top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

זרקור מוסיקלי על אוטיס רדינג והשפעתו על המוסיקה השחורה כמו גם הלבנה


קודם כל, הודאה אישית: מעולם לא גדלתי על מוסיקה שחורה. כשאני חושב על זה, כל התקליטים והאמנים שמאד אהבתי בילדותי ובנעוריי היו בתחום המוסיקה הלבנה. את יופייה של המוסיקה השחורה גיליתי רק שנים רבות לאחר מכן. ומאז, אני נותרתי שבוי בקסמי הצלילים כמו גם עם רצון לגלות עוד ועוד את הסיפורים שמאחוריהם. כך גם הבנתי יותר את השפעת המוסיקה השחורה על האמנים הלבנים ואוטיס רדינג בהחלט היה מהמשפיעים ההם.


כשאוטיס רדינג מת, בהתרסקות מטוס בשנת 1967, הלכו צעירים ברחובות עם סרטי זרוע שחורים לאות אבל. בעיר מייקון, ג'ורג'יה, היה צריך לשכור אודיטוריום כדי להכיל את כל האנשים שהגיעו להלוויה שלו. התקליט האחרון שלו, DOCK OF THE BAY, היה רב המכר הגדול ביותר שלו אי פעם. אוטיס היה ענק, איש הנשמה מהדרום שהרחיב את המוזיקה שלו לקהל הלבן. בפסטיבל מונטריי, בשנת 1967, הוא היה אמן הנשמה היחיד שהופיע, ועל הבמה הוא הצליח להראות לשבטים ההיפים הלבנים שגם הוא היה איש שחפץ בשלום ובאהבה. הוא היה בין הטובים ביותר שביצעו שירי נשמה - יש שיגידו שהוא היה הטוב ביותר. תרומתו הייתה עצומה.


אוטיס רדינג נולד בשנת 1941, בדוסון, ג'ורג'יה, ממדינות ה'עבדים' באמריקה, שבהן לבן זה לבן ושחור זה NIGGER, ולעולם השניים לא יישרו קו. בגיל צעיר המשפחה עברה למייקון סיטי הסמוכה. כשאביו סבל משחפת ולא יכל לעבוד, רדינג נשר מבית הספר כדי לפרנס את המשפחה בעבודות שונות. זה היה שם, כשרדינג הצטרף לראשונה ללהקה, עם ג'וני ג'נקינס והפינטופרס. הוא צבר ניסיון רב ערך בעבודה במעגל המכללות הדרומי, ובגיל 19 הוא עשה את התקליטון הראשון שלו, SHOUT BAMALAMA, עבור לייבל דרומי קטן. השיר הזה הושפע מאוד מסגנון צעקתו המחוספסת של ריצ'רד הקטן, שהצלחתו בשנים הקודמות הרשימה גם את רדינג. האליל השני האהוב עליו בזמן ההוא היה סם קוק, עוד אמן שחור שהיו לו להיטים באופן עקבי במצעדי הפופ, מאז שפרץ בשנת 1957. הסגנון של קוק היה רך ואינטימי וצורת הגיית ההברות שלו השפיעה מאד על רדינג לשים לב כיצד להעביר כל מילה בשירתו.


בשנת 1962 נקבע לג'וני ג'נקינס להקליט עבור חברת התקליטים הגדולה, אטלנטיק רקורדס (אם כי בלי רדינג. עדיין, ג'נקינס ביקש מרדינג להסיע אותו לאולפנים בממפיס. כאשר סשן ההקלטה הסתיים, נותרו 40 דקות מזמן האולפן, אז רדינג קיבל רשות להקליט שיר בשם THESE ARMS OF MINE. זו הייתה מנגינה פשוטה, אבל רדינג הפך אותה למשהו מסחרר ששינה לחלוטין את השיר. זה היה ברור לנוכחים שיש כאן כישרון משובח ולא מוכר. רדינג קיבל את ההזדמנות לחתום עם חברת התקליטים VOLT RECORDS, שהייתה חברה הבת החדשה שהוקמה על ידי חברת התקליטים STAX, שבעצמה הייתה עדיין בחיתוליה. במשך כל חייו ישתמש רדינג בכישרונות של מוזיקאים שניגנו ב-THESE ARMS OF MINE - להקת בוקר טי ואם ג'יז כמו גם חטיבת כלי הנשיפה של הממפיס הורנס. השיר הזה הפך להיות הראשון שלו שיצא שם, עם צד ב' ובו השיר HEY HEY HEY בו הוא צועק באופן מחוספס שעדיין הראה את ההשפעה של ריצ'רד הקטן. השיר הצליח במצעדי הרית'ם אנד בלוז והפתיע את החברה שהחתימה את רדינג. בכל מקרה, רדינג הקליט סדרה של בלדות אהבה ברוח דומה, רובן מקוריות, וכולן להיטים גדולים במצעדי הרית'ם אנד בלוז. אך שירים אלו לא הגיעו למצעדי הפופ.


הגיטריסט, סטיב קרופר, סיפר שנים לאחר מכן: "הפעם הראשונה שראינו את אוטיס הייתה בשנת 1962, והוא נהג במכונית עבור ג'וני ג'נקינס והפינטופרס מחוץ למייקון. היה להם להיט מתון, אינסטרומנטלי שנקרא LOVE TWIST, והם רצו להקליט בהמשך בממפיס עם הלהקה שלי, בוקר טי והאם ג'יז. ראיתי את הבחור הגדול הזה יוצא מאחורי ההגה והולך לחלק האחורי של המכונית ומתחיל לפרוק ציוד. זה היה אוטיס, ולא היה לנו מושג שהוא גם זמר. נשארו לנו כמה דקות בסוף הסשן, ואל ג'קסון, המתופף שלנו, אמר, 'הבחור הזה עם ג'וני, הוא רוצה שנשמע אותו שר'. בוקר טי כבר עזב את האולפן, אז התיישבתי ליד הפסנתר, כשאני מנגן עליו רק קצת. אוטיס אמר, 'תן לי את הדברים האלו שמנגנים בכנסייה'. שאלתי, 'באיזה סולם?' הוא אמר, 'זה לא משנה'. הוא התחיל לשיר את THESE ARMS OF MINE והשיער שלי נעמד. ג'ים סטיוארט, הבעלים של חברת התקליטים, בא בריצה ואמר, 'זהו זה'. אז תפסתי את כל המוזיקאים שעדיין לא עזבו להופעות הלילה שלהם, והקלטנו את זה ממש שם".


חלק מגדולתו של רדינג הייתה עם היכולת לשלב רוך בכוחניות. לקולו נצמדה צרידות קלה שהעניקה אווירה מעושנת, אם בטון מיוסר או בטון נחוש. בשנת 1964 הוא הוציא את התקליטין MR PITIFUL הקצבי, שהיה

עם סגנון שונה לגמרי. ראשית כל, המרקיז נשפו חזק יותר בכלי הנשיפה שלהם בעוד הבסיסט, דונלד 'דאק' דאן, הביא בבס צלילי קצב ברורים. הקהל נכבש וזה היה בשנה שלאחר מכן, 1965, כשהסגנון של רדינג הגיע למימוש. הוא כבר היה ידוע כאמן בלדת הנשמה והפעם הוא החליט לבוא עם נשק עוצמתי אף יותר - RESPECT, אותו הוא גם כתב.



בצליל ובקצב זה היה אפילו יותר ממזרי מלהיטו הקודם. בעוד רדינג העביר את האישיות שלו מזו של המאהב העייף ומלא הדאגה לזה של איש גאה, עצבני ומתריס. זה היה למעשה שיר מיני בצורה אגרסיבית. במובנים מסוימים זה היה המקבילה של רדינג ל-SATISFACTION של הסטונס. עכשיו החלו אנשי הפופ לגלות עניין. רדינג הבין ששירים קצביים של ווילסון פיקט וג'יימס בראון הם שהעניקו להם את כרטיס הכניסה לשוק הלבן, כשתפסו את המרחב האווירי של שידורי הרדיו ומכאן הביאו להצלחה במכירות. עכשיו, עם ההפקה של הגיטריסט, סטיב קרופר, הוא הקליט את SATISFACTION. היה זה קרופר, שהיה גם איש לבן שהבין מה קורה בעולם הפופ, שהציע לו להקליט את זה.


אבל למרות שלתקליטון היה האפקט הרצוי של הפצת המוניטין של רדינג, נטען שהוא לא אהב את זה. ההקלטות שלו עד אז נשאו את חותם הכנות והנה, בביצוע גרסת כיסוי לסטונס, לבו של רדינג לא היה שם. רדינג רק לעתים רחוקות קיבל קרדיט הולם ככותב, אך היה לו חזון. הוא התחיל סגנון אישי שחרג מעבר לגבולות של אהבה ורומנטיקה. כמו סם קוק, הוא רק מצא את היכולת האמיתית שלו ככותב כשחייו נקטעו

באופן טרגי ובגיל כה צעיר.


רדינג אהב הצלחה ותהילה - אחרי הכל, מעט כוכבים לא אהבו זאת - אבל הדאגה שלו תמיד נראתה כצורך להגיע לכמה שיותר אנשים. תקשורת הייתה עניין חיוני עבורו: "בעיקרון אני אוהב מוזיקה ואני מרגיש שזוהי

נוסחה שעשתה את מוזיקת הנשמה למצליחה", הוא אמר. עם זאת, פשטות לא פירושה חוסר מיומנות. סטיב

קרופר אמר, זמן קצר לפני מותו של רדינג: "הוא מעביר לאנשים את מה שהוא מדבר עליו, והוא עושה זאת בכל כך מעט מילים, שאם ראיתם אותן כתובות על פיסת נייר, אולי לא הרגשתם דבר. אבל כששומעים איך שהוא שר אותן, אתם יודעים בדיוק על מה הוא מדבר".


בשנת 1966 הוא זכה להצלחה עם השיר FA-FA-FA-FA-FA SAD SONG. כשאוטיס רדינג עבד על שיר, הוא היה שר את עיבוד כלי הנשיפה על ידי השמעת קול, "פא פא פא" כדי לציין מה עליהם לנגן. בשיר הזה, הוא השתמש באותה טכניקה כדי ליצור את הקצב. הפעם, הטכניקה ההיא הפכה ללהיט בקולו. רדינג כתב את זה עם סטיב קרופר. קרופר ורדינג השלימו זה את זה בצורה טובה מאוד, שכן קרופר יכל להביא את הרעיונות של רדינג לידי מימוש. רדינג לא היה טוב בכתיבה על עצמו, אז קרופר מילא לעתים קרובות את מילות הבתים מנקודת המבט של הזמר. זה מה שקרה בשיר הזה: קרופר הגה מילים על רדינג שהפיץ את המסר המוסיקלי שלו באמצעות שירים עצובים. ברקע, בהקלטה, נשמע גם קולו של דייויד פורטר - אז אחד מכותבי השירים המובילים ב-STAX ובהמשך יזכה ללהיט גדול עם גרסתו הארוכה ועתירת הדרמה ל-HANG ON SLOOPY.


בסוף 1966 יצא תקליטון נוסף שלו, TRY A LITTLE TENDERNESS. רדינג לא רצה להקליט את השיר הזה, אבל מנהלי חברת STAX וחבריו לחצו עליו. כשהוא סוף סוף הקליט את זה, הוא עשה את זה ללא חשק ועם תחושה שהאופן בו הוא שר שם לא יצליח. התכסיס לא עבד. הגרסה שלו הפכה לרב מכר.


לפעמים, כמובן, ניסיונותיו נכשלו. כמו, למשל, הניסיון שלו להקליט את DAY TRIPPER של הביטלס. זה לא הצליח במצעדים. הלהיט הכי גדול שלו בזמן שהוא היה בחיים היה TRAMP, שהוקלט עם קרלה תומאס. יש שטענו שהשיר הזה אינו מהגדולים שלו ושזה למעשה שאריות שנחו על רצפת האולפן והודבקו במטרה לייצר להיט.



במשך זמן מה, זה נראה כאילו רדינג איבד חלק מהקסם שלו. היו שאמרו שהוא הפך לקלישאתי. בינתיים זכו אמנים אחרים להצלחה גדולה בביצוע שיריו. דוגמה בולטת היא ארית'ה פרנקלין, עם השיר RESPECT. רדינג היה צריך לעבור ניתוח בגרונו שהוציא אותו מכלל פעולה לזמן מה, ללא יכולת להקליט שירים, בתקופה כה חשובה.


אבל על הבמה הוא מעולם לא איבד את הכריזמה, בדיוק ההפך. בשנת 1967 הייתה הופעתו בפסטיבל מונטריי

הצלחה עצומה. אני זוכר שלפני הרבה שנים הייתה לי קסטת וידאו עם הסרט של הפסטיבל. תמיד כשהגיעה הופעתו, נהגתי להריץ את הסרט במכשיר הוידאו כדי לראות שוב את ג'ימי הנדריקס שורף את הגיטרה שלו או את להקת המי מפגיזה עם שבירת כלים משלה. מה הבנתי אז? ובכן, מאז גדלתי (קצת) ואינני יכול להסיר את עיניי המתפעלות מהמסך, בכל פעם שאני רואה את הופעתו המחשמלת של אוטיס רדינג בפסטיבל הפופ של מונטריי.


מעט לאחר הופעתו במונטריי הוא כתב את DOCK OF THE BAY עם סאונד של שחפים וגלים. זו הייתה העבודה הטובה ביותר שלו מזה זמן מה. הוא ידע את זה וחש שזה יהיה להיט המיליונים שלו.

אבל הקלטת השיר לא הושלמה, השריקות בהקלטה, שנועדו רק לשמש כהדרכה להקלטה ווקאלית שלו בהמשך, נותרו לנצח כי ב-10 בדצמבר 1967 אוטיס רדינג מת; כשהמטוס הפרטי שלו, שלא זמן רב לפני כן נרכש, התרסק לתוך אגם ליד מדיסון, ויסקונסין, בזמן טיסה לקליבלנד, אוהיו. שבעה אחרים נהרגו כשהמטוס

צלל לתוך המים הקפואים, ביניהם ארבעה חברים בלהקת הליווי שלו, כולם מתחת לגיל 20. אוטיס רדינג היה בן 26 כשנקבר בעיר הולדתו מייקון, עם כ-4,500 איש שהגיעו לחלוק כבוד אחרון, כולל רבים מהאמנים המובילים של מוסיקת הנשמה. ההפסד היה ברור ועצום.


הנה כמה פרטי טריוויה נוספים עליו:



רדינג היה הבעלים של חווה בשטח של 200 דונם בג'ורג'יה בשם THE BIG O RANCH, עם חזירים ובקר. בשנת 1967 הוא סיפר בראיון שהוא אוהב את החווה כמו שהוא אוהב מוזיקה. רדינג היה גם צייד נלהב, שאהב לצוד כשהוא רוכב על סוס.


רדינג היה כל כך פופולרי באנגליה שהוא סיים את שמונה שנות שלטונו של אלביס פרסלי בתור "הזמר הגברי הטוב בעולם" בסקר הפופ השנתי שנערך בקרב קוראי מלודי מייקר בשנת 1967. כאשר רדינג הגיע לאנגליה לסיבוב הופעות בשנת 1967, הוא התקבל בכבוד של מלכים. רדינג אמר לעתים קרובות שאם יעזוב את ארה"ב, הוא יחיה באנגליה. הוא מנה בין חבריו הטובים את אריק ברדן, זמר להקת האנימלס.


זמן קצר לפני מותו, רדינג החל לפעול כמנהל ומפיק עבור חברו הקרוב, הזמר ארתור קונלי, והקליט אותו בלהיט הגדול ביותר שלו, SWEET SOUL MUSIC.


גופתו של רדינג נמצאה יום לאחר ההתרסקות, עדיין קשורה במושב המטוס שלו. יש אנדרטה רשמית להתרסקות בבניין שתוכנן על ידי פרנק לויד רייט.


מומלץ להקשיב לאלבומים האלו:




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 




Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page