וינטג' רוק: מאמרים על ימי הרוק'נ'רול הראשונים - פרק 1

אז לפני הביטלס, לפני וודסטוק, ולפני שהגיטרה החשמלית הפכה לכלי נשק להמונים, היה פיצוץ על-קולי של מרד, קצב ושחרור נעורים שנקרא רוק'נ'רול.

אי שם בממפיס, טנסי, בתוך אולפן קטן בשם סאן רקורדס, אדם אחד בשם סם פיליפס חלם חלום. "אם רק הייתי יכול למצוא איש לבן עם קול של כושי ונשמה של כושי", הוא אמר, "הייתי עושה מיליון דולר". יום אחד, נהג משאית צעיר וביישן בשם אלביס פרסלי נכנס פנימה. הוא לא רצה להיות כוכב; הוא רק רוצה להקליט שיר במתנה לאמא שלו, גלדיס.

מה שקרה אחר כך שינה את ההיסטוריה. אחרי כמה ניסיונות מנומנמים, אלביס החל להשתטות עם גרסה מהירה ופרועה לשיר בלוז ישן, THAT'S ALL RIGHT. הבסיסט ביל בלאק הצטרף, הגיטריסט סקוטי מור קפץ פנימה, ופיליפס, ששמע הכל מחדר הבקרה, הבין שזה קורה. זה היה הצליל שהוא חיפש. הרגע הזה לא הוליד רק להיט; הוא הוליד מלך.

אבל המעבדה של פיליפס לא עצרה שם. היא הפכה למגנט שמשך אליו כישרונות פראיים נוספים: ג'וני קאש, הלא הוא "האיש בשחור" עם קול הבריטון העמוק ששר על חטאים וגאולה; קארל פרקינס, אשף הרוקבילי שכתב על נעלי זמש כחולות ודיר באלאק שידרכו עליהן! וג'רי לי לואיס, הפסנתרן המשוגע שכינויו היה "הרוצח". הרגע המיתולוגי בו ארבעתם נפגשו באולפן לג'אם סשן ספונטני, זכה לכינוי "קוורטט מיליון הדולר" , נשאר אחד מהרגעים המכוננים של התרבות הפופולרית.

אם סאן רקורדס היו הניצוץ, הרי היו שלושה אמנים שהפכו אותו לשריפת ענק. כל אחד מהם היה עולם ומלואו.

נעים להכיר - צ'אק ברי: המשורר של דור הרוק'נ'רול: הוא היה המשורר האולטימטיבי של הנעורים האמריקאיים. בעוד אלביס היה הסמל הסקסואלי, צ'אק ברי היה המודיע. הוא כתב על מכוניות מהירות, על בנות, על בית ספר ועל החלום לברוח מכל מה שרע. עם הליכת הברווז המפורסמת שלו והריפים הקליטים והחותכים בגיטרה הוא לא סתם ניגן רוק'נ'רול – הוא כתב את ספר החוקים שלו. "הדולר מכתיב מה שמנגנים ומה שמוכרים. אז אני כותב בשביל הדולר. אני כותב על מה שהילדים רוצים לשמוע", הוא הסביר.

והנה בא אלינו ליטל ריצ'רד כצעקה בלב הממסד: "א-וופ-בופ-א-לו-בופ-א-לופ-באם-בום!" – צריך יותר מזה? ליטל ריצ'רד היה התגלמות האנרגיה הפרועה והבלתי מרוסנת. עם האיפור, השיער והנגינה הפראית שלו על הפסנתר, הוא היה הכוח הכי כאוטי וצבעוני שהמוזיקה ידעה עד אז. הוא שבר כל טאבו אפשרי – מוזיקלי, מיני וחברתי – וכן, הוא השפיע על כולם, מהביטלס ועד פרינס. "אני הוא המקור! אני הוא המשחרר! אני הוא הארכיטקט של הרוק'נ'רול!", הוא אמר ובצדק רב.

והנה ג'רי לי לואיס: השטן בכבודו ובעצמו: אם ליטל רייצ'רד היה הצעקה, ג'רי לי לואיס היה השריפה. "הרוצח" היה כישרון טהור ומסוכן. הוא ניגן בפסנתר כאילו השטן רודף אחריו, כשהוא בועט בכיסא הפסנתר ומצית את הקלידים באצבעותיו. הלהיטים שלו היו בלתי מתנצלים. והקריירה שלו כמעט ורוסקה בעקבות שערוריית נישואיו לבת דודתו בת ה-13, מיירה, אך דמותו כילד הרע האולטימטיבי של הרוק'נ'רול נצרבה לנצח. "כשהם יסתכלו אחורה עליי, אני רוצה שהם יזכרו אותי לא בגלל כל הנשים שהיו לי, למרות שהיו לי כמה, ובוודאי שלא בגלל האחוזות או הכסף הגדול שעשיתי ובזבזתי. אני רוצה שהם יזכרו אותי פשוט בזכות המוזיקה שלי", הוא סיפר.

המהפכה לא הייתה רק של זמרים. היא הייתה גם של צלילים חדשים, מהפכניים, שבאו מהגיטרה החשמלית. לינק ריי, למשל, ביקש בשנת 1958 להקליט קטע שלו בשם RUMBLE. הוא לא היה מרוצה מהסאונד הנקי של המגבר שלו. בצעד של ייאוש יצירתי, הוא לקח עיפרון או מברג והחל לדקור את הקונוסים של הרמקולים במגבר שלו, ופשוטו כמשמעו קרע אותם. התוצאה הייתה סאונד מעוות, מאיים ומלוכלך שמעולם לא נשמע קודם לכן – הלידה של הפאוור-קורד והדיסטורשן. הצליל היה כל כך מאיים, שתחנות רדיו רבות בארה"ב סירבו להשמיע את הקטע, מחשש שהוא "יעודד אלימות בקרב בני נוער". זהו אחד המקרים היחידים בהיסטוריה שבהם קטע אינסטרומנטלי, ללא מילה אחת, נאסר להשמעה. "ידעתי שהולכים לאסור את השמעת השיר. זה נשמע כמו קרב רחוב, והייתי מוכן לזה".

באותו זמן, דוואן אדי יצר את צליל ה"טוואנג" הנמוך והמהדהד שהפך לסאונדטרק של המערב הפרוע החדש. "היה לי חזון של בחור שעומד על צוק, אתה יודע, בחור בודד. ומשם הגיע צליל ה'טוואנג'. זה היה צליל בודד".

אבל לצד הגיבורים, היו גם הטרגדיות. באדי הולי היה סיפור אחר. נער מטקסס עם משקפיים עבים, שהיה אנטי-תזה לדמות הרוקר המצ'ואיסטי. הוא היה גאון שכתב, הפיק וביצע את שיריו, והשפיע על דור שלם. מותו הטרגי בהתרסקות מטוס בשנת 1959, היה "היום שבו מתה המוזיקה" - יום שקטע קריירה מזהירה והותיר חלל עצום.

סיפור דומה, אך שונה, הוא זה של ריקי נלסון. הוא גדל מול המצלמות כנער מתוק בתוכנית הטלוויזיה של הוריו, אך חלם להיות כוכב רוקבילי. הוא הצליח, והפך לאליל נוער ענק, אך התהילה לא פעם עברה לידו. גם הוא, כמו באדי הולי, מצא את מותו בהתרסקות מטוס.

ומה קרה מעבר לאוקיינוס, בבריטניה האפורה של אחרי המלחמה? שם, הנעורים היו צמאים למשהו חדש. התשובה הגיעה בצורת הסקיפל - מוזיקת ​​פולק-עשה-זאת-בעצמך שנוגנה עם גיטרות זולות, קרשי כביסה ובנג'ו. לוני דוניגן היה המלך הבלתי מעורער של הסקיפל, והוא הפך לגיבור של דור שלם של נערים, ביניהם ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון וג'ימי פייג'. הוא הראה להם שכל אחד יכול להיות חבר בלהקה ולנגן.

הזרעים האלו נבטו במקום הכי לא צפוי: רובע החלונות האדומים של המבורג, גרמניה. שם, להקה צעירה מליברפול בשם הביטלס בילתה את שנותיה המעצבות. החברים ניגנו שמונה שעות בלילה, שבעה ימים בשבוע, במועדונים אפופי עשן ומלאי מלחים שיכורים וזימה. הם לבשו מעילי עור, לקחו כדורי מרץ כדי לשרוד, וניגנו גרסאות רועשות ופראיות לשירי הרוק'נ'רול האמריקאים שהעריצו. כשהלהקה הגיעה לראשונה לעיר, האמרגן שלהם שיכן אותם בחדרונים קטנים, מטונפים ונטולי חלונות מאחורי מסך הקולנוע "במבי". המקום היה כל כך מוזנח, שהם נאלצו להתקלח בשירותים הציבוריים הסמוכים, שהדיפו ריח נוראי. התזונה הגרועה והחיים בתנאים מחפירים, הכריחו אותם להפוך ללהקה הדוקה, רועשת ובלתי ניתנת לעצירה. זו הייתה האוניברסיטה האמיתית של הרוק'נ'רול, והיא זו שהכינה אותם לכיבוש העולם. כשהם חזרו לאנגליה, הם היו כבר להקה אחרת. לנון: "נולדתי בליברפול, אבל גדלתי בהמבורג". אלן וויליאמס (האמרגן הראשון של הביטלס, אמר: "אמרתי להם, 'יש לי עבודה בשבילכם בגרמניה. המשכורת היא מאה פאונד לשבוע'. העיניים שלהם כמעט יצאו מהחורים".

בעוד אמריקה התגאתה באולפני סאן, המקבילה הבריטית הייתה צנועה בהרבה: מרתף קטן, חשוך וצפוף מתחת לבית קפה בסוהו, לונדון, שנקרא THE 2i's. זה לא היה אולם הופעות, אלא מרתף בטון לח עם במה מאולתרת. במקום הזה, תמורת תשלום זעום (אם בכלל), נולדה סצנת הרוק'נ'רול הבריטית. נערים צעירים כמו טומי סטיל, קליף ריצ'רד, האנק מרווין ואדם פיית' עשו שם את צעדיהם הראשונים, מנגנים לקהל צעיר. האווירה הייתה מחשמלת ואינטימית, והמקום הפך לקרקע הפורייה שממנה צמחו כמעט כל כוכבי הרוק הבריטיים הראשונים.

באופן מפתיע, תרבות הנגד הראשונה של הנוער בבריטניה לא נולדה מהמוזיקה, אלא מהאופנה. בשנות ה-50 המוקדמות, עוד לפני שהרוק'נ'רול חצה את האוקיינוס, קבוצות של נערים ממעמד הפועלים החלו לאמץ סגנון לבוש שהתבסס על אופנה אדוארדיאנית מחודשת: ז'קטים ארוכים ורחבים, מכנסי צינור צמודים, ונעלי זמש עם סוליות עבות. הם כונו "טדי בויז" וזו הייתה הצהרה ויזואלית של מרד נגד הממסד האפור של אחרי המלחמה. כשהמוזיקה של הרוק'נ'רול האמריקאי הגיעה סוף סוף לבריטניה, ה"טדי בויז" כבר היו שם, עם המראה והגישה המגובשים, והם אימצו את הרוק'נ'רול כפסקול המושלם למרד שלהם. האופנה הקדימה את המוזיקה.

אז כן, זו הייתה תקופה של תמימות וסכנה, של גאונות וטירוף. אמנים שנשרפו מהר מדי וכאלה ששיריהם יחיו לנצח. הרוק'נ'רול הראשוני לא היה נוסחה. הוא היה רגש טהור, דחף בלתי נשלט שפרץ את כל הסכרים ויצר עולם חדש ורועש. וכמו שאפשר ללמוד מהסיפורים האלו, הצליל הזה עדיין מהדהד, חזק וברור.

להתראות בפרק הבא...

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459