוס. השמיים של ה-3 בפברואר 1959 היו נקיים מעננים, הכוכבים נצצו והצינה הייתה חודרת עצמות. המקומיים ידעו שסופה גדולה מתקרבת, אך באדי הולי היה נחוש להמשיך בתוכניתו.




וויילון ג'נינגס היה אמור לעלות גם הוא למטוס, אך ביג בופר, שחש ברע בגלל השפעת שתקפה אותו, ביקש לטוס במקום לנסוע מרחק רב באוטובוס הקפוא, כשגופו גדל המימדים מצטופף בקושי במושב העץ הקשיח. ג'נינגס פינה לו את מקומו במטוס. לאות תודה ניגש הולי לבסיסט שלו ואמר בצחוק "אני מקווה שהאוטובוס שלכם יקפא". ג'נינגס התלוצץ בחזרה - "ואני מקווה שהמטוס שלך יתרסק...".


(בתמונה: באדי הולי עם וויילון ג'נינגס)


שלושת הנבחרים עלו לרכב של קארול אנדרסון, שאחז בהגה לצד אשתו ובנו בן השמונה. גלגלי הרכב נעו במסלול לכיוון שדה התעופה של מייסון סיטי, כשבינתיים נאספו עננים כבדים בשמיים ושלג החל לרדת. בתוך הרכב נהנתה משפחת אנדרסון משיחה ערנית ושמחה עם שלושת הנוסעים שישבו מאחור. ארבעים דקות אחרי חצות הגיע הרכב לשדה התעופה.


הולי, ואלנס וביג בופר דאגו לשלם את דמי הטיסה לפני עלייתם למטוס, כשאנדרסון לוחץ את ידם לתודה ולשלום. ואלנס וביג בופר נכנסו ראשונים והתיישבו במושבים האחוריים כשהם מחייכים על גורלם הטוב. באדי הולי נכנס אחריהם והתיישב ליד הטייס. אנדרסון: "איחלתי לו את הטוב ביותר והוא חייך והודה לי. זה היה הדבר האחרון שאמרנו זה לזה". למטוס הועמסו גם שקיות רבות של בגדי הופעה, שהשלושה הבטיחו לכבס עבור חבריהם, שנותרו מאחור.



הגיטרה של ביג בופר נתחבה ליד מושב הטייס, רוג'ר פיטרסון בן ה-21. דלת המטוס נסגרה, המנוע הופעל, המדחפים הסתובבו במהירות והגלגלים פנו לכיוון מסלול ההמראה לפארגו.

פיטרסון היה נטול הכשרה לטיסה בתנאי ערפל. כמו כן, המטוס היה מצויד במכשיר ניווט שהציג את כיוון תנועת המטוס במהופך למכשור מודרני יותר שיצא אז. לא ברור אם פיטרסון היה מיומן להטיס לפי המכשור הישן.


קארול אנדרסון צפה במטוס. "הם הגיעו עד לקצה מסלול ההמראה והחלו להמריא. נכנסתי לאוטו כשלפתע החלטתי להביט שוב לכיוון ההמראה. לפתע אורות המטוס נעלמו. חשבתי שזה בסדר ושזו אשליה אופטית".



המטוס לא הגיע ליעדו וכל נסיון ליצור קשר עם המטוס נתקל בדממה רועמת ומטרידה מאד. ג'רי דויאר, הבעלים של החברה שהשכירה את המטוס, נכנס מיד לפעולה ונכנס למטוס כדי להמריא ולבדוק את השטח מלמעלה. בשעה 9:35 בבוקר הוא ראה על הקרקע המושלגת שברים ברורים של מטוס. הוא חזר מיד לשדה התעופה, נכנס למכוניתו ודהר לכיוון מקום ההתרסקות.




אנדרסון הובהל על ידי המשטרה לסור מיד לשטח ולזהות את גופות האנשים, שלפני זמן קצר עוד דיברו וצחקו איתו. הוא מיהר להגיע וראה כיצד אחת מכנפי המטוס קרעה את האדמה הקפואה. "בתחילה ראיתי את גופותיהם של באדי וריצ'י. לאחר זמן קצר גילינו את ביג בופר כשגופתו מוטלת מעבר לגדר. חיפשנו אחר הטייס וכשטיפסתי על שברי המטוס, גיליתי אותו בפנים. נאלצנו לקרוע את גוף המטוס כדי להוציאו משם". הולי היה בן 22 במותו. ואלנס בן 17 וביג בופר בן 28.



הידיעה על ההתרסקות פשטה במהרה לתקשורת, עוד לפני שהרשויות הספיקו להודיע לקרובי משפחות הנספים באופן אישי. מריה אלנה שכבה במיטתה בשעת בוקר כשבחילת הריון תקפה אותה. אז קיבלה טלפון מחברו של הולי, לו ג'ורדנו, שמסר כי הוא בדרכו אליה ואסר עליה לפתוח את הטלוויזיה עד שיגיע. דבריו גרמו לאפקט ההפוך, כשהיא מיהרה להדליק את המכשיר ומבזק החדשות החשיך את חייה. למחרת היא הפילה את תינוקם ולא הייתה מסוגלת להגיע לטקס ההלוויה, אותו הנחה האב בן די ג'ונסון, שחיתן את השניים רק כחצי שנה לפני כן. הטרגדיה של אובדן העובר הובילה את רשויות החוק האמריקני לאסור, לפי חוק, נקיבת שמות בעת דיווח על תקרית קטלנית, עד שהמשפחות מקבלות דיווח על כך באופן פרטי. חוק זה נשמר עד היום.



אחיו של הולי, טראביס: "לא ידעתי שהוא הלך להופיע במסיבת ריקודים חורפית. בפעם הראשונה שזה נודע לי היה כשיצאתי מעבודתי לאכול ארוחת צהריים בבית ואז אשתי בישרה לי שעליי להוריד את בגדי העבודה, ללבוש בגדים נקיים וללכת מיד לבית של אמא שלנו. שאלתי אותה מדוע והיא פלטה ששמעה בחדשות שבאדי היה במטוס שהתרסק ושכולם מתים. כשהגעתי לאמי כבר מצאתי אותה מתייפחת ושואלת אותי אם הדיווח בתקשורת נכון. השבתי שכנראה כן. כך קיבלנו את הבשורה. זה היה בתקשורת עוד לפני שבישרו לנו על כך באופן אישי".


גם אשתו ההריונית של ביג בופר קיבלה את הבשורה מהתקשורת. בינתיים שהתה אמו של ואלנס בלוס אנג'לס וכיבסה בגדים במרפסת האחורית שבביתה כשהחדשות היכו בה והיא נפלה בכאב על הרצפה. אחותו של ואלנס, קוני: "בא אליי חבר לכיתה ואמר לי: 'את האחות של ריצ'י, נכון? האם הוא באמת מת?'. השבתי לו שאין מצב ושהוא רק מקנא. אבל הוא השיב ששמע על כך בחדשות וכשהגעתי הביתה, הבנתי לחרדתי שהוא צודק".



למחרת הטרגדיה החליטו שאר האמנים ההמומים, שנסעו באוטובוס וניצלו, להמשיך את סיבוב ההופעות כמתוכנן. החדשים שהוצבו מיד במקום שלושת הנספים היו הזמרים פאביאן, פרנקי אבאלון וג'ימי קלאנטון.


ב-20 בספטמבר 1959 נמסר בניו יורק טיימס שמעריץ בן 15 של באדי הולי, סטיבן פייק, לא יכל לשאת את מות אלילו וחישמל את עצמו למוות על ידי חיבור אוזניות רדיו לשקע חשמל.

הקללה המשיכה לרבוץ על מי ששר בלהקת הקריקטס אחרי מותו של הולי. רוני סמית' צורף ללהקה להמשך סיבוב ההופעות החורפי, אבל בשנת 1962 הוא אושפז בבית חולים לאחר שימוש מוגזם בסמים ותלה את עצמו באחת המקלחות שם, ב-25 באוקטובר 1962. הזמר שצורף אחריו ללהקה, דייויד בוקס, מצא את מותו, יחד עם שלושה אנשים, בהתרסקות מטוס ביוסטון טקסס, בשנת 1964.



בשנת 1971 יצא לאור שיר חדש של הזמר דון מקלין, "אמריקן פאי". בפתיחתו הוא שר: "אבל חודש פברואר גרם לי לרעוד / עם כל עיתון שמסרתי / חדשות רעות במפתן הדלת / כשקראתי על כלתו האלמנה / משהו נגע בי עמוק בפנים". השיר הפך ללהיט ענק ורבים חשבו מאז, בטעות, ש"היום בו המוזיקה מתה" הייתה כותרת העיתונים שהתנוססה בזמן אמת וסיפרה על הטרגדיה.



25 views0 comments
</