השעה הקשה של ניל יאנג

במחצית הראשונה של שנות ה-70, ניל יאנג הוציא שלושה אלבומים ברצף שהיו מהאפלים בקריירה שלו. מבחינה אמנותית אפשר לקרוא לזה התקופה השחורה שלו. לרוב הם נקראים טרילוגיית התעלה, בהתייחס להערותיו של יאנג באוסף שיריו DECADE, שיצא בשנת 1977. כך הוא כתב שם: "השיר HEART OF GOLD שם אותי כאמן אמצע הדרך. כדי לא למות משעמום החלטתי להפנות את עצמי לכיוון התעלה שבצד הדרך. זו רכיבה קשה יותר, אך שם פגשתי אנשים מעניינים יותר"

תקליטי האופל הגיעו בעקבות HARVEST שיצא בשנת 1972 ולא רק היה האלבום הנמכר ביותר של יאנג אלא האלבום הנמכר ביותר באותה שנה. מיליונים זיהו אותו כתקליט קאנטרי-רוקר נינוח ולא היו מוכנים לקראת ההמשך הסוער יותר. הדרך אל הנפש שלו.

יאנג היה בשנות העשרים לחייו, אבל הוא עשה הכל כזמר וכותב שירים ארוך שיער. הוא הופיע בפסטיבל וודסטוק המוצלח ובפסטיבל אלטמונט הטראומתי, במועדוני פולק קטנטנים ובמועדונים ובאצטדיונים. היה לו בית בקניון טופנגה שם, כשחזר מסיבובי הופעות, חיכו לו אשתו סוזן אסבדו ובתה. הוא השתדרג מבית רגיל לחווה עם 140 דונם בהרי קרוז, עם האישה החדשה שלו, השחקנית קארי סנודגרס, והתינוק שלהם ששמו זיק. ניל יאנג היה מאוהב; קארי, המוזה של השיר על אדם שצריך עוזרת בית, עצרה את הקריירה שלה כדי לטפל בניל ובזיק, שאיש לא ידע אז שהיה לו שיתוק מוחין. והתקליט HARVEST עשה הון: פלטינה מרובעת

בארה"ב, פלטינה משולשת בבריטניה. זה היה התקליט הטוב ביותר מבחינת הקריירה שלו עד אז. אבל זה היה גם תחילת הזמנים מהגרועים יותר של ניל יאנג.

בשנת 1971 הקליטו חברי להקת קרייזי הורס את התקליט הבכורה שלהם. הלהקה הזו נלקחה על ידי יאנג מהפאבים היישר למעמד להקת הליווי האולטימטיבית שלו. הזמר-גיטריסט בה היה דני וויטן, שהביא להקלטת התקליט של להקתו שירים כמו I DON'T WANNA TALK ABOUT IT הבלדי ושובר הלבבות. אבל וויטן היה כל כך מכור ומסטול שהלהקה גרמה לו ללכת לקליניקת גמילה. הוא החליף את ההרואין עם ואליום ואלכוהול בכמויות אדירות. "הוא היה ממש מחוק", אמר המתופף ראלף מולינה. וויטן פוטר. היה זה הפסנתרן-גיטריסט נילס לופגרן שהזמין אותו להצטרף אל להקתו שנקראה GRIN, אבל גם הוא שלח אותו הביתה כי היה נרקומן חסר תקנה. ניל יאנג, בינתיים, סבל מכאבים פיזיים גדולים. בנוסף לצרות של פוליו ואפילפסיה - עמוד השדרה שלו היה במצב מבולגן. הוא לא יכל לשים על עצמו גיטרה חשמלית כבדה. ובכל זאת, בתחילת 1971 הוא ארז את הגיטרה האקוסטית שלו והלך לנגן כמה הופעות. בנאשוויל הוא התארח בתוכנית הטלוויזיה של ג'וני קאש, שם הוא הוא פגש את בעל האולפן, אליוט מייזר, וקיבל את הצעתו להקליט את השירים החדשים שהוא כתב. מייזר הביא נגנים מנאשוויל כמו המתופף קני באטרי והבסיסט טים דראמונד. גם חברו מזה שנים, המעבד-מתזמר ג'ק ניטשה - הובא לתהליך והתוצאה באה עם HARVEST שהתקבל בברכה על ידי הציבור, לא העיתונות. יאנג היה גמור מכאבי גב כשכתב את זה, לפעמים תחת השפעת תרופות חזקות. התקליט רופד בלהיטים כמו HEART OF GOLD ו-OLD MAN שהפכו אותו בעיני הציבור כהיפי חביב. "חשבתי שהתקליט טוב", אמר יאנג לרולינג סטון בשנת 1975. "אבל גם ידעתי שמשהו גוסס פה".

בנובמבר 1972, יאנג עזב את אסבדו וטופנגה והעביר את השחקנית קארי סנודגרס לחווה שלו, בגבעות מדרום לסן פרנסיסקו. בנם זיק היה בן חודשיים, ויאנג עשה חזרות שם לקראת סיבוב ההופעות של HARVEST. וויטן הגיע לשם, כי יאנג ממש העריץ אותו כדמות מוזיקלית. ניטשה היה שם - חי עם משפחתו באחד הבניינים בחווה. ניל חיבב את ג'ק כי זה תמיד היה ישר איתו. החזרות היו סיוט. ניטשה אמר ליאנג את האמת הקשה, שוויטן לא יכול לתפקד, אבל יאנג המשיך לתמוך וויטן, מלמד אותו את תפקידיו בנפרד. יאנג הסכים לשלם לוויטן משכורת שבועית בסך 10 דולר בתנאי שלא ייגע בהרואין כלל. אך וויטן איכזב.

זה היה סיבוב ההופעות הגדול ביותר בקריירה של יאנג ולא היה מקום בעייתיים. אז יאנג פיטר את וויטן ונתן לו 50 דולר וכרטיס טיסה ללוס אנג'לס. זה היה בנובמבר 1972, וויטן נטל מנת יתר ומת, בן 29. המשטרה מצאה את מספר הטלפון של יאנג בכיס שלו. יום אחרי שקיבל את השיחה הנוראה הזו, יאנג כתב את השיר DON'T BE DENIED, עם מבט לאחור על חיים שמסתיימים בגועל עצמי והתפכחות. לאבד את וויטן היה דבר טראומתי ועתיר אשמה עבור יאנג. בשנת 1979 הוא אמר: "ממש הופתעתי כשדני וויטן הפך לג'אנקי. לא הייתה סיבה. באותם ימים, אנשים פשוט התחילו להזריק ישר. לא הסניפו כלום'. הוא פשוט הזריק קצת ספיד, למחרת עוד משהו ומכאן ואילך, הוא היה נרקומן. הוא תמיד היה אדם חזק והוא היה גם נרקומן חזק. עשה יותר מכל אחד אחר, אומרים לי..."

ובראיון אחר אמר: "הרגשתי אחראי, אבל באמת שלא יכולתי לעשות דבר. כלומר, הוא היה אחראי. אבל חשבתי למשך זמן רב שאני אחראי במותו. דני פשוט לא היה מאושר. הכל בסך הכל נפל עליו. הוא נבלע בסם הזה וזה היה חבל, כי לדני היה הרבה מה לתת. הוא היה ממש טוב. שמעתי שהוא השתקם מהסמים ולכן הזמנתי אותו להצטרף להרפתקה המוזיקלית הבאה שלי. נסעתי לאסוף אותו משדה התעופה ומשם לחווה שלי. הוא ביקש לעצור בחנות משקאות חריפים ועצרנו בעיירה קטנה ליד סן פרנסיסקו. היה משהו מוזר בזה. אני לא יכול להסביר בדיוק מה קרה, אבל משהו קרה שם בעצירה ההיא. אולי זה בגלל שהוא לא רצה שאכנס איתו לחנות ההיא. הוא יצא ממנה ונכנס למכונית והמשכנו לחווה. ארגנתי לו שם קרון קטן לישון בו. החזרות החלו ביום שלמחרת. ממש התרגשתי מזה. זה היה נהדר לשמוע את דני שר ומנגן עם שאר הנגנים. אבל לא עבר זמן רב והוא ביקש לצאת משם לכיוון הבית שלי. מיד אנשים סביבי הבינו מדוע הוא כה מתוח. איש מהם לא דיבר ולאחר כמה ימים היה ברור שדני לא יצליח להמשיך כך. הוא ממש רצה אבל נאלצתי לשחרר אותו. זה היה קשה. קניתי לו כרטיס טיסה וארגנתי לו נסיעה לשדה התעופה. זה היה עצוב אבל היה לנו סיבוב הופעות גדול להתכונן אליו. בסוף היום ישנתי כשלפתע העיר אותי צלצול טלפון. הקול שמעבר לקו היה של הפתולוג שבישר לי שדני מת ממנת יתר. בארנק שלו היה פתק עם מספר הטלפון שלי. הבשורה על מותו של דני הממה אותי לחלוטין. התיישבתי מול האח הבוערת, הדלקתי סיגריה וגם נר לזכרו. ידעתי שמה שעשיתי היה אחד הגורמים למותו. אבל לא יכולתי לעשות דבר בנידון. לא חשתי אשם אך חשתי אחראי למצב. ככה זה; לנהל להקה זה דבר כואב לפעמים. הכל נגמר בשבריר שניה". טאלבוט: "ראלף, ניל ואני לא נגענו בסם הזה. היה בו משהו שהרתיע אותנו מאד. אבל הכאב של דני היה גדול מדי כנראה". וויטן, שחלם להיות מוסיקאי גדול, לא זכה לצאת לסיבובי הופעות חובקי עולם ולקדם כך תקליטים משלו".

החושך לא הרפה. בחזרה לתהליך החזרות, הלהקה התווכחה על כסף, החל מקני באטרי, שדרש 100,000 דולר כדי לצאת להופעות. ניטשה גילה את זה והתעקש שכולם יקבלו סכום שכזה. באטרי התפטר. הוא הוחלף על ידי ג'ון ברבאטה. ובזמן שהחבורה הייתה בדרכים בהופעות, חברת התקליטים הוציאה אלבום כפול בשם JOURNEY TO THE PAST שהיה פסקול של סרט עמו. זה היה אלבום מבולגן עם קטעים שנלקחו מפה ומשם. יאנג לא רצה להוציא את זה אז אבל חברת התקליטים התעקשה. הביקורות בעיתונים היו לרוב לא טובות.

עיתון רולינג סטון פרסם בזמנו בביקורתו על האלבום: "ניל יאנג היה מעורב בהרבה מוזיקת ​​רוק בלתי נשכחת בשבע השנים האחרונות. הוא היה אחד מכותבי השירים המעניינים ביותר בלהקת בופאלו ספרינגפילד, ועבודת הסולו שלו עם להקת קרייזי הורס עדיין נשמעת רעננה היום. במיטבו, יאנג הפך את קולו הדק לכלי ייחודי לסגנון מושך ושברירי, בעוד הגיטרה המובילה שלו מוצפת באנרגיה תמציתית. העבודה המספקת ביותר שלו, במיוחד באלבום EVERYBODY KNOWS THGIS IS NOWHERE הנהדר, תפסה נוכחות אינטימית שהייתה גם לא מתנשאת וגם מרתקת.

האלבום החדש של יאנג מציע מבחר קטעים מהשלבים השונים בקריירה של יאנג. למרבה הצער, האלבום שם את עצמו כפסקול קולנועי, אם כי קיומו של סרט כלשהו שיכול להצדיק את קיומו של תקליט זה מוטלת בספק. מה שבטוח, יש כאן מבחר שירים של בופאלו ספרינגפילד וקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. אבל, באופן מוזר, שום דבר עם קרייזי הורס לא כלול פה, וגם SUGAR MOUNTAIN המרגש של ניל, שמעולם לא היה באלבום כלשהו, נעדר פה. אם יש פה הקלטות הופעה ישנות של ROCK'N'ROLL WOMAN, אז למה לא לכלול את BLUEBIRD באורך מלא?

זה עצוב אבל נכון שהדברים הכי טובים במסע הזה הם של בופאלו ספרינגפילד. האלבום נפתח בהקדמה מצחיקה של הלהקה בטלוויזיה, שמתחברת לגרסה מקוצצת של "FOR WHAT IT'S WORTH, ואחריה השיר MR SOUL וכנראה מאותה תכנית טלוויזיה; השירה והגיטרה החיוניות של ניל פה כמעט נעדרות לחלוטין מהקטעים האחרים באלבום . זה מידרדר במהירות לשילוב מדכא של מוזיקה מרושלת ומילוי מילולי לסט של שני תקליטים שנמשך בקושי מעל שעה.

השיר SOUTHERN MAN, שהיה במקור אחד מנקודות השיא של התקליט AFTER THE GOLDRUSH , קם לתחייה בפעם השלישית, בגרסת הופעה מרופטת, שנראה ששוב מופיעה עם רביעייה ששרה בזייפנות. הוא דחוס בצורה מייגעת בצד השני עם טייק חדש של השיר ALABAMA, חידוש לא טוב שיצא לראשונה בתקליט HARVEST; הגרסה החדשה פה נבדלת ממנו רק על ידי תוספת חסרת טעם של קצת שיחת חולין באולפן.

להקת הליווי של יאנג באלבום HARVEST, נמצאת פה גם בשני שירים נוספים שמביאים שעמום אחד גדול. אם הקטע, שהוצא מהאלבום ההוא, ARE YOU READY FOR THE COUNTRY, הוא רק מעצבן, אז הגרסה של השיר WORDS פוגענית ממש. זה תופס את כל הצד השלישי, ומתפתל במשך 15 דקות. הניסיונות האומללים של יאנג לבצע סולו גיטרה הם כל כך חסרי יכולת עד שהם מביכים. כל שלושת שירי HARVEST נשמעו טוב יותר בגלגוליהם המקוריים.

השיר החדש היחיד באלבום, SOLDIER, מבוצע על ידי ניל לבדו בפסנתר. זו הקלטה עלובה, והשיר בקושי עומד בסטנדרטים הרגילים של יאנג; אולי זה ממלא תפקיד כלשהו בסרט. מלבד שיר זה, הצד הרביעי נתון למפח נפש: יש פה קצת מהיצירה 'משיח' של הנדל, ולא פחות מוזר, יש פה את LET'S GO AWAY FOR A WHILE של בריאן ווילסון, מהאלבום PET SOUNDS של הביץ' בויז. היש באמת תירוץ להביא את הרצועות האלה באלבום של ניל יאנג? אבל אז, אין הרבה יותר מזה תירוץ להביא גרסאות חדשות נחותות של חומרים ישנים של ניל יאנג.

למעשה, כשש דקות של שירי בופאלו ספרינגפילד וכשלוש הדקות של SOLDIER הם כל מה שעלול להעלות על הדעת כהצדקה לרכישת אלבום זה. זה מקומם שהאלבום הזה יצא אי פעם כי זה, בכנות, ניצול של קהל נאמן שמגיע לו יותר מאחד מהמבצעים המועדפים שלו. היו הרבה רגעים בקריירה שלו כאשר יאנג הפיק רוק משובח. אלבום זה אינו מכיל כמעט אף אחד מהרגעים הללו. זה השפל של פעילות ההקלטה של ​​ניל יאנג".

יאנג שתה בכבדות והעצבים שלו היו רופפים. לקראת סוף הסיבוב הוא איבד את קולו. קרוסבי ונאש נכנסו לעניין כדי לעזור לו במשך כמה שבועות, למרות שהם לא היו במיטבם הנפשי והפיזי. חברתו של נאש נרצחה על ידי אחיה בתקרית הקשורה לסמים. וקרוסבי התמודד עם אמו הגוססת ועם תיאבון חסר שובע לקוקאין. בהופעה באוקלנד, הקהל מיהר לבמה במהלך Sהשיר SOUTHERN MAN ושוטר התחיל להכות בהם. יאנג והלהקה ראו כי כך והחליטו להפסיק את ההופעה וללכת משם. הקהל זרק בקבוקים. כמה ימים לאחר מכן סיבוב ההופעות הסתיים.

סיבוב ההופעות הזה הוקלט לתקליט שיצא בשנת 1973 בשם TIME FADES AWAY. זה היה תקליט רעוע וגולמי, מרושל וחסר ההילה של HARVEST. כמו כן, בניגוד לרוב תקליטי הופעה, לא היו שירים פה מוכרים. יאנג כינה את זה התקליט הגרוע ביותר שעשה אי פעם, אבל כזה שמביא תמונה כנה של איפה הדברים היו. "הרגשתי כמו מוצר", הוא אמר. הוא שנא להופיע במקומות שבהם הוא לא יכול היה לראות את הקהל והוא

שנא להיות חלק מקרקס המוזיקה. "הייתה לי להקה של מוזיקאים אדירים שלא יכלו אפילו להסתכל אחד בעיני השני. זו הייתה בדיחה מוחלטת". זה היה החלק הראשון בטרילוגיית התעלה.

התקליט הזה הפתיע רבים. אנשים ציפו ל- HARVEST VOLUME TWO וקיבלו במקום זה מנה שלא ציפו לה. השילוב של קטעי רוק-קאנטרי, בלדות פסנתר ושיר רוק ארוך אינו דבר שונה פה ממה שהיה לפני כן. אך השוני הוא שהשירים בתקליט זה רחוקים מלשובב את הנפש. גם אופי ההקלטה המרושל (האם בכוונה?) לא עזר פה. יש בתקליט הזה ניצוצות לצד בעיות. שיר הנושא חוזר על עצמו יותר מדי. הדבר נראה כמו אצבע משולשת לשוק המוסיקה המסחרי. משהו בסגנון של "קיבלתם אותי בעטיפה מתוקה - עכשיו תבלעו את הגלולה המרה". יש משהו בצעד שכזה שגורם לאמנים רבים לקבל חותמת נוספת של איכות לאומנותם - לו ריד, ג'ון לנון, ואן מוריסון וליאונרד כהן הם דמויות שישר קופצות לי לראש בתחום הזה.

ניל יאנג כתב על האלבום באתר הארכיב שלו: "האלבום הזה הוקלט מסיבוב הופעות שעשיתי בשנת 1973. זה היה זמן קשה לצאת להופעות, ממש אחרי מותו של דני וויטן. הלהקה שליוותה אותי הורכבה מנגנים נהדרים; בן קית', ג'ק ניטשה, טים דראמונד וקני באטרי. באמצע הסיבוב, החל מניו אורלינס, הצטרף גם ג'וני ברבאטה, לשעבר המתופף של להקת הצבים. הוא נשמע מנגן בתופים באלבום הזה. הסיבוב ארך כשלושה חודשים והיה הראשון הגדול שלי. הסתובבתי בארה"ב ובקנדה. ניגנתי באצטדיונים שהכילו בין 15 ל-19 אלף איש. ציוד ההגברה שלנו היה גדול אבל המוניטורים לא היו מספיק גדולים ונאלצתי לשיר חזק כדי לשמוע את עצמי. שומעים את זה בקול שלי. ביצענו בהופעות שירים רבים מהאלבום HARVEST, אבל רציתי להוציא באלבום שירים חדשים לגמרי. האלבום לא התקבל בזמנו באהדה אבל זה מה שבאמת רציתי לעשות".

עיתון רולינג סטון פרסם ביקורת על התקליט בינואר 1974: "התקליט הזה יעשה לניל יאנג את מה שהתקליט על פאט גארט ובילי הנער עשה לבוב דילן. יש יתרונות בתקליט הזה, כשמקבלים אותו בזכות עצמו ולא כשהוא קשור למה שקדם לו. אין לתפוס אותו כעבודה גדולה של אמן גדול. יש לא מעט טעויות בתקליט הזה ויאנג לא עשה שום מאמץ לתקן אותן. אין כאן להיטים או שירים מוכרים. בהקלטה הזו בקושי שומעים את הקהל, שמוחלש מיד עם סיום כל שיר, מבלי לשמוע את תגובתו האמיתית. או שמא זו תגובתו האמיתית של הקהל אז. יאנג הוא אמן אמיתי שמצליח להביא יגון כמו שאף אמן אחר יכול. זה שיקוף עצמי של אמן מיוחד כמו שרק ניל יאנג יכול להביא". עיתון מלודי מייקר: "התקליט הזה מראה כי ניל יאנג הופך להיות צפוי יותר ממה שהוא אמור להיות. הריגוש מעבודתו נעלם. התקליט הזה יירשם בהיסטוריה כמשהו שיאנג הוציא רק כדי לשחרר משהו מעצמו". עיתון NME : "מה שאנחנו מקבלים פה זה קטעי רוק מרושלים וחסרי ברק. כל הצליל בתקליט הזה מבולגן והקול של יאנג נשמע מעצבן יותר מבדרך כלל".

שיר אחד בתקליט LOVE IN MIND, הוקלט כשנתיים לפני כן. שאר השירים הוקלטו בסיבוב ההופעות שלו משנת 1973, בו ליוותה אותה להקה בעייתית בעיניו ששמה היה THE STRAY GATORS. אחרי הסיבוב, יאנג עזב להוואי והצטרף לקרוסבי, סטילס ונאש, כשהתוכנית הייתה לכתוב שירים לאלבום חדש. שם הם קיבלו את הידיעה שחברם הקרוב והעוזר הטכני, ברוס ברי, מת ממנת יתר. ליאנג ההמום יצא החשק להמשיך את הפרויקט עם שלושת חבריו. הוא פגש את המפיק דייויד בריגס שיעץ לו, "בוא נעשה קצת רוק'נ'רול ונקליט את זה". אז הם זימנו את נילס לופגרן בפסנתר, המתופף ראלף מולינה, הבסיסט בילי טאלבוט ואת בן קית' בגיטרת פדאל סטיל. האולפן שנקבע היה סאנסט סאונד בלוס אנג'לס. הם התחילו להקליט, אבל האווירה הרשמית פגעה ברפיון שהם חיפשו, אז הם עברו ל-S.I.R, כמה רחובות משם. זה היה מקום בו עבד ברי המנוח. בריגס החנה משאית מלאה בציוד בסמטה מאחורי חדר החזרות, וברשות בעלי האולפן, קדח חור דרך הקיר החיצוני כדי להעביר את הכבלים דרכו. הם התחילו להקליט שם את מה שיהיה TONIGHT'S THE NIGHT. הלהקה ניגנה על במת החזרות כמו הופעה עם קהל מדומה. בריגס רץ הלוך ושוב בין החדר והמשאית. לפעמים אנשים היו מגיעים לבקר - כמו ג'וני מיטשל, או המתופף ברוס גארי. "החדר היה בגודל של מועדון לילה קטן", גארי נזכר, "עם ספות בקצה החדר והבמה בצד השני. ההקלטות נערכו במשך יומיים או שלושה ואני זוכר שחשבתי שזה היה מוזר להקליט שם. זה היה אולם חזרות והיו להקות רבות אחרות שעשו חזרות שם והקירות לא היו לגמרי אטומים לרעש. החברים צרכו הרבה אלכוהול. האווירה הייתה מפחידה כמו שהאלבום נשמע. זה היה מאוד רועש. הסתובבתי שם עד שלא יכולתי יותר".

ניל והלהקה, מתודלקים ללא הרף מטקילה, רק ניגנו וניגנו. כמה שירי כבר נכתבו ואחרים היו מאולתרים. "אני במרחק מיליון מיילים מיום המסוק ההוא", ניל יאנג שר, בהתייחסו לפסטיבל וודסטוק. החלום ההיפי הסתיים. יאנג אמר בראיון בשנת 1983, שהוא הרגיש שדני וויטן היה כמו "תג המחיר עבור החופש של שנות ה-60 ואהבת חינם וסמים והכל". לחברי הלהקה לא ניתנה הזדמנות לעשות חזרות. ניל רצה אותם גולמיים. "הרגש פשוט טפטף", אמר מולינה. "וניל היה כל כך בעניין, כולנו עסקנו בזה, זה היה כמו עניין משפחתי. זה היה נהדר". אמר לופגרן: "למרות שזה היה תקליט אפל עם הרבה תסכול וכעס, במקום לשבת ולהתבוסס במוות של דני ושל ברוס ברי - טיהרנו את עצמנו בכך שעשינו תקליט. אני זוכר את ראלף ואותי שואלים כל הזמן את ניל אם נוכל לתקן חלק קטן זה או אחר והוא היה אומר לא, הוא רצה את זה בדיוק כמו שזה היה".

לאחר סיום הקלטת האלבום ולפני שזה יצא לחנויות, החברים לקחו את ההצגה ויצאו עמה לדרך. ב-20 בספטמבר בשנת 1973 נפתח מועדון ההופעות ROXY בלוס אנג'לס עם הופעה של ניל יאנג וקרייזי הורס.

המקום יכל לאכלס כ-500 איש (לעומת המועדון המתחרה, טרובאדור, שבו היה אפשר לאכלס רק 350 איש). אמני החימום לקראת ניל יאנג היו צ'יץ' וצ'ונג ואחריהם גרהאם נאש. לאחר הופעתו של נאש נדלקו אורות המועדון, תקליט הושם על הפטיפון וכמה רקדנים, מצוות תוכנית הטלוויזיה המוסיקלית SOUL TRAIN, פרצו במעברים. לאחר מכן הגיע תורו של ניל יאנג שעלה לבמה עם משקפיים כהים וביגוד של אחד שהגיע מהרחוב. עדיין, נוכחותו הייתה מהפנטת עבור הנוכחים. הוא בחר להציג בפני הקהל רק שירים חדשים. לצדו היה נילס לופגרן בגיטרה, בן קית' בפדאל סטיל, ראלף מולינה בתופים ובילי טאלבוט בבס.

האינטימיות של הרוקסי - עם הקיבולת הקטנה יחסית שלו בהשוואה למקומות אחרים בהם הופיע יאנג - העניקה להופעה מיידיות וקרבה שרק לעתים רחוקות הושגה במופעי רוק. הקהל באותו ערב לא ממש ידע למה לצפות, אבל הם זכו לאמן ששופך את נשמתו בזמן אמת. הספונטניות של ההופעה, יחד עם עוצמת השירה של יאנג והסאונד המחוספס של הלהקה, הבהירו שלא מדובר במופע רגיל. זו הייתה חשיפה, לא רק של שירים חדשים אלא של הצער והמסע הרגשי שעבר יאנג. עבור רבים מהקהל, המופע היה מאתגר. זה לא היה הניל יאנג שהם הכירו מלהיטים כמו HEART OF GOLD או OLD MAN. במקום זאת, הם היו עדים לאמן אפל, מופנם יותר, המתעמת עם השדים שלו. השירים היו לרוב מחוספסים, הצליל מרופט בכוונה ומצב הרוח קודר. זה היה ניל יאנג במיטבו ללא פילטרים, שאימץ את חוסר השלמות והפגיעות בצורה שמעט כוכבי רוק של התקופה העזו לעשות.

"ברוכים הבאים למיאמי ביץ', גבירותיי ורבותיי", יאנג אמר לקהל. "הכל זול יותר ממה שזה נראה", כשהקרקס המטורף של יאנג חשף את הזיוף של כל העסק - מגפי פלטפורמה נוצצים, עץ דקל מפלסטיק והרבה טקילה. לפעמים הוא התעלל מילולית בקהל - ומבקרי מוסיקה טענו שהוא התעלל בהם גם מוסיקלית. יאנג חשב דווקא שזה היה "נהדר, אחד הטובים שלי אי פעם". לופגרן: "הסיבוב הזה היה קונספט, כמו התקליט. בעצם ביצענו את כל התקליט. היו כל מיני דברים מטורפים שמתרחשים על הבמה. לאורך כל הסיבוב נעלתי מגפי קרב כבדים. היה קצת חשוך אבל השתעשעתי. הקהל באופן כללי התחרפן מכך שניל לא ביצע אף אחד מהלהיטים הישנים. לילה אחד הוא יצא החוצה בסערה והנחית עלינו לבצע את DOWN BY THE RIVER במשך רבע שעה. זו הייתה דרכו להגיד לקהל, 'אז זה מה שאתם רוצים?'..."

יאנג הכריז על תאריך היציאה של התקליט בינואר 1974. אבל התאריך בא והלך - כנראה, המיקס היה בעייתי.

חוץ מזה, הוא הקליט שירים חדשים שיהפכו לתקליט-תעלה נוסף שלו שייקרא ON THE BEACH. הוא בילה הרבה זמן במאליבו, לאחר שמערכת היחסים שלו עם סנודגרס קרסה והחווה שלו איבדה את הקסם שלה. זה היה חזרה שלו לטופנגה שוב, עם תוספת פרנויה מהחשד שלו שסנוגרס בגדה בו, מה שהיא הכחישה. "זה תקליט די אפל", הודה יאנג, אבל "לא כהה כמו TONIGHT'S THE NIGHT". תמונת העטיפה צולמה ביום מעונן בחוף הים: עם ריהוט גן זול, פחית בירה זולה יותר, סנפיר של קאדילק ישנה, עץ דקל מאותו סיבוב הופעות כאוטי, עיתון שבראשו שערוריית ניקסון, וניל יאנג במעיל ספורט עם הגב אלינו, צופה אל הים כשמגפיו לצדו על החול. יש אווירה של אי נינוחות בעיצוב כמו גם במה שנח בין החריצים בפנים. הפרידה עם קארי הייתה סופית. ניל שלח את אמו לחווה כדי להעיף משם כל דבר שקשור לאהבתו שהסתיימה. בחזרה בחווה, כשהוא לבד, הוא כתב ערימה של שירי התפרקות ואז חבר מחדש לקרוסבי, סטילס ונאש. המטרה הייתה להקליט תקליט חדש וגם לצאת לסיבוב הופעות. התקליט לא הגיע לקו הגמר. הסיבוב יצא לדרך והפך לאחד הרווחיים ביותר של שנת 1974 (לצד הסיבוב של בוב דילן והבאנד).

ניל יאנג ייצא לאחר מכן מהתעלה שלו ויתחיל להתנקות מהלכלוך שצבר שם כדי לצאת לדרך ולאסוף על עצמו לכלוך חדש. בשנת 1975 הוא אמר: "יש לי הרבה מה לומר. אף פעם לא עשיתי ראיונות כי הם תמיד הכניסו אותי בצרות. תמיד. הם אף פעם לא יצאו כמו שצריך. אני פשוט לא אוהב אותם. אבל דברים משתנים. אני מרגיש מאוד חופשי עכשיו. אין לי אישה וחזרתי לגור בדרום קליפורניה. אני מרגיש פתוח יותר ממה שהרגשתי מזה זמן רב. אני יוצא ומדבר עם הרבה אנשים. אני מרגיש שמשהו חדש קורה בחיי. אני ממש נדלק על המוסיקה החדשה שאני עושה עכשיו, בחזרה עם להקת קרייזי הורס. היום, גם כשאני מדבר, השירים רצים לי בראש. אני מתרגש. אני חושב שכל מה שעשיתי תקף, אחרת לא הייתי עושה זאת, אבל אני מבין ששלושת האלבומים האחרונים שלי היו סטיה הצידה בצורה מסוימת. אני יודע שקיבלתי הרבה פרסום רע בגללם. איכשהו אני מרגיש כאילו צצתי מתוך תקופה עכורה וההוכחה תהיה באלבום הבא שלי. TONIGHT'S THE NIGHT, הייתי אומר, הוא הפרק האחרון של תקופה שעברתי. אתה חייב להמשיך לשנות. חולצות, נשים, מה שלא יהיה. אני מעדיף לשמור על שינוי ולאבד הרבה אנשים בדרך. אם זה המחיר, אני אשלם את זה. לא אכפת לי אם הקהל שלי הוא מאה או מאה מיליון. זה לא משנה לי. אני משוכנע שמה שנמכר היטב ומה שאני עושה הם שני דברים שונים לגמרי. אם הם נפגשים, זה צירוף מקרים"

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459