כשזה מגיע לאלבומים שלאחר המוות, מעטים הם שמות האמנים שהתמודדו עם מורשת שנויה במחלוקת כמו ג'ימי הנדריקס. הוא ידוע בסיגנון נגינת הגיטרה שאין שני לו, עם הסאונד החדשני וההשפעה החשובה שלו על מוזיקת רוק, אבל הנדריקס גם ידוע כאמן שאהב להקליט כל דבר מבלי לשער שהוא יותיר אחריו שלל עצום של הקלטות לא גמורות, כאשר ימות בשנת 1970. במהלך השנים, מפיקים וחברות תקליטים ניסו להרכיב את פיסות ההקלטות הללו לאלבומים מגובשים, בדרגות שונות של הצלחה. בין התקליטים השונים, MIDNIGHT LIGHTNING בולט כאחת המהדורות הבעייתיות ביותר. הבעיות עם האלבום נובעות מתוספות אולפניות רבות, החלטות יצירתיות מפוקפקות וחוסר הנאמנות לחזון האמנותי של הנדריקס.
בשנת 1974 הודיעה חברת התקליטים וורנר/ריפרייז בהודעה לעיתונות שהתקליט CRASH LANDING יהיה" אלבום הפופ המציג את היציאה מהנוסחה הידועה של הנדריקס". אולי היה צריך לקרוא לתקליט CASH LANDING. אלבום בלוז בשם MULTICOLOURED BLUES גם היה אמור להופיע, ולאחר מכן אלבום ג'אז מאולתר עם הגיטריסט ג'ון מקלאפלין והאורגניסט לארי יאנג. זה נשמע כמו תוכנית שיווקית מוצלחת, אבל משהו השתבש. למרות ש-CRASH LANDING מכר מיליון תקליטים וחצי, תוכנו הרים כמה גבות בין מבקרים ומעריצים. אלן דאגלס לקח על עצמו למחוק את רצועות הליווי המקוריות ולהקליט מחדש את הקטעים עם נגני אולפן, תוך שמירה על הסולואים של הנדריקס, גיטרת הקצב ושירה מוגמרת. וכדי להוסיף מלח על הפצעים - הנגנים "החדשים" היו אותם אלו שניגנו באלבום הדיסקו של גלוריה גיינור מתחילת 1974, ששמו NEVER CAN SAY GOODBYE. נו, תודה שבשני קטעים הוא עוד השאיר את המתופף והבסיסט המקוריים - באדי מיילס ובילי קוקס. מה שאומר שהכוכב כלל לא היה צריך להיות בחיים. כל שהיה צריך זה לקחת את קולו ואת הגיטרה שלו.
שמונה חודשים לאחר יציאתו של CRASH LANDING, דאגלס ניסה לחזור על הנוסחה. הוא הורה על הוספת אותם נגנים חדשים אבל הוא נכשל כישלון חרוץ עם האלבום MIDNIGHT LIGHTNING. בביקורת אחת נאמר: "דאגלס נטל על עצמו את התפקידים היומרניים של מפיק ואמן. הוא לא הנדריקס. לדאגלס אין זכות או שנינות לערוך ולחדד את החקירות המוזיקליות המעצבות של המקור. ג'ימי הנדריקס נשאר כסחורה מנוצלת".
החלטתו של דאגלס הייתה שנויה במחלוקת, שכן היא קילפה מהקטעים את האותנטיות שלהם ואת הכימיה הטבועה בנגני הלהקה המקוריים של הנדריקס. לו זה לא היה איכפת. מעריצים ומבקרים כאחד קוננו על אובדן התרומות ממשתפי פעולה מרכזיים כמו המתופף מיץ' מיטשל והבסיסט נואל רדינג, שמשחק הגומלין שלהם עם הנדריקס היה חלק בלתי נפרד מהמוזיקה שלו.
התוספות המלאכותיות דיללו את העוצמה והספונטניות של ההקלטות המקוריות, וגרמו להן להרגיש מלוטשות עד כדי ניתוק מהאתוס האמנותי של הנדריקס.
גישתו של דאגלס פה חשפה גם נטייה בעייתית לתעדף כדאיות מסחרית על פני יושרה אמנותית. האלבום כלל שילוב של סטנדרטים של בלוז ויצירות מקוריות לא גמורות, אבל העיבודים פנו לעתים קרובות לטריטוריה שהרגישה בסתירה לרוח החדשנית של הנדריקס. למשל, ההכללה של קולות רקע חלקלקים בקטעים כמו MACHINE GUN התנגשה עם העוצמה הגולמית, האנטי-מלחמתית של השיר. המוזיקה של הנדריקס זכתה לעתים קרובות לשבחים בזכות יכולתה לדחוף גבולות ולאתגר מוסכמות, אולם נראה היה שבחירות ההפקה נתנו עדיפות לנגישות על חשבון שימור הקול הייחודי של הנדריקס. במודעת הפירסומת המקורית לשיווק התקליט נכתב ש"זה תקליט של מוזיקת בלוז שמציג את הווירטואוזיות של ג'ימי הנדריקס באור חדש". עבור רבים זה היה דווקא חושך.
אולי הנושא הבסיסי ביותר עם התקליט הוא שהוא לא מצליח לייצג את החזון של הנדריקס. בניגוד לאלבומי האולפן המהוללים שלו, שעוצבו בקפידה תחת פיקוחו הישיר, זה הורכב שנים לאחר מותו ללא קלט מהאמן עצמו. כתוצאה מכך, האלבום מרגיש פחות כמו אמירה אמנותית מגובשת ויותר כמו טלאים של רעיונות שסוננו בעדשתו של מפיק עם סדרי עדיפויות שונים. ניתוק זה מעלה שאלות אתיות לגבי הטיפול לאחר המוות ביצירתו של אמן והמידה שבה מפיקים ומותגים צריכים להתערב בעיצוב חומר שנותר מאחור.
הנדריקס היה ידוע בפרפקציוניזם שלו וברצונו להתפתח ללא הרף כמוזיקאי. הקלטותיו הלא שלמות היו לרוב עבודות בתהליך, סקיצות שרמזו על הכיוון היצירתי שלו. על ידי הטלת חותמת של מוצר מוגמר על השברים הללו, התקליט מסתיר את הפוטנציאל של מה שהנדריקס היה יכול להשיג לו היה בחיים כדי להשלים את החומר בעצמו.
טכנאי ההקלטה שעזר לדאגלס עם החזון שלו סיפר לאחר מכן: "לקח לנו בממוצע שישים שעות להגיע לשיר מוגמר. הקלטת תוספות חדשות של גיטרות בס בדרך כלל לקח שלוש עד ארבע שעות, קטעי תוף בדרך כלל ארכו בממוצע שבע שעות. לשירים שלא היה לנו ערוץ תוף שלם הבאנו את המתופף אלן שוורצברג שימלא את החורים בתיפוף של מיץ' מיטשל. ובכל פעם שטיימינג התיפוף של מיטשל סטה קצת, יכולתי פשוט להכניס פנימה את שוורצברג ולתת לו לקחת את זה עד הסוף. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה להאזין לפלייבק ולדעת היכן להיכנס".
עם יציאתו, התקליט קיבל ביקורות שנעו בעיקר לכיוון השלילי מהמבקרים והמעריצים. בעוד שכמה מאזינים העריכו את ההזדמנות לשמוע חומר של הנדריקס שטרם שוחרר, רבים נרתעו מבחירות ההפקה והעזיבה מהסאונד האותנטי האלבום נחשב כיום, לעתים קרובות, לנקודת שפל בדיסקוגרפיה שלאחר המוות של הנדריקס, סמל לאתגרים והמלכודות של הטיפול במורשתו של אמן לאחר מותו.
וכן... גם העטיפה לא יפה לטעמי.
טכנאי ההקלטה המקורי של הנדריקס, אדי קריימר, כתב בספרו SETTING THE RECORD STRAIGHT: "זמן קצר לאחר מותו של (המנהל) מייקל ג'פרי, אלן דאגלס הניח את ידיו וזכה בשליטה על ארון הקלטות של הנדריקס. זה היה בשנת 1974, עם מסע פרסום חדש שמכריז על הקלטות אבודות שנתגלו. מטמון של כ-300 סלילי הקלטה עם מולטיטראקים. דאגלס והיחצ"ן שלו הבטיחו שכל מי שיקשיב, יוכל לגלות את כוונותיו האמיתיות של הנדריקס, במיוחד על רצונו להחליף את להקת הקצב שלו ולאמץ סגנונות מוזיקליים חופשיים יותר כגון ג'אז ובלוז. בעוד שדאגלס אולי רצה להבהיר את כוונותיו האמיתיות של הנדריקס, האלבומים שהוא עשה יותר בלבלו את המורשת ממה שמישהו יכול היה לדמיין".
אין ספק שההסברים של דאגלס השפילו את הנגנים הידועים מהעבר כמו רדינג ומיטשל. "לא היה לי מושג שאני דורך על הגאווה של מישהו", התוודה בהמשך דאגלס. "רק ניסיתי לעשות תקליט. הייתה לי בעיה והלכתי ותיקנתי את הבעיה. זו הייתה המוטיבציה שלי".