זרקור על רוק קלאסי - כשאריק ברדן מכריז מלחמה, המוזיקה מנצחת

בדברי הימים של ההיסטוריה המוזיקלית, ישנם שיתופי פעולה מסוימים שחוצים את הגבולות, ויוצרים מיזוג הרמוני שמהדהד עם הדורות הבאים. איחוד יוצא דופן אחד כזה התרחש כאשר הזמר והיוצר האנגלי האגדי אריק ברדן איחד כוחות עם הלהקה האמריקאית פורצת הדרך, WAR. יחד הם פרצו גבולות אמנותיים והציתו מהפכה מוזיקלית שהותירה חותם בל יימחה בתעשייה. זו הייתה שותפות שהתגלתה כבלתי צפויה ויוצאת דופן כאחד.

שיתוף הפעולה הכובש הזה התגבש בתחילת עשור חדש, שנות השבעים, תקופה שבה העולם היה בעיצומם של שינויים חברתיים ופוליטיים. על רקע זה, השירה הגולמית והנשמה של ברדן מצאה הרמוניה מושלמת עם התעוזה האינסטרומנטלית של WAR והמסר החברתי שלה. יחד, הם שיחררו כוח מוזיקלי נפיץ עם יכולת לשלב רוק, פ'אנק ומוזיקת נשמה למארג שדיבר ללב ולנשמה של הרבה אנשים.

במאמר זה, אתעמק בשותפות יוצאת הדופן בין אריק ברדן ל-WAR, אבחן את שורשי שיתוף הפעולה ביניהם, אסמן את המוזיקה פורצת הדרך שלהם וגם אסביר על הפיצוץ המהיר שפירק את השותפות. והפך למלחמה אמיתית בין שני המחנות.

חיות חדשות כובשות את גן החיות

להקת האנימלס הייתה מהלהקות החשובות בגל הבלוז ששטף את אנגליה בתחילת שנות השישים. החבר'ה מניוקאסל הפליאו ברקיחת עיבוד וביצוע מושלמים ל'בית השמש העולה'. אבל לאחר כמה שנים של רית'ם אנד בלוז ולהיטים גדולים חש הזמר, אריק ברדן, כי העולם משתנה.

עם פירוקה של האנימלס יצא, בארה"ב בלבד, התקליט ERIC IS HERE, תחת הקרדיט 'אריק ברדן והאנימלס', כשלא ברור מי הן החיות האחרות שניגנו לצדו באולפן. מה שברור הוא שאין זה תקליט שנועד למי שמחפש את החשמל והזיעה של אותה להקה אהובה. מדובר כאן באלבום פופ מיינסטרימי, שיש בו זמר נהדר שמתבזבז על גרסאות כיסוי.

ברדן חשב אז לפרוש מתחום המוזיקה ולהתמקד בעולם המשחק, אך הצלילים הנסיוניים שנשבו מקליפורניה משכוהו בחזרה פנימה. הוא ניגש להקים הרכב חדש של האנימלס ויצא להרפתקה מסוג אחר.

בנובמבר 1967 יצא התקליט הראשון של ההרכב החדש הזה, שנקרא WINDS OF CHANGE. הביקורות לא יצאו מגדרן אך היה ברור לכולם כי אריק ברדן מחפש כיוון אחר. הוא מחפש רוח של שינוי שתיקח אותו לאפיקים חדשים. בעיתון 'דיסק' נכתב על התקליט: "ברדן משעמם פה עם סגנון הדיבור שלו ואין פה הרבה מעבר ללהיט 'לילות סן פרנסיסקו' וגרסה ל'צבע זאת בשחור' של הסטונס." לעומת זאת, עיתון רקורד מירור סימן אלבום זה כמעניין.

ברדן לא עצר כאן והקליט אלבום ושמו THE TWAIN SHALL MEET, שיצא בשנת 1968. התקליט המיוחד הזה כולל את ההמנון של אריק ברדן לדור ילדי הפרחים - 'מונטריי', בו הוא מספר למאזיניו את רשמיו מפסטיבל בשם... ניחשתם נכון.

שיר נוסף, שהפך לתקליטון עם הצלחה מסוימת, היה SKY PILOT, שמדבר על ענייני דת ומלחמת ויאטנם, שגעשו בימים ההם. השיר הזה היה חשוב מאד לברדן שסיפר אז לרולינג סטון: "המבקרים האנגלים חשבו ש'סקיי פיילוט' זה שיר גרוע, כשהאזינו לתקליט, אבל הם אהבו אותו כשהוצג על הבמה. אתם חייבים לראות את זה עם הסרט שהכנו ומופע האורות כדי לדעת על מה אנחנו מדברים.

אני לא יכול להוציא את זה מהראש שלי. בכל פעם שאני עושה תקליט, אני עושה סרט דוקומנטרי, ותקליטים שאפשר רק להאזין להם, אי אפשר לראות אותם. מה שאנחנו באמת כלהקה, כרגע, הוא הצגת במה. אני עדיין עושה כמה דברים ישנים שלי על הבמה מדי פעם. אני עדיין שר בלוז". ברדן והאנימלס החדשים שלו הופיעו אז כשעל מסך מאחוריהם הוקרנו ארבעה סרטים שנועדו להוסיף ממד ויזואלי.

ברדן: "הדרך הטובה ביותר לתקשר היא ליצור סרט. אף אחד לא ייתן לי לעשות סרט עכשיו, ממש כמו בתקופה בה התחלתי לשיר ולא יכולתי לעשות תקליט כי אף אחד לא נתן לי להיכנס לאולפן. זה בסדר. אמשיך לערוך תקליטים עד שמישהו יאפשר לי לעשות סרט, ואז אעמוד על אצבעות האנשים עם מה שאני עושה".

שירים נוספים שראויים לציון הם ORANGE AND RED BEAMS האווירתי והפסיכדלי מאד, וגם WE LOVE YOU LIL, שמתחיל כמנגינה פשוטה מאד והופך פתאום למפגן של מוזיקה 'כבדה' עם סאונד גיטרה עוצמתי. התקליט עצמו מאד אווירתי, עם עיבודים רבים שמותחים את גבול הדמיון, כולל אפילו שימוש בחמת חלילים! הגיטריסט, ויק בריגס, מעניק למאזינים צלילי גיטרה חשמלית, שלא מביישים את הפירמה בימים ההם של אמצע 1968.

עיתון DISC AND MUSIC ECHO פרסם ביקורת ביולי 1968: "יש שתי אפשרויות שיקרו למאזין בעת ההקשבה לתקליט הזה. או שהוא יאהב את החומר החופשי שפה, עם המלמולים המשוגעים של אריק ברדן. או שהוא ירגיש שאריק ברדן מנסה יותר מדי להיות שונה ומיוחד - וללא הצלחה".

עיתון 'רקוד מירור' פרסם באותו חודש: "התקליט הפרוגרסיבי הזה הוא בלוזי בבסיסו, עם שכבות של פסיכדליה ומילים שמנסות להישמע פילוסופיות. הקול של אריק ברדן השתפר באופן מרוכך ויש פה מספיק ניסיונות מוזיקליים כדי לספק את המאזינים שמחפשים אתגרים".

לברדן היה אז מה להגיד והוא בהחלט לא חסך את דעתו מהרולינג סטון. על סמים ושתייה: “בדרך כלל אני לא עולה על הבמה לפני שאני שותה חצי בקבוק וויסקי. החלטתי שאין כמו סמים, אלכוהול ומדיטציה. הכל כדי להיות מסטול".

על חברת התקליטים שלו: "סטנלי קובריק מקבל 15 מיליון דולר ואינו צריך להציג תמונה אחת של סרט לחברת MGM במשך שלושה שבועות, ואני לא יכול לגרום להם לשים מודעה כדי לפרסם לי תקליטים".

על לונדון: "כל העיר הפכה להומוסקסואלית. כל החברים שלי התעקמו. הם משתגעים. אני מחפש משהו לעשות.".

באותה שנה יצא, בארה"ב בלבד, תקליט נוסף שנקרא EVERY ONE OF US והיה ניכר כי העייפות מתחילה להשתלט על החיות החדשות, שלא נחו לרגע. ועדיין יש בתקליט הזה ניצוצות ראויים להאזנה, אך בצד השני העסק מתחיל לקרטע, עם הקטע הארוך (והדי מיותר לדעתי), NEW YORK 1963 - AMERICA 1968. לעיתים ברדן מדבר יותר מדי כשהוא שוכח כי כוחו האמיתי הוא בשירה.

שנה לאחר מכן יצא אלבום כפול ושמו LOVE IS ולמרות הביקורות החיוביות והגיטרה של אנדי סאמרס, הלהקה לא החזיקה מעמד והתרסקה לקרקע, כשברדן מגיח משבריה ומחשב מסלול מחדש עם להקה חדשה ושמה WAR.

בשנת 1968 חש ברדן מתוסכל ביותר לנוכח הירידות במכירות התקליטים של להקתו באנגליה. ימי הפסיכדליה והאל.אס.די החלו להתפוגג והאמת החלה ליפול על כל האמנים והלהקות שריחפו זמן רב באוויר מבלי לשים לב למה שקורה מתחת לרגליהם. כך היו ברדן והאנימלס, שאת צליליהם תוכלו לגלות גם בפודקאסטים מומלצים שלי שנמצאים באתר זה.

אריק ברדן מוצא אחים חדשים לנשק

הזמר המוכשר והמיואש החליט לנטוש את המוזיקה וללכת ללמוד משחק תיאטרלי. באופן אירוני - הלימודים הם שגרמו לו לחזור למוזיקה באופן מפתיע. אחד הסטודנטים האחרים בבית הספר למשחק היה ג'רי גולדשטיין, שהכיר את שוק המוזיקה ויעץ לזמר המתוסכל ללכת ולבדוק להקת פ'אנק מלונג ביץ', שקראה לעצמה NIGHTSHIFT.

ברדן הקשיב לעצת חברו והלך לראות הופעה של הלהקה. זה היה בתחילת שנת 1969 והוא הבין מיד עם צפייתו בלהקה השחורה ברובה שניגנה מולו, כי עתידו נמצא איתה. הוא ראה את עצמו מוביל להקה גדולה, שמבוססת על קצב, עם כלי נשיפה, נגן מפוחית לבן בשם לי אוסקאר וצליל אורגן האמונד בשרני ביותר, שהופקד בידי האורגניסט, לוני ג'ורדאן.

הוא הציע את עצמו ללהקה שהסכימה ושנה שונה במהרה ל- WAR. מטרת השם הייתה לשקף את כלי הנגינה של הלהקה כרובים שיורים צלילים במקום קליעים. ברדן הסביר בשנת 1970: "הלהקה הייתה חבורה של שחורים מדרום קליפורניה, עם השפעה לטינית כבדה. נפטרנו מכלי הנשיפה שלהם, הוספנו נגן מפוחית מקופנהגן, והנה אנחנו כאן".

הסשנים הראשונים, להקלטת תקליט הבכורה, היו חוויה מדהימה לכל הנוגעים בדבר. ברדן גילה לתדהמתו שנגנים שחורים וצעירים, כמו אלו שהחלו לנגן איתו בזה הרגע, לא רצו לדעת כלל על הבלוז. בשבילם הבלוז היה מקור לכאב, יגון ועוני. האנשים הלבנים הם אלו שאהבו את הבלוז יותר.

ברדן, שהרגיש את עצמו בין השאר כזמר בלוז, נאלץ לשכנע את חברי הלהקה להצטרף אליו למסע שיכלול גם מוטיבים של בלוז בתוכו. חברי הלהקה, שהכירו כל תבלין בבלוז כנגנים בכנסיות בהיותם ילדים, התגברו על הבושה והחלו להפגיז צלילים מדהימים.

שנת 1970 הראתה לעולם שני תקליטים מהחטיבה החדשה הזו. הראשון מהם יצא באפריל 1970 ונקרא ERIC BURDON DECLARES WAR.

שיר אחד מאלבום הבכורה, SPILL THE WINE, הפך ללהיט גדול, עם המקצב הלטיני המדליק שבו. השיר מדבר על היופי שבנשים והקול הנשי שמדבר בשיר בספרדית בקע מגרונה של חברתו של ברדן, שבגלל היותו חתום אז לחברת תקליטים אחרת, לא יכל לקבל קרדיט כתיבה בשיר זה.

בעטיפת תקליט הבכורה צוין כי ההרכב מכריז מלחמה על מלחמה, עוני וגזענות. ברדן: ״מה שמשך אותי ללהקה הוא לא עניין הבדלי הגזעים בה אלא ההשפעה הלטינית המוזיקלית״.

עיתון 'מלודי מייקר' פרסם ביקורת על תקליט הבכורה בספטמבר 1970: "אריק ברדן לא נשמע מעולם טוב יותר כמו שבתקליט הזה. אמנם יש לו מגבלות ולעיתים נשמע שהוא מותח את קולו יותר מדי, אך יש לו דמות חזקה כזמר. להקת WAR מספקת לו את המצע הנהדר להישען עליו. זה חבל שהקישקוש הפילוסופי שיוצא לעיתים מפיו של ברדן מאפיל על המוזיקה".

בספטמבר החלה הלהקה להופיע בקביעות במועדון הג'אז של רוני סקוט, ברחוב אוקספורד בלונדון. אלו היו ימי קסם עבור ברדן כשג'ימי הנדריקס נכנס למועדון כדי לג'מג'ם. הוא היה מסטול לגמרי מסמים וכך תיאר אותו ברדן: "אפשר היה להריח את הנסיגה שבתוכו". ברדן אמר להנדריקס שיילך לנוח, אך הנדריקס חזר שוב ביום שלמחרת. הפעם הוא היה במצב טוב יותר ועלה לנגן.

להקת WAR הייתה כל מה שהנדריקס רצה לעשות באותו זמן. הוא רצה חבורה של 'אחים לנשק' שינגנו ביחד איתו. הוא ניסה לעשות זאת עם 'להקת הצוענים' שלו, תוך העפת המתופף המקורי שלו, מיץ' מיטשל, לטובת המתופף ענק הממדים, באדי מיילס. הרכב הצוענים לא החזיק מעמד זמן רב והנדריקס מצא את עצמו שוב רעב לנגנים שילוו אותו.

את הופעתו הבימתית האחרונה ביצע הנדריקס, ב-16 בספטמבר, עם אריק ברדן ולהקת 'מלחמה' במועדון הג'אז של רוני סקוט, ברחוב אוקספורד. הנדריקס הגיע לבלות שם, אך הזמר קלט אותו והזמינו לבמה. ברדן סיפר: "אני יודע שהוא היה במצב פיזי לא טוב. הוא הגיע להופעה שלנו במועדון ושאל אם הוא יכול להצטרף אלינו לנגינה. אנחנו הסכמנו ובהתחלה הוא ניגן ממש כגיטריסט חובב והשתמש בכל מיני גימיקים כדי להסתיר את הנגינה הרעה שלו. לפתע הוא הגיח בסולו גיטרה שמיסמר את כולנו והראה לנו מי הוא באמת. השיר האחרון שניגן איתנו היה TOBACCO ROAD".

בתמונה: ברדן משמאל והנדריקס במרכז, בהופעה במועדון של רוני סקוט.

יומיים לאחר אותו ג'אם מצא הנדריקס את מותו. זה היה ב-18 בספטמבר 1970.

שלושה ימים לאחר המוות מיהר ברדן לתוכנית טלוויזיה של ה-BBC כדי להצהיר שם כי הנדריקס הרג את עצמו. הוא סיפר בתוכנית על מכתב פרידה שהנדריקס השאיר אך סירב להראותו. אנשים החלו לחשוד כי ברדן בדה את המכתב הזה רק כדי למשוך תשומת לב. יועץ התקשורת של הנדריקס מיהר להגיב: "אנשים רבים ודאי יצהירו כל מיני שטויות על הנדריקס והם יציינו כי הם היו חברים קרובים שלו. מה שבטוח - הדברים שיגידו לא יהיו לזכרו של הנדריקס אלא כדי להזכיר לעולם רק את שמם".

ברדן המשיך אז לפטפט בנושא: "הוא סיפר לכולם דברים שונים. הוא תמיד היה כך. תמיד משנה את דעתו. הנדריקס היה בתוך באר כה עמוקה שהדרך היחידה לצאת ממנה היא להפסיק לנגן מוזיקה ולנסות לנקות את הבלגאן. אבל הוא ידע שבלי מוזיקה הוא ייהרס בכל מקרה. הוא הבין שהדבר היחיד לעשות הוא להמשיך לנגן ומת בכל זאת, כי הוא נחנק באופן יצירתי. הוא הבין שהדרך היחידה שבה הוא יכול להשיג את מבוקשו, לעזור לפנתרים השחורים ולהקים פרויקט נגד הגטו בהארלם, היא למות ולקוות שמישהו אחר ידאג לעסק שלו באמצעות הדברים שהשאיר מאחור, המוזיקה שלו והשיר האחרון שלו שאצלי, כדי להרוויח את הכסף".

במערכת הרולינג סטון נחתו מכתבים רבים מקוראים. וויליאם מילר, מניו הייבן: "הניסיון של אריק ברדן לשמש כיורש של הנדריקס מגוחך, כשהדמיון היחיד בין השניים הוא ששניהם מתים".

בסוף 1970 יצא האלבום הכפול BLACK MAN'S BIRDON. זה תקליט שמכיל חשמל מוזיקלי טהור - עם ביצועים נהדרים ל- PAINT IT, BLACK של הרולינג סטונס, "לילות משי לבן" של המודי בלוז ועוד.

עיתון NME פרסם ביקורת על התקליט בינואר 1971: "האנסמבל הזה לוקח את המאזין היישר במערכת העצבים ומשאיר אותו תשוש לגמרי בסוף ההאזנה. זה תקליט שעוקף בענק את תקליט הבכורה".

עם זאת, במהרה הוחלט שהאלבום יודפס מחדש, כדי להשמיט ממנו את השיר PC 3, בגלל המילים המיניות שבו.