רוק סטורי: פיל ספקטור, מפיק-על או רוצח נבל

פיל ספקטור נחשב למפיק מוסיקה גאון, מטורף, עריץ וחולה שליטה בלתי שפוי. השילוב של כל אלו הפך לטרגדיה אחת גדולה. ספקטור יצר בשנות השישים שיטת הפקה מיוחדת ששמה "חומת הצליל" ובה נגנים רבים שניגנו בו זמנית בהקלטה, כדי ליצור צליל עשיר.

להיטו הראשון, בגיל 17, היה TO KNOW HIM IS TO LOVE HIM – לפי המילים שנחרטו על מצבת אביו, שהתאבד כשפיל היה בן תשע ולבו נשבר לחתיכות. לרוב הוא היה ידוע כבר אז בחזותו המוזרה, בנפשו המתוסבכת וביחס הנוקשה שנהג להפיל על האנשים אותם הפיק. עדיין, כולם העריצוהו בגלל שיטת צליל אותה רקח וקרא לה "חומת הסאונד". הוא השיג אותה עם העסקת נגנים רבים בהקלטה, בעת ובעונה אחת.

ספקטור אמר על שיטת הפקתו במלודי מייקר: "כשאתה רואה סרט של קובריק, תגיד לי בבקשה כמה שמות אתה זוכר באופן מיידי מצוות השחקנים שם. אחד? שניים? אותו הדבר עם פליני. וזה מה שאני רוצה לעשות כשאני עורך הקלטה. זמרים הם כלי נגינה לעבוד איתו. אין בתקליטים שלי הרמוניות עם ארבעה קולות. אולי יש הרמוניה עם 32 קולות".

השירים והתקליטים שיצר היו חייו. הוא נשם אותם. הוא הפיק תועלת מהאנשים שעבדו לצדו. הוא השתמש בהם ואז זרק אותם. הוא ראה אנשים כמשהו שניתן להשתמש בו ולזרוק לאנחות – במיוחד נשים. הזמרות ששרו בהפקותיו חוו, פעמים רבות, ניצול מחפיר מטעמו ונותרו עם הכאב. סיפורים בעייתיים שנקשרו לשמו החמירו עם השנים, עם מאבטח צמוד שהיה לצדו וסמים ואלכוהול שהיו מרכיבים קבועים בתפריט היומי שלו.

אחרי שנישא לזמרת רוני בנט, מהרכב הרונטס אותו הקים, הוא גרם לה במהרה להבין לאיזה מלכודת היא נפלה. ספקטור נהג לנעול אותה באחוזה החשוכה כשאינו מרשה לה להיפגש ולדבר עם אף אחד. במקרים היחידים שהרשה לה לצאת, הוא הכריח אותה לנהוג במכונית עם בובה מתנפחת בדמותו שהוצבה במושב שלצידה, כדי שגברים לא יתחילו איתה. רוני הסכימה לזה, כי רק כך יכלה לצאת מהבית. השניים אימצו ילד, דונטה, שחייו הפכו גם הם לגיהנום, כשספקטור נעל אותו בתנאים שדמו לבית סוהר. בחג מולד העניק ספקטור לאשתו מתנת חג מיוחדת; זוג תאומים יתומים שאימץ. רוני רתחה מזעם. לבסוף היא הצליחה לברוח מהכלוב, יחפה כי ספקטור לקח את כל נעליה, ובספרה האוטוביוגרפי ציטטה אותו אומר: "אם הכלבה הזו תנסה לברוח ממני, אהרוג אותה בשנייה בה היא תצא מהבית".

בסוף היא ברחה משם, כפי שסיפרה בספרה: "אמא חיכתה לי כשירדתי במדרגות. 'זה פתוח', היא אמרה והצביעה על דלת הכניסה. 'אני לא יכולה לעזוב עדיין', אמרתי לה. "לפיל עדיין יש את הנעל שלי, ואני חוששת לחזור למעלה כדי להביא עוד זוג'.

'אז את צריכה ללכת יחפה', היא אמרה. 'זה עדיף בכל מקרה. הוא לעולם לא יחשוד שאת לא תחזרי אם הוא עדיין אוחז בנעליים שלך'. הסכמתי ואז יצאנו מהדלת הקדמית של חשיכת הבית אל אור השמש. ירדנו אל שביל הגישה, שם יכולתי להרגיש אבנים זעירות חותכות סימנים קטנים בתחתית רגליי. אבל לא היה אכפת לי, הייתי הולך על בקבוקי פפסי שבורים כדי לצאת מהמקום הזה. לאחר שעברנו את המזרקה, היינו כמעט בטוחות שנוכל להגיע לשער. אם רק פיל יתרחק מהחלון שלו בשתי הדקות הבאות - אקבל את החופש שלי. הבטתי בחזרה אל הבית. שום סימן אליו. טוֹב. שום דבר לא יכול לעצור אותי עכשיו. שום דבר. מלבד... המראה של פיל עומד עשרה מטרים מולנו בשביל הגישה.

'גברת. בנט?', הוא שאל את אמי. 'את וורוניקה הולכות לאנשהו?'. הוא עמד בחצר כל הזמן - רק כמה מטרים משם - מדבר עם אחד הגננים. לעזאזל! ידעתי שאמי תעשה את כל הדיבורים, אז הלכתי משם והעמדתי פנים שאני מביטה אל המזרקה. 'אני הולכת לטייל פה קצת ורוני באה איתי'. פיל היה חשוד כתמיד. 'אני חושבת שהדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות הוא לתת לבחורה הזו לקבל קצת אור שמש'. פיל עדיין נראה חסר אמון, אבל אז הוא הציץ ברגליי וחשב שלא אגיע רחוק בלי נעליים. הוא הסתובב ללכת חזרה על שביל הגישה, ונשמנו לרווחה והתחלנו ללכת לכיוון השער. אבל כשהגיע בערך באמצע הדרך לבית, פיל עצר. 'גברת. בנט', הוא אמר, וקפאנו על עקבותינו. 'כן, פיל?, היא אמרה. 'אל תתני לורוניקה לדרוך על משהו חד'. 'אל תדאג', היא צעקה מבלי להסתובב אליו.

המשכנו ללכת, זו לצד זו, עד שהיינו בצד השני, עשרה מטרים מחוץ לשערי המתכת. תוך זמן קצר שנינו התחלנו לרוץ, ולא האטנו עד שהגענו עד לסאנסט סטריפ. לא האמנתי שבאמת יצאנו מזה. אבל זה היה נכון. אחרי כל השנים של בתי חולים, הריונות מזויפים ובובות מתנפחות באוטו, הייתי מחוץ לבית הזה לנצח. כל כך הוקל לי שפשוט התחלתי לצחוק בקול, ממש שם בשדרות סאנסט. חייתי כמו מיליונרית באחוזה עם עשרים ושלושה חדרים, והרגשתי חסרת אונים כל הזמן. עכשיו עמדתי יחפה ובלי אגורה עליי ומעולם לא הרגשתי חזקה יותר בחיי. אבל לאחר שהגענו לבית המשפט, גיליתי שלהיות נשואה לפיל ספקטור זה פיקניק לעומת להתגרש ממנו. זה נמשך נצחים. פיל תמיד אמר לי שלעולם לא אצליח לעבור גירושים ממנו מבלי להשתגע. אחרי כשלושה חודשים של הגיהנום הזה, התחלתי להבין למה הוא התכוון".

ג'ון לנון, שעבד עמו במשך שנים, גילה את הסכנה בשנת 1974. לנון חשב שספקטור נושא באקדחו קליעי סרק, אבל יום אחד נשמע לפתע רעש ירייה אדיר מכיוון חדר הבקרה שבאולפן. כולם קפאו במקום. במרכז החדר עמד ספקטור עם אקדח חם בידו, שהלוע שלו לכיוון התיקרה. לנון מיהר להגיב: "פיל, אם אתה רוצה להרוג אותי, אז תהרוג אותי עכשיו אבל שלא תעז להרוס את השמיעה שלי, כי אני זקוק לה".

בהמשך תהליך ההקלטות גרם ספקטור נזק ללנון כשהחליט להיעלם ממנו, כשכל סלילי ההקלטות חבויים אצלו. לנון נותר ללא הסלילים, למשך חודשים רבים, ועם עסקן מוזיקה שנוי במחלוקת, מוריס לוי, שנשף בעורפו עם תביעה משפטית כי לא סיפק את הסחורה בהקלטות אלה, לאחר שגנב משיר של צ'אק ברי, YOU CAN'T CATCH ME, לשיר COME TOGETHER. לוי היה הבעלים על השיר של ברי והכריח את לנון להקליט שלושה שירים של ברי לתקליטו הבא. והנה ספקטור ברח עם ההקלטות.

לאונרד כהן עבד עם פיל ספקטור בשנת 1977 על אלבום (DEATH OF A LADIES` MAN) וסיפר: "יום אחד הוא עמד באולפן עם בקבוק יין ביד אחת ואקדח בידו השנייה. אז הוא שם את ידו על כתפי, הצמיד את לוע האקדח לתוך עורפי ואמר לי שהוא אוהב אותי. אז עניתי לו שאני באמת מקווה שהוא אוהב אותי." בשנת יציאת התקליט אמר כהן לסובביו כי זה התקליט הכי אוטוביוגרפי שלו, אבל בשנת 1985 הוא אמר עליו כי 'אני מרגיש היום מיודד יותר עם התקליט הזה, שהוא היחיד בו לא הייתי מעורב בהפקה. אבל אני שמח שפגשתי את ספקטור כי הוא אחד האנשים המדהימים יותר שיש".

עם האקדח שמוצמד לרקה של כהן העייף מיום של הקלטה, ספקטור הכריח אותו לשיר שוב למיקרופון.

גם להקת בלונדי הוזמנה לאחוזתו, לאחר שקיבל ממנה הזמנה להפיק את אלבומה הבא. בביתו הוא שלף את האקדח ובמהרה הזמרת דבי הארי וחבריה ללהקה ברחו משם מבלי להביט לאחור.

בתחילת 2003 אמר ספקטור בראיון לעיתון "טלגרף": "אני נוטל תרופות נגד סכיזופרניה, אבל לא הייתי אומר שאני סכיזופרני. יש לי אישיות דו-קוטבית, וזה מוזר. אני האויב הכי גרוע של עצמי. יש בתוכי שטנים שנלחמים בי".

בפברואר 1980 יצא תקליט ללהקת פאנק בשם הראמונס, ששמו END OF THE CENTURY. חברת התקליטים שהחתימה את הלהקה הייתה במרדף נואש אחר להיט והחליטה לצוות ללהקה הנמרצת הזו דווקא את פיל ספקטור, ששמו הלך עדיין לפניו אך ההצלחות שלו נראו אז כבר הרחק מאחור.

כשהחלו הסשנים להקלטת האלבום כבר החל ספקטור להראות אי יציבות; הוא היה חמוש באקדחים ודרש מחברי הלהקה לעבוד ללא הרף ברוב הלילות, כשלעתים גרם להם לנגן את אותם הצלילים שוב ושוב. הייתה זו גישה מנוגדת לחלוטין להקלטת להקת פאנק בועטת. די די ראמון אף ראה את לוע אקדחו של המפיק מכוון אליו ברגע שרצה לצאת מהאולפן, לאחר עוד סשן מתיש. בסופו של דבר, התוצאות של ההקלטה לא השביעו את רצון חברי הלהקה.

האלבום הגיע רק למקום 44 בארה"ב. אמנם זה היה מקום גבוה יותר מכל אלבום אחר של הראמונס, אך מעריצים רבים ראו בו מוצר מפוברק ונטול השראה. אמינות הלהקה הוטלה בספק וג'וני ראמון הסביר שזה היה כמו מה שפול מקרטני הרגיש כלפי האלבום LET IT BE של הביטלס, שיצא עשר שנים לפני כן וגם היה באחריותו של ספקטור.

שנות ה-80 וה-90 לא העניקו סיפוק לפיל ספקטור מבחינה מוזיקלית. האופנות השתנו והוא נותר מאחור. בתחילת שנות האלפיים הוא ביקש להחזיר לעצמו תהילה כלשהי, אך זה בא עם מחיר כבד.

ב-2 בפברואר 2003 ביקש ספקטור לצאת לבלות, לאחר תקופה של התבודדות. הוא הזמין את חברת נעוריו, רומי דייויס, למסעדה. שם היא ביקשה שלא ישתה אלכוהול עם התקופות שהוא נטל. זה הרס לו את הבילוי ובמהרה הוא החזיר אותה לביתה וחזר למסעדה, הפעם כדי לבלות עם המלצרית שם, קת'י סאליבן. השניים יצאו למסעדה אחרת והוא שתה כמות רבה מאד של אלכוהול, כשלקראת חצות הוא אמר לה, "בואי נמשיך מכאן למועדון HOUSE OF BLUES".

השניים עברו למועדון השוקק בהוליווד, ובכניסה לחדר האח"מים נתקל ספקטר במארחת, לנה קלארקסון בת ה-41. היה רגע של בלבול; היא לא הכירה או זיהתה את ספקטור, ובתחילה סירבה לתת לו להיכנס לאזור החברים בלבד. ספקטור ניסה להפעיל את משפט הידוענים האולטימטיבי – "את לא יודעת מי אני?", אך לשווא. עובד אחר במועדון הגיע כדי להחליק את העניינים ואמר למארחת שיש להתייחס לספקטור כחבר מיוחד של השחקן דן אקרויד, שהיה לו שם מעמד של זהב. קלארקסון התנצלה בפניו, הציגה את עצמה, ואז הובילה אותו ואת סאליבן לפינת ישיבה.

עבור קלארקסון, השנה הקודמת הייתה קשה במיוחד. הסרטים ותפקידי טלוויזיה שהפכו אותה לכוכבת פולחן קטנה בשנות העשרים לחייה, ונמשכו בשנות השלושים המוקדמות לחייה, כמעט התייבשו, וניסיונותיה לסלול קריירה חדשה כסטנדאפיסטית נפגעו בגלל תאונה בה החליקה ושברה את שני פרקי ידיה ואת התוכנית המקצועית שלה. עבודה כמארחת במועדון ההוא נראתה לה פתרון זמני טוב.

באחת וחצי בלילה רצתה סאליבן לעזוב וספקטור פשוט המשיך לשתות לשכרה. היא הזמינה מים ובכך גרמה לו להתפוצץ ולסלקה משם. הוא נותר לבד כשבשתיים בלילה ניגשה אליו קלארקסון, "מר ספקטור, האם להביא לך עוד משהו? שמי לאנה". הוא ענה, "לאנה, אולי פשוט תשבי לידי ונשתה משהו ביחד?". היא שאלה את הממונה עליה, האם היא יכולה לקבל הזמנה מספקטור לשתות משהו. מנהל המועדון השיב, "לא, את במשמרת". ספקטור השיב, "טוב, אולי מאוחר יותר".

כחצי שעה לאחר מכן נסגר המועדון ובחוץ הפציר ספקטור בקלארקסון, "בואי איתי, אני אראה לך את האחוזה שלי". היא הייתה עייפה וביקשה ללכת לביתה. ספקטור לא ויתר וכשנכנסה למרצדס המפוארת, היא אמרה בשקט לנהג הפרטי, אדריאנו דה סוזה, שסגר אחריה את הדלת, "זה בסדר. אני אשאר למשקה אחד בלבד".

ספקטור התעצבן והורה לה לא לדבר עם הנהג אלא רק איתו. בדרך הוא שלף את נגן הוידאו והראה לקלארקסון את הסרט הקולנועי, KISS TOMORROW GOODBYE. כשהגיעו, ספקטור השיכור התעקש שיעלו במדרגות הרבות שהובילו לדלת הכניסה. דה סוזה בינתיים נסע להחנות את הרכב קרוב לפתח האחוזה.

קצת לאחר חמש לפנות בוקר שמע לפתע דה סוזה, שנשאר ברכב, צליל יריה מבהיל. הוא יצא מהמכונית, אבל לא ראה שום דבר שגוי וחזר לתוכה. אז ספקטור הגיח מהדלת האחורית והנהג שוב יצא מהמכונית. ספקטור עדיין היה לבוש בבגדי הבילוי שלו. בידו הימנית היה אקדח שהוא החזיק קרוב לבטנו והנהג יכל היה לראות דם על גב של היד. זה היה בשלב הזה שספקטור אמר לו, "אני חושב שהרגתי מישהי". כשהסתכל לתוך המסדרון, דה סוזה יכל לראוות את לאנה קלרקסון, שמוטה בכיסא עם דם על פניה. הוא שאל בבהלה, "מה קרה, אדוני?" וספקטור משך בכתפיו ואמר, "אני לא יודע" ולאחר מכן פנה חזרה לעבר הבית.

דה סוזה ניסה להתקשר למוקד 911 בטלפון הנייד שלו, אבל היה כל כך מזועזע שלא הצליח לבצע את השיחה. הוא חזר למכונית ונסע מחוץ לאחוזה. כשחש שהגיע למקום בטוח יותר, הוא שוב חייג 911 - "שלום, שמי אדריאנו. אני הנהג של פיל ספקטור ואני חושב שהבוס שלי הרג אדם. תוכלו לשלוח ניידת? מפני שאני הנהג, אני מחכה בחוץ... בבקשה, תבואו".

פיל ספקטור לא התקשר כלל למשטרה לאחר המעשה...

השוטרים שהגיעו מצאו את גופתה של קלארקסון על כסא. היה ברור שהיא נורתה בפניה וחתיכות משיניה היו מפוזרות על השטיח האדום מקיר לקיר. לצד הגופה הייתה שידה מעץ ובמגירה הפתוחה נראה נרתיק שתאם את האקדח החם, בקוטר 0.38 קליבר, שנח על השטיח, ליד רגלה השמאלית של קלארקסון. על כתפה היה מונח התיק שלה, כמי שביקשה לצאת מהאחוזה אך הדבר נמנע ממנה.

ניתן היה לראות את ספקטור עושה את דרכו במורד המדרגות ומופיע בדלת האחורית. הוא כבר לא לבש את הז'קט הלבן וידיו היו בכיסים. הוא נראה "נסער קלות" ושוטר אמר לו להרים את ידיו מעל ראשו. ספקטור עשה זאת ואז הניח את ידיו בכיסיו שוב ופנה להיכנס לבית ואמר, "אתם חייבים לבוא לראות את זה. צר לי שזה קרה. אין לי מושג איך זה קרה, אבל זה קרה. אני לא שיכור ואני לא אידיוט. אני יכול לספר לכם מה קרה".

השוטר הורה לו שוב להוציא את ידיו מכיסיו, וכשהוא סירב, זה ירה לעברו חיץ טייזר שלא ממש השפיע. לאחר מאבק קצר, שני שוטרים הצליחו לאזוק את ידיו. ספקטור שכב עם הפנים כלפי מטה על הרצפה. "אין צורך לאזוק אותי. אני יכול לספר לכם מה קרה", הוא הגיב קול שהפך תקיף יותר, "מה הבעיה שלכם, לעזאזל? אלוהים אדירים. רדו ממני, לעזאזל! זה טיפשי. צר לי שיש כאן אישה מתה. אבל צר לי, זה פשוט קרה. זאת הייתה טעות. אני לא רוברט בלייק. אני יכול להסביר. אני לא מבין מה הבעיה הדפוקה שלכם. האקדח ירה בטעות. אוי, אלוהים".

קצת אחרי שש בבוקר הושם פיל ספקטור במעצר בחשד להפרת סעיף 187 לפי חוק העונשין בקליפורניה - רצח מדרגה שניה (שהוא רצח ללא כוונה תחילה). משם הועבר ספקטור למשטרת אלהמברה, שם הוזעק עורך דינו, שמיהר לתכנן את השחרור בערבות. הוא שוחרר בערבות עבור מיליון דולר, כשבינתיים נמצאו בחיפוש באחוזה כלי נשק נוספים ותחמושת קליעים לרוב. למרות שדמה של קלארקסון נשאר בשקעים בגוף האקדח, נראה שהוא נוקה לפני שהונח, על ידי ספקטור, ליד רגלה השמאלית. בחדר סמוך מצאה המשטרה חיתול בד ספוג במים ובדמה של קלארקסון. היה ברור שמישהו ניגב את פניה של קלארקסון בבד זה וניסה לשטוף אותו דווקא באסלה ולא בכיור. מריחות דמה נמצאו גם על ידית הדלת האחורית ועל גבי מעקה עץ המוביל לקומה העליונה. שם מצאו השוטרים את הבגד שלבש ספקטור באותו ערב; השרוול השמאלי של הז'קט היה מכוסה בדם.

ספקטור נלקח לתחנת המשטרה כשהוא לוחמני ומתעלל מילולית, קורא לסוהר "תחת שמן". הוא הדיף ריח של אלכוהול ונראה שהיה שתוי. הוא סירב פעמיים לבצע בדיקת אלכוהול. ספקטור שאל אם הוא יכול להתקשר לעורך הדין שלו ונאמר לו שהוא יכול לעשות זאת לאחר שיירגע וישתף פעולה עם הסוהרים ויספק מידע. בשלב זה ספקטור שינה פתאום את הנושא ואמר, "אני לא יודע מאיפה היא השיגה את האקדח אבל היא התחילה לנופף בו. אמרתי לה להניח את האקדח, אך היא סירבה והתחילה לשיר את שיריי. היא לקחה את האקדח, כיוונה אותו לראשה ונפלה בחזרה לכיסא, זורק את ראשה לאחור". זו גרסה בעייתית לנוכח העובדה שקלארקסון לא ידעה כלל מי הוא, כשנכנס למועדון, כמה שעות לפני כן.

לאחר מכן הוא התפוצץ מול חוקריו: "זה שטויות. אתם מחזיקים אותי כאן במשך שעות מזוינות ונעלתם אותי כמו איזה חתיכת חרא. ואתם מתייחסים אלי רע ומטלטלים אותי. ומתי מישהי מעמידה פנים שהיא המארחת במועדון 'בית הבלוז' ובאה אליי הביתה...ותזכרו שאני הבעלים של בית הבלוז! איפה שהגברת העמידה פנים שהיא עובדת, בסדר? ואז היא פשוט מפוצצת את הראש המזוין שלה בבית שלי ואתם באים ועוצרים אותי ומכים אותי. אני לא יודע מה הייתה הבעיה שלה, אבל היא לא הייתה המאבטחת בבית הבלוז והיא חתיכת חרא. בהחלט לא הייתה לה זכות להגיע לטירה המזוינת שלי. מה לעזאזל קורה איתכם, אנשים? מישהו מכם ישלם על זה ואתם, המזדיינים, נכנסים אליי הביתה ומחטטים בבית המזוין שלי, ואתם קושרים אותי כמו חזיר מזוין בזמן שמישהי התאבדה שם".

בשבע בערב שוחרר ספקטור ממעצר בערבות בסך מיליון דולר. הוא הורשה לצאת מתחנת המשטרה דרך הכניסה האחורית, כדי להימנע מהעיתונות הממתינה. באופן זמני אין לו אפשרות לחזור לאחוזתו. כמה ימים לאחר מכן, ספקטור חזר לביתו. השטיחים כבר נוקו והכיסא שבו נמצאה גופתה של קלארקסון נלקח.

המשפט נגד פיל ספקטור ספג שורה של עיכובים לפני שיצא לדרך ב-25 באפריל 2007. עברו כמה שנים מאז הירי ולצוות הגנה היה מספיק זמן לאסוף חומרים. ספקטור בחר להפוך את המשפט לתיאטרון האישי שלו, כשהגיע עם פאה מנופחת ומוגזמת ומשך תשומת לב רבה מהקהל ומהתקשורת הצמאה. השופט, לארי פידלר, לא שכח לציין, בתחילת הסשן, לחבר המושבעים, "זכרו היום שהתכנסנו כאן משום שמישהי מתה".

ספקטור הגיב על כך בהמשך בראיון: "השופט אמר את זה כי הוא בן זונה מרושע שלא מחבב אותי".

למגזין "אסקווייר" הוא סיפר אז בראיון: "לא עשיתי שום דבר רע. התקשרתי למשטרה בעצמי. התקשרתי למשטרה... היא נישקה את האקדח. אין לי מושג למה - מעולם לא הכרתי אותה, אפילו לא ראיתי אותה לפני אותו לילה. אין לי מושג מי היא הייתה. אני לא יודע מאיפה או איך היא השיגה את האקדח. היא הייתה רועשת ושיכורה עוד לפני שיצאנו מהמועדון. היא תפסה בקבוק טקילה מהבר לקחת איתה לאחוזה. לא הייתי שיכור. היא הרגה את עצמה. מה שקורה פה זה תפירת תיק".

אדריאנו דה סוזה התייצב כעד ראייה ובעת עדותו נראה לפתע שינוי מהותי בפניו של ספקטור; הוא לפתע נראה מבוהל ומבין שמשהו באמת קרה איתו. עדות זו הייתה הרסנית לסניגוריה, שניסתה לתקן את מצבה עם הצגת דה סוזה הברזילאי כאיש שלא הבין את המשפט "אני חושב שהרגתי מישהי", כשלמעשה ספקטור אמר, "אני חושב שמישהי נהרגה". חלק מחבר המושבעים נעלב מגישה זו שזילזלה באנשים עם מבטא זר. הסנגור הוסיף וניסה להוכיח שרעש המזרקה, בכניסה לאחוזה, היה כה חזק שהנהג לא יכל לשמוע קול ירי.

התובעים זימנו למשפט נשים שהכירו אותו מתקופות שונות. סטפני ג'נינגס סיפרה שספקטור איים עליה באקדח כשהיו, בחדרים נפרדים, בבית מלון והוא דרש שהיא תהיה איתו. "חשבתי שהוא הולך לירות בי למוות". המשטרה שהגיעה שילחה אותה לדרכה בחושבה שהיא נערת ליווי. בהמשך אותה שנת 1994 התקשר אליה ספקטור שוב להזמינה למסיבת יום ההולדת שלו. היא סירבה והוא אמר במשיבון שלה, שהושמע במשפט, "שמעתי את דברייך ואני אדאג שלא תעבדי יותר לעולם. את מניאקית דפוקה וזונה שקרנית. אל תתעסקי איתי. לא מאיימים על זונה במין, כי אדאג שתהיי מובטלת ואצליח במשימה זו. את יודעת מי מדבר תסמכי עליי, אני טוב במה שאני עושה. אז ביי ולכי תזדייני".

דברה רוביטייל אמרה שבשנת 1975 הוא כיוון אליה אקדח כדי למנוע ממנה לעזוב אחרי קיום יחסי מין איתו. גם מליסה גרוסבנור סיפרה על אקדח שהצמיד בין עיניה ואמר, "אם תעזבי את האחוזה, אני אהרוג אותך". הן לא היו היחידות במשפט סיפור שקו עלילתו דומה – שתייה, סקס, דחייה, רצון לעזוב, איום באקדח. "הוא נראה אחוז שדים", אמרה אחת מהן בקול רועד.

התובעים אמרו כי ספקטור ירה בקלארקסון בזעם המופעל על ידי אלכוהול לאחר שהתנגדה לו אך הם לא הצליחו להציג ראיות משפטיות שהניחו את האקדח בידו. אנשי ההגנה הציגו את קלארקסון כשחקנית מיואשת מהקריירה המדשדשת ומכלכלתה המרוששת ווהוכיחו, באופן מדעי, שהיא אחזה באקדח בעת הירי ולא ספקטור. בגרסה שלהם, ספקטור ירד במדרגות, ראה את קלארקסון במבואה עם האקדח בפיה, מיהר אליה כשהוא מרים את ידיו וצועק, "לא!". תמונה זו תאמה את ממצא הזיהוי הפלילי עמו באה התביעה (כתם דם אחד קטן בז'קט הלבן שלו ולא כמות דם גדולה שנספגה בו). טיעון זה ריסק את התביעה.

כשהוא בינתיים משוחרר בערבות, ספקטור נישא בינתיים לאשתו השלישית, ראשל שורט, שהייתה צעירה ממנו בכ-40 שנה. חתונתם נערכה בזירה בה נהרגה קלארקסון ומאז הרעיה החדשה עשתה רעש רב בבית המשפט ולא פעם עיצבנה את השופט. עבור ספקטור, נראה היה שיש לסיכוי שהוא יואשם ברצח השפעה מועטה על פעילותו או התיאבון שלו. ספקטור חי אז כרגיל ומצאו אותו לרוב במועדונים ובמסעדות.

ב-27 בספטמבר 2007 הגיעה החלטת חבר המושבעים, "לא הצלחנו להגיע למסקנה חד משמעית". השופט ביטל את המשפט וספקטור הצטרף למייקל ג'קסון, או ג'יי סימפסון ורוברט בלייק ששמם היה ברשימת המפורסמים שהתובעים בדרום קליפורניה לא הצליחו להרשיע בתיקים פליליים גבוהים. ספקטור ואשתו חזרו לאחוזה ובכניסתם לבית רקדו בשמחה רבה. משפחתה של קלארקסון רתחה מזעם מול עוד ידוען עשיר מאד שהצליח כך לחמוק מעונש.

התובע לא ויתר ודרש משפט חוזר. שנתיים לאחר מכן הובא ספקטור לבית המשפט, כשהוא נראה שברירי ומזועזע, לחידוש המשפט נגדו. הוא היה בטוח בצדקתו כשהפעם ניצב לצדו צוות סניגוריה שונה מהפעם הקודמת אך התקשורת כבר איבדה בזה עניין והמשפט לא התנהל כקרקס. הפעם הגיע חבר המושבעים לכלל החלטה; פיל ספקטור מואשם ברצח מדרגה שנייה עם אקדח. ספקטור נידון ל-19 שנים ועד מאסר עולם, בכלא קורקרן בצפון קרולינה.

בדצמבר 2020 הוא חש לא בטוב; הוא התקשה לנשום, השתעל כל הזמן והועבר מהכלא לבית החולים ומת מנגיף הקורונה, ב-16 בינואר 2021, בגיל 81. ולנה קלארקסון? כל חייה היא רצתה להיות מפורסמת וזה אכן קרה... לאחר מותה... כשהיא קבורה במקום בו כה רצתה להצליח – הוליווד - ומתויגת, ללא צדק, כשחקנית נואשת של סרטים מסוג ב' שהגורל זימן לה מפגש גורלי עם פיל ספקטור.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.