זרקור מוסיקלי על אריק ברדן ולהקת מלחמה

בדברי הימים של ההיסטוריה המוזיקלית ישנם שיתופי פעולה מסוימים שחוצים את הגבולות, ויוצרים מיזוג הרמוני שמהדהד עם הדורות הבאים. איחוד יוצא דופן אחד כזה התרחש כאשר הזמר והיוצר האנגלי האגדי אריק ברדן איחד כוחות עם הלהקה האמריקאית פורצת הדרך, WAR. יחד הם פרצו גבולות אמנותיים והציתו מהפכה מוזיקלית שהותירה חותם בל יימחה בתעשייה. זו הייתה שותפות שהתגלתה כבלתי צפויה ויוצאת דופן כאחד.

שיתוף הפעולה הכובש הזה התגבש בתחילת עשור חדש, שנות השבעים, תקופה שבה העולם היה בעיצומם של שינויים חברתיים ופוליטיים. על רקע זה, השירה הגולמית והנשמה של ברדן מצאה הרמוניה מושלמת עם התעוזה האינסטרומנטלית של WAR והמסר החברתי שלה. יחד, הם שיחררו כוח מוזיקלי נפיץ עם יכולת לשלב רוק, פ'אנק ומוזיקת נשמה למארג שדיבר ללב ולנשמה של הרבה אנשים.

במאמר זה, אתעמק בשותפות יוצאת הדופן בין אריק ברדן ל-WAR, אבחן את שורשי שיתוף הפעולה ביניהם, אסמן את המוזיקה פורצת הדרך שלהם וגם אסביר על הפיצוץ המהיר שפירק את השותפות. והפך למלחמה אמיתית בין שני המחנות.

חיות חדשות כובשות את גן החיות

להקת האנימלס הייתה מהלהקות החשובות בגל הבלוז ששטף את אנגליה בתחילת שנות השישים. החבר'ה מניוקאסל הפליאו ברקיחת עיבוד וביצוע מושלמים ל'בית השמש העולה'. אבל לאחר כמה שנים של רית'ם אנד בלוז ולהיטים גדולים חש הזמר, אריק ברדן, כי העולם משתנה.

עם פירוקה של האנימלס יצא, בארה"ב בלבד, התקליט ERIC IS HERE, תחת הקרדיט 'אריק ברדן והאנימלס', כשלא ברור מי הן החיות האחרות שניגנו לצדו באולפן. מה שברור הוא שאין זה תקליט שנועד למי שמחפש את החשמל והזיעה של אותה להקה אהובה. מדובר כאן באלבום פופ מיינסטרימי, שיש בו זמר נהדר שמתבזבז על גרסאות כיסוי.

ברדן חשב אז לפרוש מתחום המוזיקה ולהתמקד בעולם המשחק, אך הצלילים הנסיוניים שנשבו מקליפורניה משכוהו בחזרה פנימה. הוא ניגש להקים הרכב חדש של האנימלס ויצא להרפתקה מסוג אחר.

בנובמבר 1967 יצא התקליט הראשון של ההרכב החדש הזה, שנקרא WINDS OF CHANGE. הביקורות לא יצאו מגדרן אך היה ברור לכולם כי אריק ברדן מחפש כיוון אחר. הוא מחפש רוח של שינוי שתיקח אותו לאפיקים חדשים. בעיתון 'דיסק' נכתב על התקליט: "ברדן משעמם פה עם סגנון הדיבור שלו ואין פה הרבה מעבר ללהיט 'לילות סן פרנסיסקו' וגרסה ל'צבע זאת בשחור' של הסטונס." לעומת זאת, עיתון רקורד מירור סימן אלבום זה כמעניין.

ברדן לא עצר כאן והקליט אלבום ושמו THE TWAIN SHALL MEET, שיצא בשנת 1968. התקליט המיוחד הזה כולל את ההמנון של אריק ברדן לדור ילדי הפרחים - 'מונטריי', בו הוא מספר למאזיניו את רשמיו מפסטיבל בשם... ניחשתם נכון.

שיר נוסף, שהפך לתקליטון עם הצלחה מסוימת, היה SKY PILOT, שמדבר על ענייני דת ומלחמת ויאטנם, שגעשו בימים ההם. השיר הזה היה חשוב מאד לברדן שסיפר אז לרולינג סטון: "המבקרים האנגלים חשבו ש'סקיי פיילוט' זה שיר גרוע, כשהאזינו לתקליט, אבל הם אהבו אותו כשהוצג על הבמה. אתם חייבים לראות את זה עם הסרט שהכנו ומופע האורות כדי לדעת על מה אנחנו מדברים.

אני לא יכול להוציא את זה מהראש שלי. בכל פעם שאני עושה תקליט, אני עושה סרט דוקומנטרי, ותקליטים שאפשר רק להאזין להם, אי אפשר לראות אותם. מה שאנחנו באמת כלהקה, כרגע, הוא הצגת במה. אני עדיין עושה כמה דברים ישנים שלי על הבמה מדי פעם. אני עדיין שר בלוז". ברדן והאנימלס החדשים שלו הופיעו אז כשעל מסך מאחוריהם הוקרנו ארבעה סרטים שנועדו להוסיף ממד ויזואלי.

ברדן: "הדרך הטובה ביותר לתקשר היא ליצור סרט. אף אחד לא ייתן לי לעשות סרט עכשיו, ממש כמו בתקופה בה התחלתי לשיר ולא יכולתי לעשות תקליט כי אף אחד לא נתן לי להיכנס לאולפן. זה בסדר. אמשיך לערוך תקליטים עד שמישהו יאפשר לי לעשות סרט, ואז אעמוד על אצבעות האנשים עם מה שאני עושה".

שירים נוספים שראויים לציון הם ORANGE AND RED BEAMS האווירתי והפסיכדלי מאד, וגם WE LOVE YOU LIL, שמתחיל כמנגינה פשוטה מאד והופך פתאום למפגן של מוזיקה 'כבדה' עם סאונד גיטרה עוצמתי. התקליט עצמו מאד אווירתי, עם עיבודים רבים שמותחים את גבול הדמיון, כולל אפילו שימוש בחמת חלילים! הגיטריסט, ויק בריגס, מעניק למאזינים צלילי גיטרה חשמלית, שלא מביישים את הפירמה בימים ההם של אמצע 1968.

עיתון DISC AND MUSIC ECHO פרסם ביקורת ביולי 1968: "יש שתי אפשרויות שיקרו למאזין בעת ההקשבה לתקליט הזה. או שהוא יאהב את החומר החופשי שפה, עם המלמולים המשוגעים של אריק ברדן. או שהוא ירגיש שאריק ברדן מנסה יותר מדי להיות שונה ומיוחד - וללא הצלחה".

עיתון 'רקוד מירור' פרסם באותו חודש: "התקליט הפרוגרסיבי הזה הוא בלוזי בבסיסו, עם שכבות של פסיכדליה ומילים שמנסות להישמע פילוסופיות. הקול של אריק ברדן השתפר באופן מרוכך ויש פה מספיק ניסיונות מוזיקליים כדי לספק את המאזינים שמחפשים אתגרים".

לברדן היה אז מה להגיד והוא בהחלט לא חסך את דעתו מהרולינג סטון. על סמים ושתייה: “בדרך כלל אני לא עולה על הבמה לפני שאני שותה חצי בקבוק וויסקי. החלטתי שאין כמו סמים, אלכוהול ומדיטציה. הכל כדי להיות מסטול".

על חברת התקליטים שלו: "סטנלי קובריק מקבל 15 מיליון דולר ואינו צריך להציג תמונה אחת של סרט לחברת MGM במשך שלושה שבועות, ואני לא יכול לגרום להם לשים מודעה כדי לפרסם לי תקליטים".

על לונדון: "כל העיר הפכה להומוסקסואלית. כל החברים שלי התעקמו. הם משתגעים. אני מחפש משהו לעשות.".

באותה שנה יצא, בארה"ב בלבד, תקליט נוסף שנקרא EVERY ONE OF US והיה ניכר כי העייפות מתחילה להשתלט על החיות החדשות, שלא נחו לרגע. ועדיין יש בתקליט הזה ניצוצות ראויים להאזנה, אך בצד השני העסק מתחיל לקרטע, עם הקטע הארוך (והדי מיותר לדעתי), NEW YORK 1963 - AMERICA 1968. לעיתים ברדן מדבר יותר מדי כשהוא שוכח כי כוחו האמיתי הוא בשירה.

שנה לאחר מכן יצא אלבום כפול ושמו LOVE IS ולמרות הביקורות החיוביות והגיטרה של אנדי סאמרס, הלהקה לא החזיקה מעמד והתרסקה לקרקע, כשברדן מגיח משבריה ומחשב מסלול מחדש עם להקה חדשה ושמה WAR.

בשנת 1968 חש ברדן מתוסכל ביותר לנוכח הירידות במכירות התקליטים של להקתו באנגליה. ימי הפסיכדליה והאל.אס.די החלו להתפוגג והאמת החלה ליפול על כל האמנים והלהקות שריחפו זמן רב באוויר מבלי לשים לב למה שקורה מתחת לרגליהם. כך היו ברדן והאנימלס, שאת צליליהם תוכלו לגלות גם בפודקאסטים מומלצים שלי שנמצאים באתר זה.

אריק ברדן מוצא אחים חדשים לנשק

הזמר המוכשר והמיואש החליט לנטוש את המוזיקה וללכת ללמוד משחק תיאטרלי. באופן אירוני - הלימודים הם שגרמו לו לחזור למוזיקה באופן מפתיע. אחד הסטודנטים האחרים בבית הספר למשחק היה ג'רי גולדשטיין, שהכיר את שוק המוזיקה ויעץ לזמר המתוסכל ללכת ולבדוק להקת פ'אנק מלונג ביץ', שקראה לעצמה NIGHTSHIFT.

ברדן הקשיב לעצת חברו והלך לראות הופעה של הלהקה. זה היה בתחילת שנת 1969 והוא הבין מיד עם צפייתו בלהקה השחורה ברובה שניגנה מולו, כי עתידו נמצא איתה. הוא ראה את עצמו מוביל להקה גדולה, שמבוססת על קצב, עם כלי נשיפה, נגן מפוחית לבן בשם לי אוסקאר וצליל אורגן האמונד בשרני ביותר, שהופקד בידי האורגניסט, לוני ג'ורדאן.

הוא הציע את עצמו ללהקה שהסכימה ושנה שונה במהרה ל- WAR. מטרת השם הייתה לשקף את כלי הנגינה של הלהקה כרובים שיורים צלילים במקום קליעים. ברדן הסביר בשנת 1970: "הלהקה הייתה חבורה של שחורים מדרום קליפורניה, עם השפעה לטינית כבדה. נפטרנו מכלי הנשיפה שלהם, הוספנו נגן מפוחית מקופנהגן, והנה אנחנו כאן".

הסשנים הראשונים, להקלטת תקליט הבכורה, היו חוויה מדהימה לכל הנוגעים בדבר. ברדן גילה לתדהמתו שנגנים שחורים וצעירים, כמו אלו שהחלו לנגן איתו בזה הרגע, לא רצו לדעת כלל על הבלוז. בשבילם הבלוז היה מקור לכאב, יגון ועוני. האנשים הלבנים הם אלו שאהבו את הבלוז יותר.

ברדן, שהרגיש את עצמו בין השאר כזמר בלוז, נאלץ לשכנע את חברי הלהקה להצטרף אליו למסע שיכלול גם מוטיבים של בלוז בתוכו. חברי הלהקה, שהכירו כל תבלין בבלוז כנגנים בכנסיות בהיותם ילדים, התגברו על הבושה והחלו להפגיז צלילים מדהימים.

שנת 1970 הראתה לעולם שני תקליטים מהחטיבה החדשה הזו. הראשון מהם יצא באפריל 1970 ונקרא ERIC BURDON DECLARES WAR.

שיר אחד מאלבום הבכורה, SPILL THE WINE, הפך ללהיט גדול, עם המקצב הלטיני המדליק שבו. השיר מדבר על היופי שבנשים והקול הנשי שמדבר בשיר בספרדית בקע מגרונה של חברתו של ברדן, שבגלל היותו חתום אז לחברת תקליטים אחרת, לא יכל לקבל קרדיט כתיבה בשיר זה.

בעטיפת תקליט הבכורה צוין כי ההרכב מכריז מלחמה על מלחמה, עוני וגזענות. ברדן: ״מה שמשך אותי ללהקה הוא לא עניין הבדלי הגזעים בה אלא ההשפעה הלטינית המוזיקלית״.

עיתון 'מלודי מייקר' פרסם ביקורת על תקליט הבכורה בספטמבר 1970: "אריק ברדן לא נשמע מעולם טוב יותר כמו שבתקליט הזה. אמנם יש לו מגבלות ולעיתים נשמע שהוא מותח את קולו יותר מדי, אך יש לו דמות חזקה כזמר. להקת WAR מספקת לו את המצע הנהדר להישען עליו. זה חבל שהקישקוש הפילוסופי שיוצא לעיתים מפיו של ברדן מאפיל על המוזיקה".

בספטמבר החלה הלהקה להופיע בקביעות במועדון הג'אז של רוני סקוט, ברחוב אוקספורד בלונדון. אלו היו ימי קסם עבור ברדן כשג'ימי הנדריקס נכנס למועדון כדי לג'מג'ם. הוא היה מסטול לגמרי מסמים וכך תיאר אותו ברדן: "אפשר היה להריח את הנסיגה שבתוכו". ברדן אמר להנדריקס שיילך לנוח, אך הנדריקס חזר שוב ביום שלמחרת. הפעם הוא היה במצב טוב יותר ועלה לנגן.

להקת WAR הייתה כל מה שהנדריקס רצה לעשות באותו זמן. הוא רצה חבורה של 'אחים לנשק' שינגנו ביחד איתו. הוא ניסה לעשות זאת עם 'להקת הצוענים' שלו, תוך העפת המתופף המקורי שלו, מיץ' מיטשל, לטובת המתופף ענק הממדים, באדי מיילס. הרכב הצוענים לא החזיק מעמד זמן רב והנדריקס מצא את עצמו שוב רעב לנגנים שילוו אותו.

את הופעתו הבימתית האחרונה ביצע הנדריקס, ב-16 בספטמבר, עם אריק ברדן ולהקת 'מלחמה' במועדון הג'אז של רוני סקוט, ברחוב אוקספורד. הנדריקס הגיע לבלות שם, אך הזמר קלט אותו והזמינו לבמה. ברדן סיפר: "אני יודע שהוא היה במצב פיזי לא טוב. הוא הגיע להופעה שלנו במועדון ושאל אם הוא יכול להצטרף אלינו לנגינה. אנחנו הסכמנו ובהתחלה הוא ניגן ממש כגיטריסט חובב והשתמש בכל מיני גימיקים כדי להסתיר את הנגינה הרעה שלו. לפתע הוא הגיח בסולו גיטרה שמיסמר את כולנו והראה לנו מי הוא באמת. השיר האחרון שניגן איתנו היה TOBACCO ROAD".

יומיים לאחר אותו ג'אם מצא הנדריקס את מותו. זה היה ב-18 בספטמבר 1970.

שלושה ימים לאחר המוות מיהר ברדן לתוכנית טלוויזיה של ה-BBC כדי להצהיר שם כי הנדריקס הרג את עצמו. הוא סיפר בתוכנית על מכתב פרידה שהנדריקס השאיר אך סירב להראותו. אנשים החלו לחשוד כי ברדן בדה את המכתב הזה רק כדי למשוך תשומת לב. יועץ התקשורת של הנדריקס מיהר להגיב: "אנשים רבים ודאי יצהירו כל מיני שטויות על הנדריקס והם יציינו כי הם היו חברים קרובים שלו. מה שבטוח - הדברים שיגידו לא יהיו לזכרו של הנדריקס אלא כדי להזכיר לעולם רק את שמם".

ברדן המשיך אז לפטפט בנושא: "הוא סיפר לכולם דברים שונים. הוא תמיד היה כך. תמיד משנה את דעתו. הנדריקס היה בתוך באר כה עמוקה שהדרך היחידה לצאת ממנה היא להפסיק לנגן מוזיקה ולנסות לנקות את הבלגאן. אבל הוא ידע שבלי מוזיקה הוא ייהרס בכל מקרה. הוא הבין שהדבר היחיד לעשות הוא להמשיך לנגן ומת בכל זאת, כי הוא נחנק באופן יצירתי. הוא הבין שהדרך היחידה שבה הוא יכול להשיג את מבוקשו, לעזור לפנתרים השחורים ולהקים פרויקט נגד הגטו בהארלם, היא למות ולקוות שמישהו אחר ידאג לעסק שלו באמצעות הדברים שהשאיר מאחור, המוזיקה שלו והשיר האחרון שלו שאצלי, כדי להרוויח את הכסף".

במערכת הרולינג סטון נחתו מכתבים רבים מקוראים. וויליאם מילר, מניו הייבן: "הניסיון של אריק ברדן לשמש כיורש של הנדריקס מגוחך, כשהדמיון היחיד בין השניים הוא ששניהם מתים".

בסוף 1970 יצא האלבום הכפול BLACK MAN'S BIRDON. זה תקליט שמכיל חשמל מוזיקלי טהור - עם ביצועים נהדרים ל- PAINT IT, BLACK של הרולינג סטונס, "לילות משי לבן" של המודי בלוז ועוד.

עיתון NME פרסם ביקורת על התקליט בינואר 1971: "האנסמבל הזה לוקח את המאזין היישר במערכת העצבים ומשאיר אותו תשוש לגמרי בסוף ההאזנה. זה תקליט שעוקף בענק את תקליט הבכורה".

עם זאת, במהרה הוחלט שהאלבום יודפס מחדש, כדי להשמיט ממנו את השיר PC 3, בגלל המילים המיניות שבו.

מלחמה נגד אריק ברדן

אריק ברדן פוטר בתחילת 1971 מלהקת WAR. הפיטורים היו קשים ומהירים. ברדן קיבל הודעה קרה לא להגיע יותר לעולם ללהקה או למשרד שלה.

האירוע שהקדים לזה קרה בעת הופעה באולם פילמור איסט שבניו יורק. הוא רצה לבצע בלוז של ממפיס סלים ופנה לחברי להקתו שינגנו עמו את זה. לפתע שמע קול שבקע מגרונו של אחר החברים: "אני לא הולך לנגן יותר את הבלוז המטונף הזה". ברדן ראה בכך עלבון, אמר להתראות ויצא באמצע ההופעה, דרך הקהל, ופסע לכיוון דלת היציאה מהאולם. משם נכנס למונית, עלה על אווירון וטס ישר ללוס אנג'לס לביתו.

ברדן: "האמת היא שכבר בחזרה המוזיקלית הראשונה שעשינו הם סיננו לעברי שהם לא אוהבים את הבלוז. אני אהבתי מאד את הבלוז והכרחתי אותם להתחבר לזה עד שקרה הפיצוץ. הנדריקס מת ואני חטפתי מזה התמוטטות עצבים. ציפיתי מחברי הלהקה שיצטרפו לאבל שלי, אך הם לא היו שם".

בשנת 1971 יצא לברדן תקליט עם אמן הבלוז ג'ימי ווית'רספון. התקליט נקרא GUILTY. עיתון NME קטל את התקליט בביקורת שציינה כי המוזיקה רקובה וחבל ששני כישרונות כאלו הוציאו דבר שכזה.

במלודי מייקר נכתבה הביקורת הזו: "יש פה קומבינציה מעניינת של כישרונות, מבחינה היסטורית וחברתית. אבל לא לוקח הרבה זמן להבין שג'ימי הוא הזמר הטוב פה. בעוד הוא שר, אריק ברדן צועק. הליווי המוזיקלי הוא פ'אנקי עם גיטרה יפה מאד".

רגע, אז מה קרה אחר כך עם להקת WAR?

ובכן, מיד לאחר הפרידה מברדן פנתה הלהקה להוציא, בשנת 1971, תקליט בכורה משלה, ששמו כשם הלהקה והצליל שלו ממשיך את מה שעשתה עם ברדן. בהמשך אותה שנה יצא תקליטה השני, ALL DAY MUSIC. בנובמבר 1972 יצא תקליט שלישי ושמו THE WORLD IS A GHETTO.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט השלישי: "הלהקה הזו התקדמה הרבה ומהר מאז שחבריה התנתקו מאריק ברדן, איתו ביצעו את השיר המזוויע של כל הזמנים, SPILL THE WINE. משוחררים מההכרח לשאת על הכתף שלהם את הברדן הזה, הם פיתחו צליל מלא ועסיסי שהוא פ'אנקי ומרתק. התקליט הקודם, ALL DAY MUSIC, הראה את ההתפתחות של הסאונד האורבני. עם התקליט החדש, הם מתקרבים אפילו יותר לשליטה מוחלטת במוזיקה שלהם כשהם מנסים להשתמש בה כדי להעביר את מהות חיי הגטו.

זה מתחיל עם THE CISCO KID, שיר שופע דימויים על סיסקו והחבר השמן פאוצ'ו. יושב ליד הריו גרנדה, שותה יין ו'אוכל בוטנים מלוחים מקופסת שימורים'. השניים הם לא יותר מפנטזיה אך פנטזיה חשובה משום שהיא מאפשרת תקווה והפוגה זמנית מהמציאות הקשה של קיום הגטו. והשיר WHERE WAS YOU AT מביא את השיר הנכון לרקוד איתו בעוד שנעשה פה שיקוף לערי גטו כהארלם וגם ווטס.

הלהקה מנסה להעביר את ההמולה של יום גטו, הדחוס בין השקט היחסי של בוקר והדחיסות של הלילה. זה עובד היטב למרות פגם נורא אחד, כישלון מוחלט להציף את הדחיפות הנואשת של המצב. איכשהו נראה שהזעם הרותח והתסכול העצור לא עולים על פני השטח. בהתעלמות מוחלטת ממורשת הבלוז המושרשת כל כך בחיי הגטו (מרכיב מרכזי של להקות סבוי בראון וסנטנה באלבומים דומים), להקה זו מעבירה בסופו של דבר את הרושם המוטעה שתושבי הגטו מסתפקים בחלקם. בהתחשב בעובדה שאפילו צעירי הגטו השחורים מתעלמים באופן דומה מהמורשת הזו, היעדר מרכיב בלוז משמעותי במוזיקה של הלהקה הוא מובן ולמרות זאת, זה מצער.

השיר FOUR CORNERED ROOM הוא בלדה מבולגנת בסגנון הטמפטיישנס, שמעניינת במקצת אבל בקושי שווה את שמונה וחצי הדקות שהוקדשו לה. אבל שיר הנושא הוא פשוט השימוש המוצלח ביותר בגרוב. זה מחקר במשמעת מוזיקלית מזדמנת, נינוחה, מרגיעה תשוקות פראיות, מרגיעה אותם לישון רק כדי שיתעוררו על ידי הפזמון הנוקב והפתאומי. יש פה הצהרה מוחלטת של רגש ככל שניתן לדמיין. למרות שהם עדיין לא הגיעו לשלמות (כפי שהם מתעקשים להפגין בשטויות מפונקות כמו BEETLES IN THE BOG), להקת WAR הגיעה לנקודה שבה חבריה הופכים לכוח משמעותי בתחומי הג'אז והנשמה. תוסיפו לתבשיל קורט של בלוז אמיתי והם בהחלט יכולים להיות נוקאאוטים אמנותיים".

רק תוספת קטנה; "סיסקו קיד" הייתה תוכנית טלוויזיה פופולרית שרצה בארה"ב בין השנים 1950-1956, וגם הפכה לסדרה של סרטים. הדמות הראשית, שגילם דאנקן רנלדו בתוכנית הטלוויזיה, הייתה קאובוי מקסיקני שיצא להרפתקאות שונות במערב הישן. גיטריסט הלהקה, הווארד סקוט, הגה את הרעיון לשיר הזה.

המתופף הרולד בראון סיפר: "הווארד תמיד היה תורם רעיונות מרכזי בלהקה. הרעיון הזה נוצר בגלל שלא היו גיבורים אתניים באותה תקופה. בעיקר, ראינו אנשים כמו הופלונג קאסידי, ג'ין אוטרי, רוי רוג'רס. לא ממש היה למי להתייחס חוץ מסיסקו קיד. הוא היה כמו מהסוג השונה לגמרי של אדם. רצינו לתת לאנשים אלטרנטיבה נוספת חוץ מאלה שהיו ממש גיבורים ברורים. וזה עבד ממש טוב, כי היה לו את הסוג הנכון של המוזיקה לשים בזה, זה היה שיר מהנה. אנשים באותה תקופה לא רצו לשמוע על מלחמות או משהו, הם רק רצו מוזיקה כייפית. הטונאליות הייתה מבריקה".

הלהקה זכתה לפגוש את דאנקן רנלדו. בראון: "עלינו לבית שלו, ואשתו דאגה ליידע את כולם, 'הוא לא שותה. הוא לא שותה יין'. אני זוכר את זה עד היום. הם היו אנשים יפים וחמים. ישבנו שם איתו. הוא גר בקמרילו, למעלה מחוץ לסנטה ברברה, קליפורניה".

ובנוגע לשיר הנושא; בראון: "מה שאנחנו באמת מנסים לומר בשיר, שאתם יכולים להצליח, כל עוד אתם עושים אחד לשני כמו שאתם אמורים לעשות, תהיו שכנים טובים. צאו החוצה ותעשו את הטוב ביותר שאתם יכולים. תעבדו אחד עם השני. תעבדו כצוות. זה מה שאנחנו צריכים באמריקה. אנחנו לא צריכים את כל הפלגים השונים האלו: אני דמוקרט, אני רפובליקני, אני עצמאי. אנחנו צדיקים, בשביל זה נוצרה הלהקה. זה בא להפגיש את כולם דרך המוזיקה שלנו".

לאחר תקליט זה הוציאה הלהקה עוד כמה להיטים בשנות ה-70, כולל LOW RIDER ו- WHY CAN'T WE BE FRIENDS. השירים הללו זכו לפופולריות משמעותית. ההצלחה הזו חיזקה את מעמדה של WAR כלהקה מכובדת ומשפיעה בתעשיית המוזיקה.

ומה עם אריק ברדן?

גם ברדן המשיך בדרכו, הוציא אלבומים והופיע הופעות. לעתים הוא נאלץ לחרוק שיניים, כמו למשל באיחוד נוסף של להקת האנימלס, בשנת 1984.

עבור ברדן זו הייתה ברכה מהולה בקללה; "למה אי אפשר לשמוע אותי בתור אריק ברדן?", הוא שאל. "למה אני צריך להיות 'חיה' כדי שיקשיבו לי"?

על הופעה שלו עם האנימלס, בסן דייגו, הוא התמרמר, "היו לנו הופעות הרבה יותר טובות מזו. אם זה מה שצריך לעבור כדי להרוויח כסף, אני מבין למה הייתי שבור במשך שנים. כלומר, אנחנו פאקינג גברים בני ארבעים, ואנחנו שוב מתנהגים כמו ילדים. זה טיפשי, אידיוטי לחלוטין".

האנימלס, אותם רוקיסטים המבוססים על בלוז מאנגליה של מעמד הפועלים, חזרו לפעול בהרכב המקורי שלהם שהתפצל בשנת 1966, אחרי שלוש שנים של להיטים ומריבות. ברדן, הקלידן אלן פרייס, הבסיסט בריאן "צ'אס" צ'נדלר, הגיטריסט הילטון ולנטיין והמתופף ג'ון סטיל חזרו יחד לסיבוב ההופעות הראשון שלהם מזה שבע עשרה שנים, וברדן תיאר את זה כהתכתשות קלאסית. בתחילה הוא חשב להפיק גם סרט על סיבוב ההופעות, אך הרעיון התייבש במהרה. "השילוב של תכונות אישיות בהרכב הזה הוא ערמומי, לעזאזל. יש לך את כל מה שמעמד הפועלים יכול לשאוף אליו: תעשיין - מנהל מפעל לשעבר, בודהיסט, קצין מס לשעבר שהפך לאמן מועדון לילה ומקצוען מיליונר. ואני? אני פשוט איש מבוזבז".

"אני משחק גולף, יש לי חברים קבועים, אני מנסה לחיות חיים נורמליים ככל האפשר", אמר אלן פרייס הקלידן. "זה כל מה שאריק לא רוצה לעשות או להיות. הוא חושב על רוק'נ'רול כדת, סגנון חיים, והוא מרגיש נעלה ממך". אז מה החזיק אותם ביחד פה? הרי לצ'נדלר לא היה חסר כסף. "כי זה שם," אמר צ'נדלר. "יש בזה את הקסם הזה. אני פריק מדע בדיוני, וזה כמו מסע בזמן". דבר אחד שכולם הסכימו עליו הוא שהמתח נותן למוזיקה שלהם את העוצמה העצבנית שלה. "זה הדבר הכי מוזר", אמר ג'ון סטיל, "אתה אף פעם לא באמת בטוח שההופעה הבאה עומדת לקרות; אף פעם לא בטוח לחלוטין שהופעה תסתיים כהלכה. אבל זה טוב למוזיקה. אם כולם היו חמודים להפליא ומטופחים, כנראה היינו נשמעים כמו ההוליס".

"מזה נוצרים זכרונות", צעק אריק ברדן לקהל. הילטון ואלנטיין התחיל בשקט ריף מוכר, אלן פרייס ניגן על אורגן מדגם מוקדם של שנות השישים, שאר חברי הלהקה נפלו על מקומם, וברדן גנח, "יש בית בניו אורלינס", כשכמה אלפי מעריצים צרחו וצעקו יחד עם הזיכרונות שלהם. מאותו הלהיט הראשון, עיבוד בשרני של ניגון בלוז ישן על בית זונות, הפכו האנימלס לחברים הגסים, המחוספסים והבלוזיים ביותר של הפלישה הבריטית. משם להיט רדף להיט, תסכול רדף תסכול והופעה העמיסה יותר מקודמתה, כשהשכר נמוך והתשישות גבוהה.

אלן פרייס חילץ את עצמו ראשון מהלהקה כשפרש, ואחריו סטיל, צ'נדלר וואלנטיין. ברדן חטף את השם מהלהקה ("אם כי מעולם לא שילם לנו", אמר צ'נדלר) והמשיך להופיע בתור אריק ברדן והחיות החדשות. אבל אף אחד מהם מעולם לא ראה כסף מהשנים הראשונות ההן. "היינו נתונים לחסדיהם של אחרים", אמר פרייס.

רק סטיל, שמכר את חלקו בהוצאה לאור של הלהקה, יצא עם כסף כלשהו. צ'נדלר נשאר עם 300 ליש"ט, הרחיק מעצמו את הבס ולקח לעצמו משרת ניהול והפקת תקליטים (כולל ג'ימי הנדריקס ולהקת סלייד). סטיל ניגן מוזיקה לזמן מה, הלך לעבוד בלייבל של צ'נדלר ובסופו של דבר הפך למנהל במפעל פלסטיק של חבר. פרייס עבד כאמן סולו, היה לה כמה להיטים בבריטניה והיה אחד המבצעים הראשונים שהקליטו שירים של רנדי ניומן.

הילטון ואלנטיין נמוג מהעין. זו הייתה הסתגרות עצמית; בשלב מסוים, הוא נטל כל כך הרבה אל.אס.די שהיה בטוח שהגיע להבנה טוטאלית. "בסוף הייתי כה פרנואיד שפחדתי לענות לטלפון. אז הייתי בטוח שהבנתי לחלוטין את ישו. חשתי צלוב בעצמי". כשאיכשהו התאושש, החל לעבוד במסעדה בלוס אנג'לס. לאחר כמה שנים חזר לנגן מוזיקה, עם להקת קאוורים בפאב קטן בניוקאסל.

ברדן, שאהב מאד להשתמש בסמים, אולץ לעוף מחברת התקליטים בה היה חתום, כי המנהל החדש לא סבל מסוממים. "השם שלי נהרס אז. היו נגדי תביעות מארבעה כיוונים וגם אשתי הגישה נגדי תביעה להתגרש, בנוסף לכל".

ההרכב המקורי הזה של האנימלס התאחד לראשונה בשנת 1976 כדי לעשות תקליט. גם הנישואים של צ'נדלר ופרייס התפוררו והם היו זקוקים אז לכסף. ברדן היה במצב כלכלי איום. במקרה כל חברי הלהקה היו אז בלונדון. אבל ברדן הסתכסך עם צ'נדלר והתקליט נדחה ביציאתו. כשהוא יצא, איש לא רצה לגעת בו. עדיין, מוזיקת העבר של הלהקה המשיכה לחיות. ברוס ספרינגסטין נהג אז לבצע בהופעות את השיר "אלו הם חיי".

בשנת 1984 היו חברי הלהקה נקיים מהתחייבויות והיה קל יותר לאחדם. עם זאת, לא נרשמה התלהבות מצדם כשקיבלו את ההזמנה לעשות כך. אחרי מספר פגישות הם התרככו. התוצאה באה עם תקליט לא טוב בשם ARK, שהפקתו הייתה רחוקה שנות אור מצלילי העבר. על הבמה נאלצו חברי הלהקה להשתמש גם בנגני חיזוק. גם ההנהלה של ברדן יצרה מתחים מול שאר הלהקה. צ'נדלר איים לעזוב. מנהלו של ברדן לא נותר חייב: "צ'נדלר לא מצליח לעזוב את כורסת הנוחות שלו כדי לחזור להיות ברוק'נ'רול. נכון אני קוץ בתחת שלהם כי הרבה דברים צריכים להיעשות פה למען אריק ברדן".

ברדן, מצדו, רטן כל הזמן על המוניטורים הלא טובים על הבמה, שגרמו לקולו להצטרד מרוב צעקות. עד כדי כך שרופא אסר עליו להופיע.

"אני מסתכל על זה כעל טיול", אמר אלן פרייס ברוגע. "אני מרגיש בדיוק כמו הגרמנים, שנוסעים בנסיעות הנוראיות האלה לסהרה - הם נכנסים לאוטובוסים ארוכים עם דרגשים ונוסעים לצפון אפריקה, שם השמש קופחת על אוטובוסים הפח שלהם והם עוברים את הסהרה. זה הרעיון שלהם לחופשת חג. ובמובן מסוים, זה כמו חג בשבילי חוץ מזה שזו לא צפון אפריקה. אני מקווה שהתקליט שלנו לא ימכור הרבה, כי אז ייאלצו אותי לעשות את זה שוב". ובכן, הוא לא היה צריך לדאוג, במקרה הזה.

עברו השנים וברדן אף הגיע להופיע בישראל, בתחילת אוגוסט 2013 (במבצר שוני), כשלצדו להקת תיסלם. ויאיר ניצני סיפר לי, "אריק ברדן היה איש ממש ממש נחמד, אבל אשתו לא הייתה נחמדה כמוהו..."

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים