חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
מאז שזרם הפופ הסתבך עם זרם הרוק'נ'רול, זה הפך למשהו גדול יותר או חתרני במידה פחותה. הרי הרוק'נ'רול צמח מהבלוז, והבלוז הייתה המוסיקה של מיעוט מדוכא מנוצל וסופג התעללויות והשפלות על ידי החברה שבה הם נאלצו לחיות. המוסיקה של האיש השחור האמריקאי, אם לא בדיוק 'מוסיקת מחאה', ביטאה ערכים שהיו די מנוגדים לאלו של החברה הלבנה הדומיננטית. הם היו מתירנים מינית, הם הפכו גברים רעים לגיבורים והתמרמרו על העבודה. אבל אף יותר חשובים מהרגשות שלהם במילים - היה להם צליל חדש.
היכן שהתבססה המוסיקה באירופה נקבעו הערכים של הרמוניה וטוהר של הצליל - לאחר שקיבל מונופול של מאות שנים על ידי הכנסייה. המוסיקה השחורה התבססה על הצלילים הארציים הגולמיים ומקצבים של מערב אפריקה, משם מקורם של עבדים. הצליל החדש הזה היה כשלעצמו עלבון לחיים שמכבדים את עצמם. אדם לבן 'מתורבת', כמו כל מי שאי פעם התבקש 'לכבות את מוסיקת הג'ונגל הזו' ידע זאת היטב.
האיש שגרם למוסיקה השחורה לחצות את הקווים היה אלביס פרסלי. כולם יודעים את הסיפור של הבחור הצעיר שעבד למחייתו כנהג משאית והלך להכין תקליטון באולפן כמתנת יום הולדת לאמא שלו. או התמונות של אלביס מנענע את האגן, כפי שקראו לו ELVIS PELVIS. אבל אלביס ידע בדיוק כיצד להעביר את המסר השחור אל האדם הלבן. הוא היה השליח. זה היה חומר הנפץ של הסגנון החדש. אלביס היה הראשון, וכמלך
הוא שלט בממלכה במשך כשנתיים. זה היה בשנים 1958-1956. הוא היה הכי גבוה שאפשר לקבל אז.
הוא היה הקריאה המקסימלית בברומטר של שינוי חברתי. בעקבותיו באו כוכבי רוק אחרים, לבנים ושחורים כאחד. אמנים שחורים קיבלו לפתע לגיטימציה לקבל גם אוזניים לבנות. אמנים כמו צ'אק ברי, ריצ'רד הקטן ופאטס דומינו. זה היה אלביס שהקנה להם את הוויזה הזו. כוכבים לבנים כללו שמות כג'ון ג'רי לי לואיס, קרל פרקינס, ג'ין וינסנט, באדי הולי. זה היה פראי למשך חמש שנים. אבל עד 1960, כשהמלך חזר משנתיים של שירות צבאי, הרוק'נ'רול עמד דומם. הסגנון נעלם ואת הטריטוריה שלו כבשו הבלדות המתקתקות.
אולם לא הכל אבוד. בעוד אלביס פרש לאחוזה המרהיבה שלו, רוקרים אחרים החזיקו את הלהבה. אחד מהם, צ'אק ברי, היה אמור להיות השפעה מכוננת על הדורות הבאים. רַק להיות שחור ומצליח היה מספיק כדי לשים אותו ברשימת הציבורית הלבנה כאויב מס' 1. החל מלהיטו הראשון, MAYBELLENE משנת 1955, כתב ברי אוסף של שירים שהפכו לחלקים חיוניים בקטלוג הרוק. כבני נוער, קית' ריצ'רדס ומיק ג'אגר התחברו לראשונה בגלל אהבתם למוסיקה של ברי, ובמהלך חמשת העשורים האחרונים כוסו השירים שלו על ידי מגוון מדהים של אמנים. אחד משיריו הידועים היה JOHNNY B GOODE שיצא בשנת 1958. שיר זה מבוסס על חייו של ברי. זה מספר את סיפורו של ילד עם התחלות צנועות ועם כישרון לנגינה בגיטרה. בכל אופן, כמה פרטים שונו: ברי היה מסנט לואיס ולא מלואיזיאנה, והוא ידע לקרוא ולכתוב טוב מאוד. סיים את לימודיו בבית ספר ליופי עם תואר בעיצוב שיער. במקור כתב ברי בשיר את השורה "הילד הקטן והשחור ידע היטב לנגן" ל"ילד הקאנטרי הזה ידע היטב לנגן". זאת כי לא רצה להרחיק את מעריציו הלבנים. הוא ידע היטב מה הוא עושה.
בעוד דור ההערצה אז של אלביס נכנס לפרישה - נישואים, ילדים, משכנתאות וכדומה - צ'אק ברי עדיין הצביע על דרך קדימה. אפילו כשהוא צעד בתוך העולם הפלסטי אז של הפופ, היה משהו חריף בשירים שלו. מספיק להקשיב ל-SWEET LITTLE SIXTEEN ולהבין. דבר משמעותי נוסף - צ'אק ברי, בניגוד לאלביס, גם כתב חומר משלו וליווה את עצמו בגיטרה מחשמלת, אחד הראשונים לעשות כך. זה לא היה דבר חדש בסצנה השחורה, יש להודות, אבל מהפכני בשטח הלבן, ועוד אינדיקציה לדרך בה הדברים היו אמורים ללכת.
צ'אק ברי אולי היה המלך חדש. אבל בדיוק כשהדברים הלכו לטובתו, בא הנאחס (והטיפשות מצדו של ברי) והוא נעצר והורחק באמתלה המפוקפקת למדי של "חציית גבול מדינה עם קטינה". עד שהוא חזר לפעול בשטח, בשנת 1963, סצנת הרוק ספגה מספר מכות קשות בצורת כמה חיקויים אלביסיים, והצלפות מתקתקות של אהבה בגיל ההתבגרות.
אז נראה שהרוק'נ'רול, שבא כמחאה כלפי הדור הבוגר, דעך. זרם מחאה חדש צץ אז. הדציבלים שלו היו נמוכים יותר אך המילים לא פחות נוקבות. זה היה בניו יורק, במיוחד סביב בתי הקפה של גריניץ' וילאג', כשצעירים רבים רציניים ולבנים ממעמד הביניים באו לשמוע אמנים חדשים בשטח שניגנו מוסיקה עממית עם טעם מחאה חזק. עצם המחאה לא היה דבר חדש בניו יורק, כי משוררי הביט כבר פעלו בגזרה. אבל היו משהו מרענן עם הגעתה של ג'ואן באאז, המלכה של הזרם, כשהיא מוקפת במגוון אנשי חצר כמו פיטר, פול ומרי כמו גם טום פקסטון, פיל אוקס, ג'ודי קולינס ואחרים. היה רק דבר אחד שחסר בממלכה - מלך. במהרה הגיע מלך חדש ושמו היה בוב דילן. הוא היה אנטי מלחמה, אנטי גזענות, אנטי ממסד, הומניטרי. פחות או יותר כמו באאז. הם התאימו ככפפה ליד.
כושר השכנוע של השירים שלו - והעובדה שהם היו המקוריים שלו - הרימו אותו מעל השאר. דילן היה מספיק ממולח לדעת את מה שצריך, גם עבורו וגם עבור מאזיניו. בינתיים, דבר חדש נוסף היה התרחש, שנועד להחיות את הרוק עבור שנות ה-60. בזמן שדילן ניסה למזוג יין חדש לבקבוקים ישנים של סצנת פולק אמריקאית, הצעירים בבריטניה שתו בשקיקה מבקבוקים חדשים עם מותגים כגון הביטלס, הרולינג סטונס, האנימלס, מנפרד מאן, יארדבירדס, הקינקס והמי פשטו כמו אש בשדה קוצים בכל רחבי בריטניה. בדרכים השונות שלהן הן ניסו להשיג חזרה לשורשים השחורים של הרוק - עם בלוז, רית'ם אנד בלוז ומוסיקת נשמה. ואפילו פה ושם גם ג'אז. אותם מוסיקאים לבנים התגאו לספר שהם מושפעים מהמוסיקה השחורה.
עם זאת, זה היה בלתי נמנע שהסצנה החדשה הזו צריכה למצוא את המקום שלה באמריקה שהייתה אז מוכת טרגדיות; ההתנקשות של ג'ון קנדי בשנת 1963: ההסלמה של מלחמת וייטנאם וגיוס גברים צעירים ללכת ולהילחם מבלי שהם ידעו בכלל לשם מה הם נלחמים. העיקר היה להרוג ולשרוד. אלו שחזרו מהתופת - לא חזרו אותם האנשים. גם גבר המתח בין סטודנטים ומשטרה בעניין גיוס חובה, סמים, שער ארוך וסגנונות חיים. הגטו השחור התלקח, אמריקה בעבעה וגעשה ודילן הפך להיות לוהט ורותח. ובשביל להדגיש את הכעס שלו, הוא בחר לבעוט בצליל האקוסטי ולהביא צליל חשמלי שהכעיס לגמרי את מעריצי הצליל הפולקי הטהור. עם זאת, משהו ביצירתו הציג גם צד אחר שבו הוא הודה שאולי הדברים לא היו כל כך פשוטים אחרי הכל.
עד אלבומיו השישי והשביעי, שמלאים ייאוש מלנכולי ואפילו סיוט, אנשים רבים החלו לחשוד בדילן כאמן שהשתגע. הוא הראה סימנים של דיכאון על גבול פרנויה ובוז עצמי. נמאס לו להיות הקול של דור שלם. הוא לא רצה להיות השופר שכולם ציפו למוצא פיו וללכת אחריו כחלילן מהמלין. הוא הפסיק לזרוק אבנים ולפתע נעלם מהשטח עם ידיעה שהוא נפצע בתאונת אופנוע. היעלמותו הפכה מסתורית כשמסביב כבר התפתח זרם הפולק-רוק. בקיץ 1967 התקיים מפץ של אינספור להקות מאשימות עם מחאה כבדה יותר ויותר, ועם הגברת הדציבלים הרוקיים.
במשך כמה חודשים סוערים - זה היה פחות אינטנסיבי. צעירים אמריקאים תקעו פרחים בקנים של הרובים של המשמר הלאומי ולרגע היה נדמה שיש הבנה. האופוריה הזו לא נמשכה יותר מדי זמן, אולי בגלל כורח המציאות, אבל זה הופיע שוב, באופן קצת פחות מיסטי, בפסטיבל וודסטוק. אבל האהבה בוודסטוק נרמסה בגסות על ידי השנאה בפסטיבל אלטמונט. תחילת שנות השבעים היו כאוטיות ואלימות. לקיחת אל.אס.די כבר לא הייתה אטרקטיבית כמו הסנפת סמים נבזיים כמו קוקאין והרואין. עדיין, הרצון למחות נשאר אם כי המחאה הפכה לצורה מוכרת. שנות ה-70 היו חייבות להביא בהכרח משהו חדש. הרי אף אחד לא יכול להמשיך להגיד את המשנה שלו שוב ושוב ושוב - נכון ככל שיהיה ובמיוחד בעולם הפופ. הרי כל מי שיש לו אוזניים לשמוע, בוודאי כבר קיבל את המסר עד אז. לאלו שביקשו למחות ברצינות נשאר לחשוב על אותה גברת אך בשינוי אדרת.
בינתיים, המוסיקה הפופולרית ניסתה להמשיך למחות. המטרה תמיד הייתה לזעזע, ומאז שגזענות, אהבת חינם וכו' כבר לא היו מזעזעים כבעבר, היה צורך למצוא נושאים חדשים. זה נכון במיוחד באנגליה. הרי באמריקה היו וודסטוק ואלטמונט והרצח באוהיו בעוד שאנגליה רק קיבלה את הדיווחים משם ולא חוותה עוצמה שכזו. לאמריקה היו המלחמה, המהומות בגטאות השחורים, ההתנקשויות - לאנגליה היו רק סרטי חדשות כדי להבין במה מדובר - וכך זה המשיך. אנגליה חיפשה סיבה להזדעזע עמוקות. זה, כמובן, יקרה בהמשך הדרך. מאז, עולם הרוק'נ'רול מצא ותמיד ימצא על מה למחות. אחרי הכל, יש בסיס חזק מאד לכל זה - קוראים לזה הרוק'נ'רול הישן והטוב. עכשיו תסלחו לי, אני הולך להקשיב לאלביס פרסלי.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
