top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

האם פופ זו מוסיקה של אמנות או סתם בידור

עודכן: 18 במאי


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


לפני הופעת הביטלס ובוב דילן בשטח, זה לא היה עולה בדעתו של כל אחד לקרוא לפופ מוזיקה 'אמנות'. עד אז זו הייתה מוסיקה של כיף אקסטטי, בידור רווחי או איום רציני על סטנדרטים מוסריים, בין אם הייתם מעריצים, אמרגנים או שמרנים בקהילה. מאז שנעשו החריצים הראשונים במושבי קולנוע בסרטיו ביל היילי, כי הצעירים עמדו עליהם בהתלהבות רבה, פופ משך את תשומת לבם של כמה אינטלקטואלים, אם כי היו בעיקר

סוציולוגים משועממים שעמדו בחוץ והסתכלו פנימה. והתעניינותם הופנתה אל ההרגלים והמלכודות של חיי נוער. אבל זה השתנה באמצע שנות ה-60. ברגע שהביטלס ניצבו במרכז במת הפופ, יותר ויותר מהמטרופולין

של מעמד הביניים החל לשים לב ולנסות לשלב את החיוניות של מוסיקת הביט(לס) לתוך השקפת העולם שלהם.


הביטלס התקבלו כמהוללים ביותר כשמבין המבקרים הבולטים היה וויליאם מאן, מבקר מוערך של דברים קלאסיים עבור העיתון הבריטי, THE TIMES. פתאום, בבוקר אחד, מצאו הקוראים בטור הקבוע שלו משהו שונה. הוא לא כתב על בטהובן או על הקולגות הקלאסיות שלו, אלא על הביטלס - וזה נכתב בדיוק באותה צורה כדבריו הרגילים של מאן, דבר שעזר למנף את הביטלס כמוסיקאים רציניים. זה היה בדצמבר 1963 וזה גרר עמו מבקרים נוספים שלפתע נפלו שדודים לרגלי הביטלס. המבקר בעיתון "סאנדיי טיימס" כתב שלנון ומקרטני היו המלחינים הגדולים ביותר מאז בטהובן, בזמן שבעיתון OBSERVER, טוני פאלמר השווה בין הביטלס לשוברט. הם יצאו שם לטובה. כאשר ג'ון לנון הוציא את ספרו הראשון, IN HIS OWN WRITE, המוסף הספרותי של הטיימס המליץ על זה כ"שווה את תשומת הלב של כל מי שחושש לנפילתה של השפה האנגלית". כל המבקרים הללו ניסו לטעון שהביטלס הם חלק מהמורשת האמנותית. אבל בלהוכיח כמה קרובים היו הארבעה מליברפול למאהלר או שוברט, הם פספסו את הנקודה שהביטלס היו באמת הרבה יותר קרובים לאחים אוורלי.



לפתע החלו לראות את מוסיקת הפופ כמשהו גבוה. אנקדוטה אחת מספרת על בוב דילן שהיה באירוע שבו

זמר אחר העיר בפניו כי מילות השיר שלו הזכירו לו שורות של משוררים צרפתיים. דילן הביט בו במבט ריק.

ההשפעה של דילן על סצנת הפופ הייתה כמובן מאסיבית. מורין קליב, מעיתון "איבנינג סטנדרד" הלונדוני, כתבה בביקורת שלה משנת 1966 כי "זמרי פופ אמרו בראיונות שהם קוראים את עבודותיהם של האקסלי, סארטר וד"ר טימות'י לירי. אחד אפילו טען בפניי שהוא קורא את יוליסס". לפתע נתפסו זמרי פופ כאנשים שמושפעים מאמנות ויוצרים לפיה.


ההישג של דילן בהרחבת אוצר המילים של הפופ משך מספר של פליטים מצורות אמנות אחרות למוסיקה. הוא הראה איך אפשר למזג פופ עם מילים פואטיות מורכבות והביא אחרים לעקוב אחריו. לפתע גם ג'ון לנון לא רצה יותר לכתוב שירים קלילים על יחסים שבינו לבינה, ועם כמה שיותר מילות אהבה.



לזירה נכנסו גם אנשים כמו המשורר והסופר הקנדי, לאונרד כהן, שאחרי כתיבת שירה וסיפורים הוא הפך להצלחה עצומה כששר והקליט שירים כמו SUZANNE. למוסיקה. עם כל שנה שעוברת בסיקסטיז, ועם עזרה גדולה של חומרים משני תודעה לצד סקרנות ספרותית ופילוסופית גוברת, החלו לצוץ עוד ועוד אמנים ולהקות שביקשו להביא מילים לשירים שיגרמו לאנשים לחשוב. לפתע היה אפשר לשמוע גם מלהקה כבדה כמו CREAM את המילים של המשורר, פיט בראון. כל זה הוביל להפיכת עולם המוסיקה למשהו מורכב אף יותר. הרי מילים מורכבות דורשות גם מוסיקה שתחזיק אותן ביציבות. כך החלו לצוץ קונספטים רבים שדילגו בענק על משוכת שיר הפופ בן שלוש הדקות. לצד המוסיקה והמילים נכנסה לעסקי המוסיקה סיבה נוספת לקרוא לזה "מוסיקה אמנותית". אני מדבר על העטיפה, כמובן, שגרמה לאנשים רבים לתפוס את המוסיקה בצורה מסוימת לאחר שהתבוננו בה עמוקות.


נציגים רבים, של מה שזכה לכינוי "רוק מתקדם", הכריזו על מטרותיהם המוסיקליות כגבוהות יותר מאלה של מוסיקת מצעד להיטים, וראו את עצמם כאמנים יותר מאשר רק כבדרנים. למעשה, במקרים רבים המשיכו בכבוד אנשי הרוק המתקדם מסורת של מוסיקת פופ. הם כולם יצרו את הפופ החדש שלהם על ידי העתקות ללא בושה ממוסיקה וצורות אחרות מחוץ לשדה הפופ. אחרת, איך היה מנגן קית' אמרסון לולא היה חוקר את המוסיקה הקלאסית ואת הג'אז ולוקח מהם?



מאחורי מספר ניסיונות לשלב להקת רוק עם תזמורת סימפונית (כפי שעשו, למשל, הנייס, דיפ פרפל ופרנק זאפה) היה רצון להביא אל הבמה זווית עשירה יותר, שנותנת כבוד גדול לעבר (המוסיקה הקלאסית) עם הבאתו אל ההווה. הטעות של אנשי מוסיקה מתקדמת היה להניח כי הם מפנים את גבם בגאווה לשוק התקליטונים המסחרי ושורקים בוז לתוכניות להיטים בריטיות כמו טופ אוף דה פופס. כך, הם ביקשו להודיע לקהל מעריציהם, שהם אינם "מסחריים". אבל מוסיקאים הם מקצוענים, ובעודם עובדים בתוך תעשייה נראית הגישה הזו לא מציאותית. כי, בסופו של דבר, אמנות ומסחר בפופ הם כמו השיר שפרנק סינטרה שר על אהבה ונישואים, שהם כמו סוס ועגלה ושאי אפשר לקבל את האחד ללא השני. אחרת, איך להקת ג'ת'רו טול הייתה מגדילה את הקהל שלה ללא הצלחת השיר LIVING IN THE PAST? או איך אמרסון, לייק ופאלמר היו משלמים את הוצאות הקלטותיהם ללא הצלחת השיר LUCKY MAN?


למעשה, הרבה ממוסיקת הפופ הטובה ביותר נוצרה במתח בין הצורך לביטוי עצמי של המוסיקאים והקהל מצד אחד, והאינטרסים העסקיים של המוציאים לאור וחברות התקליטים מצד שני. המחלוקות על המילה "אמנות" בעולם המוסיקה נושאות כל כך הרבה קונוטציות שזה הופך כמעט מעורפל לחלוטין. זה כנראה שימושי יותר להפוך את השאלה ולשאול, אם מוסיקת פופ היא לא סוג של אמנות, אז מה זה? הרוב כנראה יפטירו, מבלי לחשוב לעומק, שזה פשוט בידור. אך להגיד את זה, זה כמו להציע שמוסיקת פופ לא יכולה להיות עם השפעה מתמשכת על חיינו ושזה רק מחזמר שווה ערך לכוסות פלסטיק חד פעמיות. זה נכון לא רק למוסיקה, אלא גם לספרים ולסרטים. אז מה דעתי לגבי מוסיקה? ובכן, בעיניי כל מוסיקה היא אמנות - ב-א' הידיעה!


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 




Comentarios


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page