זווית נדירה על - להקת טראפיק

הלהקה מהחמות והמדוברות של 1967 מכניסה את עולם הפופ לסחרור: רגע אחד החברים בה מתבודדים בכפר כדי ליצור מוזיקה טהורה, ורגע אחרי הם מככבים במצעדים, מסתכסכים, נפרדים ובעיקר לא מפסיקים לייצר רגעים בלתי נשכחים. בואו למסע הפסיכדלי של הזמר-קלידן סטיבי ווינווד, הזמר-גיטריסט דייב מייסון, המתופף ג'ים קאפלדי והנשפן כריס ווד.

זה התחיל כמו חלום של כל ילד פרחים. ארבעה מוזיקאים מוכשרים להפליא עזבו את הרעש של לונדון ועברו לקוטג' מבודד בברקשייר. המטרה: להתנתק מהלחצים המסחריים, לגבש סאונד חדש ולכתוב מוזיקה שתבוא מהלב, בלי פשרות. "אנחנו מקשטים את הקוטג' שלנו", אמר קאפלדי בחיוך, "זה כמו הבית של הגמד הנרגן, אבל אנחנו דואגים שיהיה כיף. אנחנו חיים ונושמים מוזיקה 24/7, בלי הפרעות". זה היה פשוט: להתנתק מהלחץ, חומרים חומריים ולגבש זהות ייחודיות מוזיקה לפני שהם בכלל חושבים על הופעות. "לא רצינו למהר ולהוציא תקליט גרוע", הסביר ווינווד, "היינו צריכים את הזמן הזה יחד כדי להבין לאן אנחנו הולכים".

סטיבי ווינווד, ילד הפלא שעזב בשיא תהילתו את ספנסר דייויס גרופ, חבר למתופף וכותב המילים ג'ים קאפלדי, לאשף כלי הנשיפה כריס ווד ולגיטריסט וכותב השירים דייב מייסון. הם קראו לעצמם טראפיק. אולי בגלל הרצון לברוח מהתנועה הסואנת של החיים הישנים?

כריס ווד על הטעמים השונים של הלהקה: "זה דומה אבל עדיין שונה. כלומר, אם כולם היו בדיוק אותו הדבר זה היה לא מעניין". ועל המגורים המשותפים שלהם בברקשייר: "הטבע סביבנו בברקשייר מאוד מעניין, אבל אנחנו צריכים את שני הצדדים. אני אוהב ללכת לשני הצדדים. אני אוהב לנסוע לערים כמו ברמינגהם מדי פעם".

השקט של הכפר לא נמשך זמן רב. מהר מאוד, מה שהיה אמור להיות "נסיגה מוזיקלית מהעיר אל הכפר", כפי שקאפלדי כינה זאת, הוליד שני להיטי ענק. הראשון, PAPER SUN, עם צלילי הסיטאר המהפנטים שלו, רמז על הכיוון הפסיכדלי של הלהקה. השיר, שהוקלט בלילה של יום ראשון אחד והופק על ידי המפיק האמריקאי המבריק ג'ימי מילר (שעבד עם ווינוד עוד בספנסר דיוויס גרופ ויהפוך למפיק של הרולינג סטונס), הכה גלים באופן מיידי. כריס וולש מהעיתון מלודי מייקר, תיאר אותו כשיר "עם טעם הודי עז, עם זרמים תת-קרקעיים של צלילי החוף המערבי, נגיעות ביטלסיות ואפילו השפעות של גרהאם בונד". את צליל הסיטאר המהפנט בשיר, אגב, סיפק דייב מייסון.

סטיב ווינווד על טרנדים מוזיקליים: "אני חושב שזה נחמד להיות מסוגל להתרחק מהטרנדים המקובלים במוזיקת ​​פופ כדי לעשות משהו 'פריקי' לחלוטין כדי לגרום לאנשים באמת להקשיב לזה. אני זוכר שהלהקה אמרה לי ש-PAPER SUN התחיל בעצם מריף הבס". כריס ווד על מורכבות מוזיקלית: "זה נחמד אם אנשים מקשיבים למוזיקה שלנו ולמה שאנחנו מנסים לומר מוזיקלית, כי זו לא מוזיקה פשוטה להאזנה". על הומור במוזיקה: "האם לא יהיה נחמד אם מישהו יכניס קצת הומור למוזיקה שלו במקום סתם לגרום לאנשים למחוא כפיים ולרקוד?"

אבל השיר השני שהלהקה הוציאה כתקליטון, HOLE IN MY SHOE, הפך לסלע המחלוקת שאיים לפרק את הכל.

חור בנעל? או יהלום בכתר?

השיר HOLE IN MY SHOE, שנכתב על ידי דייב מייסון, היה להיט פופ קליט וממכר שכבש את המצעדים בסערה. אך בעוד הקהל זמזם אותו בהתלהבות, חברי הלהקה האחרים, ובמיוחד ג'ים קאפלדי, לא ממש התחברו, בלשון המעטה. קאפלדי התבטא בראיונות שהשיר הוא "אחד מאותם דברים מטופשים" ושהלהקה כמעט מנעה את יציאתו. את קטע הדיבור המפורסם בשיר ביצעה פרנסין היימן, בתו בת השבע של מנהל הלהקה, שהוקלטה במקרה באולפן והפכה לקול הילדותי והמזוהה עם היצירה. המחלוקת סביב השיר חשפה את הקרע העמוק בלהקה: מצד אחד מייסון, עם חוש מפותח ללהיטי פופ, ומצד שני ווינווד, ווד וקאפלדי, שרצו לחקור אזורים מוזיקליים מורכבים יותר, עם השפעות של ג'אז, בלוז ושאר ניחוחות.

הפנטזיה של מר פנטזי

הציפייה לתקליט הבכורה המלא הייתה אדירה, ובדצמבר 1967 זה סוף סוף קרה. התקליט, שזכה לשם MR FANTASY, הוקלט באולפני אולימפיק עם הטכנאי אדי קריימר (שעבד באותה תקופה עם ג'ימי הנדריקס). המפיק ג'ימי מילר סיפר על תהליך העבודה הייחודי: "הם לא באים עם עיבוד מוכן מראש. הם בונים את השיר באולפן, שכבה אחר שכבה. זה מה שמדהים בלהקה שסומכת על עצמה".

התקליט הוכיח שטראפיק היא הרבה יותר מלהקת פופ. "הבנו שאנחנו לא הביטלס, אבל אנחנו טראפיק, וזה הרכב עם יכולות אדירות".

דלת מסתובבת ושמה דייב מייסון

המתחים הגיעו לשיא לקראת סוף 1967. מיד לאחר יציאת תקליט הבכורה המהולל, MR. FANTASY, הודיע דייב מייסון על עזיבתו. "אני עוזב כדי להתרכז בכתיבה והפקה", הסביר מייסון, שהרגיש שהכיוון של הלהקה מתרחק מהטעם האישי שלו. "אני רוצה לעשות כמה דברים. אני רוצה להמשיך לנגן, לטייל ולפגוש אנשים. אני לא מצליח להוציא את הכיף שלי מכתיבה והפקה. אעזוב ב-22 בדצמבר ואסע לאמריקה לפגוש את המפיק ג'ימי מילר לכמה ימים".

קאפלדי על נגינה כשלישייה: "זו הרגשה מוזרה לנגן על הבמה בידיעה שעד חג המולד הוא כבר לא יהיה איתנו. זו הייתה מכה. זו הייתה הפתעה כשדייב אמר שהוא רוצה לעזוב, אבל הוא תמיד היה לבד. זו מכה אבל כזו שנתאושש ממנה. אפשר לומר שההבדל העיקרי יהיה שנוכל להופיע במקום שלא היה קודם. דייב מעולם לא היה באמת חלק מה'ביחד' של הלהקה. הוא היה חלק מהמוזיקה, אבל זה היה כל מה שעניין אותו. אם זה תלוי בו, היינו יושבים כל היום באולפן ולא מופיעים לעולם. אמרתי לו, 'תשמע, אי אפשר להתפשר, אנחנו רוצים להופיע ואתה לא'. הדלת פתוחה לחזרתו, אנחנו גם לא מחליפים אותו כרגע".

שלושת החברים הנותרים לא בזבזו זמן. הם הכריזו שהם ממשיכים קדימה כשלישייה והרגישו משוחררים יותר לחקור את הצד האילתורי והניסיוני שלהם. "עכשיו נוכל לנגן יותר מוזיקה על הבמה", אמר ווינווד, "הסאונד של האורגן שלי יהיה דומיננטי יותר ויהיה לנו יותר חופש". קאפלדי הוסיף: "השינוי לא יהיה דרסטי, אבל הוא יאפשר לנו להתמקד יותר בנגינה עצמה".

התקופה הזו אכן הולידה חומרים חדשים ומרתקים, אך הגורל, או אולי הצורך בכישרון הפופ של מייסון, רצה אחרת. כעבור מספר חודשים, לקראת הקלטת התקליט השני שנקרא בפשטות TRAFFIC, מייסון חזר ללהקה, והביא איתו כמה מהשירים החזקים ביותר שלו, כולל הלהיט הנצחי FEELIN' ALRIGHT.

שונאים סיבובי הופעות, מתים על הקהל

לצד הדרמות הפנימיות, טראפיק התמודדה גם עם קשיי החיים בדרכים. סיבוב ההופעות של 1967, בו חלקו במה עם להקות כמו ואנילה פאדג', תואר על ידי קאפלדי כ"משעמם". הוא טען שהקהל בסיבובי ההופעות הגדולים פשוט ישב שם בלי להגיב, ושהפורמט של הופעות קצרות לא מאפשר ללהקה להתפתח על הבמה. "חשבנו שוונילה פאדג' עברה תקופה קשה, כל העניין היה נורא. אחר כך הלכנו לצ'סטרפילד, וזה היה גרוע באותה מידה. אבל ככל שהתחלנו להתקדם צפונה הקהל נהיה הרבה יותר נחמד. למעשה נהנינו בצפון. אני חושב שהקהל שלהם בצפון הרבה, הרבה יותר טוב. כשקהל פשוט יושב שם, אתה חושב 'איזה קהל גרוע'. הדרך היחידה שבה הופעות פופ ישרדו היא שינוי פורמט מוחלט".

הלהקה מצאה נחמה בהופעות באוניברסיטאות ובמועדונים קטנים, שם הקהל היה פתוח יותר לאלתורים ולקטעים ארוכים. חוויות אלו, לצד סיבוב הופעות מתוכנן באמריקה, חיזקו את רצונם להתרחק מהסצנה המסחרית ולהתמקד במה שהם באמת אוהבים: פשוט לנגן ביחד.

ווינווד על ניהול הלהקה: "נהיה להקה של שלושה נגנים וננסה לבנות קהל מעריצים במסגרת סיבובי הופעות פופ. אני בטוח שנמשיך לדברים אחרים. בטח, נאבד כמה דברים, אבל עדיין יהיו לנו כלים, עדיין יהיה לנו את עצמנו. הדרך שבה זה מתנהל תיתן לנו מקום להתרחב על הבמה בין שלושתנו. עם שלושה אנשים נוכל לנגן יותר מוזיקה. אני חושב שזה שינוי דרסטי, ועדיין נוכל לנגן את רוב הקטעים באלבום. במועדונים זה המקום שבו זה עובד. אנחנו נוסעים לאמריקה במרץ 1968 והם מסדרים לנו כמה תאריכים. כנראה נופיע באוניברסיטאות וננגן באודיטוריום פילמור. הפילוסופיה הטובה ביותר היא לקבל את מה שקורה סביבך. אבל לא בהכרח להסכים איתו, או ללכת איתו".

הסערה הפנימית אולי הייתה מתישה, אבל היא בהחלט הולידה מהפכה מוזיקלית קטנה, והשאירה רבים עם שאלה אחת גדולה, כשם שירם: WHO KNOWS WHAT TOMORROW MAY BRING (מי יודע מה יביא המחר?).

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459