אני רואה את הירח הרע עולה - על תחיית קרידנס קלירווטר
Updated: Feb 4
חברי הלהקה:
ג'ון פוגרטי - שירה, גיטרה מובילה, מפוחית
טום פוגרטי - גיטרת קצב
סטו קוק - בס
דאג קליפורד - תופים
לפני כן נקראה הלהקה, שבאה מסן פרנסיסקו, בשם GOLLIWOGS, עד שהוחלט על שינוי.
ג'ון פוגרטי: "קרידנס היה השם של חבר שלנו. את המילה CLEARWATER לקחתי לאחר שצפיתי בפרסומת לבירה, שבה הראו את המים הצלולים בהם משתמש החברה (אולימפיה) ליצירת הבירה שלה. הרעיון הזה קסם לי, כדי לשקף טוהר. את המילה 'תחייה' הוספתי כי הנה אנחנו באים אחרי תקופה של שיתוק מוסיקלי".
ב-28 במאי בשנת 1968, יצא תקליט הבכורה של תחיית קרידנס קלירווטר.
I Put A Spell On You / The Working Man / Suzie Q. / Ninety-Nine And A Half (Won't Do) / Get Down Woman / Porterville / Gloomy / Walk On The Water
הצלילים הראשונים שמקבלים, עם הנחת המחט, באים עם השיר I PUT A SPELL ON YOU, שהוקלט במקור על ידי ג'יי הוקינס הצרחן.
הוקינס כתב את השיר כבלדה המקוננת על אובדן חברה שרצה לקבל בחזרה אליו. הגרסה המקורית הייתה איטית הרבה יותר מהידועה. הוקינס הקליט באותה תקופה לחברת התקליטים גראנד רקורדס, והתקשה לשכנע אותה לשחרר זאת. שנה לאחר מכן, הוא הקליט את הגרסה שהתפרסמה בזכות חברה אחרת, והפך את השיר לסיפור מפחיד על הטלת קללה על הבחורה.
הוקינס ביצע את השיר בפעם הראשונה בקונצרט חג המולד שהעלה השדרן הידוע אלן פריד, בשנת 1956. הוא קיבל תגובה נלהבת מאד מהשיר, ופריד הזמין אותו לבצע אותו בתוכנית הטלוויזיה שלו. הוקינס פיתח מופע בימתי מוזר סביב זה, כשהוא יוצא מארון מתים בוער ונושא גולגולת על מקל אותו כינה בשם "הנרי".
אצל קרידנס זה רגע שמגדיר קריירה שלמה, עם קולו הסוער של פוגרטי, הגיטרות העסיסיות וחטיבת הקצב האנרגטית במשקל שש שמיניות.
כמו כן יש בתקליט הזה גירסה ארוכה, לשיר SUZIE Q שחותמת את הצד הראשון וגם ניצוץ מהעבר של GOLLIWOGS עם שיר שיצא בעבר כתקליטון עם השיר PORTERVILLE.
בעיתון 'רולינג סטון' פירסמו ב-20.7.1968 את זה: "הנקודה הטובה היחידה בלהקה הזו היא ג'ון פוגרטי, שמנגן בגיטרה ושר. הוא זמר טוב יותר מהממוצע וגם גיטריסט מעניין. אך חוץ מזה אין כאן משהו מעניין. נגינת הבס פה חוזרת על עצמה והמתופף מונוטוני. כמו כן, גיטרת הליווי בקושי נשמעת. כל התקליט הזה חסר דמיון ובעל הפקה עלובה. זהו ביזבוז גדול מכישרונו של ג'ון פוגרטי, שנקבר פה מתחת לחוסר כישרונם של חבריו ללהקה".
בעיתון HIT PARADE פרסמו במאי 1969: "יופי של להקה. יש כאן רק ארבעה חברים אך הם נשמעים גדולים יותר מהרבה להקות שמונות יותר חברים. הלהקה הזו בהחלט נהגה להקשיב לאמנים כמו ווילסון פיקט ולהביא את היופי של יצירתו דרכם. ג'ון פוגרטי הוא בעל קול רועם ונהדר. האלבום הזה הוא כיף אחד גדול".
ב-5 בינואר בשנת 1969, יצא האלבום השני של תחיית קרידנס קלירווטר ושמו BAYOU COUNTRY.
Born On The Bayou / Bootleg / Graveyard Train / Good Golly Miss Molly / Penthouse Pauper / Proud Mary / Keep On Chooglin'
קודם כל, הנה זכות הדיבור לבסיסט הלהקה, סטו קוק: "האלבום הזה משקף לחלוטין את מה שהלהקה הזו הייתה. הקלטנו אותו באופן חי באולפן כי הכרנו את השירים היטב, אחרי שביצענו אותם פעמים רבות במועדון ושמו "דינו וקרלוס". מעולם לא פגשתי שם את קרלוס אבל דינו היה שם כל הזמן. הופענו שם בקביעות פעם בשבוע. זה האלבום האחרון שהכרנו היטב את שיריו לפני שנכנסנו לאולפן להקליטם. אני אוהב את הצליל של האלבום הזה. יש בו את הצליל העשיר ביותר מכל אלבומי קרידנס. אחר כך כבר הקלטנו באולפנים אחרים והצליל האולפני שלנו נפגע בהתאם".
אז מה יש לנו באלבום הזה? ובכן, הוא נפתח עם הפגזה אדירה בדמות השיר BORN ON THE BAYOU, שאפשר לחוש בהקשבה לו את הבוץ שמרוח על מגפי ארבעת החברים שמנגנים אותו פה. כן, עד כדי כך.
סולן הלהקה, ג'ון פוגרטי, שכתב את השיר ושר בו בקולו המחשמל, לא באמת נולד באזור של נחל בוצי אלא בברקלי. את האווירה הבוצית הוא קיבל ממחקריו באנציקלופדיות השונות. פוגרטי: "השיר מדבר על ילדות ברביעי ביולי. הנחתי את הסיפור באזור של ביצה שבה כמובן מעולם לא חייתי. ניסיתי לכתוב כסופר בלי גיטרה ביד, כשאני מדמיין את הכל". המתופף, דאג קליפורד, ציין כי זה השיר האהוב עליו ביותר בלהקה.
השיר השני הוא BOOTLEG, ששמו כשם תעשיית התקליטים הפיראטיים שהחלה אז לצמוח. פוגרטי רצה להמחיש בשיר את הדברים הטובים בחיים שמגיעים דווקא באיכות ירודה. פוגרטי: "איך זה שהדברים שהכי רעים לנו, כמו גלידה, ממתקים ואלכוהול, הם המזיקים לנו ביותר? איך זה שהדברים שאנחנו לא צריכים לקחת הם הדברים שדווקא אנחנו הכי רוצים לקבל?".
צד א' של התקליט מסתיים עם קטע הבלוז GRAVEYARD TRAIN, שכול גם סולו מפוחית מפיו של פוגרטי. שמונה דקות ועוד קצת של יופי מוסיקלי.
צד ב' נפתח בסערה רוקיסטית עם GOOD GOLLY MISS MOLLY, הלהיט הותיק של ריצ'רד הקטן. חברי קרידנס יודעים לנגן את הרוק'נ'רול היטב! ואיך שפוגרטי שר? - זו מתנה מאלוהים.
אחריו אנחנו חוזרים לגרוב איטי ומהודק עם PENTHOUSE PAUPER שנע על תבנית הבלוז אבל עם הפתעות. "אם אהיה מהמר, אתם יודעים שלעולם לא אפסיד / ואם אהיה גיטריסט, אהיה חייב לנגן את הבלוז", שר פוגרטי והוא יודע היטב את מה שיוצא מפיו, כי הגיטרה שלו פורצת מיד לאחר מכן בסולו עם תחושה שרק הוא יודע לתת אותה.
אחרי זה מגיע הלהיט הגדול של האלבום ושמו PROUD MARY. ג'ון פוגרטי: "ברגע הראשון בו התחלנו לבצע חזרות על השיר הזה, חשתי כמו קול פורטר. זה נשמע לי מסוג השירים שמו"לים נהגו למכור כמותם לאמנים שונים. זה לא נשמע לי אז כשיר רוק. דמיינתי אז משרתת שעובדת בבית של עשירים. היא מגיעה לעבודה כל יום באוטובוס, מחזיקה את חיי העשירים ששוהים בבית ואז הולכת לדרכה בערב".
אך השיר לא הושלם עד שנת 1968 כשהוא פתח את תיבת הדואר שלו ומצא שם מכתב שבישר לו כי הוא משוחרר משירות צבאי. פוגרטי ניסה זמן רב לצאת מהצבא והמעטפה שקיבל בדואר גרמה לו לחשוש מהגרוע מכל - צו גיוס. אך כשפתח את אותה מעטפה וראה מה יש בתוכה, חזרה השמש לזרוח מעל לראשו.
פוגרטי: "זה קרה בדיוק כשהתחוללה מלחמת ויאטנם וחשתי שאבן גדולה נגולה מעל ליבי. אני ממש יצאתי לגינת הבית ורקדתי לי ריקוד של שמחה. לאחר מכן נכנסתי הביתה וכל המשך השיר בא לי ברגע של השראה שנבע משמחה". עלילת השיר הפכה מסיפורה של משרתת לסיפורה של אוניה בנהר.
הרעיון של האוניה בנהר הגיע דווקא מבסיסט הלהקה, סטו קוק. היה זה כשהלהקה צפתה בתוכנית טלוויזיה ושמה MAVERICK וקוק הכריז בקול את המשפט HEY RIVERBOAT, BLOW YOUR BELL.
האלבום נחתם עם KEEP ON CHOOGLIN הקצבי שהמפוחית במהלכו סוערת ואחריה מגיע הגיטרה החשמלית האדירה הזו! לשמוע את זה בתקליט אמיתי (ויניל - אתם יודעים..) ובמערכת סאונד טובה, זו חוויה מסמרת שיער.
ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט: "התקליט החדש של קרידנס סובל מתקלה אחת גדולה - חוסר עקביות. השירים הטובים הם טובים מאד; אבל הרעים פשוט לא מצליחים להתרומם. הסאונד של הקבוצה מזכיר מאוד את זה של הסטונס המוקדמים - רוק נוקשה ומבוסס בלוז. ג'ון פוגרטי נושא את לפיד הלהקה עם הגיטרה המובילה שלו, בנוסף לעבודת הווקאלית והמפוחית הטובה שלו. הוא גם כתב את כל השירים המקוריים של קרידנס, ועיבד והפיק את האלבום. הוא כנראה ניקה את האולפן גם כשההקלטה הסתיימה.
למרות הדומיננטיות של ג'ון, ללהקה יש צליל כללי מוצק. סטו קוק בבס, האח טום פוגרטי בגיטרה קצב, ודאג קליפורד בתופים כולם מוסיקאים טובים; הם מניחים גיבוי כבד לפוגרטי, והתוצאה היא צליל מהודק מאוד. הכשל העיקרי של השירים הרעים הוא חוסר מקוריות. GRAVEYARD TRAIN הוא חזרה על GLOOMY באלבום הראשון - שיר שלא היה שווה הרבה מלכתחילה, ו"השיר על הרכבת של בית הקברות שנמשך עד שמונה דקות ושלושים ושתיים שניות, פשוט משעמם. PENTHOUSE PAUPER דומה לשיר THE WORKING MAN, גם מהתקליט הראשון. המוסיקה והמילים טובות, אבל שמענו אותן בעבר. ויש עוד חזרות מטרידות.
בסך הכל, החומר בתקליט לא תמיד חזק, אבל הלהקה מנגנת עם מספיק תאווה כדי להתגבר על הבעיה הזו. עם החומר החזק יותר, היא מצוינת. עם זאת, נראה לי שהלהקה כמעט מיצתה את מלאי הבלוז-רוק שלה. בינתיים הכל טוב. אבל אני חושב (ומקווה) שנראה כיוונים חדשים באלבומים הקרובים שלה".
ב-3 באוגוסט בשנת 1969, יצא תקליטה השלישי של הלהקה ששמו GREEN RIVER.
Green River / Commotion / Tombstone Shadow / Wrote A Song For Everyone / Bad Moon Rising / Lodi / Cross-Tie Walker / Sinister Purpose / The Night Time Is The Right Time
זה האלבום השני שלהקה זו הוציאה באותה שנה, כנראה בשל סעיף בחוזה, דבר שגרתי באותה תקופה, ובו התחייבו לחברת התקליטים על הפקת שני תקליטים בשנה.
מנהיג הלהקה, ג'ון פוגרטי, החל אז להרחיק את עצמו משאר החברים, שחשו כי יש בו שתלטן לא קטן, שלמרבה צערם היה גם הנכס החשוב של הלהקה, מבחינת כתיבת שירים, נגינת גיטרה בולטת וקול רועם ומיוחד.
ג'ון פוגרטי ניצל את המצב ואסר לחלוטין על השאר להיות נוכחים באולפן בזמן שערך את המיקסים לאלבום. הם הורשו להיכנס לכמה דקות רק כשהיה צורך להוסיף קולות רקע פה ושם. אחרי כן הם הועפו שוב מהאולפן ונותרו בצד.
פוגרטי ראה בנוכחותם באולפן גורם מפריע. באלבומים הקודמים הם נהגו להתלונן בפניו, שכלי הנגינה שלהם לא חזקים מספיק במיקס. מבחינתו היה זה אלמנט לא רצוי שהסיח את דעתו. לכן החליט, שמעתה ואילך הוא לא רק כותב השירים אלא גם המעבד והמפיק היחיד בלהקה.
כך, שלושת החברים (סטו קוק בבס, דאג קליפורד בתופים וטום פוגרטי בגיטרה) הקליטו את תפקידיהם, במשך יומיים, באולפן ואז נאלצו לחכות בצד עד שהאלבום ייצא לחנויות, כדי לדעת כיצד המוסיקה שהקליטו נשמעת. לטום פוגרטי היה קשה ביותר לתפקד במצב הזה. כשהחל כל סיפור הלהקה, הוא היה המנהיג המוביל בה ומקבל ההחלטות. עתה התהפכו היוצרות ואחיו הצעיר הפך לכוכב האמיתי בלהקה, עם שלושה נגנים ניצבים לצידו.
ג'ון פוגרטי: "טום לא הבין את התפקיד של מפיק מוסיקלי. המצב הפך לבלתי נסבל. בהתחלה הם נכחו בזמן שעשיתי מיקסים ותמיד שמעתי את השלושה מתלוננים כל הזמן על הווליום ועל זה שהמיקס לא יעבוד. בסוף הם תמיד נדהמו מהמיקסים שלי, אז החלטתי שהם לא יהיו יותר נוכחים בזמן שאני עושה מיקס. מאז לא הרשיתי להם להיכנס, כי הם ממש הפריעו".
שני סינגלים יצאו מהאלבום הזה: BAD MOON RISING ושיר הנושא של התקליט. את השיר BAD MOON RISING כתב פוגרטי בהשראת סרט שראה בשם THE DEVIL AND DANIEL WEBSTER, בו נראית סופת הוריקן המוחקת עיירה שלמה. אמנם המוסיקה בשיר הזה נשמעת קצבית ושמחה אך המילים בו מתארות הרס וחורבן של אחרית הימים.
שיר הנושא נכתב על נהר שפוגרטי זכר מילדותו. הנהר הזה נקרא PUTAH CREEK בקליפורניה. השם של השיר הומצא בזכות טעם של מיץ-גזוז בצבע ירוק שפוגרטי נהג ללגום בילדותו שנקרא בשם הזה.
צילום עטיפת האלבום נעשה בפארק בברקלי קליפורניה שנקרא TILDEN REGIONAL PARK, כשאפשר לראות בה מי עומד בחזית ומי ניצב מאחור.
ב-2 בנובמבר הוציאה קרידנס את תקליטה השלישי (!) באותה שנת 1969 - WILLY AND THE POOR BOYS.
Down On The Corner / It Came Out Of The Sky / Cotton Fields / Poorboy Shuffle / Feelin' Blue / Fortunate Son / Don't Look Now (It Ain't You Or Me) / The Midnight Special / Side O' The Road / Effigy
באותה תקופה כבר חש פוגרטי, שלהקתו הגיעה אל הנחלה, כפי שסיפר: "אחרי שהופענו בפסטיבל וודסטוק הרגשתי שהגענו אל המקום הראשון. את הביטלס ראיתי במקום הראשון ואותנו ממש מתחת להם, במקום השני. החללית שלנו טסה למעלה מהר יותר מכל חללית אחרת".
כבר מהעטיפה, עם צילום הלהקה, אפשר לחוש את מה שנקבל בתוך התקליט עצמו; הנאה צרופה עם להקה מיוחדת. ועוד עם שיר פתיחה מקפיץ בשם DOWN ON THE CORNER. פוגרטי, שכתב בשיר שמות פיקטיביות של דמויות (ווילי, בלינקי, רוסטר) החליט לשקף את אווירת אותה להקה דמיונית בצילום העטיפה.
ויש את IT CAME OUT OF THE SKY, שאכן נשמע כמו ברק מהיר שמפלח את השמיים ללא הכנה מוקדמת. ויש גם שיר מחאה חריף בסגנון FORTUNATE SON. פוגרטי והלהקה פה באחד השיאים שלהם. השיר הגיע למקום השלישי במצעד האמריקני. ולצד הקצב הסוחף שבשיר נמצאות המילים הנוקבות ששר ג'ון פוגרטי על מצב הביש בו הבנים של האנשים הפחות נכבדים בהיררכיה הם אלו שחייבים לצאת ולהילחם בויאטנם.
פוגרטי: "ג'ולי ניקסון, בתו של הנשיא, התרועעה עם דייויד אייזנהאואר ונוצרה התחושה שאין מישהו מאותו סוג אנשים המעורב במלחמה". עם ריצ'רד ניקסון בבית הלבן מצא פוגרטי את המטרה המושלמת לחיציו המוסיקליים. פוגרטי: "ניסו למכור לנו שמוראל החיילים גבוה מאד ושרובם בעד המלחמה. אבל למי שבחן מקרוב את העניין היה ברור כי אנו צועדים לאבדון".
השיר FORTUNATE SON נכתב על ידו במהירות שיא, כשהוא מדמה כי הוא איש פשוט ולא בן של סנטור - ולכן נגזר עליו להישלח לקרב. פוגרטי: "בכוונה יצרתי ללהקה את הצליל השורשי. חיפשנו תופי סנר, מיתרי גיטרה ומגברים שיעמדו בדרישה הזו".
השיר FORTUNATE SON לא היה השיר הכועס היחיד שפוגרטי הביא, אלא הכעס בא גם בשיר החותם, EFFIGY, כשהכעס לכתיבתו בא מריצ'רד ניקסון, שיצא למפגיניו וניפנף אותם באמרות יוהרה ולעג.
במלודי מייקר נכתב בביקורת על התקליט: "נמאס לכם מרוק הביצות של קרידנס? אז קבלו אותם עכשיו ברוק מלהיב עם קאנטרי".
עיתון CREEM בביקורתו: "קרידנס עלו פה על נוסחה. כשהיא עובדת - זה הכי טוב. אבל כשהיא לא עובדת - מתגלים חברי הלהקה במערומיהם. האמת היא שג'ון פוגרטי הגיטריסט לא מספק עד הסוף את הסחורה ומשאיר רצון לעוד. הוא חוזר על עצמו יותר מדי, ממש כמו להקת הסטוג'ס. אבל השירים עצמם מצויינים. כשקרידנס סוטה מהצליל החריף שלה, מתגלה, לצערנו, כי תפקידי הגיטרות שבה, משעממים ביותר. פוגרטי הוא גם נגן המפוחית הכי לא יצירתי שבשטח. זו להקה שיודעת להביא להיטים אפקטיביים אך החולשות שלה בולטות".
עיתון רולינג סטון סבר אחרת: "זה התקליט הטוב ביותר שלהם עד כה. יש פה את קרידנס השורשית אך עם תוספת של דמיון עשיר. הם מפיחים חיים גם בשירים ישנים כמו 'מידנייט ספיישל' ו-COTTONFIELDS, כך שהם הופכים אותם לשלהם. זו להקה שפשוט נשמעת טוב מאד!".
בנובמבר 1969 אמר קית' ריצ'רדס, הגיטריסט של הרולינג סטונס, על להקת קרידנס לעיתון רולינג סטון:
"בפעם הראשונה ששמעתי את הלהקה הזו, הופתעתי מאד לטובה. אבל במהרה התחלתי להשתעמם מהם. ואחר כך החלה המוסיקה שלהם כבר לעצבן אותי. הם כל כך פשטניים ובסיסיים שזה כנראה כבר יותר מדי".
האם זה התקליט האמיתי האחרון של להקת קרידנס קלירווטר רווייבל כרביעיה פועמת? בואו לקרוא על COSMO'S FACTORY, שיצא ב-8 ביולי 1970.
Ramble Tamble / Before You Accuse Me / Travelin' Band / Ooby Dooby / Lookin' Out My Back Door / Run Through The Jungle / Up Around The Bend / My Baby Left Me / Who'll Stop The Rain / I Heard It Through The Grapevine / Long As I Can See The Light
בשם האלבום הוסט הזרקור לזמן קצר מג'ון פוגרטי, מנהיג הלהקה, למתופף שלה, דאג קליפורד, ששם הכינוי שלו היה קוסמו והוא מופיע בקדמת העטיפה כשהוא רוכב על אופניים. שם התקליט הוא כשם חדר החזרות והמשרד של הלהקה. היה שם גם סל לקליעה, שולחן פינג פונג, שולחן סנוקר ובקומה העליונה שכן המשרד, שעל קירותיו היו פוסטרים של הלהקה כמו גם כמה תקליטי זהב ופלטינה.
