הרוקר שיצר סנסציה עוצמתית מסוכנת - ג'ין וינסנט

ג'ין וינסנט היה הצד האפל של החלום האמריקאי של שנות החמישים. בעוד כוכבים כמו אלביס פרסלי ובאדי הולי כבשו את העולם עם חיוך מסנוור ותדמית נקייה יחסית, וינסנט פרץ לבמה כשהוא צולע, פניו מעוותות בכאב ובזעם, והביא איתו סאונד שלא נשמע כמותו. הוא לא היה החומר שממנו קורצו אלילי נוער עבור המעמד הבינוני; הוא היה הקול המיוסר של הנערים ממעמד הפועלים, אלה שהרגישו מקופחים וחיפשו מישהו שיבין את המרדנות שלהם. על הבמה, כשהוא נאחז במיקרופון כאילו חייו תלויים בו, רגלו הפצועה מקובעת בסד מתכת, הוא היה התגלמות האנדרדוג המסוכן, הפראי והבלתי צפוי. רחוק שנות אור מהמכונה המשומנת והחלקה שנקראה אלביס.

מהצי אל צמרת המצעדים

יוג'ין וינסנט קראדוק נולד ב-11 בפברואר 1935 בנורפוק, וירג'יניה, למציאות של עוני. נורפוק, הידועה בעיקר בזכות בסיס הצי האמריקאי העצום שלה, הציעה מסלול חיים כמעט קבוע לצעירים כמוהו, ובגיל 17 הוא התגייס לצי. הגורל, לעומת זאת, התערב בצורה אכזרית. בשנת 1955, בעת שירותו כשליח על אופנוע, הוא נפגע קשות בתאונת דרכים עם רכב חולף. רגלו השמאלית רוסקה. בבית החולים של הצי, הרגל גובסה, אך וינסנט, צעיר חסר מנוחה בן 20, סירב לתת לפציעה להחלים כראוי. הסיבוכים שהתפתחו החלישו את הרגל עד כדי כך שהרופאים נאלצו לקבע אותה לצמיתות בסד מתכת כואב, סמל ויזואלי שילווה אותו עד סוף ימיו.

במהלך תקופת ההחלמה הארוכה, וינסנט, שתמיד נשא עימו גיטרה ונהג לשיר שירי קאנטרי של האנק ויליאמס, החל להתמקד במוזיקה בצורה אינטנסיבית יותר. בפברואר 1956, הוא החל להופיע בתחנת הרדיו המקומית WCMS, ששידרה מוזיקת הילבילי. שם פגש שדרן בשם ביל "שריף טקס" דייוויס. דייוויס זיהה את הפוטנציאל ומיד החתים את הזמר הצעיר על חוזה ניהול, תוך שהוא מוסיף את שמו כמחבר שותף לשיר שווינסנט כתב, שיר גולמי ועוצמתי בשם BE-BOP-A-LULA.

באותם ימים, אלביס פרסלי בדיוק פרץ עם HEARTBREAK HOTEL. קן נלסון, מפיק קאנטרי מחברת התקליטים קפיטול, ניסה לשכנע את מנהליו להמר על סוס הרוק'נ'רול החדש, אך נתקל בכתף קרה. דייוויס, לעומת זאת, הבין שיש לו זהב בידיים. הוא שלח לנלסון הקלטת דמו של וינסנט. נלסון התרשם כל כך עד שהטיס את וינסנט ואת להקת הליווי שלו, ה-BLUE CAPS, להקלטה מקצועית בנאשוויל. הלהקה, אגב, הייתה אוסף טיפוסים צבעוני: הגיטריסט, קליף גאלופ, היה שרברב במקצועו, הבסיסט היה פועל במפעל, והמתופף בן ה-15 פשוט הבריז מבית הספר כדי להגיע לסשן.

חברת התקליטים בחרה בשיר אחר, WOMAN LOVE, כצד המוביל של הסינגל. אבל הגורל, ושדרן רדיו מבולטימור, רצו אחרת. השדרן התאהב בצד ב', BE-BOP-A-LULA, והחל לנגן אותו ללא הפסקה. התוצאה הייתה פיצוץ. תוך שלושה שבועות נמכרו 200,000 עותקים, והשיר נכנס לעשירייה הפותחת במצעד האמריקאי בקיץ 1956. השיר, עם הקצב המתון והנשימות הכבדות והמהדהדות של וינסנט בין השורות, לא היה רוק'נ'רול טיפוסי, אך הוא היה טעון במתח מיני ובסכנה שהפכו אותו לממכר.

תהילה, כאוס והבריחה לבריטניה

וינסנט, שרק השתחרר מהצי עם רגל מרוסקת, הושלך מהאנונימיות היישר אל לב התהילה הלאומית, והוא לא היה מוכן לכך. "מעולם לא התכוונתי להרוויח כסף, רק להתפרנס משירה", הודה שנים לאחר מכן, "ופתאום קיבלתי 1,500 דולר ללילה. קחו ילד בן 19 ותנו לו אחריות כזאת, הוא לא יודע מה לעשות".

הבעיות אכן צצו במהירות. המנהל חסר הניסיון, "שריף טקס" דייוויס, הוביל אותו לסדרת החלטות ניהוליות הרסניות. למרות זאת, וינסנט הצליח להמשיך. הוא הוציא שני תקליטונים מצוינים נוספים, RACE WITH THE DEVIL ו-BLUEJEAN BOP, אך הם לא הצליחו לשחזר את ההצלחה המסחרית. על בסיס הלהיט האחד והענק, וינסנט ולהקתו הופיעו ללא הרף, ואף זכו להופיע בסרט הקאלט THE GIRL CAN'T HELP IT. פניו החיוורות והמיוסרות, עם תלתל שחור שנופל על מצחו, נצרבו בתודעה.

אך בחברת קפיטול עדיין לא ידעו איך לעכל אותו. הוא היה הרוקר היחיד שלהם, פריק רזה שנראה כאילו נשלף מבר אפלולי בדרום, והם העדיפו רוקרים מעודנים יותר. בסוף 1956 הלהקה המקורית התפרקה. וינסנט אושפז שוב, וב-1957, עם ניהול חדש ולהקה חדשה, הצליח לחזור למצעדים עם 'LOTTA LOVIN. הלהקה החדשה, עם הגיטריסט ג'וני מיקס, יצרה מהומות באוסטרליה ובאמריקה. אך ההצלחה שוב הייתה קצרת מועד. וינסנט היה בעייתי. בעיית השתייה שלו החמירה, והוא הצליח להרגיז את דיק קלארק, מנחה תוכנית הטלוויזיה המשפיעה ביותר בארצות הברית, AMERICAN BANDSTAND. עד קיץ 1958 הוא הפך למנודה, בעוד כוכבים "נחמדים" כמו פרנקי אבלון וריקי נלסון תפסו את מקומו. רשויות המס רדפו אחריו, ואיגוד המוזיקאים שלל את חברותו. כמו רוקרים אמריקאים רבים אחרים, הוא נאלץ לחפש עבודה מעבר לים, ובדצמבר 1959 נחת בבריטניה לקבלת פנים של גיבור.

לידה מחדש בשחור

בבריטניה, וינסנט היה אלוהים. המעריצים, שעד אז רק שמעו את התקליטים, ציפו לפגוש בריון קשוח עטוף עור. להפתעתם, הם פגשו אדם ביישן, עדין ובעל דיבור רך. המפיק הטלוויזיוני ג'ק גוד, שרצה לשלב את וינסנט בתוכניתו, החליט שהמציאות לא תבלבל אותו. הוא הבין שהקהל הבריטי רוצה את המיתוס, לא את האדם. לאחר מספר הופעות בבגדים רגילים, גוד הלביש את וינסנט מכף רגל ועד ראש בעור שחור, כולל כפפות, ותלה על צווארו מדליון כסוף ענק. התדמית האייקונית, שהפכה לסמל של הרוק'נ'רול, נולדה.

תחת ניהולו הקשוח של דון ארדן (האמרגן שהיה ידוע כאל קאפונה של הרוק הבריטי), וינסנט הופיע בבריטניה ללא הפסקה במשך שלוש שנים. הוא היה האטרקציה הגדולה ביותר במדינה, גם ללא להיטים גדולים. באפריל 1960, הטרגדיה הכתה שוב. וינסנט היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית שבה נהרג חברו הטוב, כוכב הרוק אדי קוקרן. רגלו של וינסנט נפצעה שוב, והכאב הפיזי והנפשי רק החריף.

למרות זאת, הופעותיו בתחילת שנות השישים היו מחזה בלתי נשכח. הוא היה עולה לבמה כשד אחוז דיבוק, פניו מעוותות בחיוך מיוסר, מניף את רגלו הפצועה מעל המיקרופון, משליך אותו באוויר ותופס אותו בווירטואוזיות. הוא היה המראה המפחיד והמהפנט ביותר והקהל העריץ אותו בפנטיות.

הדרך שנגמרה בפתאומיות

עד 1964, השנים של הופעות בלתי פוסקות, כאב כרוני ואלכוהוליזם כבד גבו את מחירם. וינסנט הפך לצל של עצמו, מופיע במועדונים קטנים בפני גרעין מעריצים נאמן. ב-1965 חזר לארצות הברית במצב בריאותי רעוע. הוא הצליח להקליט מספר שירים, אך לא הצליח לשקם את הקריירה שלו.

ב-1969 הוא הגיח מחדש להופעה בפסטיבל הרוק של טורונטו, כשהוא מגובה על ידי להקה צעירה בשם אליס קופר, אך זה היה הבזק קצר. הוא חזר לבריטניה בשנת 1971, רק כדי להסתבך בתביעת מזונות מכוערת. הוא חי בערפל אלכוהולי, נרדף על ידי שדים אמיתיים ודמיוניים. לבסוף, הוא ברח חזרה לארצות הברית עם מזוודה אחת בלבד. שבועיים לאחר מכן, ב-12 באוקטובר 1971, הוא התמוטט ומת מדימום פנימי כתוצאה מכיב בקיבה. הוא היה בן 36 בלבד.

ג'ין וינסנט חי את חייו על הקצה, יום ביומו, ללא מחשבה על המחר. הוא מעולם לא לקח את הערצת הקהל כמובנת מאליה ותמיד נתן את כל כולו על הבמה. הפגיעות הזו, בשילוב עם הנוכחות הבימתית המסעירה שלו, היא שהפכה אותו לאחד הענקים האמיתיים של הרוק'נ'רול. הדרך הזו, משובשת וכואבת ככל שתהיה, הייתה זו שהרגה בסופו של דבר את ההאנק ויליאמס של הרוק'נ'רול.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459