Search
  • Noam Rapaport

הלהקה שניגנה עם בוץ על מגפיה - תחיית קרידנס קלירווטר

Updated: Mar 16



חברי הלהקה:

ג'ון פוגרטי - שירה, גיטרה מובילה, מפוחית

טום פוגרטי - גיטרת קצב

סטו קוק - בס

דאג קליפורד - תופים



לפני כן נקראה הלהקה, שבאה מסן פרנסיסקו, בשם GOLLIWOGS, עד שהוחלט על שינוי.

ג'ון פוגרטי: "קרידנס היה השם של חבר שלנו. את המילה CLEARWATER לקחתי לאחר שצפיתי בפרסומת לבירה, שבה הראו את המים הצלולים בהם משתמש החברה (אולימפיה) ליצירת הבירה שלה. הרעיון הזה קסם לי, כדי לשקף טוהר. את המילה 'תחייה' הוספתי כי הנה אנחנו באים אחרי תקופה של שיתוק מוזיקלי".


ב-28 במאי בשנת 1968, יצא תקליט הבכורה של תחיית קרידנס קלירווטר.

I Put A Spell On You / The Working Man / Suzie Q. / Ninety-Nine And A Half (Won't Do) / Get Down Woman / Porterville / Gloomy / Walk On The Water


הצלילים הראשונים שמקבלים, עם הנחת המחט, באים עם השיר I PUT A SPELL ON YOU, שהוקלט במקור על ידי ג'יי הוקינס הצרחן.


הוקינס כתב את השיר כבלדה המקוננת על אובדן חברה שרצה לקבל בחזרה אליו. הגרסה המקורית הייתה איטית הרבה יותר מהידועה. הוקינס הקליט באותה תקופה לחברת התקליטים גראנד רקורדס, והתקשה לשכנע אותה לשחרר זאת. שנה לאחר מכן, הוא הקליט את הגרסה שהתפרסמה בזכות חברה אחרת, והפך את השיר לסיפור מפחיד על הטלת קללה על הבחורה.


הוקינס ביצע את השיר בפעם הראשונה בקונצרט חג המולד שהעלה השדרן הידוע אלן פריד, בשנת 1956. הוא קיבל תגובה נלהבת מאד מהשיר, ופריד הזמין אותו לבצע אותו בתוכנית הטלוויזיה שלו. הוקינס פיתח מופע בימתי מוזר סביב זה, כשהוא יוצא מארון מתים בוער ונושא גולגולת על מקל אותו כינה בשם "הנרי".


אצל קרידנס זה רגע שמגדיר קריירה שלמה, עם קולו הסוער של פוגרטי, הגיטרות העסיסיות וחטיבת הקצב האנרגטית במשקל שש שמיניות.



כמו כן יש בתקליט הזה גירסה ארוכה, לשיר SUZIE Q שחותמת את הצד הראשון וגם ניצוץ מהעבר של GOLLIWOGS עם שיר שיצא בעבר כתקליטון עם השיר PORTERVILLE.


בעיתון 'רולינג סטון' פירסמו ב-20.7.1968 את זה: "הנקודה הטובה היחידה בלהקה הזו היא ג'ון פוגרטי, שמנגן בגיטרה ושר. הוא זמר טוב יותר מהממוצע וגם גיטריסט מעניין. אך חוץ מזה אין כאן משהו מעניין. נגינת הבס פה חוזרת על עצמה והמתופף מונוטוני. כמו כן, גיטרת הליווי בקושי נשמעת. כל התקליט הזה חסר דמיון ובעל הפקה עלובה. זהו ביזבוז גדול מכישרונו של ג'ון פוגרטי, שנקבר פה מתחת לחוסר כישרונם של חבריו ללהקה".


בעיתון HIT PARADE פרסמו במאי 1969: "יופי של להקה. יש כאן רק ארבעה חברים אך הם נשמעים גדולים יותר מהרבה להקות שמונות יותר חברים. הלהקה הזו בהחלט נהגה להקשיב לאמנים כמו ווילסון פיקט ולהביא את היופי של יצירתו דרכם. ג'ון פוגרטי הוא בעל קול רועם ונהדר. האלבום הזה הוא כיף אחד גדול".



ב-5 בינואר בשנת 1969, יצא האלבום השני של תחיית קרידנס קלירווטר ושמו BAYOU COUNTRY.

Born On The Bayou / Bootleg / Graveyard Train / Good Golly Miss Molly / Penthouse Pauper / Proud Mary / Keep On Chooglin'


קודם כל, הנה זכות הדיבור לבסיסט הלהקה, סטו קוק: "האלבום הזה משקף לחלוטין את מה שהלהקה הזו הייתה. הקלטנו אותו באופן חי באולפן כי הכרנו את השירים היטב, אחרי שביצענו אותם פעמים רבות במועדון ושמו "דינו וקרלוס". מעולם לא פגשתי שם את קרלוס אבל דינו היה שם כל הזמן. הופענו שם בקביעות פעם בשבוע. זה האלבום האחרון שהכרנו היטב את שיריו לפני שנכנסנו לאולפן להקליטם. אני אוהב את הצליל של האלבום הזה. יש בו את הצליל העשיר ביותר מכל אלבומי קרידנס. אחר כך כבר הקלטנו באולפנים אחרים והצליל האולפני שלנו נפגע בהתאם".


אז מה יש לנו באלבום הזה? ובכן, הוא נפתח עם הפגזה אדירה בדמות השיר BORN ON THE BAYOU, שאפשר לחוש בהקשבה לו את הבוץ שמרוח על מגפי ארבעת החברים שמנגנים אותו פה. כן, עד כדי כך.


סולן הלהקה, ג'ון פוגרטי, שכתב את השיר ושר בו בקולו המחשמל, לא באמת נולד באזור של נחל בוצי אלא בברקלי. את האווירה הבוצית הוא קיבל ממחקריו באנציקלופדיות השונות. פוגרטי: "השיר מדבר על ילדות ברביעי ביולי. הנחתי את הסיפור באזור של ביצה שבה כמובן מעולם לא חייתי. ניסיתי לכתוב כסופר בלי גיטרה ביד, כשאני מדמיין את הכל". המתופף, דאג קליפורד, ציין כי זה השיר האהוב עליו ביותר בלהקה.



השיר השני הוא BOOTLEG, ששמו כשם תעשיית התקליטים הפיראטיים שהחלה אז לצמוח. פוגרטי רצה להמחיש בשיר את הדברים הטובים בחיים שמגיעים דווקא באיכות ירודה. פוגרטי: "איך זה שהדברים שהכי רעים לנו, כמו גלידה, ממתקים ואלכוהול, הם המזיקים לנו ביותר? איך זה שהדברים שאנחנו לא צריכים לקחת הם הדברים שדווקא אנחנו הכי רוצים לקבל?".


צד א' של התקליט מסתיים עם קטע הבלוז GRAVEYARD TRAIN, שכול גם סולו מפוחית מפיו של פוגרטי. שמונה דקות ועוד קצת של יופי מוזיקלי.



צד ב' נפתח בסערה רוקיסטית עם GOOD GOLLY MISS MOLLY, הלהיט הותיק של ריצ'רד הקטן. חברי קרידנס יודעים לנגן את הרוק'נ'רול היטב! ואיך שפוגרטי שר? - זו מתנה מאלוהים.


אחריו אנחנו חוזרים לגרוב איטי ומהודק עם PENTHOUSE PAUPER שנע על תבנית הבלוז אבל עם הפתעות. "אם אהיה מהמר, אתם יודעים שלעולם לא אפסיד / ואם אהיה גיטריסט, אהיה חייב לנגן את הבלוז", שר פוגרטי והוא יודע היטב את מה שיוצא מפיו, כי הגיטרה שלו פורצת מיד לאחר מכן בסולו עם תחושה שרק הוא יודע לתת אותה.



אחרי זה מגיע הלהיט הגדול של האלבום ושמו PROUD MARY. ג'ון פוגרטי: "ברגע הראשון בו התחלנו לבצע חזרות על השיר הזה, חשתי כמו קול פורטר. זה נשמע לי מסוג השירים שמו"לים נהגו למכור כמותם לאמנים שונים. זה לא נשמע לי אז כשיר רוק. דמיינתי אז משרתת שעובדת בבית של עשירים. היא מגיעה לעבודה כל יום באוטובוס, מחזיקה את חיי העשירים ששוהים בבית ואז הולכת לדרכה בערב".


אך השיר לא הושלם עד שנת 1968 כשהוא פתח את תיבת הדואר שלו ומצא שם מכתב שבישר לו כי הוא משוחרר משירות צבאי. פוגרטי ניסה זמן רב לצאת מהצבא והמעטפה שקיבל בדואר גרמה לו לחשוש מהגרוע מכל - צו גיוס. אך כשפתח את אותה מעטפה וראה מה יש בתוכה, חזרה השמש לזרוח מעל לראשו.

פוגרטי: "זה קרה בדיוק כשהתחוללה מלחמת ויאטנם וחשתי שאבן גדולה נגולה מעל ליבי. אני ממש יצאתי לגינת הבית ורקדתי לי ריקוד של שמחה. לאחר מכן נכנסתי הביתה וכל המשך השיר בא לי ברגע של השראה שנבע משמחה". עלילת השיר הפכה מסיפורה של משרתת לסיפורה של אוניה בנהר.



הרעיון של האוניה בנהר הגיע דווקא מבסיסט הלהקה, סטו קוק. היה זה כשהלהקה צפתה בתוכנית טלוויזיה ושמה MAVERICK וקוק הכריז בקול את המשפט HEY RIVERBOAT, BLOW YOUR BELL.


האלבום נחתם עם KEEP ON CHOOGLIN הקצבי שהמפוחית במהלכו סוערת ואחריה מגיע הגיטרה החשמלית האדירה הזו! לשמוע את זה בתקליט אמיתי (ויניל - אתם יודעים..) ובמערכת סאונד טובה, זו חוויה מסמרת שיער.



ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט: "התקליט החדש של קרידנס סובל מתקלה אחת גדולה - חוסר עקביות. השירים הטובים הם טובים מאד; אבל הרעים פשוט לא מצליחים להתרומם. הסאונד של הקבוצה מזכיר מאוד את זה של הסטונס המוקדמים - רוק נוקשה ומבוסס בלוז. ג'ון פוגרטי נושא את לפיד הלהקה עם הגיטרה המובילה שלו, בנוסף לעבודת הווקאלית והמפוחית הטובה שלו. הוא גם כתב את כל השירים המקוריים של קרידנס, ועיבד והפיק את האלבום. הוא כנראה ניקה את האולפן גם כשההקלטה הסתיימה.


למרות הדומיננטיות של ג'ון, ללהקה יש צליל כללי מוצק. סטו קוק בבס, האח טום פוגרטי בגיטרה קצב, ודאג קליפורד בתופים כולם מוזיקאים טובים; הם מניחים גיבוי כבד לפוגרטי, והתוצאה היא צליל מהודק מאוד. הכשל העיקרי של השירים הרעים הוא חוסר מקוריות. GRAVEYARD TRAIN הוא חזרה על GLOOMY באלבום הראשון - שיר שלא היה שווה הרבה מלכתחילה, ו"השיר על הרכבת של בית הקברות שנמשך עד שמונה דקות ושלושים ושתיים שניות, פשוט משעמם. PENTHOUSE PAUPER דומה לשיר THE WORKING MAN, גם מהתקליט הראשון. המוזיקה והמילים טובות, אבל שמענו אותן בעבר. ויש עוד חזרות מטרידות.


בסך הכל, החומר בתקליט לא תמיד חזק, אבל הלהקה מנגנת עם מספיק תאווה כדי להתגבר על הבעיה הזו. עם החומר החזק יותר, היא מצוינת. עם זאת, נראה לי שהלהקה כמעט מיצתה את מלאי הבלוז-רוק שלה. בינתיים הכל טוב. אבל אני חושב (ומקווה) שנראה כיוונים חדשים באלבומים הקרובים שלה".



ב-3 באוגוסט בשנת 1969, יצא תקליטה השלישי של הלהקה ששמו GREEN RIVER.

Green River / Commotion / Tombstone Shadow / Wrote A Song For Everyone / Bad Moon Rising / Lodi / Cross-Tie Walker / Sinister Purpose / The Night Time Is The Right Time


זה האלבום השני שלהקה זו הוציאה באותה שנה, כנראה בשל סעיף בחוזה, דבר שגרתי באותה תקופה, ובו התחייבו לחברת התקליטים על הפקת שני תקליטים בשנה.

מנהיג הלהקה, ג'ון פוגרטי, החל אז להרחיק את עצמו משאר החברים, שחשו כי יש בו שתלטן לא קטן, שלמרבה צערם היה גם הנכס החשוב של הלהקה, מבחינת כתיבת שירים, נגינת גיטרה בולטת וקול רועם ומיוחד.


ג'ון פוגרטי ניצל את המצב ואסר לחלוטין על השאר להיות נוכחים באולפן בזמן שערך את המיקסים לאלבום. הם הורשו להיכנס לכמה דקות רק כשהיה צורך להוסיף קולות רקע פה ושם. אחרי כן הם הועפו שוב מהאולפן ונותרו בצד.


פוגרטי ראה בנוכחותם באולפן גורם מפריע. באלבומים הקודמים הם נהגו להתלונן בפניו, שכלי הנגינה שלהם לא חזקים מספיק במיקס. מבחינתו היה זה אלמנט לא רצוי שהסיח את דעתו. לכן החליט, שמעתה ואילך הוא לא רק כותב השירים אלא גם המעבד והמפיק היחיד בלהקה.



כך, שלושת החברים (סטו קוק בבס, דאג קליפורד בתופים וטום פוגרטי בגיטרה) הקליטו את תפקידיהם, במשך יומיים, באולפן ואז נאלצו לחכות בצד עד שהאלבום ייצא לחנויות, כדי לדעת כיצד המוזיקה שהקליטו נשמעת. לטום פוגרטי היה קשה ביותר לתפקד במצב הזה. כשהחל כל סיפור הלהקה, הוא היה המנהיג המוביל בה ומקבל ההחלטות. עתה התהפכו היוצרות ואחיו הצעיר הפך לכוכב האמיתי בלהקה, עם שלושה נגנים ניצבים לצידו.


ג'ון פוגרטי: "טום לא הבין את התפקיד של מפיק מוזיקלי. המצב הפך לבלתי נסבל. בהתחלה הם נכחו בזמן שעשיתי מיקסים ותמיד שמעתי את השלושה מתלוננים כל הזמן על הווליום ועל זה שהמיקס לא יעבוד. בסוף הם תמיד נדהמו מהמיקסים שלי, אז החלטתי שהם לא יהיו יותר נוכחים בזמן שאני עושה מיקס. מאז לא הרשיתי להם להיכנס, כי הם ממש הפריעו".



שני סינגלים יצאו מהאלבום הזה: BAD MOON RISING ושיר הנושא של התקליט. את השיר BAD MOON RISING כתב פוגרטי בהשראת סרט שראה בשם THE DEVIL AND DANIEL WEBSTER, בו נראית סופת הוריקן המוחקת עיירה שלמה. אמנם המוזיקה בשיר הזה נשמעת קצבית ושמחה אך המילים בו מתארות הרס וחורבן של אחרית הימים.


שיר הנושא נכתב על נהר שפוגרטי זכר מילדותו. הנהר הזה נקרא PUTAH CREEK בקליפורניה. השם של השיר הומצא בזכות טעם של מיץ-גזוז בצבע ירוק שפוגרטי נהג ללגום בילדותו שנקרא בשם הזה.


צילום עטיפת האלבום נעשה בפארק בברקלי קליפורניה שנקרא TILDEN REGIONAL PARK, כשאפשר לראות בה מי עומד בחזית ומי ניצב מאחור.


ב-2 בנובמבר הוציאה קרידנס את תקליטה השלישי (!) באותה שנת 1969 - WILLY AND THE POOR BOYS.


Down On The Corner / It Came Out Of The Sky / Cotton Fields / Poorboy Shuffle / Feelin' Blue / Fortunate Son / Don't Look Now (It Ain't You Or Me) / The Midnight Special / Side O' The Road / Effigy


באותה תקופה כבר חש פוגרטי, שלהקתו הגיעה אל הנחלה, כפי שסיפר: "אחרי שהופענו בפסטיבל וודסטוק הרגשתי שהגענו אל המקום הראשון. את הביטלס ראיתי במקום הראשון ואותנו ממש מתחת להם, במקום השני. החללית שלנו טסה למעלה מהר יותר מכל חללית אחרת".


כבר מהעטיפה, עם צילום הלהקה, אפשר לחוש את מה שנקבל בתוך התקליט עצמו; הנאה צרופה עם להקה מיוחדת. ועוד עם שיר פתיחה מקפיץ בשם DOWN ON THE CORNER. פוגרטי, שכתב בשיר שמות פיקטיביות של דמויות (ווילי, בלינקי, רוסטר) החליט לשקף את אווירת אותה להקה דמיונית בצילום העטיפה.



ויש את IT CAME OUT OF THE SKY, שאכן נשמע כמו ברק מהיר שמפלח את השמיים ללא הכנה מוקדמת. ויש גם שיר מחאה חריף בסגנון FORTUNATE SON. פוגרטי והלהקה פה באחד השיאים שלהם. השיר הגיע למקום השלישי במצעד האמריקני. ולצד הקצב הסוחף שבשיר נמצאות המילים הנוקבות ששר ג'ון פוגרטי על מצב הביש בו הבנים של האנשים הפחות נכבדים בהיררכיה הם אלו שחייבים לצאת ולהילחם בויאטנם.


פוגרטי: "ג'ולי ניקסון, בתו של הנשיא, התרועעה עם דייויד אייזנהאואר ונוצרה התחושה שאין מישהו מאותו סוג אנשים המעורב במלחמה". עם ריצ'רד ניקסון בבית הלבן מצא פוגרטי את המטרה המושלמת לחיציו המוזיקליים. פוגרטי: "ניסו למכור לנו שמוראל החיילים גבוה מאד ושרובם בעד המלחמה. אבל למי שבחן מקרוב את העניין היה ברור כי אנו צועדים לאבדון".


השיר FORTUNATE SON נכתב על ידו במהירות שיא, כשהוא מדמה כי הוא איש פשוט ולא בן של סנטור - ולכן נגזר עליו להישלח לקרב. פוגרטי: "בכוונה יצרתי ללהקה את הצליל השורשי. חיפשנו תופי סנר, מיתרי גיטרה ומגברים שיעמדו בדרישה הזו".




השיר FORTUNATE SON לא היה השיר הכועס היחיד שפוגרטי הביא, אלא הכעס בא גם בשיר החותם, EFFIGY, כשהכעס לכתיבתו בא מריצ'רד ניקסון, שיצא למפגיניו וניפנף אותם באמרות יוהרה ולעג.



במלודי מייקר נכתב בביקורת על התקליט: "נמאס לכם מרוק הביצות של קרידנס? אז קבלו אותם עכשיו ברוק מלהיב עם קאנטרי".

עיתון CREEM בביקורתו: "קרידנס עלו פה על נוסחה. כשהיא עובדת - זה הכי טוב. אבל כשהיא לא עובדת - מתגלים חברי הלהקה במערומיהם. האמת היא שג'ון פוגרטי הגיטריסט לא מספק עד הסוף את הסחורה ומשאיר רצון לעוד. הוא חוזר על עצמו יותר מדי, ממש כמו להקת הסטוג'ס. אבל השירים עצמם מצויינים. כשקרידנס סוטה מהצליל החריף שלה, מתגלה, לצערנו, כי תפקידי הגיטרות שבה, משעממים ביותר. פוגרטי הוא גם נגן המפוחית הכי לא יצירתי שבשטח. זו להקה שיודעת להביא להיטים אפקטיביים אך החולשות שלה בולטות".


עיתון רולינג סטון סבר אחרת: "זה התקליט הטוב ביותר שלהם עד כה. יש פה את קרידנס השורשית אך עם תוספת של דמיון עשיר. הם מפיחים חיים גם בשירים ישנים כמו 'מידנייט ספיישל' ו-COTTONFIELDS, כך שהם הופכים אותם לשלהם. זו להקה שפשוט נשמעת טוב מאד!".


בנובמבר 1969 אמר קית' ריצ'רדס, הגיטריסט של הרולינג סטונס, על להקת קרידנס לעיתון רולינג סטון:

"בפעם הראשונה ששמעתי את הלהקה הזו, הופתעתי מאד לטובה. אבל במהרה התחלתי להשתעמם מהם. ואחר כך החלה המוסיקה שלהם כבר לעצבן אותי. הם כל כך פשטניים ובסיסיים שזה כנראה כבר יותר מדי".





האם זה התקליט האמיתי האחרון של להקת קרידנס קלירווטר רווייבל כרביעיה פועמת? בואו לקרוא על COSMO'S FACTORY, שיצא ב-8 ביולי 1970.

Ramble Tamble / Before You Accuse Me / Travelin' Band / Ooby Dooby / Lookin' Out My Back Door / Run Through The Jungle / Up Around The Bend / My Baby Left Me / Who'll Stop The Rain / I Heard It Through The Grapevine / Long As I Can See The Light


בשם האלבום הוסט הזרקור לזמן קצר מג'ון פוגרטי, מנהיג הלהקה, למתופף שלה, דאג קליפורד, ששם הכינוי שלו היה קוסמו והוא מופיע בקדמת העטיפה כשהוא רוכב על אופניים. שם התקליט הוא כשם חדר החזרות והמשרד של הלהקה. היה שם גם סל לקליעה, שולחן פינג פונג, שולחן סנוקר ובקומה העליונה שכן המשרד, שעל קירותיו היו פוסטרים של הלהקה כמו גם כמה תקליטי זהב ופלטינה.



דאג קליפורד: "המקום הזה היה מחסן בחצר האחורית של הבית ששכרתי אז באל סריטו. לא יכולנו לנגן יותר בגראז' של טום (פוגרטי) כי השכנים נהגו לקרוא למשטרה. אז לקחנו את המחסן הזה ושמנו בו שטיחים מקיר לקיר וגם שטיחים על הדלתות והחלונות, כדי למזער את הרעש. עבדנו על המוזיקה שם עם הדלתות סגורות כדי לא להפריע לשכנים. אני היחיד בלהקה שלא עישן וזה שיגע אותי שהשאר עישנו בפנים וחנקו את המקום. יום אחד צעקתי עליהם, 'זהו זה! אני חייב לצאת. אני לא מסוגל לנשום פה!'. אז טום ענה לי, 'עדיין, זה עדיף מלעבוד במפעל'. למחרת הגיעו החברים וגילו שצבעתי שלט על הדלת - THE FACTORY. בהמשך עברנו משם למחסן בברקלי שמיד נקרא COSMO'S FACTORY. זה היה מקום מחניק אבל מדליק".



הבסיסט, סטו קוק: "זה היה פשוט מחסן גדול בברקלי. אחד הלקוחות של אבא שלי, שהיה עורך דין, היה הבעלים של השטח והוא השכיר לנו אותו. שם היו ארבעתנו והאנשים שעבדו בשבילנו. היו לנו שני סבלים ואיש תאורה. זה היה כמו משפחה".


דאג קליפורד: "ג'ון החליט לקרוא לתקליט שלנו בשם הזה, כדי שאנשים ירדפו אחריי ולא אחריו בשביל להסביר את השם הזה. ברור שהסכמתי בשמחה ובכל מקום אליו הגענו סיפרתי סיפור שונה".


סטו קוק: "האלבום הזה הוא פשוט אוסף של סינגלים, שהוקלטו במשך עשרה חודשים. אין ממש צמיחה מוזיקלית בתקליט הזה".


ג'ון פוגרטי: "זה אחד התקליטים האהובים עליי".



הרולינג סטון פרסם אז בביקורת על התקליט COSMO'S FACTORY: "זה אמור להיות ברור עד עכשיו שקרידנס היא להקת רוק'נ'רול נהדרת והאלבום החמישי שלה הוא עוד סיבה טובה לכך. יכולתו של ג'ון פוגרטי לפרסם דברים טובים בעקביות נובעת בעיקר מהנטייה שלו לחזרות עם הלהקה, חמישה ימים בשבוע במחסן שהוסב בחלק התעשייתי של ברקלי. אין ספק שבגלל זה המתופף דאג 'קוסמו' קליפורד מתייחס לאולפן שלהם כמפעל.

השיר TRAVELIN' BAND זכאי לאותנטיות היסטורית, למרות שפוגרטי מכניס מילים חדשות ללחן שונה של REDDY TEDDY. הוא מניח שירה ועיבוד אמין מאוד של ליטל ריצ'רד ואף מנגן פה בסקסופון.


מלבד סקסופון, פוגרטי לומד כעת את כל שאר הכלים שתמיד רצה לנגן בהם. בנוסף לגיטרה מובילה ושירה ב- BEFORE YOU ACCUSE ME של בו דידלי, הוא מכניס כמה ריפים של פסנתר בלוז משובחים, אבל כנראה מתוך צניעות שומר אותם קבורים בעיבוד קל ומסורתי. במקום אחר הוא בוחר לנגן בדוברו, בשיר LOOKIN' OUT MY BACK DOOR. לשיר WHO'LL STOP THE RAIN יש את אותה תחושה מסחרית, והוא מסתכם בגרסה של פוגרטי למספר הפקה נכבד עם מסר קודר המועבר בבלדה קצבית. לעזאזל, זה עוד אלבום טוב של להקה שעומדת להיות בסביבה עוד הרבה זמן".




ב-7 בדצמבר בשנת 1970, יצא התקליט PENDULUM.

Pagan Baby / Sailor's Lament / Chameleon / Have You Ever Seen The Rain / (Wish I Could) Hideaway / Born To Move / Hey Tonight / It's Just A Thought / Molina / Rude Awakening Number Two


כבר מפתיחת האלבום, עם השיר PAGAN BABY, המאזין יכול לחוש את האנרגיה הנדירה של הלהקה בתקופה הזו. חברי הלהקה בטח נכנסו לאולפן, התחברו למגברים ושפכו את כישרונם החוצה. תמיד כיף לי לדמיין אותם כך.


וכמה יפה פתיחת האורגן בשיר I WISH I COULD HIDEAWAY. זה כל כך שונה ממה שאני מכיר אצל קרידנס ועדיין זה קטע יפהפה שאני יכול להקשיב לו שוב ולהתענג ביותר. זה הקטע שחתם את צד א' של האלבום הזה.


השיר הידוע ביותר באלבום הוא HAVE YOU EVER SEEN THE RAIN וזה גם השיר היחיד שיצא כסינגל מהאלבום. צד ב' של התקליטון היה השיר HEY TONIGHT, שגם נכלל באלבום. ג'ון פוגרטי: "השיר הזה מדבר על הפירוק האמיתי של קרידנס. לחצים וכל מיני געגועים החלו לפרק את החבילה. כתבתי שיר על מצב בו יש יום של שמש אבל הגשם יורד בו גם כן. העולם היה שטוף שמש אבל על הלהקה רבץ ענן שחור".



בתקופה הזו הצהירה הלהקה שלא תוציא יותר סינגלים כי רצתה לשנות את תדמיתה מלהקת תקליטונים מסחריים ללהקה של אלבומים. לכן תמוהה ההוצאה של הסינגל הזה, שיצא בינואר 1971 והגיע למקום השמיני במצעד. כנראה קרידנס בכל זאת פחדה לאבד את התנופה שלה כיצרנית להיטים.


המשמעות של השיר הזה קיבלה פרשנויות שונות. חלק טענו שהוא על מלחמת ויאטנם. אחרים טענו שהשיר מדבר על הערכים האבודים של שנות השישים. ג'ון פוגרטי ציין שהשיר הוא בכלל על היחסים העכורים בין חברי הלהקה, שהביאו בסוף לפרישתו של אחיו הגדול, טום פוגרטי, ממנה.


האלבום המיוחד הזה נחתם בקטע אינסטרומנטלי בשם RUDE AWAKENING NUMBER 2. זהו קטע נסיוני שנשמע שונה מכל מה שהלהקה הקליטה עד אז ויש כאן נגינת סלילים לאחור, שימוש בחלילים ושאר אפקטים מרהיבים. סיום מאד מעניין לאלבום שהוא שונה במהותו.



עיתון 'רולינג סטון' לא התלהב מהאלבום הזה. נכתב שם כי לג'ון פוגרטי יש קסם ביצירת שירים של שלוש דקות אך בעיה ביצירת אלבום שלם באורך 40 דקות.


(מעיתון עולם הקולנוע)



בינתיים נדהמו קוראי להיטון מפייק ניוז...


והיחסים המתוחים בין ג'ון וטום פוגרטי לא הותירו ברירה...

ב-13 בפברואר בשנת 1971, פורסם במלודי מייקר: "טום פוגרטי פרש מלהקת קרידנס קלירווטר רווייבל ושאר החברים בה ימשיכו כשלישיה. הסיבה לפרישה נעוצה בבעיות אישיות. דובר מטעם הלהקה ביקש למסור לעיתון שאין מריבה במחנה הלהקה. טום, גיטריסט הקצב בלהקה, הוא אחיו הגדול של ג'ון פוגרטי. טום היה הזמר המקורי בלהקה, כשעוד נקראה THE BLUE VELVETS. דובר הלהקה המשיך למסור: 'כשלילה אחד טום לא יכל להגיע להופעה, ג'ון שר במקומו ואז הובן לכל כי עדיף כך. אנחנו לא יודעים מה בכוונתו לעשות מעתה אך ידוע לנו שהוא קיבל כמה הצעות מהפקות סרטים'...". עד כאן הדיווח מהעיתון.


בזמנו הצהיר טום פוגרטי כי הוא עושה צעד זה למען משפחתו, אבל בהמשך התברר כי היו עוד דברים שהובילו לצעד הזה שלו.



בשנת פרישתו הוא אמר: "אני לא פורש ממוזיקה, אלא פשוט אני לא מעוניין יותר לצאת לסיבובי הופעות. הילדים שלי הם בני שמונה ושבע ויש לי תאומים בני שנה. זה הזמן בו הם זקוקים לאבא שיהיה לצידם. הם האחריות הראשונה שלי. לו יכולתי להקדיש זמן רב למשפחתי ועדיין להיות בלהקת קרידנס, הייתי עושה זאת בשמחה רבה. פתאום נחתה עליי ההבנה שאני לא עושה את כל מה שאני רוצה. הנה אני, אחי הגדול של ג'ון, עומד בצד ולא מנהיג את הלהקה. זה מאד תיסכל אותי. ג'ון תמיד היה יותר מוזיקלי משנינו ולכן הוא הפך המנהיג".


בשנת 1972 הוא אמר: "מאז שעזבתי את קרידנס, אני עושה עושה דברים שאני ממש נהנה מהם. אני קופץ למועדונים בסן פרנסיסקו ומנגן עם מי שנמצא שם. ניגנתי עם הגרייטפול דד ועם אלבין בישופ. הסצנה בסן פרנסיסקו נהדרת".


ג'ון פוגרטי אמר בזמנו על עזיבת אחיו את הלהקה: "זה שינוי גדול עבורנו. אבל שינוי זה דבר הכרחי במוזיקה. נמשיך כשלישיה ונתגעגע אליו". הבסיסט סטו קוק, בשנת 1997: "ברור שהיו בעיות בין שני האחים האלו. התחרותיות ביניהם תמיד צצה. דאג קליפורד המתופף ואני התבדחנו תמיד ששנינו תקועים בתוך כריך של פוגרטי - תקועים בין שני האחים. הם היו שתי חתיכות הלחם שלחצו חזק על הבשר שהיה בפנים".



בשנת 1982 הסגיר טום פוגרטי לרולינג סטון: "קרידנס הייתה קיימת כבר תשע שנים לפני שפרצנו ובגדול. שישים אחוזים ממה שעשינו אז היה עם שירה מובילה שלי. לא הייתי דיקטטור אך הייתי מנהיג, הרבה יותר מסתם אחד שעמד בצד וניגן בגיטרת קצב. אחרי שעשינו את תקליט הפלטינה השישי שלנו, חשבתי לחזור ולשיר. ג'ון לא הסכים לשנות את הדברים, אז פרשתי". ג'ון פוגרטי אכן שינה, מיד לאחר מכן, את הדברים...


ובעיתון עולם הקולנוע לא מבדילים בתמונה בין טום וג'ון...


ב-11 באפריל בשנת 1972, יצא אלבומה האולפני האחרון של להקת קרידנס קלירווטר רווייבל (בהרכב שלישייה). שמו הוא MARDI GRAS והוא בהחלט בעייתי.

Lookin' For A Reason / Take It Like A Friend / Need Someone To Hold / Tearin' Up The Country / Someday Never Comes / What Are You Gonna Do / Sail Away / Hello Mary Lou / Door To Door / Sweet Hitch-Hiker


הבסיסט, טום קוק, והמתופף, דאג קליפורד, מצאו את עצמם נאבקים מול המנהיג כדי לקבל ביטוי אישי. זה בא עם מחיר כבד. פוגרטי: "הם באו אליי עם דרישות לקבל זמן שווה ליצירתם והבנתי שאין דרך אחרת להתקדם איתם. ידעתי שזה לא יעשה טוב ללהקה".


פוגרטי הסכים לתת לשני עמיתיו זמן שווה ליצירותיהם בתקליט, אך הוסיף ש"אינני מתכוון לשיר בהם וגם לא אספק מעבר לגיטרת ליווי בהם". התוצאה מיד נשמעה ברורה ולא לטובת הלהקה.



ביולי 1971 יצא תקליטון ראשון מתוך אלבום עתידי זה, עם השיר SWEET HITCH HIKER, והיה נדמה, לפי שיר זה, שהאלבום הבא של קרידנס יהיה משהו טוב ושעזיבתו של טום פוגרטי לא פגעה במאומה. אבל הדמוקרטיה לא נתנה סיכוי להצליח.


תקליטון נוסף לקראת צאת האלבום יצא שוב עם שיר של ג'ון פוגרטי בשם SOMEDAY NEVER COMES, אותו כתב על גירושי הוריו כשהיה ילד והוסיף לזה את התחושה של התפרקות להקתו ונישואיו. האווירה הקודרת שבשיר לא נתנה לו סיכוי להפוך ללהיט גדול.



האלבום MARDI GRAS הוא מוצר שהרבה אוהבים לקטול והנקמה של ג'ון פוגרטי הייתה מתוקה. הוא הראה לשני חברי להקתו ולשאר העולם מי זה קרידנס קלירווטר רווייבל.

סטו קוק הבסיסט רחוק מלהיות זמר. קולו נשמע רע מספיק בכדי להבין שמשהו לא בסדר כאן. המתופף דאג קליפורד הצליח להביא מוזיקה קצת טובה יותר, שנשמעת כמו ג'ון פוגרטי סוג ב'.



הנה הביקורת על התקליט, בזמן אמת, ברולינג סטון: "בעתיד עשוי התקליט הזה להיות ידוע לציבור כנקמת פוגרטי. אחרי כל השמועות על האגואיזם שלו, ואחרי התלונות שפורסמו על ידי חבריו לעבודה על ההצגה שלו, הוא עשה את מה שמעולם לא חשבתי שיעשה; ירשה לעמיתיו לחשוף את עצמם ברבים עם מתן ששה מתוך עשרה שירים באלבום החדש למתופף דאג קליפורד ולבסיסט סטו קוק. אולי הייתה זו עבורם הזמנה להתאבדות אמנותית, אבל זה בהחלט מוכיח שג'ון צדק לאורך כל הדרך. אבל האם הלהקה תצליח לשרוד את האסון? ולמי יהיה באמת אכפת?


שלושת השירים של הבסיסט סטו קוק גרועים מספיק כדי להצדיק את טענתו של פוגרטי, שהוא הכוח המניע. לרינגו סטאר אולי אין הרבה קול, אבל כשהוא שר שיר באלבום של הביטלס, היה לו את הקסם המיוחד שלו. לעומת זאת קוק מציע לנו את המנגינות חסרות ההומור שלו וקולו לא מסוגל לעמוד בפני עצמו ולספק מוזיקה מעניינת. זה מדכא, שאנחנו נאלצים להקשיב לקוק במקום לפוגרטי. זה אפילו מעליב.


המתופף דאג קליפורד מסתדר, בצורה משמעותית, טוב יותר. הוא הושפע מפוגרטי עצמו, ובמיטבו אנו יכולים לזהות משהו המתקרב לסגנון של קרידנס. השיר WHAT ARE YOU GONNA DO הוא שיר שניתן להקשיב מספיק פעמים ולתהות כמה טוב זה יכל להיות אם מישהו עם קול טוב באמת וגישה ייחודית היה שר אותו. מישהו כמו פוגרטי עצמו.


בדרך כלל, כאשר להקה היא תערובת של כישרון עם בינוניות, כפי שהוכר בדרך כלל בקרידנס, הכישרון מנסה להתעלות על הבינוניות. ולמרבה השמחה, במיטבם, זו הייתה ההיסטוריה של קרידנס. בתקליט הזה אנו מוצאים את התהליך כשהוא הפוך והאמן הוריד את עצמו לרמת הפריצות המקיפה אותו. ארבעת השירים של פוגרטי שוליים, למרבה הצער, לעומת הרפרטואר המשובח שיצר בעבר.


השיר SWEET HITCH HIKER נשמע פגום ואילו גרסת הכיסוי של HELLO MARY LOU מיותרת, עם הניסיון חסר הסיכוי של פוגרטי להעתיק את צליל הגיטרה המעולה של ג'יימס ברטן שניגן במקור לריקי נלסון. באשר לשני שיריו החדשים, LOOKIN' FOR A REASON הוא מעט נחמד וקליל והשיר SOMEDAY NEVER COMES הוא השיר היחיד המספק למדי של האלבום, מנגינה טובה עם עיבוד משעמם וחסר דמיון. זו אינדיקציה נוספת לכך שהלהקה לא עברה בהצלחה מפורמט רביעייה לשלישייה.


אם המוזיקה של הלהקה נטתה אי פעם לחוסר צבע בעבר, תקליט זה משלים את הנטייה הזאת לגמרי. אין פה שום דבר טרי, דמיוני, שונה או בלתי צפוי שהוא נעים מתחילתו ועד סופו. ואם המוזיקה של פוגרטי נטתה אי פעם להיות סכיזופרנית בעבר, עצוב להבין שהמאבק הסתיים ושכל הנטיות השליליות שלו (במיוחד הנוקשות המוזיקלית שלו, שמתחזה למקצועיות) ניצחו.


התקליט הקודם, PENDULUM, היה אכזבה אך הוא הייתה עם כנות והיה שימושי רק משום שהראה את פוגרטי מושיט יד לכיוונים מוזיקליים חדשים. באלבום החדש נראה שהוא פשוט ויתר. התוצאה היא, יחסית לרמת הביצוע המבוססת של קרידנס, האלבום הגרוע ביותר ששמעתי מלהקת רוק גדולה".



התקופה הזו הביאה עמה סיבוב הופעות ראשון של הלהקה כשלישייה. אך המצב לא נראה טוב. בחלק מהמקומות בהם הופיעה הלהקה כבר לא היה ביקוש רב כל כך. היו מקומות שנראו בהם לא מעט כסאות ריקים. להקת קרידנס הייתה מותשת. חבריה כבר לא יכלו לשווק את להקתם במלוא האנרגיה, כי כבר לא הייתה להם כזו.



נשיא חברת התקליטים FANTASY, סול זאנץ, ניסה להישאר אופטימי בכלי התקשורת. אך לכל היה ברור - להקת קרידנס הסתיימה ובקול ענות חלושה.


ב-16 באוקטובר בשנת 1973, יצא תקליט הופעה ללהקה, ששמו LIVE IN EUROPE. רק שהלהקה עצמה כבר התפרקה אז.

Born On The Bayou / Green River / Susie Q / It Came Out Of The Sky / Door To Door / Travelin' Band / Fortunate Son / Commotion / Lodi / Bad Moon Rising / Proud Mary / Up Around The Bend / Hey Tonight / Sweet Hitch-Hiker / Keep On Chooglin'


הנה הביקורת שכתבו על התקליט ברולינג סטון: "האלבום הכפול הזה, שהוקלט באופן רע, מציג צד שונה של ג'ון פוגרטי. הוא נשמע פה הרבה יותר אנרגטי מאשר בתקליטים האולפניים. עם זאת, בשירים השקטים יחסית יש ללהקה בעיה על הבמה. זה מתבטא בשיר LODI. השירים של קרידנס, שמתבססים על אקורד אחד, שיעממו אותי בגרסתם האולפנית ופה זה כבר נמתח יותר מדי., בשירים כמו BORN ON THE BAYOU ו- KEEP ON CHOOGLIN. הראשון מביניהם תופס צד שלם עם סולו מפוחית נוראי וחזרתיות מוגזמת וקולו של פוגרטי לא מקבל בהופעה את הריפוד הנכון. הנגינה של הבסיסט, סטו קוק, והמתופף, דאג קליפורד, מוגבלת מדי. המרחק בין פוגרטי לשני נגניו פה מסבירה באופן מדויק את סיבת הפירוק".


השנים חלפו ו...

סול זאנץ הפך לאוייב הגדול ביותר של ג'ון פוגרטי. זה כלל תביעה מגוחכת שהגיש זאנץ נגד פוגרטי בטענה שהוא גונב מוזיקה מעצמו. שני חברי קרידנס האחרים גיבו את זאנץ. הדבר הוביל לכך שפוגרטי נקם בהם באירוע 'היכל התהילה של הרוק', מול כל העולם.


היה זה בשנת 1993. סטו קוק: "דאג ואני חשבנו שזה נהדר שהזמינו אותנו לאירוע שכזה. לאחר מכן בישרו לנו שהגיטריסט רובי רוברטסון הוא המנהל המוסיקלי של הטקס וכי הוא יצור איתנו קשר להודיע לנו מה ננגן. אמרו לנו שנגיע לשם כמה ימים לפני כן כדי להשתתף בחזרות. אחרי כמה ימים חזרו אלינו ואמרו שיש שינוי בתוכנית ושמתוכנן ג'אם ולא שירים מסודרים ולכן אין צורך בחזרה מוסיקלית. חשבתי שזה בסדר ואני מסוגל לזה. לאחר מכן לא שמענו כלום מההפקה והבנו שפשוט נגיע לשם וננגן עם כולם. יציגו אותנו על הבמה. נגיד כמה דברי תודה וננגן. זה היה אמור להיות אחד מרגעי השיא בסיפור של קרידנס".


דאג קליפורד ממשיך: "זה היה אירוע משפיל ואנוכי עבורנו. שם אנשים הבינו מי זה ג'ון פוגרטי. הוא לא היה הקורבן האומלל. הוא אהב להצביע על אחרים בעוד שהבעיה נעוצה בו. ההפקה של הטקס אמרה לסטו ולי שתודיע לנו מה ננגן. אחר כך אמרו לנו שאין צורך להגיע כמה ימים לפני ושנגיע ביום האירוע ושיהיה בסדר. שמחתי והבאתי את המשפחה שלי כי חשבתי שזה יהיה היום הגדול של חיי".


סטו קוק: "דאג נרשם במלון עם הגעתו והחליט ללכת לאולם כדי לבדוק את התופים שהוא אמור לנגן בהם. הוא ניגש למנהל הבמה והציג את עצמו, אך המנהל הסתכל עליו במבט קר ואמר לו שאינו אמור לנגן הערב וכי ג'ון פוגרטי כבר עסוק כמה זמן בחזרות עם להקת הבית של האירוע. הסתבר שההפקה ידעה על כך ושמרה את זה כסוד מאיתנו. מישהו שם פתאום פלט לי שג'ון עושה חזרות עם ברוס ספרינגסטין".



סטו קוק: "דאג ואני הלכנו לחדר החזרות ושם פגשנו את ברוס שמיד מילמל שג'ון נמצא איפה שהוא. מצאנו את ג'ון ואמרנו לו שזה לא בסדר. הבן של טום פוגרטי עמד לצידנו כי הוא היה אמור לנגן איתנו וכך לכבד את אביו. אבל ג'ון הביט בנו ואמר : 'אתם השארתם אותי לבד אז. לא עזרתם לי לצאת מהחוזה עם חברת התקליטים'. אנחנו חשבנו שזה חולני מצידו ואמרנו לו שזה לא היה צעד מכוון. באותו ערב עלינו לבמה, אמרנו כמה מילות תודה וירדנו מושפלים".



דאג קליפורד: "זה היה שיברון הלב של חיי. באותו רגע נפלתי מהשחקים לאדמה בחבטה. הילדים שלי לא זכו לראות אותי מופיע בלהקה. רציתי שהם יתגאו בי. הייתי שבור לגמרי. כשניסינו לשכנע את ג'ון לצרף אותנו, הוא אמר : 'אני לא אוהב אתכם. לא עזרתם לי לפני עשרים וחמש שנה'. כאילו יכולנו לעזור לו לצאת מהחוזה הזה. הייתי ממש קרוב ללהרביץ לו שם אבל התאפקתי".


סטו קוק: "האורות באולם נדלקו ולפתע ראיתי את פוגרטי, ספרינגסטין ורוברטסון מנגנים יחד על הבמה את WHO'LL STOP THE RAIN. הסתכלתי על דאג ואמרתי לו שכדאי שנלך משם ממש ברגע זה. אז יצאנו משם. אני עדיין מאשים את עצמי על כך שחשבתי שיהיה שם ג'אם סשן. הלכתי לחדר שלי בבית המלון, לקחתי את גיטרת הבס שלי וחזרתי לאולם. אבל לא היה שום ג'אם. עמדתי שם עם הבס שלי. סוף הסיפור".



דאג קליפורד: "כשיצאנו משם הלכנו מיד לבר כדי להשתכר כהוגן. שם בכינו יחדיו. סטו הלך אחר כך לקחת את הבס שלו כי חשב שיהיה ג'אם, שכמובן לא היה".



בספרו, FORTUNATE SON, ג'ון פוגרטי מספר את הגרסה שלו למה שהתרחש באותו לילה גורלי. הוא גם מתעמק בתוצאות של התקרית ההיא, כאשר קוק וקליפורד החליטו להקים להקת קאברים בשם CREEDENCE CLEARWATER REVISITED, וגרמו למהומה משפטית.


כך סיפר פוגרטי: "מפיקי היכל התהילה של הרוק'נ'רול התקשרו בסוף 1992. הם אמרו, 'אנחנו הולכים להכניס את קרידנס להיכל התהילה, האם תופיע עם חברי הלהקה האחרים?'. אני אמרתי שלא, אבל בסוף, כשכולם על הבמה ומג'מג'מים, אם כולנו במקרה על הבמה, זה בסדר. אני פשוט לא הולך לעמוד על במה עם האנשים האלו ולנגן את השירים שלנו ושיציגו אותנו כלהקה - במיוחד בגלל שהחבר'ה האלה פשוט מכרו את הזכויות שלהם בלהקה הזו לאויב הכי גרוע שלי. גם הבהרתי שאם לא אנגן ואשיר בכלל בטקס, גם זה בסדר.

זה קרה גם כשביל קלינטון נבחר, הם רצו שקרידנס ינגנו את ההשבעה בינואר 1993, ואני דחיתי את זה. אמרתי, 'אני לא מנגן כלהקה עם קרידנס. אני לא מופיע עם החבר'ה האלה. לעולם לא ננגן כלהקה שוב'...



...לפני 1993, מעולם לא היה טקס שבו החניכים בפועל ניגנו את שיריהם. כשבו דידלי וג'רי לי לואיס וג'יימס בראון הוכנסו להיכל התהילה, הם לא הופיעו בכלל. זה פשוט לא נעשה כך והשנה שבה נכנסה קרידנס (1993) הייתה השנה הראשונה שבה האמנים שהתקבלו בפועל קמו והופיעו. אז זה היה רעיון חדש. אחרי שהבהרתי שאני לא מתכוון לנגן עם סטו ודאג, היכל התהילה חזרו אלי עם דרך אחרת להסתכל על זה: הם רצו שהשירים יישמעו, אז הם הציעו להשיג אנשים אחרים - כולל ברוס ורובי...



...ציפיתי ליהנות באותו לילה. אבל סטו ודאג שיחקו שם תפקיד שהם רקחו. אילו ידעתי שהם הולכים לעשות את זה, הייתי נואם נאום אחר. במקום זאת, התחמקתי מלהגיד כל דבר על הבעיות שלנו ודיברתי על המוזיקה הנהדרת שעשינו. האמת היא שהם הפנו עורף ללהקה שלנו, הם זילזלו במוזיקה, ומכרו ממנה לסול זנץ, לקחו כסף ועשו עסקת צד שלא כללה אותי.

לא רציתי להיכנס לזה, אבל הם התנהגו בציבור כאילו הם קורבנות. זה היה מזויף. נתקלתי בדאג וסטו ביום הטקס, או אולי יום קודם לכן. רציתי להיות מאוד ברור לגבי הכוונות שלי והציפיות שלהם. אמרתי להם, 'בהתחשב במה שעשיתם, אני לא אנגן אתכם. אתם הלכתם והצטרפתם לאויב הכי גרוע שלי'.


סטו אמר, 'נכון, די השארנו אותך נידף ברוח'. הם ידעו זאת, אבל במהלך הטקס הם בכל זאת העמידו פנים שהם מזועזעים. כאילו היו צחים כשלג...



...כל מי שהיה אי פעם בלהקה יודע כמה זה מגעיל שהחבר'ה האלה מכרו את זכויות ההצבעה שלהם לגורם חיצוני. הם יתביישו לנצח. שום דבר לא ישנה את זה לעולם.


אם המעריצים התאכזבו ממה שקרה בטקס היכל התהילה של הרוק'נ'רול, אני מצטער על כך. אני מאוד מצטער על זה. למעריצים, כל מה שאני יכול לומר הוא שדברים בעולם האמיתי משתנים. במיוחד אם דברים לא נעימים קורים בין חברי הלהקה, אתם צריכים להבין שהם אולי לא ישמחו לראות אחד את השני שוב. אבל אם הייתם שואל אותי עוד מאה פעמים, כשהתנאים היו כאלו, הייתי עושה את אותו הדבר. לא כיבדתי את האנשים האלו על מה שהם עשו...



בשנה שלפני הטקס עם קרידנס, היארדבירדס נכנסו לשם. הייתי שם. זה היה מצחיק. ג'ף בק הוא נגן גיטרות הרוק'נ'רול הגדול בעולם, וכמובן שהוא היה ביארדבירדס. כשהגיע תורו לשאת את נאום הקבלה שלו, הוא אמר, 'הם העיפו אותי מהלהקה... שיילכו להזדיין'. וזה היה זה, חחחח... הפה שלי נפער ואז המוח שלי הבין את דבריו. זה היה לגמרי נכון. איזה עוד רגש יכול להיות לו? הוא עמד על דעתו...



...ניסיתי להתפייס עם אחי, טום, הרבה זמן לפני שהוא מת. רציתי לעשות את זה עם טום בשביל אמא שלנו. FKUNR' כמה קשה זה יכול להיות? עם שני האחים שמתפייסים ואמם שכל כך שמחה. אני חושב שכתבתי לו מכתב - 'זה יהיה חבל לא לעשות את זה בשביל אמא שלנו'. דיברנו בטלפון לפחות פעם אחת. אמרתי, 'טום, אני חושב שכל אחד מאיתנו צריך לרשום את כל הדברים שמכעיסים אותו. תרשום את הכל, תוציא את זה החוצה, ונדבר על זה'.


אז אני כותב מכתב והדבר הראשון שאני אומר הוא, 'קודם כל, טום, אתה תבעת אותי' - בהתייחס לתביעה שהוא ודאג וסטו יזמו נגדי על תמלוגי כתיבת השירים. 'וחוץ מזה, אתה לצד סול זנץ', וכן הלאה. היו כנראה כשמונה נקודות ברשימה שלי...



...אני מקבל מכתב בחזרה והוא אומר, 'לא! לא תבעתי אותך'. הנימוק של טום היה שהוא ניגש לעורך הדין שלי ואמר, 'אני לא תובע את ג'ון יותר'. זה היה בשנת 1983, אבל הייתי צריך להתמודד עם התביעה מאז 1978! זה אומר ללכת לפגישות בבית משפט, להיפגש עם עורך הדין שלי ולשלם לו כדי להכין כתב הגנה, ולהתמודד עם כל החרדה שמתלווה למערכת המשפטית. אלפים רבים של דולרים מאוחר יותר, טום החליט לבטל את התביעה. בראש שלו זה אומר שהוא לא תבע אותי.


אז שלחתי לו את עמוד השער של הגשת התביעה, שאמר 'טום פוגרטי נגד ג'ון פוגרטי'. אני לא חושב שהגענו רחוק יותר מזה בשיחתנו. למרבה הצער, אמא שלנו מתה...



עדיין קיבלתי מכתבים מטורפים. כשסול תבע אותי על השיר ZANZ KANT DANZ, כתב לי טום שהוא לקח את הצד של סול. הוא סיים את המכתב עם המשפט, 'סול ואני ננצח'. בסוף שנות השמונים טום היה חולה מאוד ודאג וסטו משכו לכיוון איחוד הלהקה. העולם לא ידע שטום חולה אז באיידס, ואני בטח לא הייתי חופשי לדבר על זה. זה היה עסק משפחתי. עד שהבן שלו, ג'ף, התחיל לדבר על זה בגלוי אחרי שטום מת. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה, 'אה, נהדר - דאג וסטו רוצים לגרור את טום מסביב לעולם בכיסא גלגלים'. חשבתי שהם באמת רוצים לעשות את זה בשביל עצמם. זה היה מוזר ונבזי בעיני.


הלכתי לראות את טום כמה פעמים בשנת 1990, זמן קצר לפני מותו. הוא היה מאוד רזה ושביר למראה. תמיד עם משקפי שמש, אפילו בתוך הבית. ועדיין די מנותק. אחרי שניצחתי במשפט שהוא יזם נגדי, נתקלתי בו והוא אמר, 'כל הכבוד על המשפט'. כאילו זה היה פרויקט מדעי. הוא נעשה כל כך מרוחק, מנותק בצורה מטורפת...



...אפילו בפעם האחרונה שראיתי את טום, הוא אמר לי, 'סול הוא החבר הכי טוב שלי. אני יכול לסמוך עליו'. ההיגיון של טום לא התבסס על חוקי היקום, כמו כוח המשיכה ואיך האור נע. היית צריך לזנוח את ההיגיון כדי לנהל איתו שיחה. עשינו שיחת חולין, כמו שני אנשים ותיקים בכפר שצופים בבולי העץ בוערים: 'כן, זה הולך להיות חורף קשה, אתה לא חושב? צריך לגרוף את העלים...'. אני לא טוב בבולשיט. אני לא רואה בזה טעם. הזמן יקר לי. אבל מה יכולתי לומר? הוא היה שביר, גוסס. אז הייתי החייל הטוב, האח המסור.


טום מת ב-6 בספטמבר 1990. הייתי עצוב שהחיים נלקחו מטום. והעצב הזה התערבב עם כל שאר הרגשות. כעסתי על כך שסול שיבש את מערכת היחסים שלנו, כי הוא בהחלט פישל את זה. טום היה פיון בלי משים. אבל כל זה בטוח לא אומר כלום איפה שטום נמצא עכשיו. נהגתי לומר, 'אני לא יכול לחכות. אני אפגוש אותו שוב. אני אצעק עליו. יהיה לנו עימות בחלל'.

אבל סלחתי לטום. אני לא כועס יותר. ייתכן שלטום הייתה מוטיבציה להשיג כסף עבור משפחתו כי הוא גוסס...



אני יכול לראות איך זה יפריע לשיפוט של אדם. אני לא סוחב את זה, ואני חושב שזה חשוב לומר. אני אוהב את אח שלי. בהחלט אהבתי את ימי המשפחה הישנים, כשהיינו ילדים. אני לא צריך ללעוס אסופה של תקריות מהעבר האפל שכבר לא משפיעות על כלום. זה נפתר, ואיכשהו טום יודע שזה בסדר, איפה שהוא נמצא.


בשנת 1995, סטו ודאג הקימו להקה בשם CREEDENCE CLEARWATER REVISITED, כדי לצאת ולהשמיע את השירים שלי בהופעות. אתם בטח יכולים לנחש איך הרגשתי לגבי זה. רק תתארו לעצמכם: אתם נוסעים בכביש יום אחד, ואתם רואים שלט ליד הסופרמרקט - 'הלילה! לילה אחד בלבד: הביטלס!'. אתם ודאי יודעים שמשהו פה לא בסדר...



...מעולם לא חשבתי שנהיה להקה מוזלת שמתנהגת כמו להקת להיט אחד, כל כך נואשת בזקנתה שחבריה חייבים להתאחד ולהטעות את הציבור לחשוב שהדבר הזה הוא איכשהו השרידים של CCR המקורית. מה שזה לא. אף פעם לא התכוונתי להיות בלהקה שהפכה לזה.


כפי שהסברתי, אפילו דיברנו על זה ספציפית. הסכמנו מזמן שכל גרסה של הקבוצה שלנו שקוראת לעצמה CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL תצטרך לכלול את כולנו, אחרת זה פשוט לא יכול להיות.


אז איך זה קרה? מסתבר שסטו ודאג התנפלו על טרישה, אלמנתו של טום, כמה שנים לאחר מותו וגרמו לה לחתום על אישור. אני לא יכול להגיד לכם כמה אני נגעל מדאג וסטו. אתה צריך להיות אדם די רזה וערמומי כדי לעשות את זה. ואני די מאוכזב מטרישה שחתמה על זה...



אנשים אומרים, 'ג'ון, אתה צריך לתבוע אותם!' ובהתחלה לקחתי את זה לבית המשפט. לפי דרך החשיבה שלי, החבר'ה האלה ניסו לקרוע את הציבור ולבלבל אותו. זכיתי, ואז זה הלך לבית משפט גבוה יותר והם הפכו את ההחלטה. חשבתי שזה מטורף. אני מעז לומר ששופטים שבאמת מבינים מה זה להקות רוק'נ'רול הם מעטים. לסטו ולדאג היה מכתב מטרישה שנתן להם את הצבעתו של טום; זה נתן להם רוב, ובעסקים זה מה שמביא נצחון. אבל אנחנו לא IBM. אנחנו ארבעה בחורים שנדרו נדר, כרתו ברית. נסה להסביר את זה לשופט. ואז הייתה התחושה הזו של, 'הנה שוב ג'ון. הבחור הזה לא עושה כלום חוץ מלהגיש תביעות'...



...לבסוף, בסביבות שנת 2000, חשבתי, למה התפקיד שלי לוודא שיש אמת בפרסום, וטוהר ברוק'נ'רול? למה אני הבחור שצריך ללכת לבלות את שארית חיי במאבק בזבל הזה כדי שהאקט המטופש הזה שקורא לעצמו CREEDENCE CLEARWATER REVISITED לא יורשה להטיל את הזיוף שלו על ציבור תמים? במקום זאת, מצאתי דרך לגבות מהם תמלוגים, אבל שני הבחורים האלו כל כך ערמומיים שהם סירבו לשלם את זה - וזה היה סכום זעיר מאוד, הרשו לי לומר לכם.


וכרגע הם תובעים אותי כי פרסמתי את העובדה שאני עושה שירים של קרידנס. ההבחנה? אני לא מעמיד פנים שאני קרידנס: אני אומר שאני הולך לנגן קצת מוזיקת ​​קרידנס (שכולה נכתבה על ידי). לא הייתי מניד עפעף אם סטו ודאג היו יוצאים לסיבוב הופעות בתור 'דאג וסטו'...



...אני מקווה שהכל יסתדר מתישהו. אני רק מקווה שאנשים לא ילכו לראות אותם ויצפו למשהו טוב. יש אמת ישנה בעולם, אני לא יודע מי אמר אותה ראשון, אפלטון או סוקרטס: כשאין לך טעם, אתה יכול לעשות הכל.


עיתונאים תמיד שואלים אותי אם קרידנס תתאחד אי פעם. אני לא כועס יותר, אז התשובה שלי כזו: למרות שזה לא משהו שאני מנסה לגרום לו לקרות, אולי יש מצב שזה יכול לקרות. אני לא יודע.


זה כמובן חזר לסטו ודאג, והתגובה שלהם הייתה משהו בסגנון, 'לעולם לא יהיה לנו מפגש מחודש, זה מאוחר מדי, וחוץ מזה, יש לנו את ההרכב שלנו ואנחנו מצליחים כל כך טוב. למה שנרצה את ג'ון בלהקה שלנו?'... אוי...



...אני מניח שהם עדיין כועסים. בתחילת דצמבר 2014, בדיוק כשסיימתי את כתיבת הספר הזה, נודע לי שסטו ודאג תבעו אותי בגלל בעיות של זכויות. זה בא מיד אחרי שעשיתי סיבוב הופעות בקנדה שהתמקד בכל השירים שכתבתי עבור קרידנס ב-1969. רק עשיתי את השירים שיצרתי.


האנשים שמגיעים להופעות שלי יודעים שהם ישמעו אותי שר ומנגן את השירים שכתבתי והקלטתי במהלך ארבעת העשורים האחרונים של הקריירה שלי. בכל ערב שאנחנו מנגנים בהופעה, אני נרגש לראות את כל המעריצים האלו שרים יחד את השירים שנגעו בהם. אני במקום נפלא בחיי. אני מנגן את המוזיקה שאני אוהב וכתבתי, בשמחה מלאה ושבני שיין מצטרף לצדי - זה לא נעשה הרבה יותר טוב מזה. אף עורכי דין, תביעות משפטיות או חברי להקה לשעבר כועסים לא ימנעו ממני לשיר את השירים שלי. אני הולך להמשיך להופיע ולנגן את כל השירים שלי"...



...סטו קוק אמר אז על התביעה: "עורכי הדין שלו איימו עלינו שוב ושוב בתביעות ודורשים ויתורים בלתי סבירים על זכויותינו. בשבוע שעבר, האיומים והדרישות לא הותירו בנו ספק רב כי תוגש נגדנו תביעה על ידו בפעם השנייה. המצב המצער הזה חייב אותנו לנקוט בצעדים משפטיים מונעים ולא נעימים. פעולה זו עוסקת בצורך להגן על עצמנו ועל הזכויות. הסימן המסחרי של הלהקה אינו בבעלותו, אלא בבעלות השותפות שלנו בלהקה. יש לנו קשר עסקי איתו ובנסיבות הקיימות בחרנו לא לקבל בריונות. אנו דורשים ממנו פיצויים".


פוגרטי בספרו: "סול זנץ לא השתתף בהלוויה של טום. עד כאן ה'חבר הכי טוב' של טום. כנראה מתישהו לאחרונה, דאג קרא בעיתון שאמרתי שסלחתי לטום. 'הוא סלח לו על מה?', הייתה תגובתו של דאג. הו, אני לא יודע, דאג. אולי על זה שהוא כינה את הבחור שגנב את חיינו בתור 'החבר הכי טוב שלו'. דאג חסר מושג בכל העניין".




44 views0 comments
©
...