השנה שבה אל סטיוארט הפך לחתול הזהב של הוליווד

זו הייתה שנה מטורפת ללא ספק שנת 1977. התקופה שתיזכר לעד כנקודת המפנה שבה אל סטיוארט, הפולקיסט הבריטי המהורהר, הפך לכוכב רוק שחי חיי מלוכה בהוליווד וחתם על חוזה הקלטות של מיליון דולר עם חברת ARISTA. אם מישהו היה לוחש לסטיוארט בחג המולד הקודם שייקח כל כך הרבה זמן עד שהתקליט החדש שלו יראה אור, הוא ודאי היה הופך לאדם מודאג מאוד. אך בסוף שנת 1976, כל הקלפים עמדו להיטרף מחדש, והעתיד נראה מרגש מתמיד.

לאחר שישה חודשים קדחתניים של אירועים, סטיוארט חזר לביתו בלוס אנג'לס והחל בהכנות לחג המולד. מריון, בת זוגו, נשארה בלונדון בסיום סיבוב ההופעות והייתה אמורה לנחות בעיר המלאכים בדיוק ביום החג. האווירה הייתה מחשמלת. סטיוארט עצמו תיאר זאת מאוחר יותר כתקופה נפלאה בפשטותה. היה זה ערב חג המולד, ומצעדי הלהיטים של מגזין בילבורד האמריקאי הוקפאו לרגל החגים. באותו רגע, הלהיט הגדול שלו, YEAR OF THE CAT, התמקם במקום ה-21. ההתפוצצות האמיתית עוד הייתה לפניו, והיא אכן הגיעה בינואר. התקליט כבר הצליח הרבה יותר מקודמו, MODERN TIMES, והיה ברור לכולם שהוא עלה על גל רציני. אף אחד, כולל סטיוארט עצמו, לא שיער עד כמה גבוה הגל הזה ייקח אותו. התקליט נמכר היטב, והסינגל עם אותו שם החל לקבל השמעות בתחנות רדיו, אם כי עדיין לא בתחנות הגדולות והמשפיעות ביותר. הכול נראה מבטיח מאוד: הייתה לו דירה בלוס אנג'לס, הוא חי עם מריון, וההצלחה הייתה באוויר.

באותו אחר צהריים, סטיוארט מצא את עצמו נוהג ברחובות בוורלי הילס. הוא היה נחוש למצוא בקבוק יין משובח במיוחד לחג, כי אחרי שנה כמו 1976, זה היה כל מה שרצה. מישהו המליץ לו על מקום שנקרא THE BEVERLY HILLS WINE MERCHANT, והוא נסע לשם. הוא הגיע דקות ספורות לפני הסגירה, ובפנים ראה אדם במעיל חום פשוט, עם מטאטא בידו, שנראה בדיוק כמו השרת של המקום. "במה אוכל לעזור לך?" שאל האיש. סטיוארט ענה שהוא מחפש יין טוב, אולי בורדו משובח. למשמע בקשתו, האיש הכניס אותו בחוסר רצון לחנות. "מה בדיוק אתה רוצה?" שאל. סטיוארט, שכבר היה חובב יין רציני, ענה שהוא ישמח לשאטו מרגו, בחירה מצוינת במיוחד בהתחשב באדם שעמד מולו. הוא ציין שבדרך כלל הוא קונה את בציר 66, יין ששתה רבות באותה תקופה. "אבל אתה יודע, זה ערב חג המולד, והייתי רוצה לנסות את 1961! זה אם אין לך פאלמר 61, שאמור להיות יין טוב יותר. אבל אם במקרה יש לך את 1953..."

השיחה החלה לצאת משליטה. סטיוארט הבין במהרה שהוא נתקל במישהו שלא רק חולק את אהבתו ליין, אלא גם את חוש ההומור שלו. למעשה, הוא שוחח עם בעל החנות, אדם בשם דניס אוברסטריט. דניס אמר לו שיש לו את מרגו 1953, אבל שאל אם הוא ניסה את בציר 45. סטיוארט הביט בבחור עם המטאטא וחשב לעצמו "רגע אחד!". האיש, שנראה כמו עובד ניקיון, הביט בו בחשדנות, עם שיערו הארוך ומעיל הקטיפה שלבש. באותם ימים, ידע נרחב ביין לא היה נפוץ. כל אחד חשד בשני: דניס חשב שסטיוארט בא לשדוד את המקום, וסטיוארט היה בטוח שדניס הוא השרת. סטיוארט החליט לזרוק ירייה באפלה: "את 45 כן, אבל מה לגבי 28?". דניס ענה: "אני לא יודע לגבי 28, אבל אתה בטח יודע שהאמיתי הוא 1900!". סטיוארט אכן שמע שבציר 1900 של מרגו נחשב לבורדו הטוב ביותר של המאה, אך מעולם לא טעם אותו. הוא המשיך במשחק: "כן, טוב, זה אם אתה לא יכול להשיג את 1870!". בשלב זה, דניס שאל "ובכן, מי אתה?", סטיוארט השיב "ובכן, מי אתה?", ודניס ענה: "אני הבעלים של המקום!". וכך, סטיוארט יצא מהחנות עם שני בקבוקים אגדיים: מרגו 1953 ופאלמר 1961.

דניס אוברסטריט נזכר במפגש: "היה לי ברור שאל הוא חובב אמיתי עם אנרגיה מדהימה ותשוקה ליין. לא היה לי מושג מי הוא. אולי שמעתי את YEAR OF THE CAT ברדיו, אבל בטח שלא קישרתי כששמעתי את שמו".

סטיוארט היה כל כך נרגש מהחוויה בחנות היין, עד ששכח לחלוטין לשם מה יצא מהבית מלכתחילה. הוא היה צריך לקנות סלמון מעושן ותרנגול הודו. במקום זאת, הוא קנה בטעות סלמון טרי ולא מעושן, ובאופן בלתי נתפס לחלוטין, תרנגול הודו מעושן! הוא הפך את הכול. "אין לי מושג איך עשיתי את זה, כל כך מיהרתי!" סיפר. התוצאה הייתה פיאסקו קולינרי: ארוחת חג המולד הייתה בלתי אכילה לחלוטין, והם נאלצו לאכול עוגיות שהוא קנה בחוץ. אבל היי, לפחות היה להם את היין הטוב בעולם לצד האוכל הגרוע בעולם.

החיים בדירתו היו רחוקים ממותרות. המנהל של סטיוארט, סיפר: "התקליט כבר הגיע למעמד תקליט זהב, ובסוף 1976 ישבנו שם אצלו בבית ונראים מרוששים לחלוטין".

ההצלחה המטאורית תפסה את כולם לא מוכנים, והם נאלצו לאלתר תוך כדי תנועה. דוגמה מצוינת לכך הייתה סוגיית נגן הסקסופון. אד דה ג'וי, נשיא חברת התקליטים JANUS, נזכר: "כשאל מכר את כל הכרטיסים להופעה בסנטה מוניקה, הוא לא רצה סקסופון על הבמה. דיברתי עם לוק כמה פעמים ואמרתי לו שהוא לא יכול להופיע בלוס אנג'לס עם השיר הזה בלי סקסופון. בסוף, פשוט שילמתי על נגן הסקסופון בעצמי!". כמובן, התשלום היה מקדמה על חשבון תמלוגים עתידיים. כי ככה זה בביזנס. ברגע שהנגן עלה לבמה לסולו הראשון שלו בשיר על שנת החתול, הקהל השתגע, ולאל סטיוארט היה חיוך מאוזן לאוזן.

לוק הודה: "האמת היא שפשוט הרגשתי שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו נגן סקסופון באותו זמן לסיבוב שלם!". אך לאחר שראו את תגובת הקהל, לוק החליט ללכת על כל הקופה והתקשר לפיל קנזי, הנגן המקורי מההקלטה, והטיס אותו מאנגליה.

כמה שבועות לתוך השנה החדשה, פיל קנזי קיבל את השיחה. "זה בטח היה בסוף ינואר 1977", הוא סיפר. "לוק התקשר, נרגש כולו, ואמר 'אתה חייב לבוא מיד כי סיבוב ההופעות כבר התחיל!'". קנזי טס לניו יורק ומשם לדנוור. מלא אדרנלין, הוא עלה לבמה לנגן – ופשוט לא הצליח לנשום. "הייתי בג'ט לג, והאוויר הדליל בגובה של דנוור פשוט שיתק אותי. היינו צריכים בלוני חמצן בצד הבמה".

הנסיעה משדה התעופה למנהטן הייתה חגיגה. לוק שכר לימוזינה כסופה ענקית, והם שתו שמפניה בזמן שלוק שיחק עם הרדיו עד שמצא את "שנת החתול". פיל זכר שאמר ללוק: "תיהנה מזה, זה קורה רק פעם אחת". לוק השיב שיהיו להם עוד להיטים, אבל פיל התעקש: "כן, אבל יש רק פעם ראשונה, רק להיט ראשון אחד".

בינתיים, עבודתו הקשה של אד דה ג'וי עמדה להשתלם בגדול. חברת התקליטים JANUS הייתה חברה קטנה, והם השקיעו כל דולר שהיה להם באל סטיוארט. "אם התקליט הזה לא היה מצליח, היינו פושטים רגל ב-1977", הודה דה ג'וי. הסינגל נתקע במצעדים באזור המקום ה-30, והם היו זקוקים נואשות לתמיכה מטעם תחנת רדיו גדולה. יום אחד, דה ג'וי חזר הביתה מדוכא לחלוטין, משוכנע שהם פיספסו את ההזדמנות.

חבר שלו, ג'ון לידר, שהיה שדרן בתחנת המפתח KHJ, התקשר לאשתו של דה ג'וי ואמר לה לוודא שהרדיו יהיה פתוח בשעה 6 בערב, אך לא גילה מדוע. אד הגיע הביתה והתיישב לארוחת הערב, מקונן בפני אשתו על הכישלון. הוא לא הבין מדוע הרדיו דולק בזמן הארוחה.

ואז, קצת אחרי 6, קולו של ג'ון לידר בקע מהרדיו. הוא הודיע שיש לו את הזכות להיות הראשון שמנגן שיר חדש שנוסף לרשימת ההשמעה של התחנה. הוא המשיך ואמר שהוא בטוח שזה יהיה להיט ענק. דה ג'וי לא ממש הקשיב, בטוח שזה לא קשור אליו. ואז לידר הציג את השיר: YEAR OF THE CAT. "התחלתי לבכות. באמת בכיתי", סיפר דה ג'וי. "מאותו רגע, כל ההתנגדות נעלמה. השיר נוסף לרשימות השמעה בכל מקום. ההזמנות החלו לזרום כמו שלא קרה מעולם. חנויות שהזמינו 100 עותקים דרשו פתאום 1,000. זה הפך לאחד התקליטים המכוננים של שנות ה-70".

סיבוב ההופעות של 1977 היה רכבת הרים של אירועים. הלהקה, שכללה כעת חטיבת קצב אמריקאית ונגנים כמו פיטר ווייט ופיטר רובינסון, הופיעה באולמות יוקרתיים. בניו יורק, המנהלים של האולם לא היו בטוחים שסטיוארט יצליח למלא את המקום. לוק הציע לקנות בחזרה כל כרטיס שיישאר. בסופו של דבר, כל הכרטיסים נמכרו תוך שעתיים.

אך אז, באופן פתאומי, באמצע פברואר, סטיוארט ביטל את שארית סיבוב ההופעות, חודש שלם של הופעות סולד-אאוט. הסיבה הרשמית הייתה בעיות גרון, אך הוא גם הרגיש שחוק מהחוויות של החצי השנה האחרונה. זוהי סיטואציה שסטיוארט מעולם לא הסביר במלואה והעדיף לשמור עליה בשתיקה.

זמן קצר לפני כן, התרחש אחד האירועים המוזרים ביותר בקריירה שלו, שדווח במגזין רולינג סטון. במהלך בדיקת סאונד בבלינגהאם, וושינגטון, צעיר בן 22 בשם ז'אק דושנו הסתער על הבמה וצעק שהוא לורד גרנוויל (דמות מאחד משיריו של סטיוארט). הוא טען שסטיוארט החזיר אותו לחיים והוא בא לנקום בו, או לפי שומר אחר, להרוג אותו. אנשי הצוות תפסו אותו לפני שהגיע לסטיוארט. במשפטו, דושנו טען שרק רצה להראות לסטיוארט כמה שירים שכתב. הוא נידון לחמישה ימי מאסר וקנס של 50 דולר. סטיוארט נזכר: "פשוט ראיתי דמות רצה וצורחת משהו. הוא עלה על הבמה אבל גיטרת הבס של רובין הפריעה לו... הוא טען שאני החזרתי אותו לחיים, מה שאתה יכול כנראה לייחס לסם כלשהו שהוא לקח באותו זמן".

מאחורי הקלעים של ההצלחה המסחררת, היחסים עם חברת התקליטים JANUS הלכו והתערערו. לוק או'ריילי, המנהל המסור של סטיוארט, חש שהחברה מתנהלת בקמצנות. דוחות התמלוגים המיוחלים, שהיו אמורים להגיע עד סוף 1976, איחרו להגיע. כשהם סוף סוף הגיעו בסוף מרץ, הם הראו באופן אבסורדי שחברת ההפקה של סטיוארט, KINETIC, עדיין חייבת כסף ל-JANUS. זאת למרות שלוק ידע שהתקליט YEAR OF THE CAT לבדו כבר הכניס לחברה ארבעה מיליון דולר.

לוק גילה פרט קריטי: בחוזה הייתה אופציה ש-JANUS היו צריכים לממש באמצע ינואר כדי להאריך את החוזה עם סטיוארט. הוא שמר את המידע לעצמו. כששאל את בכירי החברה אם מימשו את האופציה, הם ענו בביטחון "בטח, בטח שעשינו". לוק ידע שהם כנראה משקרים. כשלוק התלונן שהם חייבים לו יותר מ-100,000 דולר תמלוגים, הוא נתקל באטימות.

נקודת השבר הגיעה בנסיעה למאליבו. לוק, שנסע במכונית צנועה שעלתה 3,000 דולר, ישב לצד אד דה ג'וי בקדילאק הירוקה והחדשה שלו, שנקנתה מכספי ההצלחה של סטיוארט. דה ג'וי ניסה לסגור עסקה חדשה, והציע מקדמה של 350,000 דולר בלבד לתקליט. ואז הוא אמר את המשפט שהצית את חמתו של לוק: "זה כל מה שאתם צריכים". לוק רתח. "אל תגיד לי מה אנחנו צריכים. מי אתה חושב שאתה? זו שותפות, אנחנו לא עבדים". באותו רגע, לוק ידע שדרכם המשותפת הסתיימה. שבוע לאחר מכן, בכיר אחר בחברה, טום בונטי, התקשר והוריד את ההצעה ל-250,000 דולר. זה היה הקש ששבר את גב החתול.

לוק חשש שיצטרך לשכנע את אל לעזוב, אך ברגע שאמר "אני רוצה שנעזוב את JANUS", סטיוארט ענה מיד: "טוב, תהיתי מתי תגיד את זה". כעת, סטיוארט היה שחקן חופשי והמצב היה שונה לחלוטין משנת 1973, אז JANUS הייתה החברה היחידה שהסכימה להמר עליו. בשנת 1977 כל חברות התקליטים הגדולות רדפו אחרי הזמר, כולל האחים וורנר. בסופו של דבר, הבחירה נפלה על ARISTA. נראה שלסטיוארט היה מניע אישי: קלייב דיוויס, הבוס של אותה חברה, היה האיש שבזמנו, כבכיר בחברת התקליטים קולומביה, חסם את הוצאת תקליטו הישן LOVE CHRONICLES בארצות הברית. סטיוארט, כך נטען, התענג על המחשבה שעכשיו דיוויס יצטרך לשלם לו הון כדי להחתים אותו.

העסקה נחתמה: מקדמה של מיליון דולר ושלושה ארגזים של יינות משובחים. באשר לתמלוגים ש-JANUS עדיין הייתה חייבת להם, עורכי הדין יעצו להם לא לתבוע. JANUS הייתה על סף קריסה, ותביעה הייתה עלולה להוביל לפשיטת רגל, מה שהיה מותיר אותם גם כך ללא כלום פלוס הוצאות משפט. וכך, עם חוזה חדש בכיס וטעם של ניצחון, אל סטיוארט סגר את השנה המדהימה בחייו והתכונן לפרק הבא, כשהוא מלך חדש בעיר המלאכים.